Spain Again - Camilo and Tomattito - Tel Aviv 29.10.2012

עקב מכירת כרטיסים דלה - המופע בוטל

Camilo ו Tomattito ,שני אמנים מעולמות מוזיקליים שונים. הראשון, Michel Camilo – פסנתרן ווירטואוז מבריק ומלחין פורה הידוע בשילוב הרמוניות ג'אז עם טעמים קאריביים ומקצבים של הרפובליקה הדומיניקנית. השני, טומטיטו - גיטריסט פלמנקו מוביל.

השנים משתפים פעולה במופע Spain Again הנושא את שם האלבום השני המצליח אותו הקליטו יחדיו אתו הופיעו למעלה מ-40 פעם בכל רחבי העולם  ואיתו הם גם מגיעים לישראל.

קמילו וטומטיטו מכירים זה את זה כבר משנות התשעים המוקדמות אז נפגשו בספרד בהקלטה של הרכב פלמנקו קטמה ketama. מהר מאוד הפכו לחברים טובים אבל לא הופיעו יחד עד 1997, באותה השנה פנה אליהם פסטיבל הג'אז ברצלונה וביקש מהם לבצע  דואט מחווה לפסנתרן הספרדי  Tete Montoliou. בקיץ של 1999 הם הופיעו מעל 40 הופעות יחד ואלבום אולפן משותף היה דבר בלתי נמנע , באוגוסט אותה שנה יצא אלבום משותף. בשנת 2000 הם זכו בגראמי לטיני  עבור אלבומם – Spain. החיבור ביניהם יצר דואט אינטימי וחוויה מרגשת.

ביולי 2005 הוזמנו Camilo ו Tomattito להופיע בפסטיבל הג'אז בים הצפוני בהולנד המופע היה סולד אאוט. לאחר ההופעה החליטו שהגיע הזמן לאלבום שני ובעצת והקליטו את Spain Again. האלבום זכה  באלבום ג'אז הטוב ביותר ב Spain Music Awards. עם המופע הנושא את שם האלבום Spain Again הופיעו במעל 15 מדינות ברחבי העולם עם 40 הופעות. 

Camilo ו Tomattito יגיעו לארץ במסגרת סיבוב הופעות עולמי להופעה אחת בלבד ב-  29.10.12 בהאנגר 11.

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק שני

היום האחרון של הפסטיבל, יום חמישי, התחיל באתגר עבורי. 

כשרק התחלתי לשמוע ג'אז הגיע לידי דיסק של הרכב שנקרא "זוויות". אני כבר לא זוכר איזה דיסק זה היה, אבל זוכר היטב שלא הבנתי מה רוצים ממני. אם זה הג'אז הישראלי, סיכמתי לעצמי, אז כנראה שלא נועדנו זה לזה.

בינתיים עברו יותר מ-20 שנה והג'אז הישראלי הפך למושג שאפשר להזכירו מבלי להרגיש נבוך. גם הטעם שלי השתכלל עם השנים והאוזן התרגלה לאט לאט לסגנונות שונים בג'אז. פרי ג'אז כבר הפך לאורח קבוע ורצוי אצלי בבית ולכן הרגשתי שזהו זמן מצויין למפגש מחודש עם הזוויות.

נכנסתי בהתרגשות מסויימת למפגש המחודש עם הרולד רובין וחבורתו. על הבמה עמדו Mark Smulian בבאס, Reuben Hoch בתופים, Arli Liberman התוספת החדשה והצעירה בגיטרה ובמרכז ניצב, סתור שיער וכפוף מעט, חתן השמחה  (שחגג יום הולדת 80) – הרולד רובין.

בחיי שניסיתי להתחבר למוסיקה שלהם אבל פשוט לא הצלחתי. המוסיקאים לא הצליחו להתרומם כהרכב מאוחד. Arli מצדו ניגן יופי של בלוז אבל הוא בא לתת את השואו שלו ולא היה שום קשר בין הנגינה שלו למה ששאר הנגנים עשו. הרולד ניגן בקלרינט שלו בדיוק כמו שזכרתי – לא ברור ולא מובן. וגם Mark ו Reuben לא השאירו עלי רושם מיוחד. עם כל הרצון שלי להתחבר לזוויות ולמוסיקה שלהם, זה לא הלך. לא השתכנעתי. אבל, הי – מזל טוב להרולד!

משם המשכנו להופעה שהיוותה את ההיפך הגמור מהופעתם של ה"זוויות". חמישיית Kenny Garrett עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Rudy Bird בכל הקשה ו Marcus Baylor בתופים.

זו היתה ההופעה השניה שלהם בפסטיבל (הם הופיעו ביום הראשון של הפסטיבל ושוב ביום האחרון), אלא שבהופעה הראשונה Baylor המתופף לא הגיע ו Rudy Bird הפרקאשניסט תפס את מקומו מאחורי התופים. למרות ההחלפה, הביקורות ששמעתי על ההופעה הזו ממי שנכח בה, היו מצויינות. אלא אחרי ששמעתי את ההרכב עם Baylor בתופים לא ברור לי איך יכול היה Rudy Bird להחליף אותו. מדובר בפצצת אנרגיה מהסוג שמטריף לא רק את הקהל אלא בעיקר את עצמו ואת שאר המוסיקאים על הבמה. הייתם צריכים לראות איך Garrett קרן מאושר כשנעמד מול Baylor והם ניגנו סולו ארוך, רק אלט ותופים.

אני לא יודע איך Bird מנגן תופים אבל בהופעה שראיתי הוא ניגן נהדר בכלי ההקשה (וגם עשה קולות רקע). Vernell Brown ו Holt היו מעולים וסיפקו ל Garrett קרקע פורייה לאילתורים שלו. ההרכב כולו נשמע ממש טוב, והתקשורת ביניהם היתה מצויינת. ניכר היה שהם ממש נהנים לנגן ביחד, אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק Kenny Garrett. אלטיסט מופלא, מלא ביטחון עם צליל משגע (חם ולא מאנפף) וסגנון שאי אפשר לטעות בו (נ' שישב לידי הפטיר כלאחר יד ש Garrett מרבה להשתמש בתחליפים טריטוניים, תהא המשמעות של זה אשר תהא). Garrett נכנס לאלתור במלוא הכוח, ולאט לאט מגביר את העצמה ואת האינטנסיביות. המתח המוסיקלי רק עולה ועולה, נבנה מקורוס לקורוס עד שהוא מתפוצץ בסוף בין האצבעות של Garrett לקול תשואות הקהל. חוויה מדהימה.

 ככה זה נראה ב NSJF 2008:

חוץ מזה יש ל Garrett יכולת מצויינת לתקשר עם הקהל ולהפעיל אותו. זה מתחיל במחיאות כפיים, כאשר Kenny מעודד את הקהל לא להפסיק למחוא כפיים ומשלב את מחיאות הכפיים הסוערות בתוך המוסיקה, ממשיך בצעקות עידוד בלתי פוסקות מצד הקהל ונגמר בהרמת כל הקהל על הרגליים ובריקוד סוער של כל הקהל לצלילי Happy People אותו ניגנו Garrett והלהקה בערך 6 פעמים. כש Garrett סיים סוף סוף את ההופעה וירד מהבמה הקהל החזיר אותו בשירת Happy People. לא חושב שאפילו Garrett ראה את זה מגיע. הוא היה נרגש מאד ובסוף ההופעה חזר לבמה ולחץ ידיים לעשרות אנשים מהקהל. צריך היה להיות שם כדי להאמין.

אחרי ההופעה האינטנסיבית של Garrett הייתי חייב מנוחה. ההופעה של Carmen Souza התאימה בדיוק למטרה הזו. מוסיקת עולם מ Cape Varde שנוגנה על ידי Souza (שירה, גיטרה ו Fender Rohdes), Filipe Melo בפסנתר, Theo Pascal המעולה בבאס (חשמלי ואקוסטי) ו Mauricio Zottarelli בתופים. ההופעה היתה מאד מגוונת וכללה שירים מסגנונות שונים (הרבה אפריקה ומוסיקה לטינית) אבל אותי קנה הביצוע של Carmen Souza ל Song For My Father שכתב Horace Silver לאביו שהגיע מ Cape Varde. מסתבר ש Souza עשתה שיעורי בית, היא הוציאה את הסולו של Silver, תו אחרי תו באופן מושלם ושרה אותו מקסים. 

אמנם לא מההופעה באילת, אבל Song for my father תקני לגמרי:

בשלב זה, השעה היתה כבר אחת בלילה והגיע הזמן לחתום את הפסטיבל בהופעה של הטריו YES! של Aaron Goldberg בפסנתר, עומר אביטל בבאס ו Ali Jackson בתופים. איזה יופי של הרכב לסגור איתו יומיים של ג'אז משובח. גולדברג, אביטל וג'קסון משתפים פעולה כבר שנים רבות וזה ניכר בנגינה שלהם ובקשר שלהם על הבמה. למרות שהם עבדו לא מעט ביחד ב-20 השנה האחרונות הם אף פעם לא הקליטו ביחד כטריו, עד השנה שאז הוציאו דיסק שנקרא בפשטות Yes! (יצא בלייבל Sunnyside).

זהו טריו מודרני שכל אחת מצלעותיו היא מוסיקאי מצויין וביחד הם נשמעים מאד רענן ובכשרון רב הם מצליחים להעביר לקהל את הפאן שהם חשים על הבמה. בכל פעם שאני שומע את Goldberg בהופעה אני נדהם מחדש מהקלות שבה הוא שולף את הרעיונות שלו ופשוט שופך אותם על הפסנתר וגם הפעם היתה לי תחושה כזו. עומר מביא איתו גרוב שאין לאף אחד על הכוכב הזה ומלבד הנגינה המצויינת יש בו משהו שפשוט גורם לך לחייך באושר משך כל ההופעה ועלי ג'קסון , אח עלי ג'קסון, איזה מתופף ענק בלי שום פוזה ובלי אגו מדביק הכל באלגנטיות ומגיב בקטנה לכל התגרות מצדו של עומר או של Aaron. בסוף ההופעה עלה דג'יברי (שעקב תפקידו הניהולי נאלץ להשאיר את הסקסופון בקייס במהלך כל הפסטיבל) וביחד הם ניגנו את Mannic Depressive , שהלחינו אלי דג'יברי וברק מורי, ונכלל גם הוא באלבום. היה מרומם.

ולסיכום כמה מילים על הפסטיבל: 

למרות שהשנה היה נראה שהפסטיבל ריק יותר מבשנים עברו (כנראה בשל הקדמת התאריכים) ולמרות שכמות החסויות והמפרסמים פחתה באופן ניכר, דווקא מבחינה אומנותית הפסטיבל הזה היה אחד המוצלחים ביותר שאני זוכר. התחושה הזו שלי קיבלה חיזוק הן מצד הקהל (שהביע בקול רם את הנאתו בעידוד בלתי פוסק של המוסיקאים) והן מצד המוסיקאים שהרבו מילים בשבחו של הקהל ושל הפסטיבל באופן שאיני זוכר כמותו באף אחד מהפסטיבלים הקודמים. כל הכבוד למנהלים האומנותיים דובי לנץ ואלי דג'יברי שעמדו באתגר בכבוד רב והרימו פסטיבל מצויין. ניפגש בשנה הבאה.

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק ראשון

השנה הצליח הפסטיבל האילתי הוותיק לייצר יומיים אידיאליים לחובבי הג'אז: כל הופעות הג'אז המעניינות שיש בפסטיבל במשך יומיים רצופים שהם גם היומיים האחרונים של הפסטיבל, קרי – צמוד לסוף השבוע. מושלם לסופשבוע משפחתי באילת. בתי המלון בעיר, מצדם, יישרו קו עם התאריכים החדשים שנקבעו לפסטיבל והעלו מחירים כמיטב המסורת (יום אחד בלבד אחרי שהזמנתי מלון באילת, עלה המחיר בגין חדר זהה באותו מלון ב 50% !!).

על כל פנים, ירדתי מהנסיעה הארוכה ישר להופעה הראשונה של הערב – חמישיית החצוצרן Sean Jones. למרות שלא היתה לי היכרות מעמיקה עם המוסיקה של Sean Jones, טיפחתי ציפיות גבוהות לקראת ההופעה הזו בגלל נוכחותו של Orrin Evans בעמדת הפסנתרן. לשמחתי, מהצליל הראשון של הערב היה ברור שלא אתאכזב. Jones והחבר'ה באו להנות. Sean Jones עצמו היה במצב רוח מרומם (כל הכבוד לאנשי ההפקה שחשבו שיהיה זה רעיון טוב לקחת אותם לשחות עם דולפינים. זה עבד יופי). הם מנגנים Hard Bop מודרני, מהודק וחם, בדיוק מהזן שעל חסרונו התלוננתי כשחזרתי מה North Sea Jazz Festival.

 זו רוח הדברים:

הסינרגיה בין הנגינה של Tim Green באלט ובין Sean Jones בחצוצרה היתה מצויינת. הם ניגנו שני קטעים של Tim Green קטע אחד של Evans והיתר היו קטעים מקוריים של Sean Jones מהדיסק No need for words שעוסק כולו באהבה. קטעי הקישור של Jones, שהתעקש לספר מה עומד מאחורי הלחנים, היו מעט יותר מדי אישיים לטעמי אבל רק הדגישו כמה הוא מרגיש משחורר מול הקהל. הסולואים של Orrin Evans בהחלט הצדיקו את הציפיות הגבוהות שתליתי בו, הוא שלט בפסנתר ביד רמה בסולואים מלאי השראה ומשחקי קצב ואנרגיה מתפרצת, לא מעט הודות לתקשורת המצויינת שלו עם המתופף Obed Calvaire. 

Green באלט היה מצויין, מעניין ומאד גרובי והנגינה של Jones בחצוצרה היתה נפלאה גם היא. יש לו, ל Jones, טכניקה סופנית אבל גם יכולת לספר סיפור ואף אחת מהיכולות הללו אינה באה על חשבון השניה. הבאסיסט Matt Clohesy  והמתופף Obed Calvaire היו המנוע של החמישיה הזו ונתנו לה תנופה וגרוב משגע. זו היתה ההופעה הראשונה שראיתי בפסטיבל, וממש לא רציתי שהיא תסתיים. על כל פנים הרף נקבע, והוא היה גבוה מאד.

משם המשכתי להופעה של Geri Allen וה- Time Line. אני מת על Geri Allen (מי לא?) אבל ההחלטה שלה לצרף רקדן סטפס (Maurice Chestnut) להרכב היתה קצת מדאיגה. היא עלתה לבמה עם ערימת דפים מהם הקריאה מיד בתחילת ההופעה מן מניפסט ארכני בעד החופש, השלום והאחווה. לרגע פחדתי שהיא תיגרר לפוליטיקה מקומית ותעורר עליה את זעם הקהל אבל לשמחתי היא נשארה באיזור האמירות הכלליות והנאום עבר בשלום. משהסתיים שלב הנאומים עברנו למוסיקה. Geri Allen בהחלט סיפקה את הסחורה, היא מנגנת מדהים ואפילו עשרה רקדני סטפס לא היו משנים את זה. זה לא שהרקדן היה גרוע או משהו. פשוט ההופעה לא היתה חסרה דבר גם אם Allen היתה מחליטה לוותר עליו. הוא עלה וירד לסירוגין והשתלב די טוב עם ההרכב, אבל אני לא הרגשתי שיש לו איזשהו ערך מוסף אמיתי להופעה (בדיסק, אגב, זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). Gerri Allen כנראה חשבה אחרת ונראתה מאד מרוצה ממנו.Dwayne Dolphin האדיר בבאס ו Kassa Oveall, לעומת זאת, בהחלט היו נחוצים ותרמו תרומה חשובה להרכב שהזכיר לי לא מעט בגרוב ובסאונד שלו את יחידת הקצב של Coltrane בשנות השישים. היה אחלה.

ההופעה הבאה היתה ההרכב של גלעד הקסלמן בגיטרה, Mark Turner בטנור, Markus Gilmore בבאס ו Mat Brewer בתופים. זה, כמדומני, ההרכב שהקליט את האלבום Hearts Wide Open שהוציא הקסלמן לפני שנה וזכה לביקורות נלהבות. 

נתחיל בשלושה דברים שממש הפריעו לי: הווליום של הגיטרה בבלאנס היה חזק מדי, היו חסרות לי אוקטבות נמוכות בנגינה של הקסלמן והשילוב עם Mark Turner לא עשה לי את זה. בכלל, מאז שחזרתי מרוטרדם אני קצת חסר סבלנות לטנוריסטים שמסתובבים סביב עצמם ולא מגיעים לשום מקום. פעם מאד אהבתי את Mark Turner ואת הייחודיות בסגנון שלו. במקום לנגן ישר ולעניין הוא היה מהרהר בסקסופון ומבלי לשים לב הייתי מוצא את עצמי הולך שבי אחר ההרהורים האלו, מתמכר לצליל שלו ומתעורר בסוף הסולו על ענן הרחק הרחק מהקרקע. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו יותר ויותר סקסופוניסטים מנסים לנגן כך, ובמקום להביא סולו ממוקד, חד וברור הם מעדיפים לנגן משהו אמורפי, חסר גרוב שלא הולך לשום מקום. Turner עדיין עושה את זה נהדר, אבל המגמה מעצבנת אותי כך שטרנר תפס אותי בזמן לא טוב.

דוגמית מהופעה דומה בדנמרק:

מצד שני, אם תורידו את Turner ואת העצבים שלי מהמשוואה, דווקא נהניתי מההופעה. גלעד הקסלמן הוא מאלתר מצויין, שמצליח לבטא את עצמו בגיטרה באופן מעורר הערצה. לפרקים הוא קצת הזכיר לי את Scofield (במובן הטוב של זה). כשהוא לא היה טכני מדי, וזו הבעיה עם נגנים כל כך טובים טכנית, מאד אהבתי את מה שהוא עשה.

אל ההופעה האחרונה באותו לילה הגעתי עייף למדי וחבל כי על הבמה היו שלושה מאסטרים שהביאו לאילת טריו פסנתר-בס-תופים מופלא. Christian McBride האדיר בבאס, Christian Sands בפסנתר ו Ulyses Owens בתופים. McBride, כיאה לווירטואוז בעל שם, קיבץ סביבו מוסיקאים ברמה גבוהה ביותר: Sands הוא פסנתרן צעיר ומופלא שיודע (בין היתר) לנגן כמו שניגנו הגדולים לפני כ- 50 או 60 שנה ולגרום לזה להישמע עדכני לגמרי ופשוט כאילו זה הדבר הכי קל שיש. Ulyses Owens מתופף פנטסטי שלא חיפש להתחכם היכן שלא היה צריך וידע לעשות הכל במינון הנכון, וביחד הם הצליחו להעמיד טריו מצויין וכל כך cool שהקהל היה ממש בטירוף.

הנה Killer Joe מתוך ההופעה של ההרכב הזה בווינה לפני כשנה:

מאחר וזו היתה ההופעה השניה של ההרכב בפסטיבל הזה, McBride עלה לבמה מחוייך כולו מאוזן לאוזן וסיפר על החוויה המדהימה שקיבל מהקהל לילה לפני כן. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר עד שהחלה ההופעה. McBride ניגן כמה תיבות של walking bass פשוט והקהל הריע כמו משוגע. ככה זה נמשך כל ההופעה. הטריו  אמנם נתנו אחלה הופעה אבל התשואות, הצרחות וההתלהבות היו מוגזמות וחסרות פרופורציה עד כדי כך שממש חשתי חוסר נוחות (ואני מאד בעד "להדליק" את ההרכב ולתת להם להרגיש את הקהל וכמה הוא נהנה). בשלב מסויים גם התאורן נכנס לזה והתחיל להבהב ולשחק עם האורות לפי הקצב. 

על כל פנים, ההופעה היתה נהדרת, בסיומה לא היה לאיש ספק שיש היום חבר'ה צעירים ומוכשרים שיודעים לעשות את המוסיקה הזו לא פחות טוב ממה שידעו לעשות אותה פעם, שה- straight ahead jazz חי וקיים ויש לו בנזונה של swing. כולם, הן הנגנים והן הקהל, יצאו מההופעה מנה מחוייכים למשעי וזה מה שחשוב, לא ?

North Sea Jazz Festival - Part III

אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה הופעות אטרקטיביות במיוחד.

פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman (Artist in Residence, כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב הטרוגני כמו ה Bad Plus? איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע, היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר, עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad Plus עם Joshua Redman ויצא .... ה Bad Plus עם Joshua Redman. לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו לצפות לו מה Bad Plus.

לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה (Larry Grenadier בבאס ו Jeff Ballard בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי Brad Mehldau הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans, Keith Jarrett ו Paul Bley אינו עומד בכלל בספק.

לא נשארנו לשמוע את Hiromi מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose Akinmusire. על אלבומו המצויין בלייבל Blue Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע). 

נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire וחבורתו על הבמה. Walter Smith III בטנור, Sam Harris בפסנתר, Harish Raghaven בבאס ו Justin Brown בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ' ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.

 

אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר עם הקהל. Shorter עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci בבאס ו Jorge Rossy בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire גם אצל Shorter זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.

כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד המשכנו וניסינו קצת Maceo Parker (היה גדול מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook, מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו Giovani Hidalgo בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal, Iverson ו Mehldau שהיו כאן לפני כן...

בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב שכולנו מאד נהנינו.

למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey, Horace Silver ודומיהם. 

אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי מתקשר? מה דעתכם?