יומן שישי - פטסיבל הג'אז תל אביב

חמיד דרייק
צילום: קביליו

אתחיל מהסוף. אתמול חזיתי בתחייתו של פסטיבל הג'אז בתל-אביב.

זה היה יום שישי שמשי ומקסים שהתחיל בשלישייה של Ari Brown, Joshua Abrams ו Hamid Drake. דרייק הודה בחיוך רחב שגם הם עצמם היו מעדיפים לבלות את אחר הצהריים בחוץ, בשמש החמימה. אבל מאחר שנכפתה עליהם הופעת צהריים הם לא איכזבו וחיממו את האוירה באולם 1 של הסינמטק עד לטמפרטורת רתיחה. Ari Brown האדיר בטנור, כבר בן 72, אבל מלא אנרגיות כמו שני חבריו הצעירים יותר להרכב.

הם העניקו לקהל שבא שעה של שיקאגו-ג'אז אגרסיבי אך מלא נשמה כמו בימים הטובים של הפסטיבל. את חמיד דרייק, שהוא נגן כלי הקשה טוטאלי ונפלא, הייתי מוכן לשמוע גם בסולו, קל וחומר בטריו כזה. ארי בראון מנגן עם צליל ענק, יורה בסמכותיות ליינים מודליים ובלוזיים קולטריינים בקצב בינוני ומאחוריו סוערים, לעיתים בעוצמה רבה ולעיתים בלחש, אברמס ודרייק במקצבים מורכבים שמשתלבים באופן יפהפה עם הפשטות הלירית של בראון ויוצרים את התבשיל השיקגואי הסמיך והממכר הזה. הופעה אדירה שמשאירה אותך באויר שעות ארוכות לאחר שנסתיימה.

ארי בראון, ג'ושוע אברמס וחמיד דרייק
צילום: קביליו

ארי בראון
צילום: קביליו

אחרי מנוחת צהריים מתחייבת (מה לעשות, הגיל והסטייק עושים את שלהם) הגעתי שוב לסינמטק להופעות הערב שהתחילו עם הרביעייה החדשה של Enrico Rava. הרביעיה החדשה מונה את Francesco Diodaty הפנטסטי בגיטרה, Gabriele Avngelista בבאס ו Enrico Morello בתופים. לאורך הקריירה הארוכה של ראווה (בן 77 כיום) הוא ניגן במגוון רחב של הרכבים וסגנונות אבל תמיד הביא עמו את הסגנון הייחודי שלו: צליל נהדר, ליריות איטלקית, פראות מאופקת, דרמטיות והנטייה לנגן פראזות ולהשאיר אותן תלויות באויר, בלי פתרון.

אנריקו ראווה.
צילום: יוסי צבקר

ברביעיה החדשה ראווה חוזר לנגן בהרכב נטול פסנתר אלא עם גיטרה חשמלית (כמו שניגן באלבומים מתחילת הקריירה שלו בשנות ה 70), אבל לא גיטרת נפח שבאה לעשות נעים באוזן, אלא חשמלית עמוסת אפקטים שיודעת גם לכסח ולנסר כשצריך. הגיטריסט Francesco Diodaty הנפלא לא הפסיק להפתיע לרגע בהתפרצויות צליליות, בסאונדים, באפקטים ובאוניסונים מטורפים (עם ראווה) שפורצים כאילו לפתע משום מקום. ניכר היה שהוא לא מפסיק לאתגר ולהפתיע גם את ראווה, שהיה מקסים והרפתקן כהרגלו ותלה עיניים משתאות ומתלהבות בגיטריסט שלו בציפייה דרוכה לראות מה יעשה בעוד רגע. קשה להאמין שמוסיקאי כה ותיק מסוגל יהיה לשחזר את הרעננות והסקרנות המוסיקלית שלו ושל הקהל שלו, אבל ראווה של אתמול הוכיח שהוא עדיין מלא תשוקה למוסיקה כמו אותו ראווה משנות ה-70 שהקליט את  Katchapari ו Il Giro Del Giorno in 80 Mondi ו The Plot ועוד. בסוף ההופעה פגשתי ידיד ותיק שחשף אותי לפני כ-20 שנה לאלבומי המופת של ראווה משנות ה-70. דמעות עמדו בעיניו. "לשמוע את ראווה ככה, בהרכב כזה זה חלום שהתגשם" הוא אמר. צודק.

אגב, אם עוד לא שמעתם את Wild Dance, האלבום שהקליטו ראווה והרביעייה הזו ל ECM  לפני כשנה, יחד עם הטרומבוניסט הנהדר Gianluca Petrella – עשו לעצמכם טובה גדולה והוסיפוהו ל wish list שלכם.

חברתי מ', שפעם יכולתי להשפיע על טעמה המוסיקלי מקרוב (חלקנו משרד), לא הכירה את ראווה של שנות ה-70 (נו טוב, קשה להספיק להדביק את כל הפערים, בכל זאת צריך גם לעבוד) הופתעה לגלות חשמלית עם דיסטורשן בהופעת ג'אז ונהנתה מההופעה בכלל ומהאפיל של ראווה בפרט. בשתי מילים - "איטלקי בועט", הגדרה די קולעת.

Francesco Diodaty
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

Enrico Rava's New Quartet
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

אילו בכך היה מסתיים ערבנו – דיינו, אבל נותרה עוד הופעה. הפקה מיוחדת לפסטיבל: אלי דג'יברי ברביעייה חדשה (עם תום אורן בפסנתר, תמיר שמרלינג בבאס ואביתר סליבניק בתופים) מנגנים את Soul Station, אלבום המופת האייקוני של Hank Mobley מ 1960. ממש לאחרונה נתקלתי בבחור (טנוריסט בשם Joe Grziosi) שלקח על עצמו כפרוייקט אימונים להוציא את כל האלבום הזה ב-12 סולמות ולקח לו "רק" 3 שנים להשלים את המשימה (בהצלחה רבה, תודה ששאלתם) ולהעלות את התוצאות לרשת.

לדג'יברי היה ודאי הרבה פחות זמן להקדיש לפרוייקט הזה אבל גם הוא הוציא את הסולואים מתוך האלבום וניכר שיש בו אהבה והערכה גדולים גם ל Mobley  (הן כסקסופוניסט והו כמלחין) וגם לסגנון ה Hard Bop ש Mobley בכלל והאלבום Soul Station בפרט, היו ממייצגיו המובהקים.  

דג'יברי פתח בסערה עם  Bugle Call Rag של Earl Bostic ומשם עבר לנגן את הקטעים מ Soul Station כשביניהם שיבץ גם כמה קטעים מקוריים שלו. מעניין לשמוע את ההבדלים בין הסגנון של Mobley ובין זה של דג'יברי אבל באופן לא מפתיע, דגיברי נשמע לא פחות טוב ולא פחות משכנע ממובלי כשהוא מנגן את הסולואים של Mobley, אחד לאחד, כפי שהם מופיעים באלבום. אבל לא רק את הסולואים של מובלי הוא שחזר על הבמה, גם סולו הפסנתר הנפלא של Wynton Kelly בקטע This I Dig Of You זכה לשחזור באוניסון פסנתר/סקסופון סופרן שישב כל כך טוב שקשה היה להאמין שיש כאן שני כלים שמנגנים בו זמנית.

תום אורן
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

האנרגיות, הכריזמה, הצליל החם והמוסיקליות שדג'יברי מביא איתו עוברים היטב מהבמה לקהל שמצדו נופל שבוי לגמרי בקסמו. אין הרבה ג'אזיסטים ישראליים שהיו יכולים למלא את האולם הגדול בסינמטק בשעה 23:30 ביום שישי וגם דג'יברי יודע זאת היטב ומקפיד להודות שוב ושוב לקהל.

הרביעייה החדשה של דג'יברי כוללת את תום אורן הגאון (שהחליף את גדי להבי) והפגין יכולות מרשימות בסולואים שלקח ששילבו באופן מעורר השראה בין מוסיקה קלאסית וג'אז א-לה Wynton Kelly, ושלהבו את הקהל ; את תמיר שמרלינג (שהחליף את ברק מורי) ושניהם, יחד עם אביתר סליבניק, עושים עבודה מצויינת ואני יכול רק לנחש שהעבודה עם דג'יברי היא בית ספר מצויין למוסיקאים צעירים בכל האספקטים של המוסיקה.

אביתר סליבניק
צילום: גנגי  (https://www.facebook.com/gangijazz)

בסיכום – לא נכחתי אמנם בכל ימי הפסטיבל, אבל ביום שישי בו נכחתי היה מרתק ומענג. ולא פחות חשוב - נוכחתי שלמרות הפשרות הרבות (בעיני חובבי הג'אז) פסטיבל תל אביב הוא עדיין מותג ג'אז איכותי ונקווה שימשיך להיות פעיל גם בשנים הבאות ואם אפשר – יותר ג'אז הארד קור ובמחירים יותר הגיוניים.

פסטיבלי הג'אז בתל אביב ובירושלים - דצמבר 2016

חודש דצמבר מתקרב וכמו לפני שנה יתקיימו במהלכו שני פסטיבלי הג'אז, זה של תל-אביב וזה של ירושלים, בסמיכות מרגיזה זה לזה. כלום לא היה עדיף לשמור מרחק קלנדרי זה מזה? הרי שני הפסטיבלים רק ירוויחו מכך, במקום להתחרות על כיס הקהל.

בתכנית האומנותית, שני הפסטיבלים מציגים מגוון רחב של הופעות שפונות לקהל רחב ולא רק להארד-קוריסטים של הג'אז:

פסטיבל הג'אז של תל-אביב, המשתף פעולה זו השנה השניה עם רשת מועדוני "זאפה" מרחיב את גבולותיו מעבר לסינמטק גם ל"זאפה" חיפה, ירושלים, תל-אביב והרצליה ומציע, בשלושת ימי הפסטיבל (מיום רביעי 7.12 עד יום שישי 9.12), מגוון הופעות של אמנים מקומיים ואמנים אורחים בעלי שם מחו"ל: 

Enrico Rava (שיגיע עם רביעייתו החדשה: Francesco Diodati בגיטרה, Gabriele Evangelista בבאס ו Enrico Morello בתופים) , Pat Martino (לא, זה לא Pat Metheny), Al DiMeola, הסקסופוניסט Ari Brown בטריו עם הבאסיסט Harrison Bankhead ונגן כלי ההקשה Hamid Drake, הסקסופוניסט Dayna Stephens שיופיע עם שלישיית טל גמליאלי,  הזמרת Jane Monheit תבצע את ספר השירים של Ella Fitzgerald.

בין האמנים המקומיים ניתן למצוא ערב הוקרה לזכרו של דני קרפל עם הזמרת עדנה גורן, המולטי נשפן פטר וורטהיימר, הפסנתרן נחום פריפרקוביץ', אסף חכימי בבאס ואיתן איצקוביץ' בתופים; דואט של עומרי מור ודניאל זמיר, חמישיית עמית פרדימן במופע השקה לאלבום החדש, טריו  Tatran, רביעיית אלברט בגר עם מילטון מיכאלי בפסנתר, תזמורת הג'אז של תל-אביב תארח את קרולינה, שם טוב לוי ישיק אף הוא אלבום חדש, רבע לאפריקה יארחו את אסתר רדא שחוזרת לפסטיבל, שלישיית נועם דוד שיארחו את הזמרת מורין נהדר, ז'קה פרפניאן מארח את  Flavia Nascimneto ורביעיית אלי דג'יברי במופע מחווה ל Soul Station, אלבום המופת של Hank Mobley משנת 1960 (את הקטע Soul StatIion ניגנה הרביעייה של דג'יברי כהדרן באילת לפני כמה חודשים...).

לפסטיבל אמנם אין אתר רשמי (?!), אבל את תוכנית ההופעות ניתן לראות כאן:

פסטיבל הג'אז של ירושלים, ממשיך בשיתוף הפעולה שלו עם מוזיאון ישראל שמספק לו אכסניה מרהיבה וייחודית (ונקווה שהשנה יעבור המפגש בין המוסיקה והקהל לבין שומרי האוצרות האומנתיים של המוזיאון בפחות חיכוכים).

הפסטיבל יתקיים מיום רביעי 14.12 ועד יום שישי 16.12 ויארח, בין היתר את שלישיית Jeff Ballard (עם Chris Chick הנפלא בטנור ו Lionel Lueke בגיטרה), את רביעיית Mark Turner (עם אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים), דואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mark Maneri, שלישיית Too Many Zooz, Jason Lindner עם הפרוייקט Now vs. Now, ענת פורט הנהדרת בדואט עם הבאסיסט Joe Martin, רביעיית Tinissima האיטלקית של הסקסופוניסט Francesco Bearzatti, דואט של הפסנתרן Felipe Cabrera והבאסיסט Leonardo Montana, הטריו של Emmet Cohen (לא מכיר, אבל מהדמו ששמעתי – נשמע פצצה).

עוד ישתתפו: רביעיית אבישי כהן עם Jason Lindner, ברק מורי ו Jeff Ballard וכן מופע של הזמרת Rickie Lee Jones בשיתוף פעולה חד פעמי עם ההרכב "לא סטנדרטים" בנגינתם של תומר בר בפסנתר (שגם עיבד את החומר לפרוייקט), יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים ויעל שפירא בצ'לו), מופע מחווה לקלרניתן הרולד רובין, טריו של ניצן בר עם עומרי מור, שישייה של אילן סאלם עם בנו, הלל, בחצוצרה, יונתן יודקוביץ' בטנור, עומרי מור, גלעד אברו ושי זלמן ויש עוד – אבל יותר פשוט שתיכנסו לתוכנייה.

לאתר פסטיבל הג'אז בירושלים:

באשר לתחרות על הכיס, כבר ניתן להכריז על פסטיבל הג'אז של ירושלים כמנצח הגדול, בזכות דמי כניסה נמוכים במיוחד, הן באופן יחסי לפסטיבל בתל-אביב והן באופן אבסולוטי. עלות יומית של 100 ש"ח לכל מופעי הגלריות ועוד 50 ש"ח למופע אודיטוריום או 465 ש"ח לכניסה לכל המופעים בשלושת ימי הפסטיבל, מציגים מחיר פסטיבלי למהדרין, בניגוד חריף למחירי ההופעות בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הנעים בטווח של 134 ש"ח (להופעה של הרכב מקומי) ועד ל 234 ש"ח (למופעי חו"ל).

פסטיבלי הג'אז בתל אביב ובירושלים - דצמבר 2016

חודש דצמבר מתקרב וכמו בשנה שעברה יתקיימו במהלכו שני פסטיבלי הג'אז, זה של תל-אביב וזה של ירושלים, בסמיכות מרגיזה זה לזה. כלום לא היה עדיף לשמור מרחק קלנדרי זה מזה? הרי שני הפסטיבלים רק ירוויחו מכך, במקום להתחרות על כיס הקהל.

בתכנית האומנותית, שני הפסטיבלים מציגים מגוון רחב של הופעות שפונות לקהל רחב ולא רק להארד-קוריסטים של הג'אז:

פסטיבל הג'אז של תל-אביב, המשתף פעולה זו השנה השניה עם רשת מועדוני "זאפה" מרחיב את גבולותיו מעבר לסינמטק גם ל"זאפה" חיפה, ירושלים, תל-אביב והרצליה ומציע, בשלושת ימי הפסטיבל (מיום רביעי 7.12 עד יום שישי 9.12), מגוון הופעות של אמנים מקומיים ואמנים אורחים בעלי שם מחו"ל: 

Enrico Rava (שיגיע עם רביעייתו החדשה: Francesco Diodati בגיטרה, Gabriele Evangelista בבאס ו Enrico Morello בתופים) , Pat Martino (לא, זה לא Pat Metheny), Al DiMeola, הסקסופוניסט Ari Brown בטריו עם הבאסיסט Harrison Bankhead ונגן כלי ההקשה Hamid Drake, הסקסופוניסט Dayna Stephens שיופיע עם שלישיית טל גמליאלי,  הזמרת Jane Monheit תבצע את ספר השירים של Ella Fitzgerald.

בין האמנים המקומיים ניתן למצוא ערב הוקרה לזכרו של דני קרפל עם הזמרת עדנה גורן, המולטי נשפן פטר וורטהיימר, הפסנתרן נחום פריפרקוביץ', אסף חכימי בבאס ואיתן איצקוביץ' בתופים; דואט של עומרי מור ודניאל זמיר, חמישיית עמית פרדימן במופע השקה לאלבום החדש, טריו  Tatran, רביעיית אלברט בגר עם מילטון מיכאלי בפסנתר, תזמורת הג'אז של תל-אביב תארח את קרולינה, שם טוב לוי ישיק אף הוא אלבום חדש, רבע לאפריקה יארחו את אסתר רדא שחוזרת לפסטיבל, שלישיית נועם דוד שיארחו את הזמרת מורין נהדר, ז'קה פרפניאן מארח את  Flavia Nascimneto ורביעיית אלי דג'יברי במופע מחווה ל Soul Station, אלבום המופת של Hank Mobley משנת 1960 (את הקטע Soul StatIion ניגנה הרביעייה של דג'יברי כהדרן באילת לפני כמה חודשים...).

לפסטיבל אמנם אין אתר רשמי (?!), אבל את תוכנית ההופעות ניתן לראות כאן:

פסטיבל הג'אז של ירושלים, ממשיך בשיתוף הפעולה שלו עם מוזיאון ישראל שמספק לו אכסניה מרהיבה וייחודית (ונקווה שהשנה יעבור המפגש בין המוסיקה והקהל לבין שומרי האוצרות האומנתיים של המוזיאון בפחות חיכוכים).

הפסטיבל יתקיים מיום רביעי 14.12 ועד יום שישי 16.12 ויארח, בין היתר את שלישיית Jeff Ballard (עם Chris Cheek הנפלא בטנור ו Lionel Lueke בגיטרה), את רביעיית Mark Turner (עם אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים), דואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mark Maneri, שלישיית Too Many Zooz, Jason Lindner עם הפרוייקט Now vs. Now, ענת פורט הנהדרת בדואט עם הבאסיסט Joe Martin, רביעיית Tinissima האיטלקית של הסקסופוניסט Francesco Bearzatti, דואט של הפסנתרן Felipe Cabrera והבאסיסט Leonardo Montana, הטריו של Emmet Cohen (לא מכיר, אבל מהדמו ששמעתי – נשמע פצצה).

עוד ישתתפו: רביעיית אבישי כהן עם Jason Lindner, ברק מורי ו Jeff Ballard וכן מופע של הזמרת Rickie Lee Jones בשיתוף פעולה חד פעמי עם זמרים ישראליים (אלון אולארצ'יק, יוני רכטר, שלמה גרוניך, אפרת גוש, מאור כהן ובנגינתם של תומר בר בפסנתר (שגם עיבד את החומר לפרוייקט), יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים ויעל שפירא בצ'לו), מופע מחווה לקלרניתן הרולד רובין, טריו של ניצן בר עם עומרי מור, שישייה של אילן סאלם עם בנו, הלל, בחצוצרה, יונתן יודקוביץ' בטנור, עומרי מור, גלעד אברו ושי זלמן ויש עוד – אבל יותר פשוט שתיכנסו לתוכנייה.

לאתר פסטיבל הג'אז בירושלים:

באשר לתחרות על הכיס, כבר ניתן להכריז על פסטיבל הג'אז של ירושלים כמנצח הגדול, בזכות דמי כניסה נמוכים במיוחד, הן באופן יחסי לפסטיבל בתל-אביב והן באופן אבסולוטי. עלות יומית של 100 ש"ח לכל מופעי הגלריות ועוד 50 ש"ח למופע אודיטוריום או 465 ש"ח לכניסה לכל המופעים בשלושת ימי הפסטיבל, מציגים מחיר פסטיבלי למהדרין, בניגוד חריף למחירי ההופעות בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הנעים בטווח של 134 ש"ח (להופעה של הרכב מקומי) ועד ל 234 ש"ח (למופעי חו"ל).

סופשבוע של ג'אז

בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי עושה את הדרך מביתי שבדרום לתל אביב פעמיים. בשישי בצהריים ושוב בשבת בצהריים. בשתי הפעמים נסעתי כדי לשמוע ג'אז חי, אבל מה שייחד את שתי ההופעות בהן נכחתי היו המוסיקאים והמסגרות בהן ניגנו. מיד תבינו.

ביום שישי, בבית העמודים שליד המדרחוב בנחלת בנימין, התקבצו חברים, בני משפחה וחובבי ג'אז לשמוע את הפרוייקט החדש של בית העמודים. מדובר ביוזמה מקסימה שבאה לתת מענה למוסיקאים לא מקצועיים, כאלה שהמוסיקה היתה חלק נכבד מחייהם בצעירותם ושתשוקתם למוסיקה לא שככה עם הזמן, אבל במשך השנים הם נאלצו להניח את הנגינה בצד לטובת העבודה, המשפחה ושגרת היום יום של החיים עצמם. גם אם המשיכו לנגן זה בדרך כלל היה לבד, מקסימום עם מערכת הסטריאו....

אלא שכמו שכל מוסיקאי יודע, הרצון לנגן, במיוחד ביחד עם מוסיקאים אחרים, בהרכב, חזק יותר מהכל, וכאן נכנס בית העמודים לתמונה. לפני מספר חודשים הם פרסמו מודעה שמזמינה מוסיקאים חובבים להצטרף למסגרת של נגינה בהרכבים, כאשר את המקום מספק בית העמודים ואת ההדרכה מספק מוסיקאי מקצועי.

בסך הכל יצאו לדרך שלושה הרכבים, מתוכם הגיעו לקו הסיום שני הרכבים. ההופעה הראשונה של אחד ההרכבים נערכה בצהרי יום שישי וניגנו בה שישה: מאיה איצקוביץ' בחצוצרה, נעם לוי, חבר ותיק שלי, בטנור ובחליל, אילן דיאמונד בגיטרה, יואב כהן אזולאי בפסנתר, גיא דויד, שהוא גם המדריך המוסיקלי של ההרכבים, בבאס ושחר עילם בתופים.

גיא דויד לא בא לנוח, לא עשה לחברי ההרכב הנחות וקבע רף דרישות גבוה. בהתאם לכך הקטעים שנבחרו היו יפים, מעניינים ומאד מאתגרים. הם גם הקפידו לבצע את הקטעים בעיבודים המקוריים, מה שהוסיף המון עניין וצבע למוסיקה.

חלק נכבד מהקטעים שנוגנו, כמו Cup Bearers של Tom Mcintosh (מתוך אלבום בשם הזה של Blue Mitchell), Mirrors של Joe Chambers (מתוך האלבום Breaking Point המופלא של Freddie Hubbard), Kiss and Run של Sam Coslow מתוך האלבום Plus Four וגם Gertrude Bounce של Richie Powell מתוך at Basin Street (Plus Four ו at Basin Street הם שני האלבומים האחרונים שהקליטה חמישיית Clifford Brown עם Max Roach ו Sonny Rollins) , לא זכיתי מעולם לשמוע בהופעה חיה לפני כן, והיה זה תענוג צרוף לשמוע אותם מנוגנים בפני קהל אוהד ומחבק שכלל גם לא מעט ילדים קטנים, שבאו לשמוע את הוריהם מגשימים חלום. היה יפה ומרגש, ואני מקווה שתהיה המשכיות גם להרכב הזה וגם לפרוייקט המבורך. זו ההזדמנות גם לספר שביום שישי הקרוב תתקיים ההופעה של ההרכב השני. ממליץ לקפוץ לשמוע ולתמוך.

בשבת, כאמור, נסעתי שוב לתל אביב. הפעם כדי לשמוע מחווה למוסיקאי האהוב עלי ביותר: Wayne Shorter. ההופעה התקיימה במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי ה-2 ביפו הנערך במרכז תרבות מנדל ביפו, שהוא מקום קטן ואינטימי. בכניסה קיבלו את פנינו (באתי עם שני בני) טריו של גיטרה-באס-תופים ובמבואה הוצגה תערוכת צילומים קטנה אך נהדרת של כל צלמי הג'אז בישראל. מדהים לראות איך, ממש כמו במוסיקה, כל אחד מהם מציג זוית ייחודית משלו ואמירה אישית. היו שם צילומים של אברהם קביליו, נעמי גנגי, יוסי צבקר (ששימש כאוצר התערוכה), בוב רוזנבאום, דיגי דקל,פטר ויט, עידו הלוי, מרגלית חרסונסקי וויקטור "מופרפוטו", כל אחד מהם נדרש לבחור שש תמונות בלבד, ואין לי ספק שהבחירה שלהם היתה בלתי אפשרית, מכיוון שלחבר'ה האלה יש כל כך הרבה תמונות טובות, גם של מוסיקאים מקומיים וגם של מוסיקאים מחו"ל. הייתי בהחלט שמח לראות תערוכה כזו בקנה מידה גדול בהרבה שתתן לכל אחד מהם יותר מקום לביטוי.

אדם נוסבאום. צילום: פטר ויט

אבל בואו נחזור להופעה. הפסטיבל כולו בנוי על שילובים של מוסיקאים ישראליים עם מוסיקאים אורחים מחו"ל, וגם המחווה ל Wayne Shorter היתה כזו. אבל בניגוד להופעות האחרות, כאן הנגנים היו כולם סטודנטים למוסיקה. ביניהם שלושה ישראלים: אסא קוק בחצוצרה, יובל דרבקין בטנור, ורועי קימלמן בתופים ושלושה אורחים: הבלגים קארל קוולנאר בפסנתר, ווילם היילן בגיטרה והסרבי מילוש קולביץ' בבאס.

מתוך החזרה להופעת המחווה לויין שורטר. צילום: פטר ויט

בחירת הקטעים היתה וודאי אתגר לא פשוט מכיוון שספר הלחנים של שורטר עצום ואין בו ולו קטע אחד שאיננו ראוי. ההרכב ניגן קטעים מתקופות שונות לאורך הקריירה של שורטר עם דגש חזק על שנות השישים המצויינות. היו שם קטעים מהתקופה עם ה Jazz Messangers של Art Blakey (Look at the Birdie מתוך Roots and  Herbs), עם ה Second Quintet של Miles Davis (Pinocchio מתוך Nefertiti) וכמובן קטעים רבים מתוך אלבומי ה Blue Note שיצאו תחת שמו של שורטר: Lost מתוך The Soothsayer, El Gaucho ו Footprints מתוך האלבום Adam’s Apple , Armageddon ו Virgo מתוך Night Dreamer , S.S. Golden Mean מתוך Without a Net (אלבום החזרה של Shorter ל BlueNote).

מתוך החזרה להופעת המחווה לויין שורטר. צילום: פטר ויט

הבחירה בדרבקין כנגן הטנור בהופעה הזו (מי שאמור להיכנס כביכול לנעליו הגדולות של Wayne Shorter) היתה מוצלחת ביותר, בשל הצליל שלו ואופי הנגינה המהורהר והפתלתל שמאפיין את Shorter. אבל האמת היא שכולם היו טובים. לאסא קוק היו כמה סולואים נהדרים , במיוחד ב Virgo וב El Gaucho, שני הבלגים, הפסנתרן והגיטריסט, סיפקו את המצע ההרמוני אבל בהחלט ידעו לתת בראש בסולואים והבאסיסט והמתופף שביחד היוו חוליית קצב מצויינת, אחידה ומהודקת שקשה להאמין שעד לפני שלושה ימים לא הכירו זה את זה. והיה גם צ'ופר בדמותו של המתופף Adam Nussbaum, מאסטר אמיתי, שהדריך את ההרכב ועבד איתם בימים שלפני ההופעה וגם עלה לנגן איתם את El Gaucho, שהיה אחד משיאי ההופעה.