Ibrahim / Roach - An amazing duet

לא פוסט ארכני ולא סדרת חינוך לפנינו, אלא וידאו של הופעת דואט נפלאה.

בפסנתר Abdullah Ibrahim הידוע גם כ $ (Dollar Brand), בתופים Max Roach האחד והיחיד.

שני מוזיקאים, לא צעירים, שאפריקה עמוק בליבם, לשניהם קילומטראז' מכובד מאד בסצינת הג'אז, מדגימים כמה יופי יש בפשטות ובהקשבה הדדית.

שבת שלום !

Art Farmer and Benny Golson - The Jazztet

לפני כמה ימים שלח לי חבר קטע לזיהוי. זו היתה שישייה מטורפת עם פרונט של חצוצרה, טנור וטרומבון. אנרגיות מטורפות וסווינג מעיף. שני הסולואים הראשונים של החצוצרה והטנור לא עזרו לי לזהות לא את החצוצרן ולא את הטנוריסט. למרות שהאחרון נשמע מאד מוכר. הטרומבוניסט, לעומת זאת, קפץ לי מיד. זה היה Curtis Fuller ועם התגלית הזו התפרש חיוך גדול על פני. הטנוריסט חייב אפוא להיות Benny Golson. שמיעה חוזרת של סולו הטנור אישרה את ההנחה. הוא נשמע מדהים, מודרני והסאונד שלו קצת אחר ממה שזכרתי, אבל זה ללא ספק היה Golson. מה שמשאיר לנו לזהות את החצוצרן. Art Farmer  הוא הניחוש ההגיוני, אבל החצוצרן הזה לא נשמע כמו ארט פארמר. הוא יותר מודרני והצליל שלו מבריק ותוקפני יותר משל ארט. או שלא ?

בסופו של דבר התעלומה נפתרה. זה היה בוטלג של הקלטת רדיו מהופעה מגרמניה ב 1986 והחצוצרן אכן היה ארט פארמר. (לצד Mickey Tucker בפסנתר, Jesper Lundgaard בבאס ו Billy Hart בתופים). הגילוי הזה הבהיר לי שהגיע הזמן לרענן את הזכרון עם ההקלטות של אחד ההרכבים הנפלאים של תקופת ההארד-בופ, הלא הוא ה Jazztet, שפעל, במקור, בסך הכל שלוש שנים, בין 1959 ל 1962.

הטנוריסט Benny Golson, מוכר בעיקר מהתקופה שלו עם Art Blakey and The Jazz Messengers. הוא ניגן באחד האלבומים האייקוניים של ה Messengers ושל הלייבל Blue Note – הלא הוא Moanin’.  בני גולסון היה חלק חשוב מההרכב הזה בשנים 1958-9 (לצדם של Lee Morgan, Jymie Merritt, Bobby Timmons ו Art Blakey) גם מבחינת הנגינה והסאונד המיוחד שלו וגם מבחינת הכתיבה. Blues March, Along Came Betty, Whisper Not, Are You Real ו I Remember Clifford – רובו המוחלט של הרפרטואר של ה Messengers באותה תקופה - כולם לחנים ועיבודים שלו.

החצוצרן Art Farmer, שמוכר היום יותר בזכות נגינתו ב Flugelhorn (ובסופו של דבר ניגן במין הכלאה ייחודית בין חצוצרה לפלוגלהורן, שנקראת Flumpet) היה אף הוא מוזיקאי עסוק ומוערך. בשנת 1954 הוא ניגן והקליט עם Gigi Gryce, Sonny Rollins ו Horace Silver. משנת 1956 היה חצוצרן קבוע בחמישיית Horace Silver וניגן לצדם של Clifford Jordan ו Hank Mobley וב 1958 הצטרף להרכב של Gerry Mulligan.

אבל בשנת 1959 עזב Golson את ה Messengers כדי להקים הרכב משלו. עולם הג'אז היה אז בעיצומה של מהפיכה עם Miles ו Coltrane שנטשו את ה HardBop ועברו לנגן ג'אז מודאלי ועם Ornette Coleman שהמציא מחדש את כללי המשחק כשניתק את עצמו מכבלי ההרמוניה. אבל Benny Golson לא היה חלק מן המהפיכה הזו. הוא היה איש של הרמוניות מורכבות ושל מלודיות חזקות וחלומו היה להקים שישייה, בניגוד לרוב חמישיות ה Hard Bop שפעלו באותו זמן. הוא רצה קול נוסף בפרונט, כדי לתת במה ליכולות העיבוד והתזמור שלו שכבר אז היו חזקות לפחות כמו נגינת הטנור שלו. הוא לא התלבט הרבה לפני שהחליט להרים טלפון ל Art Farmer, עמו כבר עבד והקליט בעבר.

הם ניגנו ביחד לראשונה ב 1953 כש Golson הצטרף לתקופה קצרה לביג בנד של Lionel Hampton, ו Art Farmer כבר ניגן שם. אחר כך יצא להם להיפגש עוד כמה פעמים וגם לעבוד ביחד בהקלטת פרסומות לרדיו. Golson השתתף בהקלטת Modern Art, אלבומו הראשון של Art ב Blue Note ב 1958, ו Farmer השתתף בהקלטת Benny Golson’s New York Scene, אלבומו הראשון של Golson ב 1957.

Golson ביקש מ Art  להצטרף אליו. אבל למרבה הפתעתו Farmer פשוט פרץ בצחוק. מדוע אתה צוחק? שאל Golson ו Farmer השיב שבדיוק גם הוא חשב שהגיע הזמן להקים הרכב משלו ובדיוק עמד לפנות אליו ולבקש ממנו להצטרף אליו.

הם סיכמו ששניהם ביחד ינהיגו את ההרכב ויכתבו את החומרים וכן הסכימו ביניהם שכל אחד מהם יבחר שני נגנים נוספים. Golson הביא את Curtis Fuller ואת McCoy Tyner שהיה אלמוני באותה תקופה, אבל Golson שמע אותו בפילדלפיה והיה לו ברור שהוא רוצה אותו בהרכב. Farmer הביא את אחיו התאום, הבאסיסט Addison Farmer ואת המתופף Lex Humphries. זה היה ה Jazztet המקורי, ובתחילת פברואר 1960 הם הקליטו את אלבומם הראשון - Meet The Jazztet ובו גם הלהיט הגדול שלהם (אז עוד ניתן היה לדבר על קטעי ג'אז במונחים כאלה) Killer Joe.

אגב, השם Jazztet שייך ל Curtis Fuller, הטרומבוניסט המקורי של ה Jazztet, שהקליט אלבום בשם The Curtis Fuller Jazztet עם Benny Golson ו Lee Moragn בשנת 1959.

קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, באמצע ספטמבר 1960, הקליטו גולסון ופארמר את האלבום השני של ה Jazztet שנקרא Big City Sounds. בשלב הזה, כבר התחלפו כל חברי ההרכב המקורי מלבד שני הלידרים: Curtis Fuller כבר לא ניגן עמם ואת מקומו תפס Tom Mcintosh בטרומבון, Cedar Walton החליף את McCoy Tyner בפסנתר, Tommy Williams החליף את Addison Farmer על הבאס ו Al ‘Tootie’ Heath החליף את Lex Humphries על התופים. גם באלבום הראשון וגם בשני חצי מן הקטעים היו מקוריים (בעיקר של גולסון ואחד של פארמר), וחצי סטנדרטים.

Golson הוא מעבד אדיר שהחתימה המוזיקלית שלו מתנוססת בבירור על כל הקטעים, הן על שלו והן על הסטנדרטים. בעוד אצל Art Blakey הוא נדרש לנגינה אגרסיבית הרי שכאן בהרכב שלו הוא חזר לצליל החם והמלטף שלו. Art Farmer מצדו מפגין נגינה מאופקת ומאד לירית. בכלל, כל ה vibe של ה Jazztet היה הרבה יותר קול מזה של המסנג'רז או של החמישייה של Horace Silver שני הרכבי ה Hardbop הבולטים של אותה תקופה שניגנו ג'אז מאד סוער וחם. אצל Golson ו Farmer, לעומת זאת, הכל היה מאד מעובד, שקול ומתוכנן. כמעט כמו מוזיקה קאמרית. אפילו הסולואים היו בדרך כלל קצרים ומדודים. מעניין לציין שבפרויקטים אחרים של Golson ו Farmer, מחוץ ל Jazztet, הם לא בהכרח כאלה.

האלבום השלישי של ה Jazztet הוקלט בדצמבר 1960 ובינואר 1961 והוקדש כולו למוזיקה של John Lewis מי שהיה הפסנתרן של אחד מהרכבי הג'אז המצליחים של כל הזמנים - ה Modern Jazz Quartet. כל הקטעים הם מוזיקה מקורית של Lewis שגם עשה את העיבודים וניצח. האלבום נקרא בפשטות: The Jazztet and John Lewis. מבחינת ההרכב של ה Jazztet, ההרכב נשמר כפי שהיה באלבום הקודם. אם דיברנו מקודם על הקו הכמעט קאמרי של ה Jazztet, הרי ששיתוף הפעולה עם Lewis נראה הגיוני מאד, שכן Lewis וה MJQ נשאו מאפיינים דומים.

האלבום הרביעי, The Jazztet at Birdhouse, הוקלט במאי 1961 בהופעה חיה במועדון ה Birdhouse (תודו שהופתעתם....) בשיקאגו. זו למעשה היתה הופעת ההשקה של המועדון. ההרכב של ה Jazztet הוא אותו הרכב שניגן באלבומים השני והשלישי, אבל ההופעה החיה משחררת אותם ומוציאה מהם אנרגיות שאין באלבומי האולפן. האלבום הזה גם מאפשר לשמוע את ההקלטה הראשונה של Farmer בפלוגלהורן, ואיזה צליל מהמם יש לו על הכלי הזה.

באלבום החמישי של ה Jazztet שנקרא Here and Now והוקלט בסוף פברואר – תחילת מרץ 1962 שוב התחלפו כל חברי ההרכב למעט הלידרים: Grachan Moncur III החליף את Tom Mcintosh בטרומבון, Harold Mabern החליף את Cedar Walton ליד הפסנתר, Herbie Lewis החליף בבאס את Tommy Williams ו Roy McCurdy החליף את Al Heath בתופים. גם הלייבל התחלף: Mercury במקום Argo.

רשימת הקטעים הפעם כללה גם קטעים פרי עטם של יתר חברי ההרכב, בנוסף על קטעים של הלידרים וסטנדרטים שקיבלו את הטיפול המפנק של Golson. נדמה לי שעם הזמן שחלף, המעבר ללייבל החדש ובעיקר חילופי הגברי, כל הכיוון של ה Jazztet בכלל ובסולואים בפרט נעשה יותר מודרני.

כשלושה חודשים לאחר מכן, במאי-יוני 1962, שוב נכנסו חברי ה Jazztet (באותו הרכב) לאולפן והקליטו את Another Git Together. זה היה אלבומם האחרון מכיוון שב 1963 גמלה בליבו של Golson ההחלטה לעזוב את סצינת הג'אז ואת הנגינה ולחפש לעצמו אתגרים חדשים. הוא עבר לקליפורניה והתמקד בעבודה כמעבד ומתזמר לצד הלחנה לקולנוע ולטלוויזיה. אבל הפרישה שלו מעולם הג'אז היתה זמנית בלבד. לקראת סוף שנות ה-70 Golson התגעגע לג'אז בכלל ולנגינה בפרט והחל לחזור לכושר.

[אגב - מה נסגר עם העטיפה ההזויה הזו? הפייה של הסקסופון הפוכה ובכלל גולסון ניגן אז על פיית אוטולינק ממתכת ולא על פיית פלסטיק לבנה.... ]

אחרי פירוק ה Jazztet, הצטרף Farmer להרכב של הגיטריסט Jim Hall ולאחר מכן היה לו הרכב עם Jimmy Heath. הוא המשיך גם לנגן כסיידמן בהפקות שונות ובסופו של דבר השתקע בווינה תוך כדי שהוא ממשיך כל הזמן לנגן, להופיע ולהתפתח.

בתחילת שנות השמונים התאחדו מחדש שלושת חברי ה Jazztet המקוריים (Farmer, Golson ו Fuller) וחזרו לנגן, להופיע ולהקליט ביחד. זה מדהים לשמוע, איך הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם נשמרה וגם אחרי עשרים שנה הם נשמעים צעירים, רעננים ובועטים ולגמרי רלוונטיים. ה Jazztet בגרסתם החדשה (The New Jazztet) הקליטו 5 אלבומים והופיע לא מעט (עם בסיסטים ומתופפים מתחלפים) ומאחת ההופעות האלו הגיע הבוטלג המעיף עליו סיפרתי לכם בהתחלה. כאמור, בסיבוב הראשון לא הצלחתי לזהות לא את Farmer ולא את Golson כי שניהם נשמעו שונה מאד  מהאופן שבו הם נשמעו ב Jazztet המקורי, 20 שנה לפני כן, אבל הנגינה של Curtis Fuller והאופן שבו ההרכב הזה ישב, כל כך הדוק וגרובי הסגיר אותם.

Tina Brooks and his Waiting Game

 הסיפור שאני עומד לספר לכם לא נגמר טוב. זהו סיפורו של Tina Brooks, אחד מגיבורי הסקסופון שלי. מוזיקאי אדיר שמת בחוסר כל, בלי פרוטה ובעיקר בלי הכרה.

נתחיל בזה שהוא מוזיקאי מדהים בעיני, מאלתר נפלא, מלחין ומעבד מצויין. אבל לא רק אני חושב כך. תראו מה אמר עליו Freddie Hubbard, ש Brooks ניגן איתו ב Open Sesame, אלבום הבכורה שלו ב Blue Note:

 "I loved Tina. He had a nice feeling. I got into him before I got into Hank (Mobley). He would write shit out on the spot and it would be beautiful. He wrote "Gypsy Blue" for me on the first record and I loved it. I just loved it. Tina made my first record date wonderful. He wrote and played beautifully. What a soulful, inspiring cat. I loved him."

גם ל Jackie McLean ששיתף פעולה עם Brooks בכמה אלבומים, וש Brooks היה השחקן המחליף שלו ב The Connection (מחזהו Jack Gelber עם מוזיקה של Freddie Redd על חבורת מוזיקאים שמחכים לסוחר הסמים שלהם – ראו כאן) היתה הערכה רבה כלפיו והוא דאג לא אחת ש Alfred Lion ו Francis Wolff (בעלי Blue Note) יקליטו אותו בלייבל שלהם.

אבל כל ההערכה והדחיפה לא באמת עזרו ל Tina Brooks, ולמעט אלבום אחד שלו, True Blue, אף אחד מארבעת (או בעצם חמשת) האלבומים שהקליט כלידר לא ראו אור בחייו, אלא רק שנים לאחר מותו.

הסיפור מתחיל בילד בשם Harold Brooks מ North Carolina שהיה חלש, קטן וביישן. הכינוי שהודבק לו היה Teeny  והפך עם השנים ל Tina. בשנת 1944, כשהיה בן 12, עברה משפחתו לניו יורק, אבל Tina Brooks שסבל הצקות חוזרות ונשנות מילדי השכונה נשלח בחזרה לגור אצל קרובים ב North Carolina.

ב1949  חזר Brooks לניו יורק והתחיל לנגן בבארים בעיקר R&B ולאטין, אבל בשעות הקטנות אפשר היה למצוא אותו בג'ם סשנים בהארלם. בשנת 1955 הצטרף לטור קצר עם Lionel Hampton ובשנת 1956 לקח אותו החצוצרן Little Benny Harris תחת חסותו והיה בעצם מי שהכניס את Tina Brooks לג'אז המודרני. ההשפעות שלו מגיעות מ Lester Young, Charlie Parker, Dexter Gordon, Wardell Grey וגם מסקסופוניסטים מודרניים יותר כמו Rollins ו Mobley. אבל כמו הגדולים – Brooks הצליח להבחין את עצמו מן ההמון ולרקוח סגנון אישי וייחודי שניתן לזיהוי. גם בנגינה וגם בהלחנה.

Benny Harris היה גם זה שהרים טלפון ל Alfred Lion, בשלהי 1957, ואמר לו להגיע מהר למועדון בהארלם כדי לשמוע את Brooks. משם הדרך להחתמתו  של Brooks ב Blue Note היתה קצרה. ואכן Brooks השתתף בשנת 1958 בשני אלבומים של Jimmy Smith: The Sermon ו House Party,  (וגם בעוד בהופעה חיה של סמית' במועדון Smalls Paradise בהארלם שיצא רק מאוחר יותר באלבום Cool Blues). בנוסף הוא משתתף ב Blue Lights של Kenny Burrell ובהקלטה של Burrell בהופעה חיה ב Five Spot Cafe ב 1959.

אבל למרות שכבר ניגן עם הכוכבים של Blue Note, עדיין היתה נחוצה לו הקלטה כלידר כדי לשלוף אותו מהאנונימיות שלו.

בתחילת 1958 הוא כבר הקליט את Minor Move, אלבומו הראשון כלידר ל Blue Note, עם Lee Morgan  בחצוצרה, Sonny Clark בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Art Blakey בתופים. למרות שהאלבום כבר נערך, קוטלג והוכן להדפסה – Blue Note החליטו בסוף שלא להוציא אותו והסיבות לכך לא ממש ברורות. האלבום יצא בסופו של דבר לראשונה ב 1980, עשרים שנים לאחר שהוקלט ושש שנים אחרי מותו של Tina Brooks, הודות ל Michael Cuscuna שגאל אותו מהמרתפים והוציא אותו לאור ב Blue Note יפן.

ב 19 ביוני 1960 הקליט החצוצרן Freddie Hubbard את אלבומו הראשון ל Blue Note. האלבום נקרא Open Sesame והוא מציג את Hubbard  הצעיר (בסך הכל בן 22 באותה עת) כלידר, אבל Hubbard הביא איתו את Tina Brooks כנגן הטנור, והלה גם תרם לחנים מעולים (Open Sesame, Gypsy Blue) ועיבודים לאלבום. האלבום הזה, ובמיוחד הקטעים שהביא Brooks, הזכירו לחברים ב Blue Note שיש להם אוצר ביד ושבוע לאחר מכן מצא את עצמו Tina Brooks שוב באולפן להקליט את אלבומו השני כלידר באלבום שנקרא True Blue. מנגנים בו: Frddie Hubbard, Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים.

למרות שהאלבום הזה דווקא כן יצא לחנויות מספר חודשים לאחר שהוקלט, הלייבל היה מרוכז בלשווק דווקא את Freddie Hubbard, כוכב החצוצרה החדש שלהם, שגם נראה והתנהג כמו כוכב, ולא את Tina Brooks, החלוש, הקטן והביישן. וכך יצא שלמרות ששני האלבומים יצאו לשוק במקביל, ובשניהם השתתפו גם Hubbard וגם Brooks – רק הראשון זכה לקבל גב מהלייבל, שהמשיך לטפח אותו (בצדק מוחלט, כמובן) גם בשנים הבאות. בעוד True Blue, האלבום של Brooks, בלי עזרת השיווק ויחסי הציבור של Blue Note, לא זכה להצלחה גדולה ולא הביא לפריצה המיוחלת.

בשלב זה Brooks התחיל לעבוד עם Jackie McLean ועם Freddie Redd. כאמור, הוא גם היה מעורב איתם במחזה The Connection ומנגן באלבו בשם זה שהוקלט ללייבל Felsted עם Howard McGee בחצוצרה, Freddie Redd בפסנתר, Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים. באוגוסט 1960 הוא השתתף באלבום Shades Of Redd של Freddie Redd (לצד McLean) ובספטמבר 1960 הוביל במשותף עם McLean סשן של שישייה עם Blue Mitchell בחצוצרה, McLean באלט, Kenny Drew בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Art Taylor בתופים.  אבל גם הפעם מזלו של Brooks לא האיר לו פנים. 


חצי מהסשן הזה יצא רק שנים מאוחר יותר, יחד עם עוד סשן של McLean, באלבום Jackie’s Bag. לא רק שהקטעים שהלחין Brooks לא נכללו באלבום שיצא תחת שמו של McLean, הוא גם לא הוכר כ co-leader של ההקלטה. העוול הזה תוקן רק ב 1980, שנים רבות אחרי, כשהסשן יצא במלואו ב Blue Note יפן, תחת האלבום Street Singer עם קרדיט משותף ל Brooks ו McLean.

חודש לאחר מכן, באוקטובר 1960, שוב נכנסו לאולפן כל החבורה שעשתה את Street Singer, למעט McLean, לסשן תחת Tina Brooks כלידר. זה היה הסשן השלישי ש Brooks הוביל (או הרביעי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean). ההקלטה הניבה אלבום מעולה, שנערך, קוטלג ו... שוב – לא זכה לראות אור יום. הסיבה, בדיוק כמו באלבום Minor Move, אינה ידועה, אבל היא בוודאי לא נעוצה באיכות המוזיקה כי על כך אין עוררין. גם הפעם עלינו להודות ל Cuscuna שגאל את ההקלטה מארכיון Blue Note והוציא לאור ב 1980 ב  Blue Note יפן את Back To The Tracks.

ההקלטה הבאה שלו ללייבל היתה בינואר 1961, שוב עם שני שותפיו: Freddie Redd בפסנתר ו Jackie McLean באלט. גם ההקלטה הזו לא ראתה אור שנים ארוכות עד לימי Mosaic (שוב Cuscuna...)

ולבסוף, במרץ 1961, הקליט Tina Brooks את האלבום האחרון שלו. לא רק כלידר, לא רק ב Blue Note. בכלל. Tina Brooks הקליט את אלבומו האחרון ב מרץ 1961 ומאז ועד מותו לא נכנס עוד לאולפן.

באלבום משתתפים Johnny Coles בחצוצרה, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. בשלב הזה ודאי לא תופתעו לשמוע שגם האלבום הזה, הרביעי תחת שמו של Brooks (או החמישי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean) , לא יצא לאור בימי חייו של Brooks ולא הוביל להכרה שכל כך ציפה לה ושלה היה כה ראוי. לא סתם אחד הקטעים באלבום, שעל שמו נקרא גם כל האלבום, נקרא The Waiting Game. אבל החברים ב Blue Note כנראה לא הבינו את האירוניה. גם האלבום הזה יצא רק שנים אחרי מותו של Brooks ב Blue Note יפן.

עד היום לא ברור למה Blue Note התעקשו לקבור את  האלבומים ולמעשה את הקריירה של Tina Brooks. מבחינת התוצרת המוזיקלית הוא בוודאי סיפק את הסחורה ועל כך יעידו האלבומים שהוקלטו שהם Hard Bop פנטסטי בדיוק כזה שהיה בלב ליבה של העשייה הבלו נוטית באותן שנים.

Tina Brooks נפטר בגיל 42, בשנת 1974, עני, אנונימי ומתוסכל, ללא שזכה בהכרה וללא שזכה לראות את רוב האלבומים שהקליט. הוא מת לאחר שהכליות שלו חדלו לתפקד אבל כשנשאל אחד מחבריו ממה הוא מת תגובתו היתה: General Dissipation (היעלמות כללית).

סיכם זאת היטב Michael Cuscuna:

“Tina Brooks was a magnificent talent who was among us all too briefly. He was a unique, sensitive improviser who could weave beautiful and complex tapestries through his horn. His lyricism, unity of ideas and inner logic were astounding. Far lesser talents have been far more celbrated.”