פסטיבל הג'אז בים האדום 2014 - חלק ראשון

צילום: אלוני

הגיע הזמן לסכם את פסטיבל הג'אז בים האדום 2014. כשחושבים על זה, זהו בעצם הפסטיבל האחרון שנשאר לאחר היעלמו של פסטיבל הג'אז תל-אביב. אלא שהשנה היה מעט עצוב בפסטיבל, בשל מיעוט הקהל. ברוב ההופעות שנכחתי בהן הקהל לא מילא אפילו שליש מן המושבים. בימיו הגדולים של הפסטיבל פעלו במתחם הנמל 4 אולמות. בפסטיבל הנוכחי כבר היו רק שניים.

אפשר, כמובן, להיתלות בנסיבות הביטחוניות שגזרו עלינו חופש גדול נאחס במיוחד. באופן אישי, כמעט ולא הקשבתי למוסיקה בשבועות האחרונים פשוט מחוסר חשק ומצב רוח. דווקא מבחינת התוכנית האמנותית רוב האמנים הזרים לא ביטלו ובמקומם של אלו שכן ביטלו קיבלנו תחליפים ראויים ולפעמים אף יותר מכך.

פתחתי את הפסטיבל ביומו השני בגיחה קצרה להופעה של Diane Schuur. אני יודע שאתם מרימים גבה אבל הייתי חייב לבדוק מה שלומה לאחר שבני משפחה שביקשו ממני "המלצה למתחילים" חזרו מוקסמים וקורנים מההופעה שנתנה Schuur ביום הראשון. אני, כצפוי, פחות התרשמתי. Schuur מקצוענית עם קילומטראז' מכובד כבר רחוקה משיאה, גם מבחינה ווקאלית וגם מבחינת האנרגיות שהיא מביאה איתה. Joel Frahm בטנור היתה הסיבה היחידה שנשארתי לשמוע עוד קטע, אבל גם הוא לא הצליח לרתק אותי לכסא ולכן הלכתי בלי נקיפות מצפון לצד השני של הנמל שם ניגנו רביעיית עופרי נחמיה ושחר אלנתן. הם ניגנו מוסיקה מקורית של עופרי (שהוא מתופף צעיר ומצוין) ושל שחר (גיטריסט שהזכיר לי בנגינתו את Pat Matheny). יחד עמם ניגנו גם גדי להבי בפסנתר וטל משיח בבאס. המוסיקה היתה טובה, לפרקים אפילו טובה מאד אבל חוסר הניסיון ניכר מאד גם בנגינה וגם בהתנהלות הכללית שלהם. אין ספק שצמח כאן דור חדש של מוסיקאים צעירים, בעלי יכולות מרשימות מאד אבל אני חושב שיש להם עדיין דרך ארוכה להוכיח שיש להם גם מה להגיד כמוסיקאים וכאמנים מעבר ליכולות הטכניות על הכלי.

Fred Hersch. צילום: אלוני

משם המשכנו לסיבה העיקרית בגללה ירדתי לאילת – שלישיית Fred Hersch. כפי שכבר כתבתי, מדובר בהגשמת חלום עבורי. פרד הרש (פסנתר) התאושש מהתפרצות אלימה מאד של מחלת האיידס ב 2008 שכמעט לקחה את חייו והותירה אותו חודשיים בקומה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר להופיע רק בשנים האחרונות. כמעט ונואשתי מהסיכוי לשמוע אותו לייב והנה הוא כאן, חי ובועט. Hersch הקליט די הרבה, הרכבים שנעים מסולו ועד חמישייה, אבל לשמוע אותו בטריו זו בהחלט חוויה משמעותית. 

הסגנון שלו מאד מלודי ועדין ומושפע מאד ממוסיקה קלאסית, וקשה שלא להיזכר ב Bill Evans למשמע נגינתו אבל יש בו הרבה מעבר לכך. מדובר בפסנתרן ומורה ברמה הגבוהה ביותר (תלמידיו המפורסמים הם Brad Mehldau שניתן לשמוע בנגינתו הרבה מאד מהרש ועליו אמר הרש שהוא לקח את העניין עם יד שמאל קצת יותר מדי רחוק... , ו Ethan Iverson). Hersch עצמו לקח כמה שיעורים אצל Jaki Byard בשנות ה-70 אך מלבד זאת, הוא פשוט למד מהאזנה לפסנתרנים גדולים כמו Jimmy Rowles ו Tommy Flanagan וכמובן תוך כדי עבודה והוא עבד עם לא מעט מהגדולים: Stan Getz, Joe Henderson, Charlie Haden. 

הטריו שבא אתו לארץ הוא הטריו הקבוע שלו בשנים האחרונות (הקליטו ביחד את Whirl, Alive At the Village Vanguard ואת Floating) וההקשבה ההדדית והכימיה ביניהם נהדרת.

 צילום: אלוני John Hebert

 צילום: אלוני Eric McPherson

היה ברור לי שאחרי ההופעה הזו יהיה קשה לרצות אותי, ואכן Lee Konitz הותיר אותי מאוכזב. למען ההגינות יצוין שאף פעם לא הייתי מחובבי קוניץ ולא הבנתי על מה ההתרגשות הגדולה. כן נכון, פעם הוא היה .... אבל היום הוא בעיקר לא: לא בטיים, לא קוהרנטי בנגינה ולא ברור לי. היחיד שממנו נהניתי בהופעה הזו היה הפסנתרן Dan Tepfer שמלווה את לי קוניץ בשנים האחרונות והוא הצליח להוות איזשהו דבק להופעה הזו. בצאתי פגשתי שני מעריצים כבדים וותיקים של קוניץ. הספיק להם מבט קצר בפני כדי לדעת בדיוק מה אני מרגיש: "צריכים לצרוך 80 אלף מייל של קוניץ כדי להנות מהופעה כזו של קוניץ" אמרו וצחקו לי בפנים.

עומר אביטל. צילום: קביליו

אז החלטתי ללכת על בטוח ולשמוע את חמישיית עומר אביטל שהורכבה מאבישי כהן, Joel Frahm, יונתן אבישי ו Daniel Freedman. הסחורה כאן ידועה ומוכרת אך כמו תמיד מהנה וממכרת. אני יודע שיש מי שיעקמו את האף בסלידה ויגידו שעומר אביטל ממחזר את עצמו לדעת ושהוא לועס שוב ושוב את אותו פלאפל. אבל הי – זה הפלאפל הכי טוב בעיר ואף אחד לא יודע להכין אותו טוב יותר ממנו. הפעם אבישי כהן הוריד מעט נוכחות לטובת יותר זמן מסך ליונתן אבישי שהיה, כמו תמיד, בלוזי פשוט ונהדר (חכו לחלק השני).

השילוב של אבישי עם Joel Frahm פשוט פצצה, עם סאונד חם וקריספי. בכלל Joel Frahm נשמע לגמרי בבית בתוך המוסיקה הזו, כאילו גדל וניגן עם החבורה הזו מאז ומעולם. עומר כרגיל נהנה מכל רגע ואפילו דובי לנץ לא התאפק ועלה לרקוד על הבמה.

חכו, לא נגמר יש גם חלק שני, אבל בינתיים, ומכיוון שהטלויזיה הישראלית כבר מזמן אינה מעוניינת לצלם ולשדר את הפסטיבל, קבלו הופעה של חמישיית עומר אביטל בפסטיבל הג'אז ב Nice 2013 כפי שהוקלטה לערוץ Mezzo:

מתכוננים לפסטיבל - Fred Hersch Trio

רוצים להתכונן לפסטיבל? תתחילו בדובדבן. למי שאין את Floating, הדיסק האחרון של שלישיית Fred Hersch, הנה בדיוק אותה שלישייה שתופיע אצלנו (Fred Hersch בפסנתר, John Hebert בבאס ו Eric McPherson בתופים)  בהופעה מאוגוסט 2013 ב Iowa City Jazz Festival.

פסטיבל ג'אז בים האדום ה-28: 24-27 באוגוסט 2014

פסטיבל הג'אז בים האדום ה-28 יתקיים בין התאריכים 24-27 באוגוסט בנמל אילת. תחת ניהולם האומנותי של דובי לנץ ואלי דג'יברי, שהניבו לנו פסטיבל מצויין בשנה שעברה, מצליח הפסטיבל, גם השנה, לייצר תוכנית מבטיחה ששווה לרדת בשבילה לאילת. תוסיפו לזה את הקיץ הקשה שעבר על כולנו ותבינו, כמוני, שאתם חייבים לעצמכם את החופש הזה, לגוף ולנשמה.

בין האורחים מחו"ל ניתן למנות את האורגניסט Lonnie Smith (הדוקטור) שיגיע עם הטריו שלו ובו מנגן הגיטריסט Jonathan Kreisberg, רביעיית הסקסופוניסט Antoine Roney (אחיו של Wallace Roney שהופיע בפסטיבל בשנה שעברה), שישיית Los Hacheros עם החלילן איתי קריס. בנוסף אליהם יופיעו גם מיטב הג'אזיסטים הישראלים: עומר אביטל בחמישייה שהיא למעשה Third World Love (אבישי כהן, דניאל פרידמן ויונתן אבישי) פלוס Joel Frahm, יונתן אבישי יופיע, סוף סוף, בטריו; עמוס הופמן יופיע בחמישיה עם הזמרת רחלה מדרי ; איריס ועופר פורטוגלי ברביעייה עם בן איילון ויוסי פיין; עומרי מור ומוריס אל מדיוני בדואט פסנתרים ועופר גנור יופיע בשלישייה עם אחיו אייל גנור ושי זלמן בתופים.

באגף הווקאלי תגענה מחו"ל שלוש זמרות: Dianne Schuur שתופיע ברביעייה עם Joel Frahm; Kellylee Evans שתופיע בחמישייה ו Lenny Andrade שתופיע אף היא ברביעייה. נציגת הווקאל הישראלי (מלבד איריס פורטוגלי ורחלה מדרי) היא מרינה מקסימיליאן שתופיע ברביעייה עם אביב כהן, גלעד אברו ויונתן אלבלק.

Fred Hersch Trio

ועוד חלום אישי שלי, שכבר חשבתי שלא אזכה להגשימו, הפסנתרן Fred Hersch שיופיע אף הוא בשלישייה עם 

John Herbert בבאס ו Eric Mcpherson בתופים.

Terence Blanchard (שאמור היה להופיע בחמישייה עם הפסנתרן Fabian Almazan) ו Marcus Strikland שהיו אמורים להופיע ביטלו בשל המצב הבטחוני ובמקומם יגיעו האלטיסט Lee Konitz עם הרביעייה שלו והטנוריסט Dayna Stephens, שיופיע אף הוא ברביעייה מחוזקת בפסנתרן עדן לדין.

Lee Konitz בהרכב עמו יגיע לפסטיבל:

ולמי שלא מכיר - הנה דגימה מאלבומו האחרון של Dayna Stephens. 

לאתר הפסטיבל והתכנית המלאה.

כהנים במשכן

צילום: גלי בראון

בתחילת סרטו של ירון זילברמן, A Late Quartet, עורכים חברי הרביעייה הקאמרית חזרה לקראת עונת הקונצרטים הבאה שלהם. אלא שאחרי כמה תווים הם מיד מפסיקים מכיוון שהוויבראטו שלהם לא מתואם. "עד כדי כך?" שאלתי את עצמי כשצפיתי בסרט, "הוויבראטו לא מתואם? זו רמת התיאום הנדרשת ברביעייה קאמרית?" אתמול, בהופעת שלישיית הכהנים במשכן בת"א לא יכולתי שלא לחשוב שוב על המשפט הזה מתוך הסרט ועל רמת התיאום הנדרשת בין הנגנים כדי להישמע כגוף אחד. השלושה היו מתואמים עד רמת הוויבראטו המשותף, גם כשהמוסיקה היתה מאולתרת.

הופעה של שלושה אחים היתה, בנסיבות אחרות, ודאי מעוררת אצלי אזעקת גימיק, אלא שאצל הכהנים מדובר בשלושה מוסיקאים מעולים כל אחד בפני עצמו, והשילוב שלהם הוא הכל חוץ מגימיק.

התמונה מתוך האינסטגרם של אבישי 

יובל בסופרן, ענת בטנור וקלרינט ואבישי בחצוצרה העבירו ערב בלתי נשכח במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, וזו למיטב ידעתי הפעם הראשונה שהם מופיעים ביחד בישראל באולם גדול עם כל כך הרבה קהל. קשה היה לפספס את ההתרגשות שלהם עצמם. אבישי סיפר שניסה לישון בצהריים אך לא הצליח להירדם מחמת ההתרגשות, הוא גם תיאר את חוויית הנגינה המשותפת שליוותה אותם מילדותם וענת ויובל הודו שוב ושוב להוריהם שתמכו בהם ללא לאות ("ההסעות, כמה הסעות... ", נזכרה ענת) ואיפשרו להם ללכת בעקבות האהבה הגדולה שלהם.

אבל בסופו של יום, אחרי כל הסיפורים וההתרגשות, ניצבה מעל הכל המוסיקה, וזו, כאמור, היתה מצויינת. מי שמכיר את החומר מתוך ארבעת האלבומים שההרכב הזה הוציא עד כה יודע שהלחנים המקוריים של שלושת הכהנים סוחפים, מלאי תשוקה, תחכום והומור ומכילים אינספור רפרנסים למוסיקה של Ellington, Coltrane, Mingus, Parker, Miles, Mulligan ואפילו לשורשי הג'אז מ New Orleans, מכורת הג'אז. כך, למרות שמדובר בשלושה תל אביביים, שהתחילו את דרכם בקונסרבטוריון ביפו, כשהם ניגנו Tiger Rag למשל, הם נשמעו לגמרי בבית.

את המוסיקה הכרתי די טוב מהאלבומים ולכן ידעתי למה לצפות, אבל מה שהפתיע אותי במיוחד היה הצליל הנפלא של כל אחד מהם על הכלי שלו ובעיקר הצליל הקולקטיבי של שלושתם. שמעתי אותו באלבומים, ובעיקר באחרון, אבל זה לא מתקרב אפילו לחוויה של לשמוע את זה לייב ולראות את הקסם הזה קורה מול עיניך. מאד רציתי להימנע מהקלישאה "כגוף אחד" אבל בחיי, כך הם נשמעו.

האוירה על הבמה היתה מחושמלת, ולכך תרמו גם יונתן אבישי המופלא שהסולואים שלו היו תענוג צרוף, מלאכת מחשבת, מלאי גרוב ותפניות פתאומיות, Ruben Rogers הבאסיסט וכמובן Johnathan Blake שכל מילה עליו מיותרת, מתופף אדיר ונדיר.

צילום: גלי בראון

רוב החומר שנוגן היה מתוך האלבומים השני (Braid) והשלישי (Family) שלהם ושניים או שלושה קטעים (למיטב זכרוני) מתוך האלבום החדש, הרביעי במספר – Tightrope ששם דגש בעיקר על נגינה משותפת של שלושת הכהנים ללא כלים נוספים. (אף כי באלבום עצמו מצטרפים גם אורחים כמו Johnatan Blake בתופים בקטע אחד, Christian McBride בבאס בקטע אחד ו Fred Hersch הפסנתרן הענק (באוגוסט באילת !!) בשלושה קטעים. 

בעצם, גם אתמול היה אורח, אלי דג'יברי עלה לנגן איתם בהדרן את Freedom מתוך האלבום Braid והיה קשה להתעלם מהפרגון ומהאהבה ההדדית של דג'יברי והכהנים.

תודה על ערב נהדר. אפילו זוגתי, שבדרך כלל אינה נמנית על חובבי הז'אנר (או במילותיה: "תנמיך כבר את המוסיקה המעצבנת הזו, זה בלתי נסבל. אוף !!!") נהנתה עד מעל לאוזניה.

The Three Cohens

בעוד שבועיים, ב 20.6.2014, תתקיים ההופעה השלישית בסדרת הג'אז של 2014 במשכן לאומנויות הבמה בת"א. מי שתחתום את הסדרה הקצרה מדי הזו היא שישיית האחים כהן שמורכבת משלושת האחים המוכשרים לבית כהן: יובל (סופרן), ענת (קלרינט וטנור) ואבישי (חצוצרה) ועמם ינגנו יונתן אבישי (פסנתר), Reuben Rogers (באס) ו Johnatan Blake (תופים).

לפני כעשר שנים עלה אצל האחים הרעיון להקים הרכב משפחתי לאחר שיובל הזמין את אחיו להופיע אתו בפולין. התגובות הנלהבות של הקהל הבהירו להם כי ההיסטוריה המוסיקלית המשותפת שלהם מייצרת ערך מוסף יוצא דופן ומיוחד למוסיקה שהם מבצעים.

ההיסטוריה המשותפת הולכת אחורה לילדות המוקדמת, כאשר השלושה למדו בקונסרבטוריון למוסיקה ביפו, ולאחר מכן, בעקבות האח הבכור יובל, למדו בתיכון תלמה ילין, תזמורת צה"ל, ואז נסעו ללמוד בבית הספר ברקלי בבוסטון (אבישי נסע לבוסטון אחרי התיכון).

לניו יורק הגיע כל אחד בתורו אחרי סיום הלימודים. יובל חזר בשנת 1997 לישראל בעקבות ניתוח ושיקום ממחלה שלאחריו חזר לפעילות בינלאומית ענפה והוא גם מקדיש זמן רב להוראה. ענת השתלבה תחילה בסצנה הברזילאית בניו יורק, ואחר כך התבלטה כקלרניתנית ג'אז נהדרת וזכתה בין השאר בתואר קלרניתנית השנה במשאל של המגזין Down Beat. אבישי, שכבר בצעירותו התבלט כאחד החצוצרנים הטובים בניו יורק, מוביל את Triveni הרכב הטריו שלו, ובנוסף מנגן בהרכב ה SFjazz היוקרתי ובהרכב Third World Love שזכה להצלחה פנומנלית בישראל.

במסגרת הטריו המשפחתי הם הוציאו ארבעה תקליטורים (3 Cohens, Braid, Family, Tightrope) שמשקפים את הייחוד בעבודתם המשותפת: הטריאלוג הפנימי, מרקם הקולות והקשר למסורת- לא רק מסורת הג'אז אלא גם למלודיה הישראלית.

תשמעו את הטיפול שהם העניקו ל Do you know what it is to miss New Orleans ותבינו מיד על מה מדובר:

למרות שהרכב משפחתי כזה של שלושה אחים הוא נדיר למדי, היו בהיסטוריה של הג'אז הרכבים משפחתיים כאלה:

The Heath Brothers – עם Jimmy Heath (טנור), Percy Heath (באס עם ה Modern Jazz Quartet) ו Al ‘Tootie’ Heath (תופים).

The Jones Brothers – עם Thad Jones (חצוצרה), Hank Jones (פסנתר) Elvin Jones (תופים)

The Montgomery Brothers – עם Wes Montgomery (גיטרה), Buddy Montgomery (פסנתר) ו Monk Montgomery (באס).

ועל כולם עולה, לפחות במניין בני המשפחה המנגנים, משפחת Marsalis שהיא כנראה המשפחת בנאי של הג'אז עם האב הפסנתרן Ellis Marsalis וארבעת הבנים Wynton (חצוצרה), Branford (סקסופון), Delfeayo Marsalis (טרומבון) ו Jason Marsalis (תופים).

Eyal Vilner's Big Band - New Album

הביג בנד של אייל וילנר מקליט אלבום חדש. הנה ההזדמנות שלכם לעזור לחלום הזה להתגשם.

מישהו הזמין שליח?

במלאת חמישים שנה ל Indestructible המופלא של Art Blakey וה Jazz Messengers, אני נרגש וגאה להציג פוסט אורח של ידידי עמי, שחשף אותי לעולמם הקסום של תקליטי הויניל בכלל ולתקליט הזה בפרט. שמעתי את Indestructible בדיסק המון פעמים, אבל שום דבר לא באמת הכין אותי למפגש עם Art Blakey ועם  Wayne Shorter, Lee Morgan ו Curtis Fuller כמו שהם נשמעים בתקליט הזה, ברימאסטר של Music Matters, שהוא כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לאיך שרודי ואן גלדר היה רוצה שנשמע את האלבום הזה.

אז ללא הקדמות נוספות, הנה הוא לפניכם – פוסט האורח הראשון של עמי ב The SideMan. תהנו.

תפריט הג'אז שלי כולל מנעד די רחב של סגנונות מסאצ' וג'לי רול עד לאיילר וברוצמן עם כל מה שביניהם, אבל המסנג'רס זה הבית. המסנג'רס של מורגן ושורטר זה ברזיל של פלה וז'רז'יניו, זה הלייקרס של מג'יק וקארים, הינקיז של בייב רות' ולו גריג. הרכב שעוד כשאתה הולך לקחת את התקליט מהמדף נמרח לך חיוך מטופש על הפרצוף כי אתה יודע שיהיה פיצוץ. שאתה בידיים הנאמנות של חמישה או שישה וירטואוזים שנהנים מכל רגע ולא רק עושים את מה שהם עושים הכי טוב שאפשר, אלא גם נותנים שואו אדיר על הדרך. שיש להם מה לומר בדרכים שונות ומגוונות אבל מתחברים ביחד לשלם שגדול פי כמה מכל חלקיו. החיוך הדבילי אגב, בדרך כלל לא עוזב אותך עד סוף הסיבוב השלישי לפחות על האלבום.

ב-24 לאפריל הם מקליטים את When Love is New וב-15 למאי את שאר הקטעים של Indestructible .

אם לא פימפמתי את האלבום הזה מספיק בעבר, שיהיה ברור שהוא מבחינתי אלבום השליחים האולטימטיבי, למרות שלא זכה להכרה של 'Moanin.  אלבום שמתפוצץ בפנים מהשניה הראשונה של המצרי ועד לאחרונה של מר ג'ין. תזקיק מזוכך של הארד-בופ כמו שהארד-בופ צריך להיות.

ז'רז'ניו-פלה-ריבלינו כבר אמרנו? פולר שורט ומורגן במהלך ההקלטות

עוד לפני המוזיקה זה אלבום מיוחד מכמה בחינות. ראשית, לי מורגן, בשר מבשרנו, חוזר לשליחים במקום האבארד שהחליף אותו מאז מוזאיק ב-1961 ויחד עם שורטר נתן להם טעם קצת שונה כמו שאפשר לשמוע באוגטסו ובקרוואן. הסיבה לחילוף המקורי היתה חוסר אמינות בגלל בעיית סמים (יש טענה שבלייקי היה זה שהכיר למורגן את ההרואין). בשנים שחלפו מורגן התמודד עם השדים שלו וחזר בגדול עם ה- Sidewinder   בדצמבר 63 ועם  Search for the new land  כבר ראינו. כעת הוא שוב עם שורטר בפרונטליין של המסנג'רס. לבחור בין האבארד למורגן זה כמו לברור בין אבא לאמא. מורגן הוא האם-אמא של החצוצרנים. הוא לא מהנדס-צליל כמו האבארד או שורטר שחושבים חמישה מהלכים קדימה ומתחילים לצייר תמונות אימפרסיוניסטיות בסולואים שלהם. הכל אצלו קצר, ברור והכי לפנים שאפשר. דווקא בהקשר השליחי הניגוד בין ה'ראוותנות' והסטקאטו התרועתי שלו לתחכום המתפתח של שורטר, עובד נהדר. החזרה שלו נותנת הזדמנות שניה בסך הכל לשמוע את הפרונט-ליין המשולש מורגן-שורטר-פולר (פורמט השישיה התבסס באותו זמן שעזב. רק ב Art Blakey!!!!! Jazz Messengers!!!!! הם היו ביחד).

בלייקי במהלך ההקלטות

שנית, זה האלבום האחרון של שורטר והשליחים (טוב, אם לא סופרים את Golden Boy שהוקלט מתישהו ב-64) לפני שהוא מתחיל להקליט כמוביל בבלו-נוט ולפני שהוא עובר קבוצה לחמישיה לא פחות מוכרת ומשפיעה, אבל אחרת לחלוטין. ושלישית, ואולי הכי משמעותית, זה אלבום הפרידה של המסנג'רס מבלו-נוט. בלייקי שהתחיל את דרכו בבלו-נוט עם מונק ב-47 היה פעימת הלב של הלייבל. לא היה הרכב שזוהה יותר עם התו הכחול של ליון/וולף/מיילס/ואן-גלדר מאשר השליחים. פחות משנה אחרי הקלטת Indestructible  בלו-נוט נמכרה ל-Liberty Records ובהדרגה הפכה ללייבל מת עד שהוחייתה ב-1985. המסנג'רס עברו למחוזות אחרים ולמרות שהביתספר של בלייקי המשיך להעסיק ולהנפיק את טובי הנגנים, לעולם לא שיחזרו את תור הזהב של 1957-65.

האלבום נפתח עם The Egyptian של פולר ומן השניה הראשונה ברור שבלייקי באטרף אפילו יותר מהרגיל. הוא דוחף ומדליק ככה את כולם לאורך כל האלבום. תשמעו את החשמל באויר כשוולטון מנגן את התווים הראשונים. אפשר לחתוך את האוירה בסכין. לתוך הסופה הזו דוהרים שלושת הקטרים העצומים עם הקרנות שלהם ותחושת המאורע נמשכת לאורך כל ההד. האפשרויות ההרמוניות של שלישיית הקרנות מודגמות מייד בפתיחת הכורוס הראשון של פולר שמקבל סיוע מסיבי משורטר ומורגן. פשוט פותחים שערי שמיים. שורטר עוקב עם סולו קולטרייני מ ד ה י ם (והפעם הוא מקבל תמיכה מפולר ומורגן בכורוס השני שלו). עכשיו מגיע הניגוד התהומי בין הסולו שלו לזה של מורגן מייד אחריו. קצר, חד, ולפנים. הסולו של וולטון נסגר בקומבינה עם הקרנות וכולם לוקחים את זה הביתה. איזה קטע פתיחה מהמם. 

הטיפול בהלם נמשך בקטע השני Sortie, גם הוא של פולר. הפעם מורגן פותח והוא הכי מורגן שרק אפשר. פאנק קירקסי מהמעלה הראשונה. למה ? כי רק הוא יכול. עכשיו הסדר מתהפך ומכונת היריה של מורגן מתחלפת ביריעות הצליל של שורטר. פולר אחריו ובסוף סולו קורע של וולטון. כל אחד מהסולואים האלה נדחף על ידי בלייקי באופן מושלם.

מאז ההצלחה של הסייד-ווינדר כל אלבום בלו נוט חייב להכיל 'להיט בוגאלו' פסאודו-לטיני אחד לפחות ופה זה Calling miss Khadija של מי אם לא לי מורגן. כאן אפילו בלייקי לוקח סולו.

ההפוגה היחידה באלבום באה בבלדה When Love is low של וולטון, אבל כמעט כולה בידיים של שורטר. איזה דרך האיש הזה עשה מאז Affricaine ו- Like someone in love. כששומעים אותו פה ברור כמה נכון היה המעבר שלו למיילס בשנה הזו. הוא פשוט גדל והתפתח מעבר למגבלות הז'אנר. 

ואיך אפשר בלי משהו מקורי של שורטר לקינוח. בלייקי פותח את Mr. Jin בסופת רעמים שבעקבותה ההד הסיני-כלשהו שנתן לקטע את שמו. שורטר פשוט עולה באש בקטע הזה וגם מורגן נדלק (ואיך אפשר לא כשכל הזמן התופים של בלייקי רועמים מסביב ולא מפסיקים עד השניה האחרונה של האלבום). פיגוז.

המסנג'רז של שנה אחר כך, עם מורגן, גילמור, היקס וספרולס מנגנים The Egyptian ב-Jazz 625. סולואים יותר 'מתקדמים' אבל האש כבר לא ממש אותו הדבר, וכמה שפולר חסר :

ועוד מישהו שמכיר בערך האלבום הענק הזה :

האלבום זמין בזוג תקליטי 45 של Music Matters וזו אולי ההוצאה הכי טובה שלהם בסדרה מבחינת סונית. עד שלא שמעת את זה, לא באמת שמעת את האלבום. חגיגה אמיתית של מוזיקה וסאונד.