חשיפה בינלאומית 2012

החל מיום רביעי הקרוב,  ובמשך ארבעה ימים, יתקיימו אירועי חשיפה בינלאומית למוסיקת ג'אז ומוסיקת עולם 

ישראלית. 

ההופעות תתקיימנה בכמה מוקדים: בצוללת הצהובה בירושלים (בלא תשלום), בלבונטין 7 ובמועדון האזור בתל-אביב (בתשלום סמלי).

להלן לוח ההופעות המתוכננות, באדיבות המנהל האומנותי ברק וייס:

רביעי – 21.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	20:30-23:30	מופע פתיחה: עומר אביטל ולהקת המזרח. עם גרג טארדי, נדב רמז, ג'ייסון לינדנר ודניאל פרידמן
		אילנה אליה ואנסמבל ארם
		מארק אליהו - אנסמבל חולות (עם פרץ אליהו)
		אבישי כהן - Triveni. עם עומר אביטל ודניאל פרידמן
חמישי – 22.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	15:00-17:00	רלי מרגלית – סוסים
		רעות רגב טריו - R*Time
		דודו טסה והכווייתים
	20:30-23:30	מיורה טריו
		וויסאם ג'וברן - סולו עוד
		עומר קליין - פרוייקט "שיר השירים" בהופעת בכורה
		אנסמבל יאמאן
שישי – 23.11.2012 לבונטין 7, תל-אביב	15:30-19:30	דיאלנא
		רביעיית איליה סקיבינסקי
		שלישיית אלברט בגר
		LayerZ
		רביעיית יותם זילברשטיין
שישי – 23.11.2012 האזור, תל-אביב	החל מ 22:30	פ'אנקנשטיין
		מונטיפיורי
		אסתר רדא
שבת, 24.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	14:00-17:30	יובל כהן וניתאי הרשקוביץ דואו
		חמישיית שאולי עינב
		בוסתן אברהם
		שישיית עמית פרידמן
		Idan K & The Movement of rhythm
שבת, 24.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	22:00-24:00	רביעיית דניאל זמיר
		דיוואן סאז

והנה הקלטה טריה לגמרי של ההרכב של עומר אביטל, שינגן במופע הפתיחה, ביום רביעי בצוללת בירושלים:

Miguel Zenon Quartet - Tel Aviv 30.11.2012

עקב המצב הבטחוני ביטל Miguel Zenon את הגעתו

סדרת הג'אז בבית האופרה-המשכן לאמנויות הבמה קצרה הפעם מן הרגיל. בסך הכל מונה הסדרה, הנפתחת בסוף החודש, שלושה קונצרטים שנבנו ותוכננו במיוחד לסדרה זו.

הקונצרט הראשון בסדרה, שיתקיים ביום שישי 30.11.2012 בשעה 22:00, יארח, לראשונה בישראל, את המלחין ונגן סקסופון האלט Miguel Zenon, המייצג דור חדש של אמנים המשלבים בין החדש ויצירתי לבין השורשים העמוקים של המוסיקה הלטינית בכלל והפורטוריקנית בפרט.

את השכלתו המוסיקלית הראשונית רכש Zenon בפורטו ריקו ומשם עבר ללמוד ב Berkley וב Manhattan School of Music. 

Miguel Zenon הקליט עד כה 7 אלבומים תחת שמו. הופעתו בארץ בסוף החודש תתבסס על אלבומו המצליח ביותר, Alma Adentro. ל Zenon יכולת אלתור משובחת, צליל נהדר וייחודי ורעיונות מקוריים בנגינה, עיבוד והלחנה.

<

<

אבל Zenon לא מנגן רק מוסיקה פורטו ריקנית. הוא חבר וותיק גם ב"הרכב הכוכבים" SF Jazz Collective (בו חבר גם החצוצרן אבישי כהן), שם הוא מראה את כוחו גם בסגנונות אחרים לגמרי.

במקביל לנגינה מטפח Zenon מורשת של חינוך למוסיקה וידוע כמרצה מבוקש בכל רחבי העולם בתחומו. בשנת 2011 הוא הוגדר כשגריר של אמנות מטעם פורטו ריקו והוענקה לו קרן חינוכית שבעזרתה הוא יוזם מופעים ייחודיים והרצאות ברחבי ארץ הולדתו. 

יחד עם Zenon יופיעו Luis Perdomo בפסנתר, Hans Glawischnig בבאס ו Eric Doob בתופים.

ואם עדיין לא השתכנעתם שכדאי לבוא, פשוט תקשיבו לזה:

 <

Charles Mingus - The Jazz Workshop Concerts 1964-65

Mosaic Records התחילו לקדם את הסט החדש שלהם שכולל 7 דיסקים המתעדים 5 הופעות של מינגוס בשנים 1964-1965. מדובר בהקלטות חיות של ההופעות שערך מינגוס עם ההרכב שלו והוקלטו ללייבל העצמאי שלו (jazz workshop).

ההופעות הכלולות: Town Hall, Amsterdam, Monterey '64, Monterey '65 & Minneapolis - למעט town hall המצוינת וההופעה במונטריי 64' (נדירה) שאר ההופעות לא היו זמינות עד כה .

ברוב ההופעות מנגנים Johnny Coles, Eric Dolphy ו Clifford Jordan וכמובן Mingus בבאס ו Dannie Richmond בתופים. אח"כ Dolphy נפטר והיה צריך למצוא לו מחליף. להופעה במונטריי הצטרפו גם כמה אורחים מעניינים.

הסט הזה רחוק מלהיות שלם. הוא לא כולל הופעות רבות מאותן שנתיים (אולי מכיוון שהוקלטו בלייבלים אחרים ?) , אבל למי שהתרגש (כמוני) מהוצאת ההקלטה של ההופעה בקורנל ב Blue Note לפני כמה שנים - מדובר בחגיגה.

בימים האחרונים (ולא ברור עד מתי) ניתן לשמוע את כל ההופעה במיניאפוליס במסגרת "First listen" באתר של NPR, וזה שווה כל רגע. תאמינו לי אני כבר כמה ימים מחובר לזה באינפוזיה. לפי מיטב הבנתי זו ההופעה היחידה בה ההרכב שונה מההרכב הנ"ל, מנגנים שם: Lonnie Hillyer בחצוצרה, Charles McPherson באלט (לצד החברים המקוריים Jaki Byrd הגאון בפסנתר, Mingus בבאס וDannie Richmond בתופים.)

מעבר למוסיקה המצויינת (!!) , מינגוס שופע פנינים והומור וההופעה החיה עושה למוסיקה שלו רק טוב.

Cyrus Chestnut: Nobody Like 'The Nutman'

בשבועות האחרונים אני חזק בעניין של Cyrus Chestnut. כשתראו תבינו למה:

JazzMix Israel - Mezzo

ערוץ המוסיקה הצרפתי Mezzo (95 בשלט שלכם, אם במקרה שכחתם) יקדיש את חודש אוקטובר למוסיקה בישראל. כחלק מפרוייקט JazzMix יצולמו בישראל במהלך אוקטובר 5 הופעות שיוקרנו בהמשך בערוץ Mezzo.

ההופעות שיצולמו יהיו פתוחות לקהל (והמחירים נמוכים ולעיתים ממש חינם). הנה לוח ההופעות, כל מה שנותר זה לבחור לאילו הופעות בא לכם ללכת:

24.10   עמוס הופמן – האזור, תל-אביב.

25.10   אלי דג'יברי עם גדי להבי – מרכז ענב, תל-אביב

29.10   עומרי מור – זאפה, תל-אביב

30.10   האורקסטרה של אבי ליבוביץ' – הצוללת הצהובה, ירושלים

31.10   ירון הרמן – מרכז ז'רר בכר, ירושלים

הקטע הזה של האורקסטרה אומר הכל:

Spain Again - Camilo and Tomattito - Tel Aviv 29.10.2012

עקב מכירת כרטיסים דלה - המופע בוטל

Camilo ו Tomattito ,שני אמנים מעולמות מוזיקליים שונים. הראשון, Michel Camilo – פסנתרן ווירטואוז מבריק ומלחין פורה הידוע בשילוב הרמוניות ג'אז עם טעמים קאריביים ומקצבים של הרפובליקה הדומיניקנית. השני, טומטיטו - גיטריסט פלמנקו מוביל.

השנים משתפים פעולה במופע Spain Again הנושא את שם האלבום השני המצליח אותו הקליטו יחדיו אתו הופיעו למעלה מ-40 פעם בכל רחבי העולם  ואיתו הם גם מגיעים לישראל.

קמילו וטומטיטו מכירים זה את זה כבר משנות התשעים המוקדמות אז נפגשו בספרד בהקלטה של הרכב פלמנקו קטמה ketama. מהר מאוד הפכו לחברים טובים אבל לא הופיעו יחד עד 1997, באותה השנה פנה אליהם פסטיבל הג'אז ברצלונה וביקש מהם לבצע  דואט מחווה לפסנתרן הספרדי  Tete Montoliou. בקיץ של 1999 הם הופיעו מעל 40 הופעות יחד ואלבום אולפן משותף היה דבר בלתי נמנע , באוגוסט אותה שנה יצא אלבום משותף. בשנת 2000 הם זכו בגראמי לטיני  עבור אלבומם – Spain. החיבור ביניהם יצר דואט אינטימי וחוויה מרגשת.

ביולי 2005 הוזמנו Camilo ו Tomattito להופיע בפסטיבל הג'אז בים הצפוני בהולנד המופע היה סולד אאוט. לאחר ההופעה החליטו שהגיע הזמן לאלבום שני ובעצת והקליטו את Spain Again. האלבום זכה  באלבום ג'אז הטוב ביותר ב Spain Music Awards. עם המופע הנושא את שם האלבום Spain Again הופיעו במעל 15 מדינות ברחבי העולם עם 40 הופעות. 

Camilo ו Tomattito יגיעו לארץ במסגרת סיבוב הופעות עולמי להופעה אחת בלבד ב-  29.10.12 בהאנגר 11.

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק שני

היום האחרון של הפסטיבל, יום חמישי, התחיל באתגר עבורי. 

כשרק התחלתי לשמוע ג'אז הגיע לידי דיסק של הרכב שנקרא "זוויות". אני כבר לא זוכר איזה דיסק זה היה, אבל זוכר היטב שלא הבנתי מה רוצים ממני. אם זה הג'אז הישראלי, סיכמתי לעצמי, אז כנראה שלא נועדנו זה לזה.

בינתיים עברו יותר מ-20 שנה והג'אז הישראלי הפך למושג שאפשר להזכירו מבלי להרגיש נבוך. גם הטעם שלי השתכלל עם השנים והאוזן התרגלה לאט לאט לסגנונות שונים בג'אז. פרי ג'אז כבר הפך לאורח קבוע ורצוי אצלי בבית ולכן הרגשתי שזהו זמן מצויין למפגש מחודש עם הזוויות.

נכנסתי בהתרגשות מסויימת למפגש המחודש עם הרולד רובין וחבורתו. על הבמה עמדו Mark Smulian בבאס, Reuben Hoch בתופים, Arli Liberman התוספת החדשה והצעירה בגיטרה ובמרכז ניצב, סתור שיער וכפוף מעט, חתן השמחה  (שחגג יום הולדת 80) – הרולד רובין.

בחיי שניסיתי להתחבר למוסיקה שלהם אבל פשוט לא הצלחתי. המוסיקאים לא הצליחו להתרומם כהרכב מאוחד. Arli מצדו ניגן יופי של בלוז אבל הוא בא לתת את השואו שלו ולא היה שום קשר בין הנגינה שלו למה ששאר הנגנים עשו. הרולד ניגן בקלרינט שלו בדיוק כמו שזכרתי – לא ברור ולא מובן. וגם Mark ו Reuben לא השאירו עלי רושם מיוחד. עם כל הרצון שלי להתחבר לזוויות ולמוסיקה שלהם, זה לא הלך. לא השתכנעתי. אבל, הי – מזל טוב להרולד!

משם המשכנו להופעה שהיוותה את ההיפך הגמור מהופעתם של ה"זוויות". חמישיית Kenny Garrett עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Rudy Bird בכל הקשה ו Marcus Baylor בתופים.

זו היתה ההופעה השניה שלהם בפסטיבל (הם הופיעו ביום הראשון של הפסטיבל ושוב ביום האחרון), אלא שבהופעה הראשונה Baylor המתופף לא הגיע ו Rudy Bird הפרקאשניסט תפס את מקומו מאחורי התופים. למרות ההחלפה, הביקורות ששמעתי על ההופעה הזו ממי שנכח בה, היו מצויינות. אלא אחרי ששמעתי את ההרכב עם Baylor בתופים לא ברור לי איך יכול היה Rudy Bird להחליף אותו. מדובר בפצצת אנרגיה מהסוג שמטריף לא רק את הקהל אלא בעיקר את עצמו ואת שאר המוסיקאים על הבמה. הייתם צריכים לראות איך Garrett קרן מאושר כשנעמד מול Baylor והם ניגנו סולו ארוך, רק אלט ותופים.

אני לא יודע איך Bird מנגן תופים אבל בהופעה שראיתי הוא ניגן נהדר בכלי ההקשה (וגם עשה קולות רקע). Vernell Brown ו Holt היו מעולים וסיפקו ל Garrett קרקע פורייה לאילתורים שלו. ההרכב כולו נשמע ממש טוב, והתקשורת ביניהם היתה מצויינת. ניכר היה שהם ממש נהנים לנגן ביחד, אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק Kenny Garrett. אלטיסט מופלא, מלא ביטחון עם צליל משגע (חם ולא מאנפף) וסגנון שאי אפשר לטעות בו (נ' שישב לידי הפטיר כלאחר יד ש Garrett מרבה להשתמש בתחליפים טריטוניים, תהא המשמעות של זה אשר תהא). Garrett נכנס לאלתור במלוא הכוח, ולאט לאט מגביר את העצמה ואת האינטנסיביות. המתח המוסיקלי רק עולה ועולה, נבנה מקורוס לקורוס עד שהוא מתפוצץ בסוף בין האצבעות של Garrett לקול תשואות הקהל. חוויה מדהימה.

 ככה זה נראה ב NSJF 2008:

חוץ מזה יש ל Garrett יכולת מצויינת לתקשר עם הקהל ולהפעיל אותו. זה מתחיל במחיאות כפיים, כאשר Kenny מעודד את הקהל לא להפסיק למחוא כפיים ומשלב את מחיאות הכפיים הסוערות בתוך המוסיקה, ממשיך בצעקות עידוד בלתי פוסקות מצד הקהל ונגמר בהרמת כל הקהל על הרגליים ובריקוד סוער של כל הקהל לצלילי Happy People אותו ניגנו Garrett והלהקה בערך 6 פעמים. כש Garrett סיים סוף סוף את ההופעה וירד מהבמה הקהל החזיר אותו בשירת Happy People. לא חושב שאפילו Garrett ראה את זה מגיע. הוא היה נרגש מאד ובסוף ההופעה חזר לבמה ולחץ ידיים לעשרות אנשים מהקהל. צריך היה להיות שם כדי להאמין.

אחרי ההופעה האינטנסיבית של Garrett הייתי חייב מנוחה. ההופעה של Carmen Souza התאימה בדיוק למטרה הזו. מוסיקת עולם מ Cape Varde שנוגנה על ידי Souza (שירה, גיטרה ו Fender Rohdes), Filipe Melo בפסנתר, Theo Pascal המעולה בבאס (חשמלי ואקוסטי) ו Mauricio Zottarelli בתופים. ההופעה היתה מאד מגוונת וכללה שירים מסגנונות שונים (הרבה אפריקה ומוסיקה לטינית) אבל אותי קנה הביצוע של Carmen Souza ל Song For My Father שכתב Horace Silver לאביו שהגיע מ Cape Varde. מסתבר ש Souza עשתה שיעורי בית, היא הוציאה את הסולו של Silver, תו אחרי תו באופן מושלם ושרה אותו מקסים. 

אמנם לא מההופעה באילת, אבל Song for my father תקני לגמרי:

בשלב זה, השעה היתה כבר אחת בלילה והגיע הזמן לחתום את הפסטיבל בהופעה של הטריו YES! של Aaron Goldberg בפסנתר, עומר אביטל בבאס ו Ali Jackson בתופים. איזה יופי של הרכב לסגור איתו יומיים של ג'אז משובח. גולדברג, אביטל וג'קסון משתפים פעולה כבר שנים רבות וזה ניכר בנגינה שלהם ובקשר שלהם על הבמה. למרות שהם עבדו לא מעט ביחד ב-20 השנה האחרונות הם אף פעם לא הקליטו ביחד כטריו, עד השנה שאז הוציאו דיסק שנקרא בפשטות Yes! (יצא בלייבל Sunnyside).

זהו טריו מודרני שכל אחת מצלעותיו היא מוסיקאי מצויין וביחד הם נשמעים מאד רענן ובכשרון רב הם מצליחים להעביר לקהל את הפאן שהם חשים על הבמה. בכל פעם שאני שומע את Goldberg בהופעה אני נדהם מחדש מהקלות שבה הוא שולף את הרעיונות שלו ופשוט שופך אותם על הפסנתר וגם הפעם היתה לי תחושה כזו. עומר מביא איתו גרוב שאין לאף אחד על הכוכב הזה ומלבד הנגינה המצויינת יש בו משהו שפשוט גורם לך לחייך באושר משך כל ההופעה ועלי ג'קסון , אח עלי ג'קסון, איזה מתופף ענק בלי שום פוזה ובלי אגו מדביק הכל באלגנטיות ומגיב בקטנה לכל התגרות מצדו של עומר או של Aaron. בסוף ההופעה עלה דג'יברי (שעקב תפקידו הניהולי נאלץ להשאיר את הסקסופון בקייס במהלך כל הפסטיבל) וביחד הם ניגנו את Mannic Depressive , שהלחינו אלי דג'יברי וברק מורי, ונכלל גם הוא באלבום. היה מרומם.

ולסיכום כמה מילים על הפסטיבל: 

למרות שהשנה היה נראה שהפסטיבל ריק יותר מבשנים עברו (כנראה בשל הקדמת התאריכים) ולמרות שכמות החסויות והמפרסמים פחתה באופן ניכר, דווקא מבחינה אומנותית הפסטיבל הזה היה אחד המוצלחים ביותר שאני זוכר. התחושה הזו שלי קיבלה חיזוק הן מצד הקהל (שהביע בקול רם את הנאתו בעידוד בלתי פוסק של המוסיקאים) והן מצד המוסיקאים שהרבו מילים בשבחו של הקהל ושל הפסטיבל באופן שאיני זוכר כמותו באף אחד מהפסטיבלים הקודמים. כל הכבוד למנהלים האומנותיים דובי לנץ ואלי דג'יברי שעמדו באתגר בכבוד רב והרימו פסטיבל מצויין. ניפגש בשנה הבאה.