David Helbock in Tel-Aviv - 27.11.2019

יכול להיות שכבר שמעתם על הפסנתרן David Helbock. הוא היה בארץ לפני 3 שנים, בפסטיבל החורף בים האדום. אבל גם אם שמעתם אותו אז ובטח שאם לא – כדאי לכם להגיע להופעה שלו ב 27.11.2019 בטרמינל 4 במתחם התחנה בתל אביב.

הלבוק האוסטרי, שגדל תחת מסורת הג'אז האירופאית, מצוי בתהליך חיפוש תמידי. הוא מחפש צלילים, מנגינות, דרכי הבעה ומעל לכל – הוא מחפש לעורר את מאזיניו, לתת להם לחוות את הרגע ולגרום להם להתרגש.

מה שיפה אצל הלבוק זה שאין כללים. הוא יכול לנגן רגע אחד את שיא הקיטש וברגע שלאחריו לנגן בחוץ לגמרי. הכל הולך כל עוד המוזיקה דורשת את זה. הוא מערב המון סגנונות, גם מבחינת הקטעים שהוא בוחר וגם מבחינת אופן הביצוע. עד כדי כך שיש שיגידו שהמוזיקה שלו היא לא ממש ג'אז. יודעים מה? יכול להיות שהם צודקים. אבל דבר אחד בטוח: החוויה המוזיקלית שהלבוק מביא איתו. הוא פשוט אחד הפסנתרנים הכי מגוונים, מקוריים ומעניינים שיש היום. הוא מנגן מוזיקה מתוך סרטים, מוזיקה שמבוססת על מוזיקה קלאסית, מוזיקה מודרנית, סטנדרטים – מה לא.

קחו את שלושת האלבומים שהוציא בלייבל הנוכחי שלו, ACT. זה מתחיל באלבום טריו עם Raphael Preuschl בבאס יוקלילי ו Reinhold Schmölzer בתופים, שיצא ב 2016 ונקרא Into The Mystic, שהוא הכל חוץ ממה שהייתם מצפים מאלבום טריו. כבר באלבום הזה הוא חולק את אהבתו ל Star Wars ומנגן כמה וריאציות על נעימת הנושא, לצד נגינת סטנדרטים מקסימה כמו A Child Is Born. הוא משתמש באפקטים (בתוך הפסנתר ומחוצה לו) כדי להעצים את החוויה ולמרות שבדרך כלל אני סולד משילובי אפקטים – הלבוק פשוט יודע מה הוא עושה וזה נשמע טוב.

האלבום השני שהוציא הלבוק ב ACT יצא בשנת 2018  ונקרא Tour d`Horizon - from Brubeck to Zawinul והוא בעצם מסע אישי של הלבוק בעקבות גיבורי הפסנתר שלו, מ Dave Brubeck ועד Joe Zawinul, אבל בדרך הוא מבקר גם את  Esbjörn Svensson, Abdullah Ibrahim, Chick Corea, Keith Jarrett, Carla Bley, Herbie Hancock, Cedar Walton ו Bill Evans. גם זה אלבום טריו, אבל הוא ממש לא נשמע ככה, מכיוון שזה אינו טריו פסנתר עם באס ותופים אלא טריו שנקרא Random/Control שמנגנים ביחד על שלל כלים: Andreas Broger בכלי נשיפה מעץ (סקסופונים, קלרינטים, חליל) וכלי הקשה ו Johannes Bär בכלי נשיפה ממתכת (חצוצרה, פלוגלהורן, טובה, סוזאפון), דידג'רידו, אלקטרוניקה וכלי הקשה. הלבוק כבר הקליט איתם שני אלבומים מצויינים: Think Of Two ו Random/Control בלייבל Traumton.

האלבום האחרון שלו מוקדש כולו ללחנים של John Williams שכתב מוזיקה לעשרות סרטים, ביניהם: Star Wars, Superman, E.T., Harry Potter, שודדי התיבה האבודה, פארק היורה ורשימת שינדלר. זה אלבום סולו, די מיינסטרימי, בוודאי ביחס להקלטות עם Random/Control, אבל ניכר שהמוזיקה של Williams יקרה לליבו של הלבוק והוא לוקח אותה לסיבוב אישי מרתק.

בהופעה ב 27.11.2019 ינגן הלבוק, בסולו פסנתר, חומרים מתוך האלבומים Into The Mystic והמוזיקה של John Williams. תבואו, יהיה מעולה.

כרטיסים דרך קהילת הג'אז החברתית - בלינק הזה

Stefano Bollani Plays Sacha Argov

מיד לאחר חול המועד סוכות, ב 22 ו 23 באוקטובר יגיע לארץ הפסנתרן האיטלקי Stefano Bollani. אני בטוח שרובכם מכירים אותו, כי זהו כבר ביקורו השמיני בארץ, וכמעט בכל פעם שהוא בא הפצרתי בכם ללכת.

Bollani הוא מוזיקאי ורסטילי שיכול לנגן הכל ומציג לצד טכניקה מסחררת וגישה מקורית מאד גם הרבה הומור. הוא התפרסם בהתחלה בעיקר לצדו של החצוצרן Enrico Rava, שאגב הופיע לפני חודש וחצי עם החמישייה שלו באילת באחת ההופעות הטובות של הפסטיבל, אבל מאז שיתופי הפעולה עם Rava כבר עברו הרבה שנים והוא הספיק לצאת לדרך עצמאית, להופיע בכל העולם ולהתארח בכל הפסטיבלים החשובים ולהקליט אינספור אלבומים תחת שמו בלייבלים שונים ובהרכבים שונים (מסולו ועד שיתופי פעולה עם תזמורות גדולות).

בפעם השלישית שלו בארץ, ב 2009, ניגן בולאני בחמישייה מחווה למלחין סשה ארגוב. ההופעה הזו, שהגה ניצן קרמר, מי שהיה המנהל האמנותי של סדרת הג'אז במשכן באותה תקופה, היתה כל כך מוצלחת שמאז בכל פעם שבולאני הגיע לארץ הוא שילב לפחות לחן אחד של ארגוב בהופעה. הלחנים המופלאים של סשה ארגוב קיבלו טיפול אוהב מידיו של הפסנתרן האיטלקי ומשהו שם התיישב בול במקום.

הנה וידאו שצולם מאחורי הקלעים, כשבולאני פגש את משפחתו של ארגוב:

עשר שנים לאחר ההופעה ההיא מגיע בולאני שוב לישראל לנגן, הפעם בסולו, שני קונצרטים שבמרכזם המוזיקה של סשה ארגוב. בהופעה הראשונה הוא ינגן גם סט שיוקדש למוזיקה של George Gershwin ואילו בהופעה השניה הוא ינגן גם סט שיוקדש למוזיקה ברזילאית. 

אם אתם אוהבים את המוזיקה של סשה ארגוב (אפשר שלא?), אם אתם אוהבים את בולאני ובטח ובטח אם עוד לא חוויתם את בולאני בהופעה חיה - אתם חייבים את זה לעצמכם. אגב, אם אתם חברים בקהילת הג'אז החברתית, חכו לניוזלטר שלנו בשבת ותקבלו קוד הנחה לרכישת הכרטיסים.

22/10 - בולאני מנגן ארגוב + גרשווין
23/10 - בולאני מנגן ארגוב + ברזיל

ואת הכי טוב שמרתי לסוף – מסתבר שההופעה ההיא בתל-אביב ב-2009 הוקלטה וממש לאחרונה היא יצאה לאור בלייבל איטלקי כחלק מקופסה של 20 אלבומים שבחר בולאני: עשרה מהם הם אלבומים שהקליט סטפאנו בולאני לאורך הקריירה שלו, ועשרה הם אלבומים של מוזיקאים שהשפיעו באופן משמעותי על בולאני ועל המוזיקה שלו. (קליק לקופסה)

והנה, במיוחד בשבילכם, שלושה קטעים מתוך אותה הופעה נפלאה (תודה לניצן קרמר):

שי זלמן - מקצבים וצבעים - אלבום והופעת השקה

צילום: יוסי צבקר

המתופף שי זלמן, כבר מזמן לא ילד, ומזה עשרות שנים שהוא מנגן, מופיע מדי ערב ומלמד. הוא ניגן עם כ-ו-ל-ם והוא ללא ספק אחת מהדמויות המוכרות, האהובות, העסוקות והמוערכות בסצנת הג'אז הישראלית. 

הוא למד בדנמרק אצל המתופף הנודע Ed Thipgen (שהיה חבר בטריו של Oscar Peterson). הוא חי מספר שנים בניו יורק, שם ניגן עם אגדות ג'אז כמו Ray Brown, John Hicks, Larry Willis, Kirk Lightsy, Milt Jackson, Walter Bishop ו Ray Brown ועוד. אך בו בזמן, ולצד הקילומטרז' העצום שיש לו, הוא מצליח לשמר את האנרגיה וההתלהבות שלו כאילו רק אתמול גילה את הג'אז. וההתלהבות הזו מדבקת ומרוממת: גם את הנגנים האחרים וגם את הקהל.

מפתיע מאד שבמהלך כל שנות פעילותו הוא מעולם לא הקליט אלבום תחת שמו. עד עכשיו. ממש לפני כמה ימים יצא בלייבל Lulu Records האלבום Rhythms and Colors, עם אבטה בריהון בסקסופונים ושירה, יפתח קארי בפסנתר, דור סמוכה בבאס, גילי בן צבי בכלי הקשה ושי כמובן בתופים. בשני קטעים מצטרף אליהם גם החלילן מתן קליין.

לשאלתי אותו מה השתנה שגרם לו להוציא אלבום ולמה דווקא עכשיו הוא השיב:

"אין לי מושג מה גרם לי להוציא , אני יותר מאמין במוסיקה חיה מאלבומים ותמיד הרגשתי שיש מספיק אלבומי גאז מעולים בעולם אבל האלבום שהוצאתי זה קצת מכל העולמות שאני מחובר אליהם אז נראה לי מתאים זה קצת תמהיל חדש".

ובאמת האלבום הוא מאד אקלקטי: מקטעי תיפוף סולו (Rhythms for Maya and Yahli ו One For Tali), דואט  תופים/סקסופון (The Mosquito) רביעייה של תופים, כלי הקשה חליל וסקסופון ללא כלי הרמוני והרבה אפריקה (Hi Yama, The Desert) ובהרכב יותר סטנדרטי עם פסנתר ובס מנגנים גם קולטריין (Naima) ובלוזים (Lemon Blues ו Back To The Chicken - בטריו).

אלבום מאד מגוון ומהנה שמציג את המוזיקה ששי אוהב לנגן וגם נותן טעימה מהיכולות שלו על התופים. אבל אם תשאלו אותי - שום דבר לא ישווה לחוויה של ללכת ולשמוע ולראות את שי בהופעה. הרבה פעמים אפשר לראות אותו מופיע עם מערכת מינימלית במיוחד (סנר, רייד והיי-האט) – ומדהים לשמוע איך הקוסם הזה מוציא ממנה כל כך הרבה - מקצבים, צלילים, צבע, אנרגיה טובה והמון שמחה ואופטימיות.

ביום שישי (מחר) ב 22:00 הוא יופיע בהופעת השקה לאלבום במועדון השבלול (המחודש). ינגנו אתו הנגנים מהאלבום וגם מוזיקאים אורחים נהדרים: גלעד הקסלמן בגיטרה וקטיה טובול בפסנתר.

אילת 2019 - יום שני

את יומו השני של הפסטיבל פתחה תחרות הסקסופון על שם Michael Brecker. זו השנה הראשונה שבה התחרות מתקיימת ולשלב חצי הגמר הוזמנו שמונה סקסופוניסטים שניגנו בפני השופטים ביום שני בצהריים. שלושה מהם, Alex Hahn (אלט), Alex Weitz (טנור) ו Artem Badenko (טנור), עלו לשלב הגמר והופיעו בערב באולם הגדול.

כל אחד מהם ניגן שלושה קטעים ובסך הכל הציגו שלושת המתמודדים רמה גבוהה. את הסקסופוניסטים ליווה הרכב ישראלי עם יונתן ריקליס בפסנתר, ברק מורי בבאס ואביתר סליבניק בתופים, שעשו עבודה מצוינת וגרמו למתמודדים להישמע במיטבם. הזוכה במקום הראשון בתחרות היה Alex Hahn מלוס אנג'לס, במקום השני Alex Weitz ובמקום השלישי Artem Badenko.

בזמן שבין סיום נגינת המתמודדים ועד לפרסום החלטת השופטים הוקרן קטע מהופעת ה Brecker Brothers מהפסטיבל (ובאופן תמוה נבחר הקטע היחיד כנראה שבו Brecker אינו לוקח סולו....). קטע הוידאו הזה, כמו יתר קטעי הוידאו מפסטיבלי העבר שהוקרנו במהלך כל הפסטיבל, הוקדש למפיק בנצי שירה ז"ל שהלך לעולמו השנה. בנצי שירה היה ממקימי הפסטיבל והיווה דמות קבועה בפסטיבל כשבמשך שנים רבות דאג לתעד את מופעי הפסטיבל שאחר כך שודרו במשך השנה בערוצי הטלוויזיה.

חווה אלברשטיין. צילום: פטר ויט

ההופעה הבאה שתכננתי לראות באותו ערב היתה הטריו של אלי דג'יברי, אבל מכיוון שנותר זמן עד לתחילתה החלטתי ללכת לשמוע חלק מההופעה של חווה אלברשטיין ושלומי שבן. כאמור, ההופעה הזו לא היתה חלק מהאג'נדה המקורית שלי, אבל מרגע שנכנסתי אליה היה לי קשה מאד להתנתק. חווה אלברשטיין עדיין שרה נהדר. אמנם הקול כבר לא קול הפעמונים שהיה פעם אבל ההגשה, האינטליגנציה והרגש עדיין שם והמופע היה מקסים ומרגש, השירים היו מאד מגוונים (מהלהיטים המתחייבים, דרך שירים ביידיש ועד ל"שקיעתה של הזריחה" של פורטיס). אהבתי מאד את הנגינה והעיבודים של שלומי שבן, שהותאמו היטב לשירים, העצימו את הדרמה כשצריך ויורדו למינימליסטיות כשנדרש, מבלי לנסות  להאפיל על פשטות השירה וההגשה או לגנוב את ההצגה. אמנם לא ג'אז, אבל בהחלט הופעה טובה ומרגשת ששמחתי שהצלחתי לתפוס.

חווה שלומי. צילום: פטר ויט

ההופעה הבאה, כנראה ההופעה המרכזית של הפסטיבל, היתה הטריו של אלי דג'יברי עם Ron Carter ו Al Foster. הציפיות, מטבע הדברים היו גבוהות מאד. הרכב של טריו סקסופון/בס/תופים הוא לא שגרתי ונדרשים נגנים מעולים, בעלי תקשורת והקשבה הדדית טובים מאד כדי להוציא ממנו את המיטב. אני חושב שהיחיד שהקליט טריו סקסופון עם Carter ו Foster (שניהם "אגדות" ג'אז במלוא מובן המילה) היה Joe Henderson – וההקלטה הזו, של הופעה חיה ב Village Vanguard משנת 1985, יצאה באלבום כפול בלייבל Blue Note תחת השם המחייב “State of the tenor”. (אם לא שמעתם את האלבום הזה לאחרונה – רוצו לשמוע).

אלי דג'יברי. צילום: פטר ויט

אל פוסטר. צילום: פטר ויט

דג'יברי, אפוא, הכניס את עצמו לנעליים גדולות, אבל למרבה השמחה הן לא היו גדולות מדי עבורו. אי אפשר היה להתעלם מהפמיליאריות הרבה ששררה בינו לבין Foster (עמו ניגן כמה שנים באופן קבוע) ו Ron Carter (שהיה אחד מהמדריכים שלו ב Monk Institute), שבאה לידי ביטוי בנגינה הבטוחה והחופשית של דג'יברי, שעל אף ההתרגשות הניכרת שלו מגודל המעמד וכתפו השמאלית הפצועה, באמת היה "ברגע" והזכיר לכולנו איזה מוזיקאי מצויין הוא. הטריו הוציא ממנו את המיטב וקשה היה שלא להבחין בהשפעתם של Joe Henderson ושל Sonny Rollins על הנגינה שלו. 

הטריו התמקד בסטנדרטים (Someday My Prince Will Come, All The Things You Are, Body And Soul) ובקטעים מקוריים של Ron Carter (81 ו Third Plane הנפלא) וניכר היה שחברי ההרכב נהנים מכל רגע, במיוחד אלי דג'יברי - שלא הפסיק להתמוגג, לעודד ולהדליק את שני שותפיו לנגינה.

אל פוסטר. צילום: פטר ויט

קטע הסולו של Ron Carter שניגן את You Are The Sunshine Of My Life ושילב בו את הפרלוד מתוך הסוויטה מס' 1 לצ'לו בסול מז'ור של באך היה נפלא. וחוץ מזה, היה כיף לשמוע את צליל הבאס הכל כך מוכר ומיוחד של Ron Carter ממלא את האולם. 

רון קרטר. צילום: פטר ויט

דג'יברי סיפר ש Ron Carter, מלבד היותו נגן מצויין, הוא גם מתלבש מצטיין והוא זה שהעניק לדג'יברי את העניבה הראשונה שלו, אותה ענב גם בהופעה הזו. בסוף ההופעה הפתיע Carter את דג'יברי כשהעניק לו את מטפחת הכיס שלו, כעשרים שנה אחרי אותה העניבה.

ככה נראים כשנהנים. צילום: פטר ויט

למי שפספס - הנה הקלטה של ההופעה שנעשתה על ידי כאן 88.

אחרי ההופעה הזו הייתי צריך הפסקה להירגע מעט לפני שהלכתי לשמוע את הטריביוט לחצוצרן Roy Hargrove שהלך לעולמו השנה. Roy Hargrove היה איש נדיר. מעבר להיותו חצוצרן על, עם המון נשמה ושליטה טכנית מופלאה בחצוצרה ובכל סגנונות המוזיקה מביבופ ועד היפהופ, הוא היה אוהב מוזיקה טוטאלי הנאמן למסורת הג'אז, לאורה גדל והתחנך וגם ודאג להמשיך אותה עבור הדור הצעיר. כמוזיקאי צעיר Roy Hargrove נהג ללכת לכל במה אפשרית, להתרועע ולשבת עם הנגנים המבוגרים יותר שלפעמים היו נותנים לו גם לעלות ולנגן איתם (מה שנקרא to sit in). זו מסורת ידועה ומאד חשובה בג'אז שכמעט כל מוזיקאי בשנותיו המעצבות נהנה ממנה. המסורת הזו היא בעצם בית הספר האמיתי לג'אז וחלק מתהליך ההכשרה המתחייב לכל מוזיקאי ג'אז.

אלון בנימיני,אלון  ניר ואלכסנדר לוין. צילום: יוסי צבקר

מרקיז היל ותום אורן. צילום: יוסי צבקר

עם השנים כשרוי הארגרוב הלך והתפרסם וההופעות שלו כבר היו פחות במועדונים קטנים ויותר בפסטיבלים וקונצרטים באולמות גדולים - היו לו פחות ופחות הזדמנויות להיפגש ולנגן עם מוזיקאי ג'אז אחרים, אבל הוא מעולם לא ויתר על האהבה שלו למוזיקה וגם כשהיה מסיים להופיע בפסטיבל או בקונצרט בפני אולם מלא, היה מחפש ג'אם סשן או מועדון מקומי לנגן בו בשעת הקטנות של הלילה ולהיפגש עם נגנים אחרים. לא פעם היה אפשר לראות אותו ב 2 בלילה מגיח מפאתי המועדון ומצטרף להרכב, בצניעות ומתוך אהבה גדולה למוזיקה ולמסורת הזו.

צילום: יוסי צבקר

הטריביוט שהעלו לכבודו בפסטיבל הפגיש בין החצוצרן Marquis Hill שהעיד על עצמו ששמע כנער צעיר את Roy Hargrove בהופעות ומאד הושפע ממנו ובין חבורה של מוזיקאים ישראליים מעולים שחיים ופועלים כיום בניו יורק: אלכסנדר לוין בטנור, תום אורן בפסנתר, אלון ניר בבאס ואלון בנימיני בתופים. 

חמישיית הטריביוט לרוי הארגרוב. צילום: יוסי צבקר

החבורה הזו הביאה עמה לבמה פיצוץ של אנרגיה צעירה ורעננה שאין לי ספק שרוי הארגרוב היה גאה בה מאד. הם ניגנו קטעים המזוהים עם Hargrove והביאו לאילת את הסאונד העדכני והאנרגטי של הג'אז הניו יורקי. אם הייתי צריך לציין מישהו במיוחד אני חושב שהיו אלה צמד האלונים: אלון ניר הבאסיסט ואלון בנימיני המתופף שתרומתם לצליל הסמיך והמהודק של ההרכב היתה קריטית ומאד מורגשת.

* התמונות הנהדרות שלאורך הפוסט הגיעו היישר ממצלמותיהם של פטר ויט ויוסי צבקר המוכשרים והמקסימים ועל כך תודתי הרבה.

אילת 2019 - יום ראשון

שלום חברים, אחרי שנתיים שלא הייתי כאן, אני חייב להודות שהתגעגעתי לפסטיבל הג'אז באילת. אפילו החום שהיה כמעט בלתי נסבל עבורי ניסה להסביר פנים והתמתן מעט, בעיקר בזכות הבריזה מהים.

אל הופעת הפתיחה של אבישי כהן (באס) הגעתי מעט באיחור אבל הספקתי לראות שלא הרבה השתנה. אבישי הוא עדיין הבאסיסט המעולה שהכרנו, והטריו שלו, עם אלצ'ין צ'ירינוב ונעם דוד בתופים, עושה את העבודה. חוש הומור אף פעם לא היה הצד החזק שלו, וגם זה לא השתנה. אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי שהתארחו וגם ניגנו כל אחד דואט עם כהן (הדואטים הללו היו פסגת ההופעה לטעמי) הוסיפו גיוון ועניין ובאופן כללי ההופעה היתה טובה למעט הסאונד האגרסיבי מדי לטעמי ב Port Arena.

הטריו של אבישי כהן והאורחים: אבי לייבוביץ' ושם טוב לוי.
צילום: פטר ויט

אבי לייבוביץ' ואבישי כהן. צילום: פטר ויט

משם המשכתי לשמוע את הטריו של Ari Hoenig עם אור ברקת וניתאי הרשקוביץ'. במילה אחת:

וואו.

איזה טריו. לא חושב שאי פעם שמעתי בלייב טריו כל כך מהודק (אולי הטריו של Michel Camilo בימיו הטובים, אבל זה כל כך שונה). ארי, ניתאי ואור יושבים כל כך טוב ונינוח ביחד ואז ארי פותח מנועים והרכבת המוזיקלית הזו יוצאת למסע מטורף, מפתיע, דינמי בצורה יוצאת דופן, שובר ציפיות בכל שניה, כזה שמשאיר אותך על קצה הכסא כל ההופעה. רק מי שמנגנים ומופיעים ביחד הרבה זמן יכולים להישמע ככה.

אלי דג'יברי, שהציג את הוניג בתחילת ההופעה, כ Master of Rhythm, לא יכול היה לספק הגדרה קולעת יותר למה ששמענו. עם סט די מינימליסטי, מגע עדין ודינמיקה מופלאה הוניג שייט במרחב המוזיקלי כמו במטריקס. היפוכים, הזזות, הכפלות, האטות והאצות – כולם מונחים טכניים שלא עושים צדק עם המוזיקה שהוא מוציא מהתופים. לא היה רגע דל בהופעה הזו ואי אפשר היה שלא להעריך את כמות העבודה, הזמן והאינטליגנציה שהושקעו בלהביא שלושה מוזיקאים לרמה כזו של תיאום.

טריו מושלם: ארי, אור וניתאי. צילום: פטר ויט

ניתאי הרשקוביץ' ואור ברקת היו שותפים מושלמים לחוויה הזו. ניתאי, פסנתרן סופר אינטליגנטי ורגיש, שבשנים האחרונות צריך לטוס עד לניו יורק בשביל לשמוע אותו מנגן, נתן הופעה מדהימה שבה שום דבר לא היה צפוי ויחד עם זאת הכל היה נטוע מאד בתוך מסורת הג'אז. הוא מפתח כמה רעיונות מוזיקליים ממש מאפס, נותן לכל אחד לגדול מעט ואז מניח אותו בצד ועובר לחקור משהו אחר, לשחק איתו לכמה רגעים ושוב נותן לדמיון שלו לקחת אותו למקום ולרעיון אחר. ואז הוא חוזר לאחד הרעיונות הקודמים, מרחיב אותו או מחבר אותו לרעיון אחר, אבל העניין הוא שכל האלתור והחופש היצירתי הזה מתקיים בתוך מסגרת ריתמית שמשתנה ללא הרף והכל קורה במין טבעיות בלתי הגיונית כזו שנשמעת כל כך טוב, לעזאזל, כי בזמן שארי וניתאי שוברים כל ציפייה מוזיקלית, היה זה אור ברקת שניגן בקור רוח ובחצי חיוך את הבסיס האיתן, המוצק והברור אליו יחזרו ועל גביו הם ניגנו.

ניתאי הרשקוביץ',. צילום: פטר ויט

אם לא הבנתם – זו היתה, לדעתי, ההופעה הטובה ביותר של הערב, ואני מקווה שהפסטיבל יזמן לי עוד רגעים כאלה בימים הבאים.

עד אז אתם מוזמנים לשמוע את האלבום שלהם שיצא לא מזמן.

לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה

משם המשכתי לשמוע את Marquis Hill וה Blacktet שלו. בניגוד לחזותו החיצונית, Hill הוא מוזיקאי עדין ורגיש וחצוצרן מצוין. בימים האחרונים הוא שהה באילת, לימד והדריך מוזיקאים צעירים בסדנת הג'אז של הפסטיבל והחוויה הזו כנראה היתה מאד משמעותית עבורו כי הוא ציין אותה מספר פעמים וזכה לתשואות רמות מצד הסטודנטים הצעירים שמילאו את אולם ה Red Note. הם ניגנו חומר מקורי ולמרות שהמוזיקאים היו טובים (אהבתי את Logan Richardson באלט ואת Joel Ross שניגן ויבראפון ופסנתר, והיו לו לא מעט רגעים מעניינים) והחומר ממש אחלה - אני לא יכול לומר שההופעה השאירה בי איזשהו חותם. נהניתי לשמוע (ונשארתי עד הסוף).

Marquis Hill ו Logan Richardson. צילום: פטר ויט

Marquis Hill. צילום: פטר ויט

ההופעה הבאה היתה פרוייקט "לא סטנדרטים" של תומר בר וחברים מוכשרים (ניצן בר, אלכסנדר לוין, יוראי אורון, עופרי נחמיה, יוליה קליין, נועה איילי, נועם חיימוביץ' וניצן קנטי) במסגרתו לוקחים שירים ישראליים (ממש לא סטנדרטים) ומעניקים להם טיפול מקיף. כבר כמה שנים שהם עושים את זה והפעם הם משיקים אלבום:

לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה

אני לא בטוח שהקהל שבא להופעה ידע מה בדיוק צפוי לו, בייחוד מאחר ששמעתי לא מעט אנשים שסיפרו שהם הולכים להופעה של גרוניך ורכטר... אבל מי שבא עם אוזניים ולב פתוחים – לא התאכזב. התארחו שם אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, רונה קינן, שלומי שבן ויוני רכטר שנראו כנהנים מאד להתמודד עם האתגר המורכב שתומר בר יצר מהשירים שלהם.

תומר בר. צילום: פטר ויט

אלכסנדר לוין. צילום: פטר ויט

שלמה גרוניך. צילום: פטר ויט

יוראי אורון וניצן בר. צילום: פטר ויט

לפני סיום:

* תודה ענקית לפטר ויט. שבזמן שאני ישבתי והקשבתי למוזיקה, לא הפסיק להתרוצץ ולחפש זוויות צילום, ובאדיבותו כל התמונות בפוסט הזה.

* בלילה הראשון של הפסטיבל לא נרשמה צפיפות חריגה מה שאפשר התנהלות נוחה בין האולמות ומול דוכני המזון.

* יוזמה חדשה ומבורכת מציעה שימוש לאורך כל הערב בכוסות רב פעמיות במקום כוסות הפלסטיק החד פעמיות (ניתן לקבל כוסות רב פעמיות כנגד פיקדון בכניסות לפסטיבל). גם שומרים על הסביבה וגם מקבלים הנחה במילוי חוזר J

* ואחרון וממש לא חביב – כרטיסי הכניסה מחייבים סריקה בכניסה להופעה וביציאה ממנה. מי שעזב הופעה לפני שנסתיימה וללא שכרטיסו נסרק ביציאה חווה עיכובים ארוכים ומעצבנים בכניסה להופעה האחרת (שהחלה בזמן שההופעה הראשונה עדיין נמשכה). אני מבין שזה ניסיון להתמודד עם תופעת העברת הכרטיסים בין אנשים, אבל היישום בשטח עדיין לא בשל.