פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום השלישי

גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

עבר אמנם כמעט שבוע מאז הסתיים פסטיבל הג'אז של תל אביב, אבל רק עכשיו אני מתפנה לכתוב את חלקה השני של סקירת ההופעות של הפסטיבל. 

ההופעה שפתחה עבורי את יום שישי (היום השלישי והאחרון של הפסטיבל) היתה הופעת רביעייתו של "אורח הכבוד" של הפסטיבל, Gary Bartz. בגיל 73, Gary Bartz, כבר לא ילד והשנים שחלפו בהחלט ניכרות בו ובנגינתו. מי שציפה לשמוע את Bartz רושף אש לתוך סקסופון האלט שלו בוודאי התאכזב. מי שבא לשמוע את Bartz של לפני 40 שנה, שניגן עם Miles ועם Mingus התאכזב גם הוא, מכיוון ש Bartz לא מתעניין בציפיות שלנו ממנו, והוא מתעלם מהתוויות שאנחנו מנסים להדביק לו ולמוסיקה שלו.

Bartz הוא מוסיקאי אמיתי וכן שעושה את המוסיקה שלו ("מעבדה מוסיקלית" הוא קורא להרכב שלו) מתוך אהבה ורגישות נדירים וניכר בו שגם אחרי למעלה מחמישים שנות נגינה הוא עדיין מחפש לומר לנו משהו מקורי. החיפוש הזה ההיא לנו ביום שישי האחרון את אחת ההופעות המשכנעות ביותר שיצא לי לחוות.

Bartz לא ניסה לשחזר את ימי עלומיו ולא ניסה להראות את יכולותיו על הכלי (והן בהחלט קיימות גם היום). הוא בא לעשות מוסיקה מהלב. ואם צריך בשביל זה גם לשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות, אז, לעזאזל - נשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות. אני לא בטוח שהייתי מוכן לקבל את זה ממישהו אחר, אבל אצל Bartz הציניות שלי נרדמה בשמירה ונתתי לעצמי להיסחף אחריו. 

רביעיית גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

ההופעה לא היתה בנויה מקטעים נפרדים אלא מרצף של כמה קטעים כשבין לבין Bartz עוצר כדי לספר משהו לקהל. הדינמיקה בין חברי ההרכב (Barney McAll בפסנתר, James King בבאס ו Greg Bandy בתופים) היתה משהו שאפשר רק לקרוא עליו. הם הלכו איתו ביחד כמו שרק חבורה שמנגנת 20 שנה ביחד יכולה ולא סתם הוא הציג אותם כ band. המוסיקה עצמה, חלקה הגדול מאלבומם האחרון שהוקדש ל Coltrane ונקרא Coltrane Rules (קולטריין שולטטטטתתתתת!!!!!!!!!) יחסית פשוטה אבל ההבעה עמוקה וכך גם התקשורת בין Bartz לשותפיו על הבמה ולקהל. 

בתחילת ההופעה היה נדמה שמשהו קרה לצליל האלט הכל כך מוכר ואהוב של Bartz. משהו בנמוכים לא היה נינוח, כמעט לא נכון אבל אחרי שני קטעים נראה לפתע שהכל שב על מקומו בשלום. הצליל המוכר  של Bartz כישף את האולם, גם כשניגן באלט וגם בסופרן.

Barney McAll הפסנתרן נתן הופעה מצוינת ולמרות שאפשר להתווכח על הצורך בנגינת כל כך הרבה צלילים, הנגינה שלו בהחלט הרימה את ההרכב ודחפה את המוסיקה למעלה.

מבחינתי Bartz, בדומה מאד ל Charles Lloyd, סיפק את הסחורה במלואה והוכיח לא רק שהוא מוסיקאי ענק, שיודע לסחוף אחריו הרכב ואת הקהל אלא שהוא יודע לספר סיפור בצורה מרתקת (ואני לא מדבר על הסיפורים ששימשו כקטעי קישור) ומעל הכל, Bartz הראה שג'אז, מילה ש Bartz עצמו מתעב ומסרב להשתמש בה, הוא חוויה אנושית חזקה הרבה יותר מאשר חבורה של נגנים טובים שמאלתרים על מהלכים הרמוניים.

משם עברה כשעה של מפגש עם חברים לקראת ההופעה הנועלת את הפסטיבל: דואו חצוצרה-תופים של Roy Campbell וערן אלישע.

רוי קמפבל
צילום: דניאל אנדרסן

נפתח בווידוי. בביקורו הקודם של Campbell בארץ לא התרשמתי ממנו בצורה יוצאת דופן. ליתר דיוק, סבלתי מההופעה שנתן. אני חושב שאפילו יצאתי באמצע מרוב שהייתי מבואס. במשך שנים אחר כך שמעתי שוב ושוב אנשים שסיפרו לי שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהם ראו ever. מוזר. החלטתי לבדוק את העניין ובאמת מספר דיסקים של Campbell בלייבל delmark העמידו אותו על טעותי. האיש מוסיקאי פנטסטי. אין ספק. שילוב מהפנט של מסורת אפריקאית מצד אחד וחדשנות והייפ ניו יורק מצד שני. נאלצתי אם כך לאכול את כובעי בשקט ולקוות שבורא עולם יעניק לי הזדמנות לתיקון היסטורי, והזדמנות כזו אכן הגיעה.

לפני ההופעה שמעתי את הדיסק של Campbell/Elisha שנקרא Watching cartoons with Eddie (על שום מה אתם שואלים? על שום ששיעורי התופים של ערן אלישע אצל Ed Blackwell היו מתחילים תמיד באיחור של שעה מכיוון ש Blackwell היה מכריח את הסטודנט אלישע לשבת לצדו ולצפות איתו בסרטים מצויירים.)

בחזרה, ערן אלישע
צילום: דניאל אנדרסן

ובכן הדיסק היה, איך לומר, על גבול ה"נגרייה" לאזני. התחלתי לחשוש מההופעה אך עדיין קיוויתי לטוב. ואז התחילה ההופעה וגיליתי שגם ערן וגם קמפבל הם מוסיקאים מצויינים ששולטים בכלים שלהם במידה מעוררת הערצה. במיוחד התרשמתי מערן אלישע שההקשבה שלו, התקשורת שלו ויכולת ההבעה שלו על התופים לא מביישות את מורהו Blackwell. אלא שהמוסיקה, צר לי חברים, עדיין היתה ברובה כנגריה באזני. עם כל הרצון להתחבר ולהכיל ועם שמחת החיים והאופטימיות בהן הייתי טעון עוד מההופעה של Bartz, באתי הכי פתוח וקשוב, מוכן בכל ליבי לפתוח דף חדש עם קמפבל, אותו קמפבל מהאלבומים המצויינים ב delmark אבל ההוא לא הגיע. במקומו שוב עלה Campbell הנגר מלפני 8 שנים. אם היתה זו הופעה מעולה שתיזכר לעוד 8 שנים אז פספסתי גם אותה.

תמה אך לא נשלמה סקירת הפסטיבל. יש עוד הפתעה בקנה. Stay Tuned...

פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום הראשון

צ'יהירו יאמאנאקה. פסנתרנית. יפנית.
צילום: דניאל אנדרסן

הגיע הזמן לסכם את אירועי פסטיבל הג'אז תל אביב 2013.

נתחיל בזה שעד לפני חודש בכלל לא ידענו שיהיה פסטיבל. המיזם הזה, שידע למעלה מ-20 שנים יפות והביא מגוון אדיר של מוסיקה משובחת לתל אביב בוטל, קוצץ ולאחר מאבק לא פשוט של כולנו - הוחזר. אז קודם כל, היה שווה. כל המאבק, כל הרעש שעשינו החזירו לנו את הפסטיבל שלנו. אמנם ההתראה היתה קצרה, התקציב דל יחסית והיו רק שלושה ימים, אבל בכל זאת היה פסטיבל.

דבר שני, מועד הפסטיבל, בשלהי חודש מאי ולא בחורף, איפשר להחליף את הופעות האכסדרה הצפופות בהופעות חוץ. זה נתן חיזוק רציני לתחושת הפסטיבל וגם הוציא את המוסיקה החוצה, לרחוב וראיתי לא מעט עוברי אורח, שלא העלו בדעתם ללכת לפסטיבל ג'אז, שהציצו ונפגעו.

לגבי ההופעות עצמן, אני מתייחס כמובן להופעות בהן נכחתי.

קורי וילקס
צילום: דניאל אנדרסן

את היום הראשון של הפסטיבל פתחתי בהופעה של Corey Wilkes  עם Greg Spero. במבט לאחור אני יכול להגיד שזו היתה הפתעת הפסטיבל מבחינתי. Wilkes ו Spero שני שיקגואים שהעלו, פרקטית, מחווה למוסיקה של Miles ושל Herbie Hancock היו בבחינת חידה עבורי לפני הפסטיבל. את Wilkes עוד הכרתי מהופעתו עם El Zebar  בפסטיבל הג'אז של תל אביב בעבר, אבל הפעם הוא בא בזכות עצמו. הוא הביא איתו את Greg Spero שעליו מעולם לא שמעתי לפני כן. ממה שקראתי קצת או ראיתי ביוטיוב, היה בלבי חשש כבד שספרו יצמד לקלידים וימלא את הערב באפקטים דיגיטליים שכבר מזמן איבדתי את הסבלנות אליהם. תוסיפו לזה את העובדה שלצמד האורחים מחו"ל הצמידו שלושה נגנים ישראליים: הבאסיסט אסף חכימי (או "חחחחחחחחחחחחחחחחכימי" בלשונו של Wilkes), רועי אוליאל בתופים וגלעד דוברצקי בכלי הקשה.

ההופעה לא היתה מושלמת. רחוק מכך. חכימי נאלץ להיאבק עם בעיות סאונד עם הקונטרה באס בחלקה הראשון של ההופעה, רועי אוליאל שנוכחותו כמעט ולא הורגשה לצערי (הוא מוקם מאחורי כל הנגנים, לבד בחושך...) ואפילו Corey Wilkes שהיתה תחושה מעט "חפפנית" בנגינה שלו ובהתנהלות שלו על הבמה.

ובכל זאת זו היתה הופעה נהדרת שגרמה לכולנו לצאת מחוייכים מאוזן לאוזן. למעלה משעתיים ניגנה החמישייה הזו חומרים מקוריים לצד חומרים של Miles Davis ו Herbie Hancock ואלמלא היו מכריחים אותם לסיים הם היו ממשיכים לנגן עוד ועוד. Wilkes הביא איתו המון אנרגיה ושמחת חיים לבמה, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ובעיקר מסוגל להדליק את החבורה שאיתו על הבמה. Greg Spero הבריק בסולואים שנדדו בין הקלידים ל Fender Rhodes ולפסנתר. יש לו גרוב נדיר ואי אפשר לטעות בהשפעות החזקות של McCoy Tyner ו Herbie Hancock שהוא מביא איתו, במיוחד שהוא מנגן את המוסיקה של Hancock.

גלעד דובריצקי. הפתעה נעימה
צילום: דניאל אנדרסן

לכל זה צריך להוסיף את גלעד דוברצקי שהפליא לנגן במגוון כלי הקשה ונתן הופעה מדהימה (המשולש בעצמו הופתע ממה שגלעד הצליח להוציא ממנו). התקשורת שלו עם Spero  היתה מהמושלמות שראיתי, גם אם לא לוקחים בחשבון שהם מכירים לא יותר מיום אחד. הם ניגנו כאיש אחד, לא מסירים את העיניים זה מזה והאיחוד הזה התפוצץ על הבמה לחגיגה של גרוב וקצב. Herbie, כבר אמרנו?

משם הלכתי לשמוע את Chihiro Yamanaka או כפי שכונתה בקרב רובם המכריע של באי הפסטיבל: "היפנית". גם היא קיבלה חיזוק ישראלי בדמותם של אחת מחוליות הקצב הטובות ביותר שאפשר לקבל בישראל: גלעד אברו ואמיר ברסלר.

כן, אני יודע שיש לי עניין עם פסנתרניות יפניות, כבר אמרו לי את זה לא פעם. אז מה. היתה הופעה משובחת. לצ'יהירו, יפנית דקיקה וקטנטונת יש פסנתרנות מושלמת. זאת אומרת היא יכולה לנגן הכל. כל מה שהיא רוצה במהירות בלתי חוקית ומבלי לדפוק לרגע על הקלידים. הבעיה היחידה היא שהיא באמת מנסה לעשות את זה. לנגן הכל, כל הזמן ולפעמים פשוט בא לך שהיא תרגע מעט ותתן לעצמה קצת ספייס בנגינה. לפחות בבלאדות.

אך מה לנו כי נלין? היא עושה את מה שהיא יודעת ועושה את זה נהדר. כמו שהגדיר ידידי רז: זו היתה הופעת ה too many notes  הטובה ביותר ששמעתי.

אברו וברסלר (שזכו לשמוע את שמם מעוות בדרכים יצירתיות ומקוריות שבאמת רק יפניות מסוגלות לבטא) היו נהדרים בצליל, בנוכחות ובתוכן ונראה היתה שצ'יהירו היתה מאד מרוצה מהמלווים שנפלו בחלקה.

במיוחד נהניתי לראות את אמיר ברסלר בפעולה: בתנועות קטנות, בטוחות חסכוניות ויעילות, כמעט ולא מרים את המקלות יותר מסנטימטרים בודדים מעל התופים והמצילות, מחזיק מסך של סאונד פריך וסמיך עם דינאמיות מרשימה (יכולת ללטף לרגע ולהתפוצץ ברגע שאחריו), ללא ספק אחד המתופפים הכי טובים שקמו כאן.

רוצים כרטיסים למופע הפתיחה של פסטיבל הג'אז תל אביב?

ביום רביעי הבא יפתח פסטיבל הג'אז של תל אביב בהפקה מיוחדת לפסטיבל של המוסיקה של כנר על הגג בביצוע רביעיית דניאל זמיר (דניאל זמיר בסקסופון, ניתאי הרשקוביץ בפסנתר, גלעד אברו בבאס ואמיר ברסלר בתופים). אל הרביעיה המוכשרת הזו יצטרף גם נתן דטנר בשירה.

זוג כרטיסים למופע הפתיחה של הפסטיבל ינתן לראשון שיענה נכונה על השאלה הבאה:

מה הקשר בין כנר על הגג לתחזית מזג האויר ?

את התשובות יש לשלוח אלי למייל (לחיצה על תמונת תיבת הדואר בצד ימין)

בהצלחה.

עדכון, 25 במאי 2013:

ראשית, תודה רבה לכל מי שטרח ושלח eMail. למדתי שיש לבלוג הרבה קוראים פאסיביים.

היו לא מעט תשובות נכונות. חלקן הן התשובה אליה כיוונתי, כפי שתראו מיד, וחלקן תשובות מעניינות ונכונות בדרכן, למרות שלא התכוונתי. אבל התשובה הנכונה הראשונה זוכה.



התשובה היא.....  Joe Zawinul שניגן פסנתר באלבום של Cannonball Adderley משנת 1964 שהוקדש למוסיקה מתוך כנר על הגג והיה גם אחד המייסדים והקלידן של Weather Report.

הודעה נשלחה לזוכה.

Roy Campbell and Ehran Elisha - 31.May.2013 Tel Aviv

את Roy Campbell נראה שאין צורך לזהכיר לוותיקי פסטיבל הג'אז של תל אביב. ההופעה שנתן לפני 8 שנים בפסטיבל הותירה רושם עז על הקהל ועד היום אנשים נזכרים בה בערגה כאחת מההופעות הטובות ביותר ששמעו.

ובכל זאת אספר ש Roy Campbell הוא חצוצרן שמזוהה עם נגינת מוסיקה חופשית (למרות שבמהלך הקריירה שלו ניגן גם בסגנונות אחרים). הוא נולד ב Los Angeles אך גדל והתחנך מוסיקלית ב New York. בתחילת שנות ה-70 למד עם Kenny Dorham, Lee Morgan ו Howard McGee ולמד תקופה מסויימת גם עם Yusef Lateef.

הוא זוקף לזכותו שיתופי פעולה עם מוסיקאים כגון William Parker ו Hamid Drake (להרכב המשותף שלהם קראו The Pyramid Trio) ובתחילת שנות ה-80, לאחר שהות ממושכת באירופה, הקים את Other Dimensions in Music (עם Daniel Carter, William Parker ו Rasheid Baker).

Roy Cambell מביא עמו שילוב של מסורת וחדשנות. מוסיקאי אוונטגארדי שגם כאשר הוא דוחף את המוסיקה שלו ואת המאזינים שלו מעבר לגבולות המוכרים, הוא עדיין מתכתב עם הג'אז המסורתי. 

שם המשחק במוסיקה הזו הוא סבלנות. אין כאן סיפוק מיידי וגם לא שיר מוכר שתוכלו לזמזם. זהו מסע שיש להתמסר אליו באזניים פתוחות, בלב חפץ ובלא דעות קדומות. מסע שנע בין אפריקה להארלם, בין הנילוס להאדסון בין התבניתי לחסר הצורה.

שובו של Campbell לארץ, הפעם עם המתופף ערן אלישע מעלה את רף הציפיות גבוה גבוה. אני מאמין שיוכל להעניק שוב לקהל את אותה חוויה וזו גם הזדמנות מצויינת למי שלא היה באותה הופעה, או למי שהיה ועדיין לא היה בשל באותה עת למוסיקה הזו (אהמממ... אהמממ...) , לשמוע את Campbell ואת המוסיקה שלו ב live, כמו שצריך לשמוע אותה.

האלבום Watching Cartoons with Eddie יצא בלייבל הישראלי OutNow (של קרצ'מר, בוקלמן ויאיר יונה) והוא מתעד מפגש של Campbell ואלישע ב 2008 ב New York.

 Roy Campbell ו Ehran Elisha יופיעו בפסטיבל הג'אז תל אביב ביום שישי, 31 במאי 2013, ברבע לחצות.

Tel Aviv Jazz Festival: 29-31 May 2013

כפי שכבר עדכנתי, מאמצינו לביטול הגזירה שהוטלה על פסטיבל הג'אז תל אביב (להפיכתו לפסטיבל דו שנתי) נשאו פרי והשנה יתקיים הפסטיבל התל אביבי ה- 24 בין התאריכים 29-31 במאי בסינמטק תל אביב.

התקציב אמנם מצומצם השנה (שהרי הפסטיבל כלל לא נועד להיות אלא רק בשנה הבאה) אבל המנהלים האומנותיים (ניצן קרמר וברק וייס) הצליחו להרכיב תוכנית מבטיחה עם לא מעט אורחים מחו"ל והרבה כבוד למוסיקאים המקומיים המצויינים שלנו.

אז מה יהיה לנו שם?

הסקסופוניסט (בעיקר אלט אבל גם סופרן) הנהדר Gary Bartz יגיע עם הרביעייה הקבועה שלו: Barney McAll בפסנתר, James King באס ו Greg Bandy בתופים, עמם הקליט גם את אלבומו האחרון והמצויין Coltrane Rules.

הפסנתרנית היפנית Chihiro Yamanaka תופיע בטריו עם גלעד אברו (באס) ואמיר ברסלר (תופים)

Watch live streaming video from iridiumlive at livestream.com

החלילנים Nicola Stilo (איטליה) ומתן קליין ינגנו עם גיל זוהר (פסנתר), רן לוי (גיטרה בס) ורועי אוליאל (תופים). Stilo, אגב, ניגן בשנות השמונים עם Chet Baker בחליל, בפסנתר ובגיטרה.

דואט של החצוצרן Roy Campbell ונגן התופים וכלי ההקשה ערן אלישע. השניים חברים קרובים כ-20 שנה והקלטת הבכורה שלהם watching cartoons with Eddie עליה מבוסס המופע, שיצאה לשוק בשנה שעברה, נבחרה כאחת מהקלטות הג'אז הטובות של 2012 במגזין DownBeat.

החצוצרן Corey Wilkes (מנגן עם Kahil El-Zabar) והפסנתרן Greg Spero מסצנת הג'אז של שיקגו ישתפו כאן פעולה עם אסף חכימי (באס),  רועי אוליאל (תופים) וגלעד דוברצקי (כלי הקשה).

וכמובן הפקות מקוריות שהופקו במיוחד לפסטיבל :

רביעיית דניאל זמיר (עם ניתאי הרשקוביץ', גלעד אברו ואמיר ברסלר) בהפקה מיוחדת  ל"כנר על הגג" יארחו את נתן דטנר. (וזו הזדמנות טובה לשלוח אתכם לשמוע את האלבום המצויין שהוציא Cannonball Adderley עם המוסיקה של "כנר על הגג")

הזמרת אסתר רדא בעיבודים מיוחדים לשירים של נינה סימון עם בן חוזה בגיטרה, מיכאל גיא בקונטרבס, ליאור רומנו בקלידים, דן מאיו  וינון פרץ בחצוצרות, גל דהן בסקסופון ומעיין מילו בטרומבון.

הזמרת אירית דקל תופיע עם התזמורת האנדלוסית אשקלון

הגיטריסט אורי ברכה יארח את החלילן והזמר שם טוב לוי לחגיגת מוסיקה ברזילאית עם אורן שגיא (קונטרבס), אילן קצ'קה (תופים)

שביעיית "חגיגה"  (אלון פרבר בסופרן, חגי אמיר באלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון, גדי להבי בפסנתר, טל גמליאלי בקונטרבס ודני בנדיקט בתופים) תארח את ז'וקה פרפיניאן (כלי הקשה ושירה) בהפקה מיוחדת לשירים של מתי כספי.

חמישיית הפסנתרן רונן שמואלי (עם אלכסנדר לוין בטנור, יונתן וולצ'וק בטרומבון, יוראי אורון בקונטרבס, יונתן רוזן בתופים) תארח  את הזמרת רודי ביינסן.

לאתר הפסטיבל ולוח ההופעות.

שלוש הופעות שיעיפו לכם את השבת

שלוש הופעות, כל אחת יותר טובה מהשניה, היישר מפסטיבל הג'אז בוורשה (אני לא צוחק!!) ב 1980.

הראשונה - Sonny Rollins ברביעייה עם Mark Soskin בפסנתר, Jerome Harris בבאס ו Al Foster בתופים. Rollins כאן בשיא כוחו.

השניה - הרכב ה Special Edition של Jack DeJohnette עם MArty Ehrlich בבאס קלרינט, John Purcell באלט, Howard Johnson בטובה ובריטון ו Rufus Reid בבאס.

השלישית - David Murray Octet עם Julius Hemphill באלט, Roy Campbell בחצוצרה, Baikada Caroll בחצוצרה, Craig Harris בטרומבון, Curtis Clarke בפסנתר, Wilbur Morris בבאס ו Billy Higgins.

הפסטיבל אולי פולני למהדרין, אבל המוסיקה -It doesn't get any better than that....

שבת שלום.

The Connection

בשנת 1962 יצא לאקרנים בארה"ב הסרט The Connection בבימויה של Shirley Clarke.

הסרט מבוסס על מחזה off Broadway שכתב Jack Gelber והוא בנוי כסרט בתוך סרט. בתמצית, הסרט מביא את סיפורם של שמונה נרקומנים, מכורים להרואין, המחכים בדירה ניו-יורקית לסוחר הסמים שלהם (The Connection) העונה לשם Cowboy שיבוא עם החומר.

הסצינה כולה מצולמת בידי במאי קולנוע, שהסכים לשלם בשבילם עבור הסמים בתמורה לכך שיתנו לו לצלם אותם בפעולה. אלא שהעניינים מסתבכים כשהוא עצמו משתכנע לנסות להזריק את הסם, כדי לחוות את החוויה באופן אישי, אולם הוא אינו מגיב טוב לחוויה. 


הסרט הוקרן בפסטיבל קאן וזכה לתגובות טובות ולפרס המבקרים שהתייחסו אליו כאל סרט כמעט תיעודי, אולם בארצות הברית לא שפר גורלו...

הסרט נאסר להקרנה מכיוון שהמילה shit, ככינוי להרואין, הופיעה בו 7 פעמים. אף על פי כן הוא הוקרן מספר בודד של פעמים ללא אישור וספג ביקורות גרועות. לאחת ההקרנות הגיע גם מפקח מטעם המועצה לאישור סרטים של ניו-יורק והאירוע הסתיים במעצרו של המקרין. 

עכשיו אתם בטח שואלים למה אני מספר לכם על סרט סמים כושל מתקופה חשוכה בה המילה shit היתה אסורה בקולנוע האמריקני. והתשובה היא: Freddie Redd, Jacky McLean, Larrie Ritchie, Michael Mattos. ההרכב הזה לא רק מופיע בסרט אלא גם אחראי לפס הקול שלו שיצא בשנת 1960 בלייבל Blue Note ותועד באלבום שנקרא: The Music From The Connection. את המוסיקה הלחין הפסנתרן Freddie Redd שכאמור גם מופיע בסרט.

אגב, McLean עצמו גם שיחק במשך שנתיים, בין 1958-60, במחזה עליו מתבסס הסרט. בשנת 1957 הוא ריצה מאסר עקב שימוש בסמים ונשללה ממנו תעודת ה cabaret והזכות להופיע במועדונים. כך שהתיאטרון זכה ליהנות מכישרונו באותה תקופה.

עד לא מזמן היתה לנו רק המוסיקה, אבל בשנת 2012 יצא הסרט ברימסטר חדש והוא זמין להקרנות (למיטב ידיעתי עדיין לא ניתן לרכוש כ- DVD ביתי). כפי שאפשר לראות בדוגמאות הקצרות ב YouTube, (לצערי עדיין לא הצלחתי להניח ידי על עותק מלא) הג'אז אינו מתפקד רק כמוסיקת רקע אלא הוא ממש חלק בלתי נפרד מהסרט והמוסיקאים עצמם מתועדים כשהם מנגנים את פס הקול תוך כדי הסרט.

צירפתי שני קטעים כדי שתבינו עד כמה טובה המוסיקה - אוהבי McLean בוודאו כבר מכירים היטב את ההקלטה הזו, גם אם לא במלוא ההקשר:

והנה הפרומו לסרט:

אבל הרביעיה של Redd עם McLean איננה ההרכב היחיד שהקליט את המוסיקה הזו. קיימת גם הקלטה של אותה המוסיקה בדיוק, משנת 1961, בהרכב של חמישייה עם החצוצרן Howard McGee, Tina Brooks בטנור ו Redd בפסנתר (מופיע בשם הבדוי: I Ching), Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים.

גרסה נוספת, מ 1962 הפעם של שישייה, עם Cecil Payne בבריטון סקסופון, Clark Terry בחצוצרה, Bennie Green בטרומבון, Duke Jordan בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Charlie Persip בתופים. המוסיקה כאן נכתבה בידי Payne ו Kenny Drew.

שתי ההקלטות האחרונות (של McGee ושל Payne) שהיו עד לא מזמן כמעט בגדר חלום רחוק יצאו  ע"ג דיסק אחד בלייבל הספרדי Fresh Sound.

אבל בכך לא די. מסתבר שהיתה גם גרסה של המחזה שהוצגה בחוף המערבי בהשתתפותו של Dexter Gordon וזכתה לגרסה מוסיקלית נוספת של Dexter Gordor שתועדה אף היא, בחלקה, באלבום Dexter Calling. (הקטע Soul Sister מקביל ל Sister Salvation, הקטע I Want More מקביל ל O.D. Overdose ו Ernie's Theme מקביל ל Music Forever.

וממש לאחרונה יצאה המוסיקה (גרסת Redd) גם ברביעייה בהנהגתו של המתופף  Aldo Romano בלייבל Dreyfus Jazz עם Baptiste Herbin, באלט Alessandro Lanzoni בפסנתר ו Michel Benita בבאס.

לקריאה נוספת:

http://www.nybooks.com/blogs/nyrblog/2012/may/05/talking-smack-about-junk-shirley-clarke-connection/

http://cdn.shopify.com/s/files/1/0150/7896/files/TheConnectionPressKit_1.pdf?1137

http://www.npr.org/2012/06/23/155513524/shirley-clarkes-connection-will-it-click-at-last