פסטיבל ג'אז בים האדום, אילת 2013

חום הגהינום בחוץ, הילדים כבר מטפסים על הקירות בפנים, זה בדיוק הזמן הזה בשנה שבו מתחילים לפנטז על אילת. או במקרה שלי על פסטיבל הג'אז באילת. המפעל הוותיק הזה, שידע תקופות מפוארות (וגם ימים קשים), ממשיך במסורת זו השנה ה- 27. עוד ממשיכים גם שני המנהלים האומנותיים שעשו עבודה כל כך טובה בשנה שעברה: דובי לנץ ואלי דג'יברי.

בשנה שעברה עבר הפסטיבל לאמצע יולי, מה שאיפשר להשיג מלונות בזול יחסית. השנה הוא חזר להתקיים בשבוע האחרון של החופש הגדול  (18 עד 21 באוגוסט 2013) -  מה שאומר שתשכחו ממלונות במחירים שפויים.

אבל עזבו אתכם משטויות, באנו לדבר על מוסיקה. אז למה ניתן לצפות? האמת היא שרף הציפיות השנה גבוה מאד. קחו נשימה ועיינו ברשימת האמנים המקומיים והזרים שיבואו לשרוף את הבמות הלוהטות ממילא בחום האילתי של סוף אוגוסט.

רביעיית בראנפורד מארסליס

Branford Marsalis, ללא ספק ה"שם הגדול" של הפסטיבל השנה חוזר שוב להופיע בישראל. Branford מגיע עם הרביעייה שלו: Joey Calderazzo בפסנתר, Eric Reeves בבאס ו Justin Faulkner בתופים.

שתי שלישיות חצוצרה / באס / תופים:

שלישיית החצוצרן Nicholas Payton עם Braylon Lacy בבאס ו Corey Fonville בתופים. Payton שסיגל בשנים האחרונות עמדה לוחמנית מאד כלפי הממסד הלבן לא מסכים עוד להיות מתוייג תחת הז'אנר "ג'אז" שלטענתו הוא תיוג משפיל שהמציאו הלבנים בארה"ב, והוא מכנה את המוסיקה שלו ואת הג'אז בכלל BAM (ראשי תיבות של Black American Music). הוא גם כותב בלוג מאד דעתני בנושא.

ו אבישי כהן (החצוצרן) עם Triveni (עומר אביטל בבאס ו Jeff Ballard  בתופים) – ולמי שצריך הנה תזכורת ממה שכתבתי על הופעתם המשובחת (עם יונתן אבישי בפסנתר במקום עומר אביטל בבאס) בפסטיבל תל אביב בשנה שעברה.

וכאן עם עומר אביטל ועם Nasheet Waits בתופים:

שלישיית Gerald Clayton, פסנתרן יליד הולנד שגדל בקליפורניה ומייצג בפסטיבל את הדור הצעיר הנוכחי של נגני הטריו פסנתר היצירתי. בהרכב איתו מנגנים Joe Sanders בבאס ו Pete Van Nostrand בתופים.

והנה לינק להופעה מלאה (אודיו בלבד) של הטריו מפברואר 2010 ב Village Vanguard בניו יורק (עם , Justin Brown בתופים).

Jane Monheit שתופיע עם תלמידי ה Thelonious Monk Institute היוקרתי, שגם אבישי כהן (החצוצרן) זכה להימנות עם תלמידיו.

אוהבי התופים יגלו שיש השנה שלושה הרכבים שמונהגים בידי מתופפים נהדרים.

חמישיית כוכבים בהנהגת המתופף Al Foster עם Wallace Roney בחצוצרה, Eric Alexander בטנור, Adam Birnbaum בפסנתר  ו Doug Weiss בבאס.

המתופף עתיר הזכויות Antonio Sanchez  (ניגן עם Michael Brecker , Pat Metheny,  Chick Corea, Joshua Redman ועוד...) וההרכב Migration  - חמישייה עם David Binney בסקסופון, John Escreet  בפסנתר, Matt Brewer בבאס ו Thana Alexa בווקאל.

המתופף Jeff Ballard (שמנגן גם עם אבישי כהן ב Triveni) ינגן בטריו עם האלטיסט הפורטו ריקני (שהבריז מההופעה במשכן....) Miguel Zenon והפסנתרן Kevin Hayes (שניגן עם דג'יברי ברביעיה של Al Foster וגם הקליט איתו דואט).

שתי שלישיות גיטרה / אורגן / תופים מבטיחות במיוחד:

שלישיית הגיטריסט Matt Scofield (אין קשר ל John Scofield) עם Jonny Henderson באורגן ו Jamie Little בתופים שינגנו בלוז לפנים:

ושלישיית יותם זילברשטיין עם Sam Yahel  ו Obed Calvaire. החבר'ה האלה (עם Gregory Hutchinson בתופים) העיפו את הגג בשנה שעברה ב North Sea Jazz Festival. הנה תזכורת:

שישיית תמי שפר (שירה), עם חגי עמיר באלט, עמית פרידמן בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ורונן איציק בתופים.

אסתר ראדה המהפנטת, שנתנה הופעה מדוברת מאד בפסטיבל תל אביב השנה, נותנת צ'אנס נוסף למי שפספס את ההופעה ההיא בתל אביב, עם: בן חוזה בגיטרה, מיכאל גיא בבאס, דן מאיו בתופים, ליאור רומנו בקלידים, גל דהן בסקסופון, מעיין מילו בטרמובון וינון פרץ בחצוצרה.

שלישיית אלברט בגר, הנציג הבולט של הג'אז החופשי בארצנו הקטנטונת, עם אסף חכימי בבאס ויואב זוהר בתופים.

שלישיית Tatran עם תמוז דקל בגיטרה, אופיר בנימינוב בבאס ודן מאיו בתופים. לא הכרתי אותם עד כה, אבל מהסמפלים שבאתר שלהם הם נשמעים מצויין:

שלישיית האקורדיאונים הפולנית Motion Trio.

ו... Joao Bosco אחד (כי גם לדובי לנץ מגיע לרקוד) עם Ricardo Silveria בגיטרה, Joao Baptista בבאס, 

Kiko Freitas בתופים ו Armando Marcel בכלי הקשה. הם גם יארחו את אחינועם ניני וגילי דור.

ובגרסה המלאה, למיטיבי לכת:

פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום השלישי

גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

עבר אמנם כמעט שבוע מאז הסתיים פסטיבל הג'אז של תל אביב, אבל רק עכשיו אני מתפנה לכתוב את חלקה השני של סקירת ההופעות של הפסטיבל. 

ההופעה שפתחה עבורי את יום שישי (היום השלישי והאחרון של הפסטיבל) היתה הופעת רביעייתו של "אורח הכבוד" של הפסטיבל, Gary Bartz. בגיל 73, Gary Bartz, כבר לא ילד והשנים שחלפו בהחלט ניכרות בו ובנגינתו. מי שציפה לשמוע את Bartz רושף אש לתוך סקסופון האלט שלו בוודאי התאכזב. מי שבא לשמוע את Bartz של לפני 40 שנה, שניגן עם Miles ועם Mingus התאכזב גם הוא, מכיוון ש Bartz לא מתעניין בציפיות שלנו ממנו, והוא מתעלם מהתוויות שאנחנו מנסים להדביק לו ולמוסיקה שלו.

Bartz הוא מוסיקאי אמיתי וכן שעושה את המוסיקה שלו ("מעבדה מוסיקלית" הוא קורא להרכב שלו) מתוך אהבה ורגישות נדירים וניכר בו שגם אחרי למעלה מחמישים שנות נגינה הוא עדיין מחפש לומר לנו משהו מקורי. החיפוש הזה ההיא לנו ביום שישי האחרון את אחת ההופעות המשכנעות ביותר שיצא לי לחוות.

Bartz לא ניסה לשחזר את ימי עלומיו ולא ניסה להראות את יכולותיו על הכלי (והן בהחלט קיימות גם היום). הוא בא לעשות מוסיקה מהלב. ואם צריך בשביל זה גם לשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות, אז, לעזאזל - נשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות. אני לא בטוח שהייתי מוכן לקבל את זה ממישהו אחר, אבל אצל Bartz הציניות שלי נרדמה בשמירה ונתתי לעצמי להיסחף אחריו. 

רביעיית גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

ההופעה לא היתה בנויה מקטעים נפרדים אלא מרצף של כמה קטעים כשבין לבין Bartz עוצר כדי לספר משהו לקהל. הדינמיקה בין חברי ההרכב (Barney McAll בפסנתר, James King בבאס ו Greg Bandy בתופים) היתה משהו שאפשר רק לקרוא עליו. הם הלכו איתו ביחד כמו שרק חבורה שמנגנת 20 שנה ביחד יכולה ולא סתם הוא הציג אותם כ band. המוסיקה עצמה, חלקה הגדול מאלבומם האחרון שהוקדש ל Coltrane ונקרא Coltrane Rules (קולטריין שולטטטטתתתתת!!!!!!!!!) יחסית פשוטה אבל ההבעה עמוקה וכך גם התקשורת בין Bartz לשותפיו על הבמה ולקהל. 

בתחילת ההופעה היה נדמה שמשהו קרה לצליל האלט הכל כך מוכר ואהוב של Bartz. משהו בנמוכים לא היה נינוח, כמעט לא נכון אבל אחרי שני קטעים נראה לפתע שהכל שב על מקומו בשלום. הצליל המוכר  של Bartz כישף את האולם, גם כשניגן באלט וגם בסופרן.

Barney McAll הפסנתרן נתן הופעה מצוינת ולמרות שאפשר להתווכח על הצורך בנגינת כל כך הרבה צלילים, הנגינה שלו בהחלט הרימה את ההרכב ודחפה את המוסיקה למעלה.

מבחינתי Bartz, בדומה מאד ל Charles Lloyd, סיפק את הסחורה במלואה והוכיח לא רק שהוא מוסיקאי ענק, שיודע לסחוף אחריו הרכב ואת הקהל אלא שהוא יודע לספר סיפור בצורה מרתקת (ואני לא מדבר על הסיפורים ששימשו כקטעי קישור) ומעל הכל, Bartz הראה שג'אז, מילה ש Bartz עצמו מתעב ומסרב להשתמש בה, הוא חוויה אנושית חזקה הרבה יותר מאשר חבורה של נגנים טובים שמאלתרים על מהלכים הרמוניים.

משם עברה כשעה של מפגש עם חברים לקראת ההופעה הנועלת את הפסטיבל: דואו חצוצרה-תופים של Roy Campbell וערן אלישע.

רוי קמפבל
צילום: דניאל אנדרסן

נפתח בווידוי. בביקורו הקודם של Campbell בארץ לא התרשמתי ממנו בצורה יוצאת דופן. ליתר דיוק, סבלתי מההופעה שנתן. אני חושב שאפילו יצאתי באמצע מרוב שהייתי מבואס. במשך שנים אחר כך שמעתי שוב ושוב אנשים שסיפרו לי שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהם ראו ever. מוזר. החלטתי לבדוק את העניין ובאמת מספר דיסקים של Campbell בלייבל delmark העמידו אותו על טעותי. האיש מוסיקאי פנטסטי. אין ספק. שילוב מהפנט של מסורת אפריקאית מצד אחד וחדשנות והייפ ניו יורק מצד שני. נאלצתי אם כך לאכול את כובעי בשקט ולקוות שבורא עולם יעניק לי הזדמנות לתיקון היסטורי, והזדמנות כזו אכן הגיעה.

לפני ההופעה שמעתי את הדיסק של Campbell/Elisha שנקרא Watching cartoons with Eddie (על שום מה אתם שואלים? על שום ששיעורי התופים של ערן אלישע אצל Ed Blackwell היו מתחילים תמיד באיחור של שעה מכיוון ש Blackwell היה מכריח את הסטודנט אלישע לשבת לצדו ולצפות איתו בסרטים מצויירים.)

בחזרה, ערן אלישע
צילום: דניאל אנדרסן

ובכן הדיסק היה, איך לומר, על גבול ה"נגרייה" לאזני. התחלתי לחשוש מההופעה אך עדיין קיוויתי לטוב. ואז התחילה ההופעה וגיליתי שגם ערן וגם קמפבל הם מוסיקאים מצויינים ששולטים בכלים שלהם במידה מעוררת הערצה. במיוחד התרשמתי מערן אלישע שההקשבה שלו, התקשורת שלו ויכולת ההבעה שלו על התופים לא מביישות את מורהו Blackwell. אלא שהמוסיקה, צר לי חברים, עדיין היתה ברובה כנגריה באזני. עם כל הרצון להתחבר ולהכיל ועם שמחת החיים והאופטימיות בהן הייתי טעון עוד מההופעה של Bartz, באתי הכי פתוח וקשוב, מוכן בכל ליבי לפתוח דף חדש עם קמפבל, אותו קמפבל מהאלבומים המצויינים ב delmark אבל ההוא לא הגיע. במקומו שוב עלה Campbell הנגר מלפני 8 שנים. אם היתה זו הופעה מעולה שתיזכר לעוד 8 שנים אז פספסתי גם אותה.

תמה אך לא נשלמה סקירת הפסטיבל. יש עוד הפתעה בקנה. Stay Tuned...

פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום הראשון

צ'יהירו יאמאנאקה. פסנתרנית. יפנית.
צילום: דניאל אנדרסן

הגיע הזמן לסכם את אירועי פסטיבל הג'אז תל אביב 2013.

נתחיל בזה שעד לפני חודש בכלל לא ידענו שיהיה פסטיבל. המיזם הזה, שידע למעלה מ-20 שנים יפות והביא מגוון אדיר של מוסיקה משובחת לתל אביב בוטל, קוצץ ולאחר מאבק לא פשוט של כולנו - הוחזר. אז קודם כל, היה שווה. כל המאבק, כל הרעש שעשינו החזירו לנו את הפסטיבל שלנו. אמנם ההתראה היתה קצרה, התקציב דל יחסית והיו רק שלושה ימים, אבל בכל זאת היה פסטיבל.

דבר שני, מועד הפסטיבל, בשלהי חודש מאי ולא בחורף, איפשר להחליף את הופעות האכסדרה הצפופות בהופעות חוץ. זה נתן חיזוק רציני לתחושת הפסטיבל וגם הוציא את המוסיקה החוצה, לרחוב וראיתי לא מעט עוברי אורח, שלא העלו בדעתם ללכת לפסטיבל ג'אז, שהציצו ונפגעו.

לגבי ההופעות עצמן, אני מתייחס כמובן להופעות בהן נכחתי.

קורי וילקס
צילום: דניאל אנדרסן

את היום הראשון של הפסטיבל פתחתי בהופעה של Corey Wilkes  עם Greg Spero. במבט לאחור אני יכול להגיד שזו היתה הפתעת הפסטיבל מבחינתי. Wilkes ו Spero שני שיקגואים שהעלו, פרקטית, מחווה למוסיקה של Miles ושל Herbie Hancock היו בבחינת חידה עבורי לפני הפסטיבל. את Wilkes עוד הכרתי מהופעתו עם El Zebar  בפסטיבל הג'אז של תל אביב בעבר, אבל הפעם הוא בא בזכות עצמו. הוא הביא איתו את Greg Spero שעליו מעולם לא שמעתי לפני כן. ממה שקראתי קצת או ראיתי ביוטיוב, היה בלבי חשש כבד שספרו יצמד לקלידים וימלא את הערב באפקטים דיגיטליים שכבר מזמן איבדתי את הסבלנות אליהם. תוסיפו לזה את העובדה שלצמד האורחים מחו"ל הצמידו שלושה נגנים ישראליים: הבאסיסט אסף חכימי (או "חחחחחחחחחחחחחחחחכימי" בלשונו של Wilkes), רועי אוליאל בתופים וגלעד דוברצקי בכלי הקשה.

ההופעה לא היתה מושלמת. רחוק מכך. חכימי נאלץ להיאבק עם בעיות סאונד עם הקונטרה באס בחלקה הראשון של ההופעה, רועי אוליאל שנוכחותו כמעט ולא הורגשה לצערי (הוא מוקם מאחורי כל הנגנים, לבד בחושך...) ואפילו Corey Wilkes שהיתה תחושה מעט "חפפנית" בנגינה שלו ובהתנהלות שלו על הבמה.

ובכל זאת זו היתה הופעה נהדרת שגרמה לכולנו לצאת מחוייכים מאוזן לאוזן. למעלה משעתיים ניגנה החמישייה הזו חומרים מקוריים לצד חומרים של Miles Davis ו Herbie Hancock ואלמלא היו מכריחים אותם לסיים הם היו ממשיכים לנגן עוד ועוד. Wilkes הביא איתו המון אנרגיה ושמחת חיים לבמה, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ובעיקר מסוגל להדליק את החבורה שאיתו על הבמה. Greg Spero הבריק בסולואים שנדדו בין הקלידים ל Fender Rhodes ולפסנתר. יש לו גרוב נדיר ואי אפשר לטעות בהשפעות החזקות של McCoy Tyner ו Herbie Hancock שהוא מביא איתו, במיוחד שהוא מנגן את המוסיקה של Hancock.

גלעד דובריצקי. הפתעה נעימה
צילום: דניאל אנדרסן

לכל זה צריך להוסיף את גלעד דוברצקי שהפליא לנגן במגוון כלי הקשה ונתן הופעה מדהימה (המשולש בעצמו הופתע ממה שגלעד הצליח להוציא ממנו). התקשורת שלו עם Spero  היתה מהמושלמות שראיתי, גם אם לא לוקחים בחשבון שהם מכירים לא יותר מיום אחד. הם ניגנו כאיש אחד, לא מסירים את העיניים זה מזה והאיחוד הזה התפוצץ על הבמה לחגיגה של גרוב וקצב. Herbie, כבר אמרנו?

משם הלכתי לשמוע את Chihiro Yamanaka או כפי שכונתה בקרב רובם המכריע של באי הפסטיבל: "היפנית". גם היא קיבלה חיזוק ישראלי בדמותם של אחת מחוליות הקצב הטובות ביותר שאפשר לקבל בישראל: גלעד אברו ואמיר ברסלר.

כן, אני יודע שיש לי עניין עם פסנתרניות יפניות, כבר אמרו לי את זה לא פעם. אז מה. היתה הופעה משובחת. לצ'יהירו, יפנית דקיקה וקטנטונת יש פסנתרנות מושלמת. זאת אומרת היא יכולה לנגן הכל. כל מה שהיא רוצה במהירות בלתי חוקית ומבלי לדפוק לרגע על הקלידים. הבעיה היחידה היא שהיא באמת מנסה לעשות את זה. לנגן הכל, כל הזמן ולפעמים פשוט בא לך שהיא תרגע מעט ותתן לעצמה קצת ספייס בנגינה. לפחות בבלאדות.

אך מה לנו כי נלין? היא עושה את מה שהיא יודעת ועושה את זה נהדר. כמו שהגדיר ידידי רז: זו היתה הופעת ה too many notes  הטובה ביותר ששמעתי.

אברו וברסלר (שזכו לשמוע את שמם מעוות בדרכים יצירתיות ומקוריות שבאמת רק יפניות מסוגלות לבטא) היו נהדרים בצליל, בנוכחות ובתוכן ונראה היתה שצ'יהירו היתה מאד מרוצה מהמלווים שנפלו בחלקה.

במיוחד נהניתי לראות את אמיר ברסלר בפעולה: בתנועות קטנות, בטוחות חסכוניות ויעילות, כמעט ולא מרים את המקלות יותר מסנטימטרים בודדים מעל התופים והמצילות, מחזיק מסך של סאונד פריך וסמיך עם דינאמיות מרשימה (יכולת ללטף לרגע ולהתפוצץ ברגע שאחריו), ללא ספק אחד המתופפים הכי טובים שקמו כאן.

רוצים כרטיסים למופע הפתיחה של פסטיבל הג'אז תל אביב?

ביום רביעי הבא יפתח פסטיבל הג'אז של תל אביב בהפקה מיוחדת לפסטיבל של המוסיקה של כנר על הגג בביצוע רביעיית דניאל זמיר (דניאל זמיר בסקסופון, ניתאי הרשקוביץ בפסנתר, גלעד אברו בבאס ואמיר ברסלר בתופים). אל הרביעיה המוכשרת הזו יצטרף גם נתן דטנר בשירה.

זוג כרטיסים למופע הפתיחה של הפסטיבל ינתן לראשון שיענה נכונה על השאלה הבאה:

מה הקשר בין כנר על הגג לתחזית מזג האויר ?

את התשובות יש לשלוח אלי למייל (לחיצה על תמונת תיבת הדואר בצד ימין)

בהצלחה.

עדכון, 25 במאי 2013:

ראשית, תודה רבה לכל מי שטרח ושלח eMail. למדתי שיש לבלוג הרבה קוראים פאסיביים.

היו לא מעט תשובות נכונות. חלקן הן התשובה אליה כיוונתי, כפי שתראו מיד, וחלקן תשובות מעניינות ונכונות בדרכן, למרות שלא התכוונתי. אבל התשובה הנכונה הראשונה זוכה.



התשובה היא.....  Joe Zawinul שניגן פסנתר באלבום של Cannonball Adderley משנת 1964 שהוקדש למוסיקה מתוך כנר על הגג והיה גם אחד המייסדים והקלידן של Weather Report.

הודעה נשלחה לזוכה.

Roy Campbell and Ehran Elisha - 31.May.2013 Tel Aviv

את Roy Campbell נראה שאין צורך לזהכיר לוותיקי פסטיבל הג'אז של תל אביב. ההופעה שנתן לפני 8 שנים בפסטיבל הותירה רושם עז על הקהל ועד היום אנשים נזכרים בה בערגה כאחת מההופעות הטובות ביותר ששמעו.

ובכל זאת אספר ש Roy Campbell הוא חצוצרן שמזוהה עם נגינת מוסיקה חופשית (למרות שבמהלך הקריירה שלו ניגן גם בסגנונות אחרים). הוא נולד ב Los Angeles אך גדל והתחנך מוסיקלית ב New York. בתחילת שנות ה-70 למד עם Kenny Dorham, Lee Morgan ו Howard McGee ולמד תקופה מסויימת גם עם Yusef Lateef.

הוא זוקף לזכותו שיתופי פעולה עם מוסיקאים כגון William Parker ו Hamid Drake (להרכב המשותף שלהם קראו The Pyramid Trio) ובתחילת שנות ה-80, לאחר שהות ממושכת באירופה, הקים את Other Dimensions in Music (עם Daniel Carter, William Parker ו Rasheid Baker).

Roy Cambell מביא עמו שילוב של מסורת וחדשנות. מוסיקאי אוונטגארדי שגם כאשר הוא דוחף את המוסיקה שלו ואת המאזינים שלו מעבר לגבולות המוכרים, הוא עדיין מתכתב עם הג'אז המסורתי. 

שם המשחק במוסיקה הזו הוא סבלנות. אין כאן סיפוק מיידי וגם לא שיר מוכר שתוכלו לזמזם. זהו מסע שיש להתמסר אליו באזניים פתוחות, בלב חפץ ובלא דעות קדומות. מסע שנע בין אפריקה להארלם, בין הנילוס להאדסון בין התבניתי לחסר הצורה.

שובו של Campbell לארץ, הפעם עם המתופף ערן אלישע מעלה את רף הציפיות גבוה גבוה. אני מאמין שיוכל להעניק שוב לקהל את אותה חוויה וזו גם הזדמנות מצויינת למי שלא היה באותה הופעה, או למי שהיה ועדיין לא היה בשל באותה עת למוסיקה הזו (אהמממ... אהמממ...) , לשמוע את Campbell ואת המוסיקה שלו ב live, כמו שצריך לשמוע אותה.

האלבום Watching Cartoons with Eddie יצא בלייבל הישראלי OutNow (של קרצ'מר, בוקלמן ויאיר יונה) והוא מתעד מפגש של Campbell ואלישע ב 2008 ב New York.

 Roy Campbell ו Ehran Elisha יופיעו בפסטיבל הג'אז תל אביב ביום שישי, 31 במאי 2013, ברבע לחצות.