The Connection

בשנת 1962 יצא לאקרנים בארה"ב הסרט The Connection בבימויה של Shirley Clarke.

הסרט מבוסס על מחזה off Broadway שכתב Jack Gelber והוא בנוי כסרט בתוך סרט. בתמצית, הסרט מביא את סיפורם של שמונה נרקומנים, מכורים להרואין, המחכים בדירה ניו-יורקית לסוחר הסמים שלהם (The Connection) העונה לשם Cowboy שיבוא עם החומר.

הסצינה כולה מצולמת בידי במאי קולנוע, שהסכים לשלם בשבילם עבור הסמים בתמורה לכך שיתנו לו לצלם אותם בפעולה. אלא שהעניינים מסתבכים כשהוא עצמו משתכנע לנסות להזריק את הסם, כדי לחוות את החוויה באופן אישי, אולם הוא אינו מגיב טוב לחוויה. 


הסרט הוקרן בפסטיבל קאן וזכה לתגובות טובות ולפרס המבקרים שהתייחסו אליו כאל סרט כמעט תיעודי, אולם בארצות הברית לא שפר גורלו...

הסרט נאסר להקרנה מכיוון שהמילה shit, ככינוי להרואין, הופיעה בו 7 פעמים. אף על פי כן הוא הוקרן מספר בודד של פעמים ללא אישור וספג ביקורות גרועות. לאחת ההקרנות הגיע גם מפקח מטעם המועצה לאישור סרטים של ניו-יורק והאירוע הסתיים במעצרו של המקרין. 

עכשיו אתם בטח שואלים למה אני מספר לכם על סרט סמים כושל מתקופה חשוכה בה המילה shit היתה אסורה בקולנוע האמריקני. והתשובה היא: Freddie Redd, Jacky McLean, Larrie Ritchie, Michael Mattos. ההרכב הזה לא רק מופיע בסרט אלא גם אחראי לפס הקול שלו שיצא בשנת 1960 בלייבל Blue Note ותועד באלבום שנקרא: The Music From The Connection. את המוסיקה הלחין הפסנתרן Freddie Redd שכאמור גם מופיע בסרט.

אגב, McLean עצמו גם שיחק במשך שנתיים, בין 1958-60, במחזה עליו מתבסס הסרט. בשנת 1957 הוא ריצה מאסר עקב שימוש בסמים ונשללה ממנו תעודת ה cabaret והזכות להופיע במועדונים. כך שהתיאטרון זכה ליהנות מכישרונו באותה תקופה.

עד לא מזמן היתה לנו רק המוסיקה, אבל בשנת 2012 יצא הסרט ברימסטר חדש והוא זמין להקרנות (למיטב ידיעתי עדיין לא ניתן לרכוש כ- DVD ביתי). כפי שאפשר לראות בדוגמאות הקצרות ב YouTube, (לצערי עדיין לא הצלחתי להניח ידי על עותק מלא) הג'אז אינו מתפקד רק כמוסיקת רקע אלא הוא ממש חלק בלתי נפרד מהסרט והמוסיקאים עצמם מתועדים כשהם מנגנים את פס הקול תוך כדי הסרט.

צירפתי שני קטעים כדי שתבינו עד כמה טובה המוסיקה - אוהבי McLean בוודאו כבר מכירים היטב את ההקלטה הזו, גם אם לא במלוא ההקשר:

והנה הפרומו לסרט:

אבל הרביעיה של Redd עם McLean איננה ההרכב היחיד שהקליט את המוסיקה הזו. קיימת גם הקלטה של אותה המוסיקה בדיוק, משנת 1961, בהרכב של חמישייה עם החצוצרן Howard McGee, Tina Brooks בטנור ו Redd בפסנתר (מופיע בשם הבדוי: I Ching), Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים.

גרסה נוספת, מ 1962 הפעם של שישייה, עם Cecil Payne בבריטון סקסופון, Clark Terry בחצוצרה, Bennie Green בטרומבון, Duke Jordan בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Charlie Persip בתופים. המוסיקה כאן נכתבה בידי Payne ו Kenny Drew.

שתי ההקלטות האחרונות (של McGee ושל Payne) שהיו עד לא מזמן כמעט בגדר חלום רחוק יצאו  ע"ג דיסק אחד בלייבל הספרדי Fresh Sound.

אבל בכך לא די. מסתבר שהיתה גם גרסה של המחזה שהוצגה בחוף המערבי בהשתתפותו של Dexter Gordon וזכתה לגרסה מוסיקלית נוספת של Dexter Gordor שתועדה אף היא, בחלקה, באלבום Dexter Calling. (הקטע Soul Sister מקביל ל Sister Salvation, הקטע I Want More מקביל ל O.D. Overdose ו Ernie's Theme מקביל ל Music Forever.

וממש לאחרונה יצאה המוסיקה (גרסת Redd) גם ברביעייה בהנהגתו של המתופף  Aldo Romano בלייבל Dreyfus Jazz עם Baptiste Herbin, באלט Alessandro Lanzoni בפסנתר ו Michel Benita בבאס.

לקריאה נוספת:

http://www.nybooks.com/blogs/nyrblog/2012/may/05/talking-smack-about-junk-shirley-clarke-connection/

http://cdn.shopify.com/s/files/1/0150/7896/files/TheConnectionPressKit_1.pdf?1137

http://www.npr.org/2012/06/23/155513524/shirley-clarkes-connection-will-it-click-at-last

פסטיבל הג'אז תל-אביב חוזר !

הדיו הקלושים של מאבקנו להחזרת פסטיבל הג'אז תל-אביב שכחו מזמן, אבל היום הגיע בשורה מפתיעה ומשמחת -  הפסטיבל חוזר.

ובמילותיו של ברק וייס:

אני שמח לספר לכם כי בסוף חודש מאי – 29-31 - יתקיים למרות הכל פסטיבל ג'אז תל אביב!!

הצלחנו לגייס תרומה משמעותית ובתוספת מסוימת של עירית תל אביב – אנו מרימים פסטיבל.

אז נכון – מדובר בפסטיבל רזה, שהתקציב שלו הוא מחצית מהתקציב הרגיל של פסטיבל ג'אז תל אביב,
ונכון - היינו צריכים "להרים" פסטיבל בתוך כחודש ובסוף חודש מאי ולא במועד הרגיל
אבל הפסטיבל יהיה פסטיבל איכותי שאהיה גאה להיות אחד מהחתומים עליו, ואני מקווה שחשיבותו בעצם קיומו שלא יאפשר את המשך השכחתו לקראת השנים הקרובות.

להרגשתי – בלי המאבק של כולנו – העירייה לא היתה נותנת לפסטיבל הזה לקרות, גם כשהצלחנו להשיג ספונסור. עניין של משחקי יוקרה. אז תודה לכולם!

בימים הקרובים (ב-1 במאי כנראה) תתפרסם תוכנית הפסטיבל ואני מקווה שתאהבו אותה (את חלקה לפחות)
הפסטיבל הקרוב צריך להיות גם מפגן כח שלנו – חובבי הג'אז. להוכיח לרון חולדאי ולשאר הבירוקרטים שיש הצדקה לפסטיבל ג'אז אורבני בתל אביב. אני אשמח אם תגיעו לפסטיבל – למופעי האולם וגם למופעי החוצות החינמיים.

אנחנו עדיין מאוד מאוד זקוקים לעזרתכם. הפעם לא בשליחת מכתבים לראש העיר – אלא ביצירת המסר לרון חולדאי שהפסטיבל בתל אביב והג'אז הם דברים רלוונטיים ואקטואלים לרבים-רבים ואין לפגוע בהם יותר:

(1) מקס' נוכחות של חובבי הג'אז בסינמטק תל אביב בימי הפסטיבל –באולמות ובמופעי החינם ברחבת הסינמטק. תעבירו את המסר לחברים שלכם – בפסטיבל השנה חייבים להיות, אפילו רק לשתות בירה ולראות מופעים חינמיים ברחבת הסינמטק;

(2) כמה שיותר התייחסות ברשתות החברתיות, בבלוגים, בפורומים לפסטיבל – ליצירת באז אינטרנטי משמעותי לפסטיבל;

(3) אם תוכלו ליצור לנו קשרים עם אנשי תקשורת ועיתונות – כדי שתהיה כתיבה לקראת הפסטיבל ובמהלך הפסטיבל – זה יהיה מעולה.

שיהיה לנו בהצלחה – ושוב – תודה לכולם על המיילים, הפקסים והגיבוי. זה באמת עזר מאוד ולהתראות ב-29-31 במאי!

Steve Kuhn trio with strings in Tel Aviv

אני מודה שכששמעתי ש Steve Kuhn מגיע להופיע בארץ קפצתי משמחה. Kuhn, למי שלא מכיר, הוא פסנתרן אדיר שיודע לשים את המנגינה לפני הכל. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא ניגן עם Coltrane, Serge Challoff, Art Farmer, Kenny Dorham, Stan Getz, Steve Swallow, Ron Carter, Al Foster ועוד רבים. 

אבל אז ראיתי שהוא ינגן סשה ארגוב וגם יופיע עם נגנית אבוב ורביעיית מיתרים וקצת התאכזבתי. מה רע בטריו ? מה רע במוסיקה של kuhn ?

אז ביצעתי חקירה קטנה, וגיליתי ש Kuhn הקליט בעבר (2000) עם מיתרים, ב ECM אלבום מקסים ביופיו שנקרא Promises Kept.

הקשבתי לאלבום הזה ונפלתי ברצפה. איזו יופי, איזו אסתטיקה. ומה שיפה במיוחד באלבום הזה, שלא כמו אלבומים רבים אחרים עם strings, זו העובדה שמי שכתב את העיבוד למיתרים הוא מקצוען אמיתי שידע מה הוא עושה. המיתרים לא מנגנים הרמוניות בנאליות מעל המוסיקה, הם לא מנסים לגנוב את ההצגה ואין בהם שימוש יתר. להיפך הם מגיעים במינון הנכון ומשרתים את הטריו, ומוסיפים לו צבע מאד מיוחד, שאי אפשר להשיג באופן אחר, בלי להרוס את הדינמיקה של הטריו ואת זו של Kuhn.

מי שכתב את העיבודים ואף ניצח על הרכב המיתרים באלבום ההוא היה הארגנטינאי Carlos Franzetti.
 

הבשורה הטובה היא ש Kuhn קרא לדגל, שוב, את Franzetti והפעם לטובת עיבודים למוסיקה של סשה ארגוב. לצד Kuhn והמיתריסטים ינגנו David Wong בבאס ו Billy Drummond בתופים. אם הם יצליחו לשחזר את הקסם מהאלבום ההוא ועוד עם המוסיקה של ארגוב - זו הולכת להיות הופעה מדהימה, לא פחות. ל Kuhn יש את היכולת לחפור לתוך המוסיקה הזו ולהוציא ממנה את המיטב.

בקיצור, 22.3.2013 במשכן לאומניות הבמה. אני הולך.

ועוד דבר, יש גם הנחה יפה - למי שיטרח לקרוא כאן.

עדכון אחרי ההופעה: Promises not kept....

סוף סוף הגיע מוצ"ש ואני מוצא קצת זמן איכות עם עצמי לשמוע מוסיקה ולשבת לכתוב את רשמי מההופעה.

ברקע מתנגנן האלבום הזה עם Pete LaRoca בתופים ו Scott LaFaro בבאס.


ההשפעה של Bill Evans לא נעלמת מאוזני אבל כבר אפשר לשמוע את הקול היוחודי של Kuhn.

ובמעבר חד לרשמי מהופעתו של קיון במשכן בליל שישי:
שלא בדומה לאלבומו הנפלא של Kuhn עם הרכב המיתרים בעיבודו של Franzetti שנקרא Promises Kept, אתמול ההבטחות הללו לא קוימו.

חצי ראשון כלל 6 קטעים (5 של סשה ארגוב ואחד, Trance, של Kuhn).

לצערי, ולמרות (ואולי בגלל??) שאני מת על המוסיקה של ארגוב ומאד מאד אוהב את הנגינה של Kuhn די התבאסתי. הנגנים מוכשרים ככל שיהיו היו קפוצים, דרוכים ובעיקר מרוכזים בדפי התווים. Steve Kuhn היה נראה כמי שמתאמץ לנגן את מה שהיה כתוב על הדפים ולא כמי ששוחה במוסיקה הזו בסגנון חופשי. לקחת פסנתרן כמו Kuhn, שהוא נגן טריו מהשורה הראשונה, ולתת לו להזיע על מוסיקה מולחנת לא מקורית שלו היה כמעט בגדר התעללות בו ובמוסיקה. 

אל תבינו לא נכון. זה לא ש Kuhn לא עמד במשימה. הוא ניגן את התפקיד שלו ואפילו אלתר אבל מי שמכיר את הנגינה שלו (ומי שנשאר לשמוע את מלוא החלק השני) יודע שמה שקיבלנו ממנו בחלק הראשון לא מתחיל אפילו לגרד את הפוטנציאל שלו.

ואז הגיע Trance. קטע מקורי של Kuhn עם עיבוד של Franzetti שכבר הוקלט על ידם בעבר ומשום מה גם הקטע הזה לא מתרומם.
אני מבין בדיוק למה ניצן ביקש מ Kuhn לנגן את Trance אבל אמש, למרבה הצער, הביצוע היה פושר.

אני גם לא בטוח ש Franzetti נושא באשמה. נכון, העיבודים שכתב לא היו מבריקים ומענינים כמו העיבודים שכתב למוסיקה של Kuhn שהונצחה באלבום Promises kept אבל בכל זאת הוא עשה עבודה לא רעה. אלו בהחלט לא היו עיבודי המיתרים השמאלציים הרגילים. 

היה מן חוסר אנרגיה בביצוע שנובע לדעתי מהעובדה שהחומר היה חדש לגמרי ל Kuhn ולחברי הטריו שלו. מה שועבד אצל בולאני הזיקית הווירטואוזית והאנרגטית, לא עובד אצל מוסקאי יקה בן 75....

יכול גם להיות ש Franzetti ו Kuhn תפסו את המוסיקה של ארגוב ברצינות מדי ובמקום לתת לה עיבוד שידגיש את אופיה השירי נתנו לה טיפול כבד יותר, כמעט קלאסי-קאמרי, שהוציא ממנה את שמחת החיים שלה. 

המוסיקאים הישראלים ניגנו בסדר גמור לדעתי (וממילא הם לא נדרשו לאלתר אלא ניגנו את מה ש Franzetti הכין להם). 

החלק השני נפתח בעוד 2 קטעים של ארגוב עם סקציית המיתרים והאבוב, ועדיין לא המריא. אז עזבו את הבמה Franzetti, המיתריסטים והאבובנית ונותרנו עם הטריו.

כאן המצב כבר השתפר לאין ערוך. במוסיקה שלו Kuhn מרגיש בבית, ובעיקר הוא נפלא בסטנדרטים. ההרכב התשחרר מכבלי העיבודים הקשוחים והטריו began to swing.... 

Kuhn ניגן עוד קטע אחד של ארגוב, הפעם בטריו, וכאילו להרגיז הקטע  הזה נשמע יותר טוב מכל מה ששמענו עם המיתרים.

היכולת המלודית של Kuhn והצליל שלו הם מה שמבדיל אותו מפסנתרנים אחרים ושניהם נכחו היטב בננגינתו בחלק השני. 
עם זאת, עדיין, לטעמי, Kuhn של אתמול לא היה בשיאו אבל ברור לי שאי אפשר לצפות ממוסיקאי שיאלתר כל פעם את ה best solo שלו.

וכן, גם אני מסכים שהמופע התחיל מאוחר מדי (ובכל זאת הגעתי על השניה האחרונה. אלוהים, השירות ב"ברטי" היה כל כך איטי !!)

ודבר אחרון, לגבי נטישת הקהל את ההופעה, אני לא חושב שיש לזה קשר לאיכות המוסיקלית של ההופעה. מי שרצה לנטוש מסיבות מוסיקליות, כאלה או אחרות (בין אם הוא חובב ג'אז מאוכזב או חובב ארגוב שגילה להפתעתו ש Steve Kuhn מנגן ג'אז), כבר נטש בהפסקה. אני חושב שהשעה עשתה את שלה. זה וחוסר נימוס בסיסי.

רביעיית אורי גורביץ' - "וידוי"

בשקט בשקט, די מתחת לרדאר של רובנו, ממשיך ברק וייס לנהל את סדרת הג'אז בבית אביחי בירושלים שמנפיקה הופעות מצויינות. הפעם היתה זו הופעתו של אורי גורביץ' המעולה שעשה מחווה למוסיקה של סשה ארגוב. הרביעייה שלו כללה את ניתאי הרשקוביץ' בפסנתר, גלעד אברו בבאס ואביב כהן בתופים.

בניגוד להופעות הקודמות בהן הייתי בבית אביחי שהתנהלו בחצר הפנימית והקרירה, הפעם העונה הכתיבה הופעת פנים. זו נערכה ב"ח7" שהוא לא פחות מאולם בתוך קומה 7- בחניון (המתוקתק להתקנא) של בית אביחי.

לא פעם כשאנחנו יוצאים מהמשכן בתל-אביב, מבואסים אנושות מהסאונד, מתחילים הדיונים על מהנדסי אקוסטיקה, פתרונות סאונד יצירתיים, אנשי סאונד איטלקיים שהגיעו במיוחד עם ההרכב והשקעות אסטרונומיות הדרושות כדי להוציא סאונד נורמלי מהאולם, והנה כאן בחניון בקומה 7-, בלי תירוצים ובלי "מעייסס" יש פשוט סאונד מצויין.

ומכאן להופעה עצמה. 

לצערי עדיין אין וידאו מההופעה, אבל יש וידאו מהחזרה. שימו לכם שיתנגן בזמן שאתם ממשיכים לקרוא:

אהבתי מאד את העיבודים של גורביץ׳ (האם האם, יוסי ילד שלי מוצלח, שיר הרעות שהפך סוחף, תפוח זהב to name a few). היה משהו מאד נינוח וטבעי באופן שאורי והחברים השתמשו בשירים הקאנוניים האלה ככלי קיבול למוסיקה שלהם.

מעבר לזה אני לא חושב שיכול להיות חולק שמדובר במוסיקאים מעולים. אברו שהוא כידוע מלווה נהדר נתן 2-3 סולואים נפלאים וראו שהוא נהנה מכל רגע על הבמה. אביב (שזו לדעתי הפעם הראשונה שאני שומע אותו) התגלה לי כמתופף מצויין קשוב מאד, דינמי מאד שיודע לנגן מלא וחסכוני בו בזמן. בחירה מצויינת להרכב הזה ולמוסיקה הזו. ניתאי הרשקוביץ הנהדר שניגן בווירטואוזיות קלילה מה שהוא רוצה. ערב רב של סגנונות והשפעות מבראד מלדאו ועד אוסקר פטרסון. מושלם כמלווה ומושלם כסולן. וכמובן אורי שבשיא המקצועיות הביא עיבודים מודפסים לכולם והוביל בכריזמטיות השקטה שלו את ההרכב. כבר אמרתי פעם ואין לי אלא לחזור על כך - הצליל שלו מקסים חם ומלטף וכל כך חסר פוזה ומאמץ. הפרייזינג מושלם עם טאצ׳ מודרני מאד מדוייק במינון שלו. תענוג להקשיב לו ולא פחות מזה תענוג לראות אותו מנגן.

אורי, גלעד וניתאי. צילם: מוטי שאול

הם עשו מטעמים מהמוזיקה של ארגוב ובהחלט עשו לה כבוד. חבל שהשקעה כזו בעיבודים ובהכנה תרד לטמיון אחרי הופעה אחת. הופעות נוספות או לפחות הקלטה נראות לי כהמשך מתחייב ממש.

בכל מקרה, אחרי כמה סבבים של בולאני מנגן ארגוב וההופעה של קיון הקרבה ובאה, אני חושב שניתן יהיה לומר שחלבנו את הפרה הארגובית מכל הכיוונים ואפשר להמשיך הלאה.

פסטיבל ג'אז בים האדום - חורף 2013

בעוד כשבועיים, בין התאריכים 17 עד 19 בינואר, ייערך פסטיבל הג'אז החורפי באילת. הפסטיבל, שזו השנה השלישית לקיומו, יתארח הפעם בשלושה אולמות שבמלונות רויאל גרדן, המלך שלמה והרויאל ביץ' (במקום באולם אחד, בהאנגר הקפוא שבנמל אילת) ויימשך שלושה ימים. הפעם, בניגוד לשני הפסטיבלים הקודמים, משובצות ההופעות במקביל, אבל רובן מתקיימות פעמיים.

תמהיל ההופעות, כרגיל אצל דובי לנץ, מגוון מאד:

לא מעט הרכבים מגיעים מחו"ל וביניהם הגיטריסט Stanley Jordan שיגיע בשלישייה, רביעיית הטנוריסט ההולנדי Yuri Honing, רביעיית החצוצרן הצרפתי Erik Truffaz, שלישיית Jacky Terrasson שבואה התאפשר בזכות ביטול מבורך של הרכב אחר, שלישיית האקורדיאוניסטים הפלונית Motion Trio, הפסנתרן Benjamin Taubkin שיגיע עם בנו הבאסיסט Joao Taubkin וביחד הם יופיעו עם עמוס הופמן, איתמר דוארי ואמיר שהסר.

לצד ההרכבים האורחים יופיעו גם רביעיית עמית פרידמן וההרכב Unipulse של נגן כלי ההקשה המצויין איתמר דוארי וכן הצ'לנית מאיה בלזיצמן ומתן אפרת.

ואפילו יהיה ג'אם סשן בפאב ה Monkeys שבטיילת. ג'אז ב Monkeys? מי היה מאמין....

אם אתם שואלים אותי, שווה להגיע לאילת ולו בשביל לשמוע את השלישייה של Jacky Terrasson (שזו, למיטב ידיעתי, הופעתו הראשונה בארץ). מדובר בפסנתרן נפלא, מקורי ונדיר. חשבתי כך בעבר על סמך אלבומי האולפן שלו שמאד אהבתי ולאחר ששמעתי השנה שני בוטלגים עדכניים שלו מהופעות באירופה רק התחזקתי בדעתי. 

קבלו למשל את שני הביצועים הבאים:

לבד מ Terrasson הייתי הולך גם לשמוע את Stanley Jordan ולו רק מהסקרנות (הוא הבליח בשמי הג'אז כמטאור צעיר בשנות השמונים, הפגין כשרון עצום וטכניקת נגינה בגיטרה שלא נראתה כמותה, ודי נעלם מאז).

הנה הוא אז:

והנה היום:

לגבי Yuri Honing זה קצת מסוכן וקשה לצפות, כי כמו שהוא יכול להיות מצויין הוא יכול להיות גם מבאס. אני מניח שבכל זאת הייתי הולך לשמוע גם אותו.

בישראלים לא הייתי מוותר לא על עמית פרידמן המצויין ולא על ההרכב של איתמר דוארי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הפסטיבל

Jim Hall - Concierto

מה משותף ל Chet Baker, Paul Desmond, Sir Roland Hanna, Ron Carter, Steve Gadd ו Jim Hall ?

על פניו הרכב שנראה לא משתלב, יותר מדי ניגודים. מילא Desmond ו Baker אבל עם Roland Hanna ו Ron Carter, ומה לכל אלה ול Jim Hall ועוד ל Steve Gadd ??

אולי היום זה נראה די מוזר, אבל כנראה שמצב הג'אז בשנות השבעים איפשר (או כפה) שילובים כאלה ומוזרים מאלה. זהו ההרכב שאחראי לאלבום המופתי Concertio של הגיטריסטJim Hall  שהוקלט בשנת 1975 ללייבל CTI של Creed Taylor.

האלבום הזה הוא פשוט כיף לאזניים מתחילתו ועד סופו. החל בנגינה המושלמת של Jim Hall שכל צליל שלו יושב פיקס במקום, המשך ב Chet Baker שנמצא כאן בכושר מצויין וצליל החצוצרה שלו מלא ובוטח. השילוב עם Paul Desmond שאף שאיני נמנה על מעריציו המושבעים אי אפשר להתעלם מכשרונו ולאט לאט אני לומד לאהוב את הצליל "הקלאסי" שלו. וכמובן חטיבת הקצב החלומית שמורכבת מ Roland Hanna,  Ron Carter ו Steve Gadd הכל יכול.

האלבום נקרא על שם ה  Concierto De Aranjuez המפורסם של Joaquin Rodrigo שנכתב במקור לגיטרה קלאסית ותזמורת וכבר זכה לעיבוד ג'אז משובח על ידי Miles Davis ו Gil Evans באלבום Sketches Of Spain. בעוד Miles החליף את הגיטרה בחצוצרה, Jim Hall החזיר את הסולו לגיטרה אבל החליף את התזמורת בחמישייה. הביצוע אמנם אורך כמעט 20 דקות, אבל הוא ממש לא מרגיש "מרוח".

הקטע נפתח בדואט של Carter שנותן מעין טרמולו על הבאס, עם Jim Hall שמנגן את הנושא בגיטרה. מיד אחרי הצגת הנושא על ידי הגיטרה, לוקח אותו Chet Baker ואחריו מצטרפים (לחלק השני שהוא פיתוח נוסף של הנושא) האלטו של Paul Desmond, הפסנתר והתופים. לאחר הצגת הנושא Hanna מתחיל לפתח גרוב ולפני שאתה מספיק לומר Concierto de Aranjuez את מוצא את עצמך מנענע את הגוף לגרוב ששני ענקים כ Carter ו Gadd יכולים לייצר. על כל זה מנגן Hall מוסיקה שנשמעת קצת כמו.... כמו... רוק מתקדם ?!

אחריו מקבל Desmond סולו. הצליל הגבוה והדק שלו אמנם מאד אסתטי, אבל הסולו לא הולך לשום מקום לצערי. אבל אז מגיע תורו של Chet שיודע בדיוק מה צריך לעשות עם כזה הרכב מלווה והוא מרים את האנרגיה של הקטע בסולו מ-ו-ש-ל-ם ביופיו. מכאן Roland Hanna לוקח בקלילות סולו משגע ומוסר אותו בחזרה ל Hall. בחיי, אם לא הייתי יודע זה Jim Hall הוא כנראה היה הניחוש האחרון שלי. נגן אדיר !

לאורך כל הקטע המנוע של Carter נוהם בדייקנות של שעון שוויצרי בצליל מלא וסמכותי והתופים של Gadd יודעים לעשות את העבודה מבלי להפריע לשיח העדין שמתנהל בין Hall, Desmond ו Baker.

אבל חוץ מהקונצ'רטו הם מנגנים גם הרבה straight ahead ג'אז: את You’d be so nice to come home to של Cole Porter (סולו מהאגדות של Hall), Two’s Blues, The Answer is yes וגם את Rock Skippin של Ellington ו Unfinished Business שאמנם לא נכללו באלבום המקורי אך מופיעים כבונוס בגרסת ה CD.

דווקא בקטעים האלה מבחינתי האלבום הזה מצטיין. הגיטרה של Hall נוגעת בשלמות, לכל צליל יש כתובת ברורה ואין שום ריפים וליקים שתמצאו אצל נגני גיטרה אחרים. האנרגיה של Baker ביחד עם חטיבת הקצב החריגה עושים כאן אלבום ברמות הגבוהות ביותר. ו Desmond, נו מה אומר, אפילו הוא לא מצליח להוציא לי את הכיף מהאלבום הזה. 

Pepper Legacy - The music of Art Pepper

קבלו פינוק אמיתי לשבת:

הלהקה של Art Pepper באיחוד מחודש לפני כמה ימים באיטליה, עם George Cables בפסנתר, Bob Magnusson בבאס ו Carl Burnett בתופים.

החומרים הם אותם חומרים מצויינים של Pepper ואת מקומו של Pepper על האלט תופס Gaspare Pasini שעושה עבודה מצויינת וממש מחייה את Pepper לשעתיים.