Tina Brooks and his Waiting Game

 הסיפור שאני עומד לספר לכם לא נגמר טוב. זהו סיפורו של Tina Brooks, אחד מגיבורי הסקסופון שלי. מוזיקאי אדיר שמת בחוסר כל, בלי פרוטה ובעיקר בלי הכרה.

נתחיל בזה שהוא מוזיקאי מדהים בעיני, מאלתר נפלא, מלחין ומעבד מצויין. אבל לא רק אני חושב כך. תראו מה אמר עליו Freddie Hubbard, ש Brooks ניגן איתו ב Open Sesame, אלבום הבכורה שלו ב Blue Note:

 "I loved Tina. He had a nice feeling. I got into him before I got into Hank (Mobley). He would write shit out on the spot and it would be beautiful. He wrote "Gypsy Blue" for me on the first record and I loved it. I just loved it. Tina made my first record date wonderful. He wrote and played beautifully. What a soulful, inspiring cat. I loved him."

גם ל Jackie McLean ששיתף פעולה עם Brooks בכמה אלבומים, וש Brooks היה השחקן המחליף שלו ב The Connection (מחזהו Jack Gelber עם מוזיקה של Freddie Redd על חבורת מוזיקאים שמחכים לסוחר הסמים שלהם – ראו כאן) היתה הערכה רבה כלפיו והוא דאג לא אחת ש Alfred Lion ו Francis Wolff (בעלי Blue Note) יקליטו אותו בלייבל שלהם.

אבל כל ההערכה והדחיפה לא באמת עזרו ל Tina Brooks, ולמעט אלבום אחד שלו, True Blue, אף אחד מארבעת (או בעצם חמשת) האלבומים שהקליט כלידר לא ראו אור בחייו, אלא רק שנים לאחר מותו.

הסיפור מתחיל בילד בשם Harold Brooks מ North Carolina שהיה חלש, קטן וביישן. הכינוי שהודבק לו היה Teeny  והפך עם השנים ל Tina. בשנת 1944, כשהיה בן 12, עברה משפחתו לניו יורק, אבל Tina Brooks שסבל הצקות חוזרות ונשנות מילדי השכונה נשלח בחזרה לגור אצל קרובים ב North Carolina.

ב1949  חזר Brooks לניו יורק והתחיל לנגן בבארים בעיקר R&B ולאטין, אבל בשעות הקטנות אפשר היה למצוא אותו בג'ם סשנים בהארלם. בשנת 1955 הצטרף לטור קצר עם Lionel Hampton ובשנת 1956 לקח אותו החצוצרן Little Benny Harris תחת חסותו והיה בעצם מי שהכניס את Tina Brooks לג'אז המודרני. ההשפעות שלו מגיעות מ Lester Young, Charlie Parker, Dexter Gordon, Wardell Grey וגם מסקסופוניסטים מודרניים יותר כמו Rollins ו Mobley. אבל כמו הגדולים – Brooks הצליח להבחין את עצמו מן ההמון ולרקוח סגנון אישי וייחודי שניתן לזיהוי. גם בנגינה וגם בהלחנה.

Benny Harris היה גם זה שהרים טלפון ל Alfred Lion, בשלהי 1957, ואמר לו להגיע מהר למועדון בהארלם כדי לשמוע את Brooks. משם הדרך להחתמתו  של Brooks ב Blue Note היתה קצרה. ואכן Brooks השתתף בשנת 1958 בשני אלבומים של Jimmy Smith: The Sermon ו House Party,  (וגם בעוד בהופעה חיה של סמית' במועדון Smalls Paradise בהארלם שיצא רק מאוחר יותר באלבום Cool Blues). בנוסף הוא משתתף ב Blue Lights של Kenny Burrell ובהקלטה של Burrell בהופעה חיה ב Five Spot Cafe ב 1959.

אבל למרות שכבר ניגן עם הכוכבים של Blue Note, עדיין היתה נחוצה לו הקלטה כלידר כדי לשלוף אותו מהאנונימיות שלו.

בתחילת 1958 הוא כבר הקליט את Minor Move, אלבומו הראשון כלידר ל Blue Note, עם Lee Morgan  בחצוצרה, Sonny Clark בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Art Blakey בתופים. למרות שהאלבום כבר נערך, קוטלג והוכן להדפסה – Blue Note החליטו בסוף שלא להוציא אותו והסיבות לכך לא ממש ברורות. האלבום יצא בסופו של דבר לראשונה ב 1980, עשרים שנים לאחר שהוקלט ושש שנים אחרי מותו של Tina Brooks, הודות ל Michael Cuscuna שגאל אותו מהמרתפים והוציא אותו לאור ב Blue Note יפן.

ב 19 ביוני 1960 הקליט החצוצרן Freddie Hubbard את אלבומו הראשון ל Blue Note. האלבום נקרא Open Sesame והוא מציג את Hubbard  הצעיר (בסך הכל בן 22 באותה עת) כלידר, אבל Hubbard הביא איתו את Tina Brooks כנגן הטנור, והלה גם תרם לחנים מעולים (Open Sesame, Gypsy Blue) ועיבודים לאלבום. האלבום הזה, ובמיוחד הקטעים שהביא Brooks, הזכירו לחברים ב Blue Note שיש להם אוצר ביד ושבוע לאחר מכן מצא את עצמו Tina Brooks שוב באולפן להקליט את אלבומו השני כלידר באלבום שנקרא True Blue. מנגנים בו: Frddie Hubbard, Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים.

למרות שהאלבום הזה דווקא כן יצא לחנויות מספר חודשים לאחר שהוקלט, הלייבל היה מרוכז בלשווק דווקא את Freddie Hubbard, כוכב החצוצרה החדש שלהם, שגם נראה והתנהג כמו כוכב, ולא את Tina Brooks, החלוש, הקטן והביישן. וכך יצא שלמרות ששני האלבומים יצאו לשוק במקביל, ובשניהם השתתפו גם Hubbard וגם Brooks – רק הראשון זכה לקבל גב מהלייבל, שהמשיך לטפח אותו (בצדק מוחלט, כמובן) גם בשנים הבאות. בעוד True Blue, האלבום של Brooks, בלי עזרת השיווק ויחסי הציבור של Blue Note, לא זכה להצלחה גדולה ולא הביא לפריצה המיוחלת.

בשלב זה Brooks התחיל לעבוד עם Jackie McLean ועם Freddie Redd. כאמור, הוא גם היה מעורב איתם במחזה The Connection ומנגן באלבו בשם זה שהוקלט ללייבל Felsted עם Howard McGee בחצוצרה, Freddie Redd בפסנתר, Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים. באוגוסט 1960 הוא השתתף באלבום Shades Of Redd של Freddie Redd (לצד McLean) ובספטמבר 1960 הוביל במשותף עם McLean סשן של שישייה עם Blue Mitchell בחצוצרה, McLean באלט, Kenny Drew בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Art Taylor בתופים.  אבל גם הפעם מזלו של Brooks לא האיר לו פנים. 


חצי מהסשן הזה יצא רק שנים מאוחר יותר, יחד עם עוד סשן של McLean, באלבום Jackie’s Bag. לא רק שהקטעים שהלחין Brooks לא נכללו באלבום שיצא תחת שמו של McLean, הוא גם לא הוכר כ co-leader של ההקלטה. העוול הזה תוקן רק ב 1980, שנים רבות אחרי, כשהסשן יצא במלואו ב Blue Note יפן, תחת האלבום Street Singer עם קרדיט משותף ל Brooks ו McLean.

חודש לאחר מכן, באוקטובר 1960, שוב נכנסו לאולפן כל החבורה שעשתה את Street Singer, למעט McLean, לסשן תחת Tina Brooks כלידר. זה היה הסשן השלישי ש Brooks הוביל (או הרביעי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean). ההקלטה הניבה אלבום מעולה, שנערך, קוטלג ו... שוב – לא זכה לראות אור יום. הסיבה, בדיוק כמו באלבום Minor Move, אינה ידועה, אבל היא בוודאי לא נעוצה באיכות המוזיקה כי על כך אין עוררין. גם הפעם עלינו להודות ל Cuscuna שגאל את ההקלטה מארכיון Blue Note והוציא לאור ב 1980 ב  Blue Note יפן את Back To The Tracks.

ההקלטה הבאה שלו ללייבל היתה בינואר 1961, שוב עם שני שותפיו: Freddie Redd בפסנתר ו Jackie McLean באלט. גם ההקלטה הזו לא ראתה אור שנים ארוכות עד לימי Mosaic (שוב Cuscuna...)

ולבסוף, במרץ 1961, הקליט Tina Brooks את האלבום האחרון שלו. לא רק כלידר, לא רק ב Blue Note. בכלל. Tina Brooks הקליט את אלבומו האחרון ב מרץ 1961 ומאז ועד מותו לא נכנס עוד לאולפן.

באלבום משתתפים Johnny Coles בחצוצרה, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. בשלב הזה ודאי לא תופתעו לשמוע שגם האלבום הזה, הרביעי תחת שמו של Brooks (או החמישי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean) , לא יצא לאור בימי חייו של Brooks ולא הוביל להכרה שכל כך ציפה לה ושלה היה כה ראוי. לא סתם אחד הקטעים באלבום, שעל שמו נקרא גם כל האלבום, נקרא The Waiting Game. אבל החברים ב Blue Note כנראה לא הבינו את האירוניה. גם האלבום הזה יצא רק שנים אחרי מותו של Brooks ב Blue Note יפן.

עד היום לא ברור למה Blue Note התעקשו לקבור את  האלבומים ולמעשה את הקריירה של Tina Brooks. מבחינת התוצרת המוזיקלית הוא בוודאי סיפק את הסחורה ועל כך יעידו האלבומים שהוקלטו שהם Hard Bop פנטסטי בדיוק כזה שהיה בלב ליבה של העשייה הבלו נוטית באותן שנים.

Tina Brooks נפטר בגיל 42, בשנת 1974, עני, אנונימי ומתוסכל, ללא שזכה בהכרה וללא שזכה לראות את רוב האלבומים שהקליט. הוא מת לאחר שהכליות שלו חדלו לתפקד אבל כשנשאל אחד מחבריו ממה הוא מת תגובתו היתה: General Dissipation (היעלמות כללית).

סיכם זאת היטב Michael Cuscuna:

“Tina Brooks was a magnificent talent who was among us all too briefly. He was a unique, sensitive improviser who could weave beautiful and complex tapestries through his horn. His lyricism, unity of ideas and inner logic were astounding. Far lesser talents have been far more celbrated.”

Even If - Eyal Talmudi's New Quintet

לפני כמה ימים נחתה בתיבת האימייל שלי הזמנה מפתיעה לשמוע את Even If - אלבום חדש של החמישייה של אייל תלמודי. תלמודי מנגן קלרינט וסקסופון (ומלחין, ומעבד ומפיק...) שעיקר פעילותו דווקא באיזורים שמחוץ לג'אז (רוקנ'רול, Pאנק, אפרו-ביט והרבה התחרעות....). הוא התחיל בפסנתר, עבר לקלרינט ואז גילה את הסקסופון הוא למד במגמת הג'אז של תלמה ילין (במחזור שמתחת לאבישי כהן ואלי דג'יברי) ומשם התגייס לתזמורת צה"ל. לאחר שירותו הצבאי פנה למסלול שדווקא אינו ג'אזי וניגן, בין השאר, עם ״בלקן ביט בוקס״, ברי סחרוף, שי צברי, קוטימאן אורקסטרה. בנוסף הוא מוביל את ״אוי דיוויז׳ן״ ו״מאלוקס״ איתם הקליט מספר אלבומים והופיע באין ספור הופעות בארץ ובעולם.

שמעתי את האלבום ומאד הופתעתי מכיוון שזה ממש לא מה שציפיתי לו. במקום אלבום התחרעות רועש עם הרבה אלקטרוניקה קיבלתי אשכרה חמישיית ג'אז, אמנם לא מיינסטרימית, אבל בהחלט בתוך הז'אנר. מסתבר שתלמודי חוזר למקורות אבל כמו כל מה שהוא עושה – הוא עושה זאת בדרכו המיוחדת.

אייל הוא אחיו הצעיר של אסף תלמודי (פסנתר, אקורדיון) והם משתפים פעולה בהרבה מאד מקרים, אבל דווקא באלבום הזה לא. תלמודי העדיף את הסאונד הפתוח והאגרסיבי יותר של חמישייה נטולת פסנתר, כפי שעשה גם בערב המחווה לת'לוניוס מונק (לרגל 100 שנים להולדתו) שהועלה במסגרת פסטיבל הג'אז של תל אביב ממש לפני כחודש. אז דווקא הצטרף אליהם אסף תלמודי, אבל באקורדיון.

עוזי פיינרמן

אז מי בכל זאת מנגן כאן? כמה מחבריו הטובים של תלמודי שהם גם במקרה מוזיקאים נפלאים: ספי ציזלינג בחצוצרה, עוזי פיינרמן בגיטרה (ספי ועוזי הם "האחים רמירז" הנפלאים) , גלעד אברו בבאס ואביב כהן בתופים.

בכלל, תלמודי אוהב לנגן עם חברים, אוהב את ההתרחשות הספונטנית ואת התקשורת עם המוזיקאים האחרים. מבחינתו הופעה טובה היא כזו שגורמת לו לרדת מהבמה ולהודות על מזלו הטוב שזימן לו לנגן עם מוזיקאים כל כך טובים.

האלבום הזה נולד בכלל במקרה, מאחר שלתלמודי היה קבוע תאריך באולפני קיצ'ה והוא פשוט הזמין את החברים לבוא לנגן, בלי חזרות ובלי הכנה מוקדמת. לצד מספר קטעים מקוריים שתלמודי הביא, יש כאן שני קאברים (לשיר "בשביל לעשן" של מאיר אריאל ול It Was a Very Good Year של פרנק סינטרה) וגם כמה קטעים מאולתרים לחלוטין שהתפתחו תוך כדי הנגינה באולפן.

אייל תלמודי

הנגינה של תלמודי מצליחה להיות פרועה ואסתטית בו זמנית (תקשיבו למשל לקלרינט שלו בקטע "סתם לא") וגם בקטעים המאולתרים לגמרי, מתוך הבלאגן נוצר גרוב (כבר אמרנו שגלעד אברו ואביב כהן מנגנים כאן....) שסוחף את כולם ומוציא מהם את המיטב. טביעת האצבע של עוזי פיינרמן ניכרת כאן היטב בנגינה בלוזית נהדרת (תקשיבו למשל לסולו שלו ב "לא סתם" ולתופים של אביב כהן שעושה קסמים מאחור ולסולו שלו ב "בשביל לעשן").

הסאונד של האלבום הזה פשוט נהדר בעיני, מאד דינמי, חי ופתוח ותלמודי עצמו מספר שבשנים האחרונות הוא מרגיש חיבור חזק יותר לצליל האקוסטי וחיבתו לרעש קצת נרגעה. הוא גם מתעסק יותר בהוראה ושואב ממנה הנאה וסיפוק עצומים, ועדיין מנגן בהפקות של אחרים אבל בשנים הקרובות מעוניין להתמקד בהרכבים שלו: אוי דיוויז'ן, Malox והחמישייה.

בשורה התחתונה – כבר שלושה ימים שאני דבוק לאלבום הזה, שהצליח לחמם אותי גם במונטריאול הקרה 😊. אלבום נהדר של חבורת מוזיקאים מקוריים שמצליחים להביא את האמירה המקורית שלהם גם לג'אז.

האלבום יצא בלייבל Chant Records (מופץ דיגיטלית בלבד).

הופעות השקה תתקיימנה ב- 23.1.18 בלבונטין7 , בשעה 20:00 (אורח מיוחד : אסף תלמודי) וב- 30.1.18 בסטודיו של ביה״ס למוסיקה ושקט (שם תלמודי גם מלמד), בית אליאנס ירושלים 20:30. 

Jerusalem 3rd Jazz Festival: 29/Nov - 1/Dec

בפעם השלישית ברציפות זה קורה. שני סופי שבוע רצופים שבהם מתקיימים שני פסטיבלי ג'אז חשובים.

בסוף נובמבר (29/11 – 1/12) יתקיים בפעם השלישית פסטיבל הג'אז הבינלאומי של ירושלים במוזיאון ישראל ובתחילת דצמבר (6-8/12) יתקיים פסטיבל הג'אז של תל-אביב.

כבר דיברנו בעבר על האיוולת שבקיום שני פסטיבלים טובים בסמיכות כה רבה זה לזה, אבל כאילו לא די בכך נערכו במהלך חודש נובמבר עוד שני פסטיבלים שהתחרו על אותו קהל בדיוק: החשיפה הבינלאומית לג'אז ולמוסיקת עולם שהציגה השנה תכנית מאד מגוונת של מגוון רחב מאד של אמנים וסגנונות ופסטיבל נהדר  Ma Ze Jazz?  בלבונטין7 (שאירח בין היתר את Ralph Towner, Uri Caine ו Martin Seiler לצד מוזיקאים מקומיים כשלישיות של עומרי מור, אסיף צחר, דניאל שריד, רביעיית גל עצור ועוד).

מכל מקום, במקום לקטר על ריבוי ההופעות, בואו נדבר על רוב הכוס והיא מלאה במוזיקה מצוינת ששווה לצאת בשבילה מהבית ולחוות באופן אישי. נתחיל בפסטיבל הג'אז של ירושלים.

מי שהיה בפסטיבל בשנתיים הראשונות יודע שהקסם של הפסטיבל הזה שהוא מזמן לנו הופעות ייחודיות ומאד מושקעות והעובדה שהוא מתקיים ממש בתוך הגלריות של מוזיאון ישראל מוסיפה לו קסם ייחודי. הפסטיבל באופן מסורתי לא נשאר סגור בתוך משבצת הג'אז ומציג הופעות ומוזיקאים שבאופן קבוע עובדים מחוץ למסגרת, מרחיבים אותה ושוברים אותה.

רוצים המלצות ? בבקשה:

שלישיית The Bad Plus. הם כבר הופיעו בארץ כמה פעמים והם אורחים אהובים בכל פסטיבלי הג'אז הגדולים והחשובים ביותר בעולם. המוזיקה שלהם אמנם מנוגנת בהרכב כלי של טריו פסנתר ג'אז אבל שורשיה נטועים במידה שווה בעולמות הרוק, הרית'ם אנד בלוז והמוסיקה הקלאסית. הזדמנות אחרנה לשמוע את הטריו המעולה, הזה לפני ש Ethan Iverson, הפסנתרן שכל כך מזוהה עם הטריו, עוזב ופונה לקריירת סולו. (אגב מי שעתיד לתפוס את מקומו בכסא הפסנתרן הוא Orrin Evans)

קרן אן ו"לא סטנדרטים". ההרכב "לא סטנדרטים" נולד במועדון הצוללת הצהובה בירושלים והוא פרוייקט מדהים בעייני שעושה שילוב לחלוטין לא סטנדרטי ולא צפוי בין סגנונות שונים. השתתפו בו מיטב המוזיקאים הישראליים (מעולם הג'אז ומחוצה לו) והוא תמיד מפתיע לטובה. מנהל ההרכב הוא תומר בר שרק הולך ומשתבח עם השנים ושומר על ראש מוזיקלי מאד פתוח. הפרוייקט הפעם הוא עם הזמרת קרן אן ומשתתפים בו תומר בר (פסנתר/קלידים), איתי קריס בחליל, ניצן בר (אח של תומר ומוזיקאי מוכשר ביותר בזכות עצמו) בגיטרה, יוראי אורון בבאס ועופרי נחמיה בתופים. בנוסף יתארח בהופעה גם המנהל האומנותי של הפסטיבל - אבישי כהן בחצוצרה.

גלעד הקסלמן. האמת שכאן כל מילה מיותרת. מי שמכיר – יודע שהוא חייב לבוא, ומי שלא מכיר – חייב לבוא. גלעד הקסלמן, גיטריסט מלודי אדיר, שחי ועובד בניו-יורק, ינגן סולו בירושלים. זה אירוע די נדיר ואני ממליץ גם למי שלא אוהב גיטרה ג'אז לבוא ולשמוע אותו כי זה הרבה מעבר לג'אז.

רביעיית דניאל פרידמן. המתופף דניאל פרידמן ינגן ברביעייה עם יונתן אבישי בפסנתר, ברק מורי בבאס וגלעד הקסלמן בגיטרה. דניאל פרידמן היה אחד ממקימיה של רביעיית Third World Love והגרוב המיוחד שלו מזוהה ממרחקים. במשך השנים הוא ניגן הרבה עם החבורה הישראלית בניו יורק אבל שיתף פעולה גם עם הרבה אחרים. בשנה שעברה הוציא פרידמן את Imagine That, אלבומו השלישי כמנהיג וכמו רוב ההופעות בפסטיבל – גם פרידמן לא מגביל את עצמו לנגינת ג'אז במובנו המסורתי הצר אלא משלב סגנונות מוסיקליים רבים לכדי יצירה צבעונית ומגוונת.

Sexmob. הרכב פנטסטי ובלתי שגרתי של החצוצרן Steven Bernstein (שכל מה שהוא עושה איננו סטנדרטי) שמנגן כאן Slide Trumpet, יחד עם Briggan Kraus בסקסופון, Tony Scherr בבאס ו Kenny Wollesen בתופים. ההרכב הזה קיים כבר שנים רבות (לדעתי מעל 20) והוא לחלוטין לא נרגע. הם אוהבים לעשות קאברים לשירי פופ אבל לעקם אותם בצורה מענגת שנותנת להם חיים חדשים. הם יכולים לנגן הכי ניו-אורלינס או הכי free jazz. תלוי מה יבוא להם.

הטריו של יוגב שטרית. את יוגב אני מכיר בערך 20 שנה, עוד מהימים שהיה סטודנט תפרן למוזיקה וניגנו ביחד באירועים. יש לו חוש הומור נהדר וחוש קצב קטלני אבל כשעוברים לדבר על מוזיקה אין רציני ממנו. אחרי הרבה שנים שבהם היה נחבא אל התופים, הוא הקים טריו עם חומר מקורי שכתב, בו הוא משלב השפעות רבות ממוזיקה מרוקאית ואנדלוסית ועד פאנק וג'אז, והתחיל להופיע בהצלחה רבה בפסטיבלים ברחבי העולם. לפני כשנה הוא הקליט את אלבומו הראשון New Path. חברי הטריו: סתיו גולדברג בפסנתר, מני וולט בבאס ויוגב שטרית בתופים.

יש עוד הופעות טובות כמובן ועוד מוזיקאים מעולים ששווה לבוא לשמוע, כמו: הסקסופוניסט Greg Tardy, הפסנתרן רועי בן סירה, אורי אלבוחר, החצוצרן דני רוזנפלד, אלון תורג'מן שיופיע עם המתופף Adam Nussbaum ועם הפסנתרן אבי אדריאן והסקסופוניסט מרק רוזן.

וכמו תמיד – חלק גדול מהכיף בפסטיבל כל כך מגוון הוא שבשונה מפסטיבלים אחרים הוא מאפשר שיטוט בין ההופעות ומעבר קל ונוח מאולם לאולם. זו אווירת פסטיבל אמתית (כי לא צריך לקנות כרטיסים מראש להופעות למעט ההופעות האודיטוריום) שמעודדת התנסות וטעימה גם מהרכבים שבדרך כלל נמצאים מחוץ לאזור הנוחות שלנו. אז אם אין לכם הופעה מסוימת שחשוב לכם לשמוע, פשוט תנו לאוזניים שלכם להוביל אתכם ולכן אחרי הצלילים. אני מבטיח שלא תתאכזבו.

לתוכנית המלאה.

קישור לאתר הפסטיבל.