OJP1 - Roberto Tarenzi Trio / Roberto Gatto Quintet

צילום: קביליו

במוצאי שבת, כשהפסנתרן Roberto Tarenzi התיישב ליד הפסנתר וניגן את הצלילים הראשונים של With A Song In My Heart הקטע שפתח את הופעת הטריו שלו, דמעות עמדו בעיני. מי שלא ראה את הזאפה דחוסה עד אפס מקום במוצאי שבת, לא חווה את השקט המתוח שלפני ההופעה ואת ההקלה העצומה כשהקהל הריע ושאג בסוף ההופעה בדרישה להדרן יתקשה אולי להבין על מה אני מדבר.

את הערב האיטלקי שהתקיים בזאפה במוצ"ש האחרון אני מכיר היטב כאחד מהמייסדים של קבוצת הג'אז החברתית (,OurJazzProject@gmail.com אם אתם קוראים של הבלוג הזה ועדיין לא הצטרפתם – תתביישו ותצטרפו) וכחלק מן הגרעין הפעיל של הקבוצה, ביחד עם חבריי שלמה סלבינסקי, רון קורנבליט, רז סקלס, וברק וייס. אחרי חודשים של תכנונים, תיאומים, עבודה מאומצת, עשרות שיחות טלפון, פגישות ואלפי הודעות ווטסאפ – הפרוייקט השאפתני שלנו הגיע לשלב הקריטי שלו. האיטלקים נחתו ביום שישי לקראת חצות (אחרי שהטיסה שעליה היו אמורים לעלות בוטלה עקב שביתה בנמל התעופה ברומא). בשבת בצהריים עוד הספקנו להיפגש איתם להיכרות אישית קצרה מעל שולחנות עמוסים, ומשם לזאפה.

הקהילה שלנו מונה מעל 700 חברים. כולם כאלו ששלחו מייל וביקשו להצטרף, אז אנחנו מניחים שהם באמת בעלי עניין בנושא לשמו התכנסנו: הבאת מיטב הג'אז העולמי לישראל, ללא פשרות אומנותיות וללא שיקולים מסחריים. הרכבים אורגניים שינגנו את המוסיקה שהם רוצים ואוהבים לנגן. זהו היסוד העומד בבסיס הקבוצה. אהבת המוסיקה. וזה בדיוק מה שקיבלו כל אותם חברים שהגיעו לזאפה בתל אביב במוצאי שבת האחרון.

צילום: Gangi N all that jazz

ההופעה נפתחה, כאמור, עם הטריו של Roberto Tarenzi, פסנתרן מעולה שאני חייב להודות שניגן מעל ומעבר לציפיות שלי. לפני שהזמנו אותו להופיע כאן שמענו הקלטות שלו וראינו קטעי וידאו, אבל שום דבר מזה לא התקרב לנגינה שלו כאן. אליו התלוו Luca Bulgareli הנפלא בבאס ו Roberto Pistolesi בתופים. 

השלישייה הזו חיה ונושמת מוסיקה. אין כאן שאלה בכלל. Tarenzi והמתופף Pistolesi מכירים ומנגנים ביחד כבר יותר משבע שנים, ואפשר היה לשמוע את זה היטב בנגינה שלהם, בגרוב המטורף שהם ייצרו על הבמה, בהדיקות שבנגינה, ב"קטנות" שהם מחליפים ביניהם, וביכולת הזרימה המשותפת של ההרכב בין מסורתי למודרני, בשינויי הדינמיקה שנעו על כל הטווח בין אגרסיבי לעדין וביכולת שלהם להרקיד את הקהל במקומו.

היו שם בנגינה של הטריו של Tarenzi גם את הליריות הרומנטית בה הורגלנו מידיהם של פסנתרנים איטלקיים (Tarenzi גם למד תקופה אצל Pieranunzi) אבל גם הגרוב השחור, הסמיך והסוחף של Oscar Peterson, McCoy Tyner ו Mulgrew Miller. בקיצור – הפתעה לטובה ותענוג גדול. אגב, גם Tarenzi, כמו אלי דג'יברי, הוא בוגר של ה Thelonious Monk Institute.

Luca Bulgareli
צילום: Gangi N all that jazz

Roberto Pistolesi
צילום: Gangi N all that jazz

אחרי הפסקה קצרה עלתה החמישייה של המתופף Roberto Gatto. זו הפעם השלישית שהוא בארץ אבל הפעם הוא בא עם פרוייקט מהנה במיוחד. לפני כ 10 שנים הוא גיבש הרכב של מוסיקאים כדי לנגן את החומר של Miles Davis משנות השישים. הם הופיעו ואף הקליטו אלבום אבל אז נפרדו איש איש לדרכו. לפני קצת יותר משנה Gatto החליט לחדש את ההרכב, עם נגנים אחרים – וזה ההרכב שהגיע לכאן. בחטיבת הקצב חברו לגאטו Tarenzi ו Bulgareli ובגזרת הנשפנים הצטרפו Dino Rubino בחצוצרה ופלוגלהורן ו Max Ionata בטנור. אם חשבתי שההופעה הראשונה התעלתה מעל לציפיות, הרי שההופעה השניה עוד העפילה עליה.

The Quintet
צילום: קביליו

Dino Rubino
צילום: Gangi N all that jazz

זו לא היתה הופעת מחווה למיילס שגובשה במיוחד לצורך ההופעה. זו חומר שההרכב הזה רץ איתו כבר זמן באיטליה ובעולם. הם יושבים נפלא ועושים כבוד גדול לדבר האמיתי. Dino Rubino, החצוצרן (שהוא במקור בכלל בכלל פסנתרן מחונן) מנגן כל כך יפה, רעיונות מוסיקליים נהדרים, ואגב מאד מושפע מ Miles גם כשהוא מנגן דברים אחרים. גם אם הטכניקה שלו לא תמיד היתה מושלמת (גם של Miles היתה רחוקה משלמות) היופי והרעננות שבנגינה שלו חיפו על הכל. כאן הוא מנגן פסנתר בדואט עם חצוצרן אחר, Paulo Fresu, ממנו הוא גם למד, כנראה, את צורת הישיבה בזמן הנגינה...

Tarenzi נכנס לגמרי לתפקיד המצופה ממנו וניגן א-לה Herbie Hancock שבהצחלה היה לי קשה היה להאמין שזה אותו פסנתרן שניגן לפני כן בטריו. Roberto Gatto היה נהדר, קליל אבל סמכותי, שמכיר את המוסיקה על בוריה ויודע להזריק לה את האנרגיה הנדרשת ולתת את ההדגשים הנכונים. ניכר היה עליו שהוא מתמכר למוסיקה ונהנה מכל רגע. הנגינה שלו, אגב שונה מאד מהנגינה של Pistolesi, מה שיצר דינמיקה אחרת עם חברי הרית'ם סקשן האחרים Tarenzi ו Bulgareli.

One happy cat
צילום: Gangi N all that jazz

Max Ionata
צילום: קביליו

ואז הגיע Ionata. וואו. האיש הזה הוא זיקית שבלעה ספרייה. מנגן קטע של Rollins - בום. הוא נשמע Rollins. מנגן קטע של Coltrane - קאבום. קולטריין אין דה האוס. במוצ"ש היה צריך להוציא מהסקסופון קצת Shorter ו Colman, שום בעיה. יש הכל חביבי. מה שתרצה, הכל מוכן לנגינה בשליפה מהירה ונשמע מיליון דולר. הוא גם בחור חמוד, לבבי ונטול פוזה לחלוטין. בעצם, כל ששת המוסיקאים האיטלקים שהיו כאן היו כאלה.

הם ניגנו אחד אחרי השני מחרוזת של קטעים מהרפרטואר של Miles משנות השישים: All Of You, Joshua, Footprints, Stella By Starlight, I Thought About You, Seven Steps To Heaven והקהל הגיב בפרגון קולני מכל הלב. אלו קטעים שצרובים היטב בזהותו של כל חובב ג'אז, אבל מצד שני כמעט שלא שומעים אותם בביצועים מחודשים בגלל שהם כל כך מזוהים עם Miles. ההופעה הזו עשתה לי חשק אדיר לחזור ולחפור בהקלטות הנפלאות של Miles וזה אומר הכל. הם אפילו שחזרו את ה Theme המפורסם של Miles שאיתו הוא נהג לסיים כל סט. להדרן קיבלנו את Sister Cheryl של Tony Williams (המתופף בחמישייה השניה של Miles).

צילום: רונן לזר

אני נהניתי כמו שמזמן לא נהניתי, וכך גם כל מי שפגשתי בזמן ההופעה ואחריה. ביציאה אמר לי חבר יקר שייצרנו לעצמנו בעיה מכיוון שהצבנו את הרף גבוה מדי. יש צדק בדבריו ובכל זאת אנחנו כבר עובדים על הערב הבא של קבוצת הג'אז החברתית. #OJP2.

ערב ג'אז איטלקי - OurJazzProject - 18.6.2016

Max Ionata

שבת שלום חברים. זוכרים שסיפרתי לכם על הפרוייקט שלנו (OurJazzProject) או בשמו העברי "קהילת הג'אז החברתית" ? פרוייקט שמטרתו להביא לארץ את מיטב הרכבי הג'אז מהעולם, כשהדגש הוא על הבאת הרכבים איכותיים ללא פשרות אומנותיות, ללא שיקולים מסחריים בדגש על הבאת הרכבים אורגניים מלאים.

לקבוצה אין כל מטרת רווח. המטרה היחידה שלנו היא להביא לכאן ג'אז חוויתי באיכות הגבוהה ביותר מוסיקאים שהיינו רוצים לשמוע ולראות כאן בישראל, אך המפיקים המסחריים לא יביאו מכיוון שאין כאן פוטנציאל רווח.

במהלך החודשים האחרונים עבדנו קשה מאד כדי לצרף אלינו עוד ועוד חובבי ג'אז ובמקביל יצרנו קשר עם כמה מהרכבי הג'אז שחלמנו לשמוע כאן, בישראל. יצרנו שיתוף פעולה עם מועדון הזאפה שנאות לארח את ההופעות שלנו, וכן עם אנשי התרבות של שגריריות שונות בישראל על מנת לקבל גם מהם סיוע כספי. 

חיפשנו, ועודנו מחפשים, תורמים וספונסרים שיהיו מעוניינים בפרוייקטים שלנו על מנת לפתוח עוד ועוד אופציות. במהלך התקופה הזו הצטרפו אלינו כמעט 600 חובבי ג'אז שמקבלים את הניוזלטר שלנו וקיבלו בין השאר את הזכות להצביע ולהשפיע בבחירת ההרכבים שנביא לארץ. במהלך החודשים הללו גם זכינו לשמוע לא מעט הערות ציניות על כך שאנחנו אידיאליסטים נאיביים ושפרוייקט כזה נדון מראש לכשלון.

ובכן, אני מאושר ונרגש לבשר לכם כי הערב הראשון שלנו כבר יצא לדרך. במוצאי שבת ה 18.6.2016, במועדון הזאפה תל-אביב, יעלו לבמה שני הרכבים איטלקיים מטורפים ויעיפו את הגג של הזאפה גבוה גבוה לשמיים.

Roberto Gatto

ההרכב הראשון, בהנהגת המתופף Roberto Gatto שבביקורו הקודם בארץ העניק לקהל חוויה בלתי נשכחת. הוא יגיע לכאן עם החמישייה שלו המונה את: Max Ionata בטנור (למי שלא מכיר – הוא סקסופוניסט מדהים ! פראזיונר מטורף, מלא רעיונות ששולט בכל סגנון אפשרי), Dino Rubino בחצוצרה, Roberto Tarenzi הנפלא בפסנתר ו- Luca Bulgarelli בבאס. ביחד הם ינגנו מחווה למוסיקה של Miles Davis לרגל חגיגות ה-90 להולדתו של אחד המוסיקאים המעניינים, המשפיעים והחשובים ביותר בג'אז.

לאחר הפסקה קצרה יעלה הטריו של הפסנתרן Roberto Tarenzi עם Luca Bulgarelli בבאס ו Roberto Pistolesi בתופים. זהו טריו צעיר ומוצלח מאד, שנטוע  היטב במסורת הטריו פסנתר האיטלקית, שמאופיינת בליריות אנרגטית.

אני גם שמח לבשר שהצלחנו להשאיר את המחיר בטווח שמתחת ל-200 ש"ח לכרטיס שיכלול את שתי ההופעות. לחברי הקבוצה ישנה הנחה של 60 ש"ח על המחיר הרגיל (189 ש"ח במקום 249 ש"ח, לכך תתווסף עמלת מכירה של 5 ש"ח). בנוסף על כך, לחברי הקבוצה שירכשו כרטיס להופעה במוצ"ש הכנו צ'ופר מוסיקלי: ג'אם סשן פרטי של האיטלקים עם מוזיקאים ישראליים שיתקיים ביום ראשון ושהכניסה אליו לחברי הקבוצה בלבד.

יש כאן הזדמנות חד פעמית לראות שני הרכבים איטלקיים מעולים במחיר סביר ביותר, באווירת מועדון (ולא באולם קונצרטים) ויש כאן גם הזדמנות חשובה לא פחות, להיות חלק מקהילה של חובבי ג'אז שפועלת בעצמה למען עצמה. ביחד נוכל להמשיך ולהביא לכאן את מיטב הג'אז העולמי.

חשוב להדגיש כי מספר הכרטיסים במחיר המיוחד לחברי הקבוצה מוגבל ל 150 ולכן מהרו והזמינו כרטיסים, כי אחרי שיימכרו 150 הכרטיסים שלנו – אפשר יהיה לרכוש כרטיסים רק במחיר המלא.

אם אתם חברי קבוצה – בדקו את המייל שלכם. כל הפרטים ולהלינק לרכישה מחכים לך בניוזלטר האחרון שלנו. אם אינכם חברים עדיין - הצטרפו עוד היום לקבוצה שלנו (ניתן להצטרף באמצעות הלינק: http://eepurl.com/bK6nVv) ותקבלו לינק לרכישה במחיר המיוחד לחברי הקבוצה.

אשמח לראות אתכם בהופעה ובינתיים נפרד עם Max Ionata הענק שלא יורד לי מהפלייליסט כבר חודשיים :

Happy Birthday - Ben Webster

עוד יומולדת 107 החודש! והפעם לענק הטנור הבלתי מעורער Ben Webster שמעטים ניגנו בלוז כמוהו ועוד פחות ידעו לטפל בבלדות כמוהו.

Happy Birthday - Herschel Evans

Herschel Evans 1909-1939

היום לפני 107 שנים נולד Herschel Evans, נגן הסקסופון טנור שהתפרסם בזכות נגינתו ב Big Band של Count Basie בין השנים 1936-1939 לצדו של Lester Young.

Herschel Evans נפטר חודש לפני הגיעו לגיל 30 כתוצאה ממחלת לב, שלושה ימים לאחר שהתמוטט באמצע הופעה עם הביג בנד של Basie בקונטיקט.

בהקלטה של One O'clock Jump מ 1937 ניתן לשמוע את Herschel Evans (סולו ראשון) ואת Lester Young (סולו שלישי, אחרי סולו הטרומבון) ולהתרשם כמה שונים היו הסגנונות שלהם. Evans בצליל גדול, רחב ומחוספס ואילו Young בצליל ממוקד ומתוק. הדו-קרב המוסיקלי ביניהם היה אחד ממוקדי המשיכה של התזמורת של Basie.

והנה עוד הקלטה אחת מהביג בנד של בייסי, של קטע בשם Bugle Blues. שוב  Herschel Evans בסולו הראשון ו Lester Young מתחיל ב 2:42.

ולסיום, הנה Blue and Sentimental שהוקלט על ידי הביג בנד של בייסי ב 1938. הסולו של Evans כאן נחשב מהפכני גם מכיוון שהתזמורת של Basie לא נהגה לנגן בלדות, וגם מכיוון שמי שהתאים יותר לנגן בלדות מבין שני הטנוריסטים של Basie באותה תקופה היה Lester Young בעל הצליל הרך והמלטף יותר. אבל דווקא Herscel Evans עם הצליל הטקסני הגדול והמחוספס מדגים נגינת בלדה מושלמת. Lester Young, אגב, מנגן כאן בקלרינט.

פרידה מדני קרפל ז"ל (1954-2016)

ההיכרות הממכרת שלי עם עולם הג'אז התחילה בשנת 1988, עת הייתי בן 15. כנער דתי שעולמו המוסיקלי התמצה בהאזנה לרדיו, לא ממש הצלחתי להתחבר ללהיטי התקופה ששודרו ברדיו. בכלל מילים, ועוד באנגלית, לא עשו לי את זה. תמיד התחברתי יותר למוסיקה מאשר למילים, אבל איפה אפשר היה לשמוע מוסיקה בלי מילים? רק "בקול המוסיקה". אז הייתי שומע די הרבה מוסיקה קלאסית ב "קול המוסיקה", בעיקר כרקע, כשהייתי מכין את ערימות שיעורי הבית הבלתי נתפסות שהיה מטיל עלינו יוסי, המורה למתמטיקה. (תודה יוסי, היה שווה).

באחד הלילות הרדיו היה מכוון על גל"צ ובשעה 22:00 עלה לשידור דני קרפל עם "קול הג'אז הזה". לא הקדשתי לכך חשיבות מיוחדת, מכיוון שהמוסיקה היתה עבורי לא יותר מרקע שנועד להעביר את זמן השיעורים בנעינמים ככל הניתן. אבל בחצות, כשהסתיימה התוכנית, גיליתי שבשעתיים שחלפו לא התקדמתי ולו מילימטר במשימות הלימודיות. במקום זה העברתי שעתיים מדהימות עם מוסיקה מהפנטת ומכשפת שהיתה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי ועם שמות שהיו לי חדשים לגמרי כמו בני גודמן, גלן מילר, קאונט בייסי, לואי ארמסטרונג, לסטר יאנג וגם איזה משוגע בשם "דיזי" גילספי.

הריטואל הזה חזר על עצמו כמעט כל יום, והשעות שבין 22:00 ל 24:00 היו השעות המשמעותיות ביותר בסדר היום שלי. הייתי הולך לישון כל לילה בעיניים נוצצות מהתרגשות וחולם על החברים החדשים שנגלו לי דרך הרדיו: צ'ארלי "בירד" פארקר, צ'ארלס מינגוס, ת'לוניוס מונק, באד פאוול, מיילס דייויס, ג'ון קולטריין, אוסקר פיטרסון, קליפורד בראון, הרבי הנקוק, צ'יק קוריאה, מישל פטרוצ'יאני, בסי סמית', בילי הולידיי ואלה פיצג'ראלד. על כולם היו לאיש שברדיו סיפורים מרתקים, והמוסיקה שלהם לא הפסיקה להפתיע אותי במקוריות שלה, בחדשנות, בווירטואוזיות וביכולת שלה לסחוף וקחת אותי הרחק הרחק מהכסא והשולחן שבחדרי.

קלטות ששרדו

בשלב מסויים התחלתי להקליט את התוכניות כדי שיהיה לי מה לשמוע בשעות שבהן היא אינה משודרת. הייתי חורש את ההקלטות הללו באדיקות, לומד ומשנן כל צליל, כל סיפור, כל שם, כל תאריך.

על כל זה היה אחראי אדם אחד, שבקולו הרך, בידענותו המופלגת  (הרבה לפני עידן האינטרנט והוויקיפדיה) בצניעותו ובסבלנותו האין סופית תיווך ביני ובין העולם המופלא הזה. היה זה כמובן דני קרפל, העורך המוסיקלי והאיש שהביא את בשורת הג'אז לאוזניהם של אלפי ישראלים.

במרוצת השנים יצא לי להכיר את דני באופן אישי כשעבד בחנות התקליטים "קורוס" ז"ל בדיזנגוף סנטר. אני גאה לומר שיש לי באוסף לא מעט קלטות ודיסקים שהוא באופן אישי נתן בידי עם ציווי חד משמעי לשמוע ולחזור אליו בעוד שבוע ולספר לו מה אני חושב. אני זוכר גם לא מעט פעמים שבהם לא היתה לי סבלנות לחכות עד למפגש הבא איתו והייתי מתקשר אליו לספר לו ולחלוק איתו את הרשמים שלי מהמוסיקה עליה המליץ לי, והוא תמיד שמח להקשיב ולספק עוד פרטים ועוד המלצות. כך למשל הכיר לי דני הקלטות מופת כמו Study In Brown של Clifford Brown, את Still Live של Keith Jarrett, את Blue Train של Coltrane ואת Monk’s Music של Thelonious Monk

למדתי הרבה מדני . אחד הדברים החשובים הוא ההבנה שג'אז הוא הרבה יותר ממוסיקה. הוא תרבות שלמה. מכאן נגזרת תשומת הלב הנדרשת לכל הפרטים האופפים את המוסיקה: הביוגרפיות של המוסיקאים, הסיפורים שמאחורי ההקלטה, הסאונד, שמות הסיידמנים, תאריך ההקלטה, הלייבל ואפילו שמו של הטכנאי. גם כשמספר הדיסקים על המדפים שלי עלה לכמה מאות, עדיין ידעתי לספר על כל אחת מההקלטות שברשותי את כל המידע הנ"ל ולעשות חתכי רוחב לפי שנים, לייבלים וכד'.

מהגישה של דני למוסיקה גם ספגתי את הרצון להעמיק, לחקור, להכיר, ללמוד וגם לחשוף לחנך ולהעביר לאחרים את היכולת להתרגש מהעולם המוסיקלי הנפלא והנסתר שמעטים מדי מכירים.

דני קרפל נפטר השבוע בגיל 62 בלבד, לאחר מאבק ארוך במחלת הפרקינסנון. תרומתו לג'אז בישראל, לחינוך אלפי מאזינים, להבאת אמנים רבים לארץ ולקידום אמני ג'אז ישראליים היא עצומה ובלתי ניתנת להשוואה. אני שמח שיצא לי להכיר את האדם הנהדר הזה וללמוד ממנו. תמיד אזכור אותך, נוח בשלום, דני.

Degibri Big Band

השמועה עשתה לה כנפיים: אלי דג'יברי הקים ביג-בנד עם מיטב המוסיקאים והם מנגנים רפרטואר ביג בנד קלאסי. בניו יורק יש מסורת של הופעות ביג בנד בימי שני בערב. כך היה ב Village Vanguard  משך כשלושים שנה עם תזמורת הכוכבים של Mel Lewis ו Thad Jones (ועד היום עדיין מנגן שם בכל יום שני ביג בנד מצוין עם מיטב הנגנים הניו יורקיים,  שממשיך את המסורת ומנגן את העיבודים המקוריים של Thad Jones) וכך גם ב Jazz Standard, שם מנגנים בימי שני ה Mingus Big Band. אבל בתל אביב ? וואו. מי היה מאמין שדבר כזה אפשרי בכלל שלא במסגרת הפקה חד פעמית לפסטיבל.

אבל השמועה התעקשה וסיפרה גם שאלי עצמו מנגן בריטון סקסופון בביג בנד. לפני חודש הם הופיעו לראשונה בבית העמודים למשך שני ערבים בלבד. חבר שהיה שם סיפר שהיה מדהים. הוא גם צירף קטע וידאו שלא הותיר מקום לספק. החודש, שוב הגיע הביג בנד לשני ערבים בבית העמודים. הפעם לא היה לי ספק שאהיה שם.

כך הגענו מ', שותפתי לעבודה, ואני, לבית העמודים, המתנו בחוץ הקר עד שיכניסונו, והצטופפנו עם עוד כארבעים מאושרים אחרים שזכו להיכנס למועדון.

למי שאינו מכיר את בית העמודים - מדובר בבר קטנטן (2 חדרים) ברחוב רמב"ם 14 בתל-אביב, שמארח מדי ערב, ששה ערבים בשבוע (חוץ מימי שישי), את מיטב נגני הג'אז המקומי. ההופעות  בדרך כלל בלי תשלום, התפריט צמחוני והאווירה חמה וביתית (כיפאק ליעל ! הי-הו !). הדגש כאן הוא ללא ספק על המוסיקה ועל מתן בית מכובד ומכבד למוסיקאים שמגיעים לכאן מדי ערב (רבים מהם גם בערבים שאינם מופיעים בהם).

בינתיים המוסיקאים התמקמו: דג'יברי האלוף בבריטון, חגי עמיר האדיר באלט, יובל דרבקין ויונתן יודקוביץ' (מת על הסולואים שלו) בטנור, עודד מאיר ויונתן וולצ'וק בטרומבון, גרגורי ריבקין (חבל על הזמן, איזו חצוצרן פגז) ואבישי כהן (טאדאם ! איזו הפתעה נעימה !) בחצוצרה, עומרי מור בפסנתר, ברק מורי בבס ואביתר סליבניק בתופים.

ואז זה התחיל: הקטע הפותח מתוך Atomic Basie של Count Basie הרים את התקרה של בית העמודים והציג את עומרי מור בתפקיד הרוזן. הביג בנד נשמע.... פצצה אטומית, אין לי מילה אחרת. סווינג מטורף, עיבוד נאמן למקור, דינמיקה וויבראטו כנהוג בתור הזהב של הביג בנד'ז, גם הסולואים היו נאמנים למקור (אם כי יותר ארוכים וקצת יותר מודרניים מהנהוג באותה תקופה).

משם המשיכו עם עוד קטעים של Glenn Miller, Duke Ellington, Quincy Jones ואפילו של Jason Lindner.

לכל החגיגה הזו הצטרפו אנה טבצ'ניקוב ואלון אולארצ'יק בשירה (כל אחד בשני קטעים, אחד מהם משותף) ולבסוף התארחו גם אילן סאלם ואיתי קריס (שנים לא שמעתי אותו מנגן. איזה כשרון ואיזו יכולת מופלאה) בחלילים עם ביצוע מעיף ל  Soul Bossa Nova.

כולם, אבל פשוט כולם, ניגנו נהדר כהרכב אבל לא פחות כיף היו הסולואים שהוציאו מהנגנים סולואים מסורתיים יותר מהחומר שהם מנגנים בדרך כלל. כמתחייב מהסגנון. היו גם מיני Battles של ריבקין / אבישי ושל סאלם / קריס. תענוג לאוזניים. בחוץ אמנם היה קר וגשום אבל בפנים פשוט בערה אש.

מ', שכבר התלוותה אלי בעבר למספר הופעות טובות, הודיעה בפנים קורנות מאושר שהיה זה ערב הג'אז המוצלח ביותר שחוותה. היום בעבודה שמענו כל הבוקר את הביג בנד של Basie. מה צריך הבנאדם יותר מזה ?

אני מאחל לדג'יברי, לנגנים, לבית העמודים ובעיקר לנו – שההופעות האלו יסמנו את תחילתה של מסורת של ערבי ביג בנד קבועים לפחות כמו זו של ניו יורק. שהרי מבחינת הרמה והביצוע – אין לנו מה להתבייש.

לרגל יום השואה הבינלאומי - הג'אז בשואה

לציון יום השנה הבינלאומי שחל היום, אני ממליץ לכם לצפות בשי ברנר ורביעייתו מנגנים ומספרים על הקשר היהודי לג'אז ועל הג'אז בשואה, במסגרת התוכנית "אינטרמצו". חשוב ובלתי ייאמן.

לקריאה נוספת מומלץ לבקר באתר Music and the holocaust.