Kenny Burrell - Blue Lights

14 במאי 1958, סתם עוד יום רביעי, לאולפן במנהטן נכנסים המוסיקאים הבאים: Kenny Burrell עם הגיטרה, Bobby Timmons ו Duke Jordan שעומדים לחלוק ביניהם את תפקיד הפסנתרן, Louis Smith הפנטסטי על החצוצרה, Junior Cook ו Tina Brooks בטנורים, Sam Jones בבאס ו Art Blakey, שבאותה תקופה עוד השתתף כסיידמן בהקלטות של אחרים, בתופים.

ביחד הם הולכים להקליט את אחד הסשנים המגניבים, הטובים והפחות מוכרים שיצאו ב Blue Note. זה לא אלבום קונספט ולא אלבום שכולו חומרים ועיבודים מקוריים של המנהיג. זה יותר ג'ם סשן מוקלט (מה שנקרא Blowing Session, והיה נהוג מאד עד כמה שנים לפני כן, לפני שהג'אז הפך למוסיקה אומנותית והתחיל לקחת את עצמו מאד ברצינות). הארד בופ כהלכתו עם תותחים כבדים אבל לא התותחים השגרתיים. Kenny Burrell, הגיטריסט, רשום כמי שמנהיג את ההרכב, אבל האלבומים האלה הם לחלוטין לא "אלבומי גיטרה" במובן זה שיש בהם פסנתרן חזק ו Burell הוא בסופו של דבר רק עוד אחד מהנגנים. גם סגנון הנגינה שלו דומה לזה של כלי נשיפה.

אגב, סדר הקטעים שאתייחס אליו מתייחס ל Re-Issue של האלבומים בדיסקים משנת 1997. בתקליטים המקוריים הסדר היה שונה מעט.

האלבום הראשון פותח חזק עם Phinupi, פשוט וישיר, עם סולו של Jumior Cook, ואחריו Louis Smith נותן תצוגת תכלית א-לה Clifford Brown. בסוף הסולו של Smith שומעים את Junior Cook מתחיל שוב לנגן, אבל מהר מאד הוא מבין ש Kenny Burrell ממש לא מתכוון לוותר על הסולו שלו, ומשתתק מיד. אחריו מגיע Jordan בסולו פסנתר, ולבסוף גם Blakey מקבל את המנה שלו.

הקטע השני, Yes Baby, הוא בלוז במיד-טמפו וכאן Burrell נשמע נהדר. צליל מתוק וחם ופרייזינג כמו שיש רק ל Burrell. אחרי סולו קצר מגיע סוף סוף תורו של Tina Brooks בצליל בלוזי אופייני, אחריו החצוצרה הנפלאה של Louis Smith, ושוב טנור, הפעם Junior Cook, ואת סדר הסולואים חותם Duke Jordan בפסנתר.

בריוויו שלו ל All Music Guide , כותב Scott Yanow שבאותה תקופה הסאונד של Cook ושל Brooks היה זהה אלא שלמרבה המזל ב Liner Notes כתבו בדיוק מה סדר הסולואים כך שאפשר להבחין ביניהם.

נו טוב, אני חייב להגיד שקראתי הרבה ביקורות של Yanow שלא הסכמתי איתן, אבל שטות כזו לא ציפיתי לשמוע מ Yanow. מי שמכיר את ההקלטות של Tina Brooks יזהה אותו בקלות גם מקילומטר הן בזכות הצליל האופייני והמאד אישי שלו והן בזכות האילתור הבלוזי מינורי המופלא. ל Junior Cook יש באמת סאונד וסגנון מעט יותר גנרי, ויכול להיות שמול סקסופוניסט אחר, נניח Hank Mobley, היה יותר קשה לזהות, אבל מול Brooks? פיסת עוגה !

אגב, ב Liner Notes עצמם, מובא נימוק קצת אחר: מכיוון ששני הטנוריסטים חדשים, וזו להם ההקלטה הראשונה ב Blue Note, ייתכן והמאזינים עדיין אינם מכירים אותם ולכן ניתנת רשימת סדר הסולואים בכל אחד מן הקטעים. זה נימוק יותר הגיוני בעיני אך הוא לא מדוייק. Tina Brooks כבר הקליט לפני כן פעמיים עבור Blue Note עם Jimmy Smith באלבום Sermon, גם שם משתתפים Burrell ו Blakey, ואפילו את אלבום הבכורה שלו Minor Move. מה שכן, ייתכן שבמועד יציאת Blue Lights עדיין לא יצאו The Sermon ו Minor Move.

עם זאת, Yanow בהחלט קולע כשהוא מציין שהסולן הכוכב הוא Louis Smith. חצוצרן הארד בופ נפלא שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה. כתבתי עליו בזמנו כאן, והדברים נכונים בהחלט גם להקלטה הזו. הסולואים שלו פשוט תענוג. יש בהם בי-בופ והרד בופ ובניית מתח נכונה וקלילות ואלגנטיות וכל מה שהייתם מבקשים בחצוצרן.

משם הם עוברים ל Scotch Blues של Duke Jordan שנפתח שוב עם סולו של Burrell. הקצב כאן מהיר קצת יותר מהקטע הקודם אבל הבלוז הוא בלוז, וכולם ללא יוצא מן הכלל מרגישים ונשמעים לגמרי בבית. כל הסולואים טובים אבל באופן אישי אני נמס מהנגינה של Brooks ושל Louis Smith.

את The I Man Love הם מנגנים בחמישיה, ללא הטנורים. ב Head ובסולו הראשון מכובד Sam Jones בליווי מברשות עדין של Blakey כשמדי פעם Burrell ו Jordan נותנים תזכורת הרמונית קלה, אחריו מדליק את האש Louis Smith בסולו מעולה, סולו פסנתר של Jordan וה- Tail שוב בבאס של Jones. גם כאן, כמו בקטע הראשון (Phinupi) שומעים את אחד הטנוריסטים מנסה להיכנס ומושתק מיד. רק בצליל האחרון מצטרף גם טנור. כמו שאמרנו, אין יותר מדי תכנון מראש ועיבודים ברורים.Blowing Session.

והאלבום הראשון נחתם ב I Never Knew של המלחין Ted Fiorito. הפעם, אגב,  Junior Cook מקבל את הסולו שלו לפני Louis Smith ו Brooks לוקח סולו פנטסטי אחריו.

לפני שנעבור לסשן השני, ו Bobby Timmons יתפוס את מקומו ליד הפסנתר במקום Duke Jordan, בואו נדבר רגע על העטיפה המדליקה של האלבום שצייר Andy Worhal. זו לא עטיפת התקליט היחידה ש Worhal צייר, היו עוד ואפילו ל Blue Note, אבל זו היתה העטיפה הראשונה שבה הוא לא צייר את הנגן עם כלי הנגינה אלא ניסה לצייר משהו שישקף את המוסיקה שבאלבום, משימה בה עמד, לדעתי, בצורה משכנעת ביותר. זאת ועוד, הואיל ומדובר באלבום כפול קיבלנו עוד מוטיב וורהולי טיפוסי והוא הדפסת העטיפה ב-2 צבעים: תכלת וורוד מה שהפך את התקליטים המקוריים לפריטים שלא רק אספני ג'אז מתעניינים בהם אלא גם אספני אומנות.

האלבום השני נפתח עם Caravan, ובלייקי, כצפוי, מורגש גם בפתיח וגם בסולו לקראת סוף הקטע. Louis Smith פותח ואחריו Junior Cook ו Tina Brooks, סולו פסנתר של Timmons וכאמור Blakey משחרר מעצורים לקראת הסוף.

הקטע הבא נקרא Chuckin’ והוא מציג את Bobby Timmons בסולו אופייני, זה עוד לא ה Timmons של 61' עם ה Messengers אבל כבר מאד קרוב, אחריו Burrell בסולו ואז Tina Brooks, Louis Smith ולבסוף Junior Cook.

הקטע השלישי, Rock Salt (מלח גס), 12 bar blues קלאסי ואחד הקטעים החזקים באלבום, נפתח בהצגת הנושא על ידי Burrell ואז בסיבוב השני מנוגן בידי כל חברי ההרכב, ומשם עוברים לסולו חצוצרה אדיר ואחריו סולואים של Junior Cook שפותח בציטוט מתוך St. James Infirmary, אחריו בא Kenny Burrell מנגן רגוע עם צליל עגול ומושלם, Tina Brooks לוקח משם ומגביר את האש עם כמה ומשחרר מקבץ של פראזות בלוז שהן כל כך שלו,  Bobby Timmons מפליא בסולו לא פחות משהוא מפליא ללוות, מיזוג של פראזות מלודיות ושל נגינת הסולו באקורדים שתהיה סימן ההיכר שלו ב Messangers, ואז Sam Jones בסולו קצר ובחזרה למנגינה.

לסיום, הם מנגנים ברביעייה (גיטרה, באס, תופים. הפסנתר כמעט ואינו מורגש) את Autumn in New York, בלדה יפהפיה שהלחין Vernon Duke למחזמר Thumbs Up!, וזו הזדמנות ל Kenny Burell להפגין את כישוריו המלודיים המצוינים.

השורה התחתונה: Blue Light הוא Blowing Session כהלכתו: נגנים מצויינים אבל לא הכוכבים של הלייבל, סולואים ברמה גבוהה בסך הכל, חומר מגניב גם אם פשוט ולא מתחכם, הקלטה משובחת, גרוב טוב באדיבות Sam Jones ו Art Blakey והזדמנות לשמוע שני מוסיקאים נפלאים שלא הוקלטו מספיק ולא זכו להערכה שהם ראויים לה – Louis Smith ו Tina Brooks.

מבול של ג'אז - 23-29 נובמבר 2014

ככה זה בחיים, או שיש יובש טוטאלי או שיש מבול. השבוע, למשל, יש מבול של הופעות ג'אז. למעשה מתקיימים שני פסטיבלים בזה אחר זה.

הראשון הוא פסטיבל בן שלושה ימים, בין התאריכים 23-25 בנובמבר, שמתקיים בלבונטין 7 בתל-אביב. 

במסגרת הפסטיבל יופיעו:  הטריו של עומרי מור עם גלעד אברו ועופרי נחמיה,הטריו של עומר קליין, הטריו של שי מאסטרו, טל גמליאלי, רותם סיוון, רביעיית מיקה הרי והדר נוייברג,  LayerZ ואריאל שיבולת.

לחץ לאתר של לבונטין 7

ומיד לאחר סיום הפסטיבל בלבונטין 7 מתחילים אירועי החשיפה הבינלאומית לג'אז ומוסיקת עולם. אירועי ה"חשיפה" החלו בשנת 2011 בשיתוף פעולה בין מועדון "הצוללת הצהובה" בירושלים ובין משרד החוץ ומשרד התרבות ומטרתם לחשוף אנשי מקצוע ומנהלי פסטיבלים מכל העולם לסצינת הג'אז ומוסיקת העולם הישראלית. אירועי החשיפה יתקיימו במשך 4 ימים, בין התאריכים 26-29 בנובמבר, ב"צוללת הצהובה" בירושלים ובמועדון "האזור" בתל אביב והכניסה היא חינם (על בסיס מקום פנוי).

לחץ לאתר החשיפה

במהלך ארבעת ימי החשיפה יופיעו הטריו של שי מאסטרו, אבישי כהן וה Big Vicious, עמית פרידמן, אנדרלמוסיה, רעות רגב, מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, אסתר רדא, יעל הורביץ, מור קרבסי, חמישיית יובל כהן, Tigris, Shalosh, LayerZ, הודנא אפרוביט אורקסטרה, קותימן אורקסטרה והסלון של אלייב.

הזדמנות מצויינת לצאת מהבית, להוכיח ולהיווכח שסצינת הג'אז בארץ חיה, בועטת ומרתקת. תהנו.

זמנים מודרניים - שלישיית יונתן אבישי

זוכרים כמה התלהבתי מההופעה של הטריו של יונתן אבישי באילת השנה ? אז מסתבר שהאלבום כבר הוקלט ועכשיו כדי להוציא אותו הם מבקשים קצת עזרה, אז אם בא לכם לתמוך ולהיות חלק מהפרויקט היפה הזה:

The Mosaic Records Story: Michael Cuscuna

ראיון מרתק עם Michael Cuscuna, "הנובר בארכיבים" הלא הוא האיש שמאחורי Mosaic Records. 

אלי דג'יברי במשכן - 30 שנה לאופרה הישראלית - מעודכן

ביום רביעי, 5.11.2014, תתקיים במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב הופעה חגיגית מיוחדת לרגל חגיגות השלושים לאופרה הישראלית. אולי זה קצת מוזר לחגוג לאופרה דווקא בקונצרט ג'אז, אבל מי אני שאתלונן על הופעת ג'אז, ועוד כזו...

המופע המדובר הוא למעשה ערב שמוקדש למוסיקה של אלי דג'יברי, ללא ספק אחד ממוסיקאי הג'אז המוכשרים שצמחו כאן והצליחו בצורה מרשימה גם מעבר לים. בשנים האחרונות חזר דג'יברי משהות ממושכת בארה"ב והוא מעורב מאד בעשייה המוסיקלית המקומית, ולא רק בג'אז. בנוסף הוא עוסק בהכשרה פרקטית של הדור הבא (ע"ע גדי להבי ועופרי נחמיה, את שניהם לקח דג'יברי תחת חסותו והם חלק מן הרכב שלו).

בהופעה ביום רביעי ינגנו דג'יברי וחבריו לרביעייה (גדי להבי בפסנתר, ברק מורי בבאס ועפרי נחמיה בתופים) מוסיקה מקורית שהלחין דג'יברי לאורך השנים. אבל בנוסף לרביעייה הקבועה ישתתפו גם ביג בנד ותזמורת כלי מיתר שנבחרו במיוחד לערב זה. את העיבודים לכל ההרכב הזה כתב Mike Holober (במקור עבור שני קונצרטים שנערכו בינואר השנה בגרמניה, תחת הכותרת Two Minds - One Languageבהם ניגנו דג'יברי ואבישי כהן בחצוצרה מוסיקה מקורית שלהם עם תזמורת WDR) והוא גם יגיע לכאן לנצח על הביצוע.

כדי שתבינו על מה מדובר, הנה קצת שמות:

חצוצרות: ג'יימס דה לה גארצה, עידו גור, ארד ייני, ארתור קרסנובייב, אסא קוק

סקסופונים: בן קונו,  קובי סלומון, איתן גופמן, עופר פלד, יקיר ששון

טרומבונים: יונתן וולצ׳וק, עודד מאיר, יונתן פלד, בר טל

גיטרה: שחר אלנתן

כינורות: קורדליה הגמן, חן שנהר, יוליה קליין, לאה גדאייב, משה אהרונוב, טלי גולדברג, מתן דגן, גילי רדיין שדה, אבנר קלמר

ויולות: גליה חי, נועם חיימוביץ׳ ויינשל, מירי מנשרוב

צ'לו: הילה אפשטיין, יעל שפירא וליאת סבא


עדכון - ההופעה:

זו לא היתה עוד הופעה שגרתית בסדרת הג'אז של המשכן. החל בקהל שבא לשמוע את הפרוייקט של דג'יברי שהיה הפעם צעיר ונמרץ מהרגיל במופעי הג'אז במשכן, הרבה תלמידי מוסיקה ולא פחות מכך – מוסיקאים שבאו לשמוע ולפרגן, ממשיך בחשמל שזרם על הבמה כשחברי הביג בנד המטורף שהוקם לכבוד הערב התחילו לנגן, וכמובן בדג'יברי עצמו שהיה נרגש ומאושר.

גם מבחינתי זו לא היתה הופעה רגילה, בעיקר בגלל מ', שהתלוותה אלי באותו ערב. אמנם ג'אז אינו כוס התה הרגילה שלה אבל לאחר ששמעה את דג'יברי בהופעה של שלומי שבן והתלהבה, הרגשתי שנקרתה בדרכי הזדמנות להזריק קצת ג'אז לוורידיה והזמנתיה להצטרף להופעה החגיגית הזו ולשמוע את דג'יברי בסביבה הטבעית שלו.

החלק הראשון של הערב נפתח ללא כלי המיתר והם ניגנו את Shoohoo (מתוך האלבום In The Beginning) וכבר מהצלילים הראשונים הביג בנד העיף אותי. הם נשמעו מדהים וישבו כל כך tight, שקשה להאמין שזה ביג בנד חד פעמי.

העיבודים של Mike Holober היו בהחלט בלתי שגרתיים וניכר שהוא שהשקיע לא מעט עבודה ומחשבה בכתיבתם. Holober עצמו, אגב, נהנה מכל רגע ולא הפסיק לרקוד כל הערב.

מלבד דג'יברי שניגן כמובן סולו בכל הקטעים, כל קטע הציג סולן אחר מתוך הביג בנד, ובקטע הראשון היה זה הטרומבוניסט יונתן וולצ'וק, שנתן סולו מעולה.

לאחר מכן בא הקטע Cuba ודג'יברי עבר לנגן בסופרן. איזה צליל מדהים, צלול וישיר. אפשר היה ממש לחוש שהוא שר לתוך הכלי. ואם זה לא מספיק – זכינו לסולו חצוצרה מהפנט של ארתור קרסנובייב.

הקטע השלישי נפתח בסולו של עופרי נחמיה ונקרא Wild Wild East. הקטע הוקדש ליפו בה גדל דג'יברי ומשום מה היא מזכירה לו את המערב הפרוע. את הסולו כאן ניגן איתן גופמן בטנור.

הקטע הבא (שאיני זוכר כרגע את שמו) סיפק הזדמנות לסולו קלרינט של קובי סלומון ול"קרב חצוצרנים" פנטסטי בין עידו גור ואסא קוק.

אלי דג'יברי מצדו נתן את כולו על הבמה (כמו תמיד) וסיפק לקהל את מה שהם באו בשבילו: לחנים מקסימים, חיבור חזק למסורת הג'אז האמריקאי אבל גם לשורשים הישראליים, נגינה אנרגטית משלהבת לצד ליריות רגישה ולא פחות מכך – שואו.

בחלק השני של הערב הצטרפו לבמה גם נגני כלי הקשת והוא נפתח בנגינת הקטע In The Beginning עם סולו של Ben Kono באלט. בכלל משהו טוב קרה לסאונד בחלק השני והוא נפתח פתאום ואיפשר לשמוע יותר פרטים בצליל.

החלק השני נפתח בקטע שהוקדש לחתולתו של דג'יברי ונקרא Suki The Cat, מתוך האלבום העתיד לצאת בקרוב. גדי להבי קיבל הפעם את הסולו.

משם המשכנו ל Israeli Song, מה שחבריי הביקורתיים נוהגים לכנות לחן של "שישי אחר הצהריים". דג'יברי הקדיש את השיר לישראל וסיפר כמה כיף היה לו לחזור לישראל לפני 3 שנים אחרי שהות של כ 15 שנים בארה"ב. את הסולו כאן קיבל ברק מורי שגם הוא חזר לארץ אחרי שהות ממושכת בחו"ל. הסולו שלו הזכיר לי שבעצם די התגעגעתי אליו, ואל הבאס שלו.

לאחר Suki The Cat אי אפשר היה להימנע מ Judy The Dog קטע שהוקדש לכלב של דג'יברי ועודד מאיר ניגן בו סולו אנרגטי בטרומבון. ואחריו בא הקטע With You שהציג את שחר אלנתן המצויין בסולו גיטרה.

הקטע האחרון בערב נקרא Cliff Hanging שהוקדש ל"מישהי מיוחדת" בקהל נפתח בדואט דרמטי בין קורדליה הגמן (כינור ראשון) ויעל שפירא (צ'לו).

התמונה הזו, של למעלה משלושים מוזיקאים שגדשו את הבמה הגדולה של המשכן: בצד ימין הביג בנד, בצד שמאל נגני כלי המיתר ובאמצע חברי הרביעייה של דג'יברי – גדי להבי, ברק מורי ועופרי נחמיה וכולם מנגנים את המוסיקה של דג'יברי כשהוא עצמו עומד במרכז העניינים היא ללא ספק נקודת שיא בקריירה של דג'יברי והכרה ביכולותיו הן כמוסיקאי מבצע והן כמלחין. נדירים מאד הם מוסיקאי הג'אז שזוכים אצלנו להכרה ואהבה שכזו מהקהל. אבל דג'יברי, כך נראה, לא שוקט על שמריו. הוא עובד עכשיו חזק עם הרביעייה שלו ונהנה מאד לנגן עם הדור הצעיר (להבי ונחמיה צעירים ממנו בכמעט 20 שנה). הוא אמר לא אחת שהוא לומד מהם לא פחות ממה שהם לומדים ממנו ועם גישה בריאה כזו מעניין לראות להיכן מועדות פניה של המוסיקה שלו.

ומה עם מ' אתם שואלים? היא נהנתה מאד גם מדג'יברי ולא פחות מהביג בנד. נראה שהיא עברה את טבילת הג'אז הראשונה שלה בהצלחה יתרה כי בדרך לאוטו היא "התלוננה" באוזני שהלחנים היו קצת יפים מדי והזכירו לה שירים ישראליים ישנים...  

נ.ב.: ראיון שעשיתי עם אלי לפני 6 שנים.