פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק שני

היום האחרון של הפסטיבל, יום חמישי, התחיל באתגר עבורי. 

כשרק התחלתי לשמוע ג'אז הגיע לידי דיסק של הרכב שנקרא "זוויות". אני כבר לא זוכר איזה דיסק זה היה, אבל זוכר היטב שלא הבנתי מה רוצים ממני. אם זה הג'אז הישראלי, סיכמתי לעצמי, אז כנראה שלא נועדנו זה לזה.

בינתיים עברו יותר מ-20 שנה והג'אז הישראלי הפך למושג שאפשר להזכירו מבלי להרגיש נבוך. גם הטעם שלי השתכלל עם השנים והאוזן התרגלה לאט לאט לסגנונות שונים בג'אז. פרי ג'אז כבר הפך לאורח קבוע ורצוי אצלי בבית ולכן הרגשתי שזהו זמן מצויין למפגש מחודש עם הזוויות.

נכנסתי בהתרגשות מסויימת למפגש המחודש עם הרולד רובין וחבורתו. על הבמה עמדו Mark Smulian בבאס, Reuben Hoch בתופים, Arli Liberman התוספת החדשה והצעירה בגיטרה ובמרכז ניצב, סתור שיער וכפוף מעט, חתן השמחה  (שחגג יום הולדת 80) – הרולד רובין.

בחיי שניסיתי להתחבר למוסיקה שלהם אבל פשוט לא הצלחתי. המוסיקאים לא הצליחו להתרומם כהרכב מאוחד. Arli מצדו ניגן יופי של בלוז אבל הוא בא לתת את השואו שלו ולא היה שום קשר בין הנגינה שלו למה ששאר הנגנים עשו. הרולד ניגן בקלרינט שלו בדיוק כמו שזכרתי – לא ברור ולא מובן. וגם Mark ו Reuben לא השאירו עלי רושם מיוחד. עם כל הרצון שלי להתחבר לזוויות ולמוסיקה שלהם, זה לא הלך. לא השתכנעתי. אבל, הי – מזל טוב להרולד!

משם המשכנו להופעה שהיוותה את ההיפך הגמור מהופעתם של ה"זוויות". חמישיית Kenny Garrett עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Rudy Bird בכל הקשה ו Marcus Baylor בתופים.

זו היתה ההופעה השניה שלהם בפסטיבל (הם הופיעו ביום הראשון של הפסטיבל ושוב ביום האחרון), אלא שבהופעה הראשונה Baylor המתופף לא הגיע ו Rudy Bird הפרקאשניסט תפס את מקומו מאחורי התופים. למרות ההחלפה, הביקורות ששמעתי על ההופעה הזו ממי שנכח בה, היו מצויינות. אלא אחרי ששמעתי את ההרכב עם Baylor בתופים לא ברור לי איך יכול היה Rudy Bird להחליף אותו. מדובר בפצצת אנרגיה מהסוג שמטריף לא רק את הקהל אלא בעיקר את עצמו ואת שאר המוסיקאים על הבמה. הייתם צריכים לראות איך Garrett קרן מאושר כשנעמד מול Baylor והם ניגנו סולו ארוך, רק אלט ותופים.

אני לא יודע איך Bird מנגן תופים אבל בהופעה שראיתי הוא ניגן נהדר בכלי ההקשה (וגם עשה קולות רקע). Vernell Brown ו Holt היו מעולים וסיפקו ל Garrett קרקע פורייה לאילתורים שלו. ההרכב כולו נשמע ממש טוב, והתקשורת ביניהם היתה מצויינת. ניכר היה שהם ממש נהנים לנגן ביחד, אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק Kenny Garrett. אלטיסט מופלא, מלא ביטחון עם צליל משגע (חם ולא מאנפף) וסגנון שאי אפשר לטעות בו (נ' שישב לידי הפטיר כלאחר יד ש Garrett מרבה להשתמש בתחליפים טריטוניים, תהא המשמעות של זה אשר תהא). Garrett נכנס לאלתור במלוא הכוח, ולאט לאט מגביר את העצמה ואת האינטנסיביות. המתח המוסיקלי רק עולה ועולה, נבנה מקורוס לקורוס עד שהוא מתפוצץ בסוף בין האצבעות של Garrett לקול תשואות הקהל. חוויה מדהימה.

 ככה זה נראה ב NSJF 2008:

חוץ מזה יש ל Garrett יכולת מצויינת לתקשר עם הקהל ולהפעיל אותו. זה מתחיל במחיאות כפיים, כאשר Kenny מעודד את הקהל לא להפסיק למחוא כפיים ומשלב את מחיאות הכפיים הסוערות בתוך המוסיקה, ממשיך בצעקות עידוד בלתי פוסקות מצד הקהל ונגמר בהרמת כל הקהל על הרגליים ובריקוד סוער של כל הקהל לצלילי Happy People אותו ניגנו Garrett והלהקה בערך 6 פעמים. כש Garrett סיים סוף סוף את ההופעה וירד מהבמה הקהל החזיר אותו בשירת Happy People. לא חושב שאפילו Garrett ראה את זה מגיע. הוא היה נרגש מאד ובסוף ההופעה חזר לבמה ולחץ ידיים לעשרות אנשים מהקהל. צריך היה להיות שם כדי להאמין.

אחרי ההופעה האינטנסיבית של Garrett הייתי חייב מנוחה. ההופעה של Carmen Souza התאימה בדיוק למטרה הזו. מוסיקת עולם מ Cape Varde שנוגנה על ידי Souza (שירה, גיטרה ו Fender Rohdes), Filipe Melo בפסנתר, Theo Pascal המעולה בבאס (חשמלי ואקוסטי) ו Mauricio Zottarelli בתופים. ההופעה היתה מאד מגוונת וכללה שירים מסגנונות שונים (הרבה אפריקה ומוסיקה לטינית) אבל אותי קנה הביצוע של Carmen Souza ל Song For My Father שכתב Horace Silver לאביו שהגיע מ Cape Varde. מסתבר ש Souza עשתה שיעורי בית, היא הוציאה את הסולו של Silver, תו אחרי תו באופן מושלם ושרה אותו מקסים. 

אמנם לא מההופעה באילת, אבל Song for my father תקני לגמרי:

בשלב זה, השעה היתה כבר אחת בלילה והגיע הזמן לחתום את הפסטיבל בהופעה של הטריו YES! של Aaron Goldberg בפסנתר, עומר אביטל בבאס ו Ali Jackson בתופים. איזה יופי של הרכב לסגור איתו יומיים של ג'אז משובח. גולדברג, אביטל וג'קסון משתפים פעולה כבר שנים רבות וזה ניכר בנגינה שלהם ובקשר שלהם על הבמה. למרות שהם עבדו לא מעט ביחד ב-20 השנה האחרונות הם אף פעם לא הקליטו ביחד כטריו, עד השנה שאז הוציאו דיסק שנקרא בפשטות Yes! (יצא בלייבל Sunnyside).

זהו טריו מודרני שכל אחת מצלעותיו היא מוסיקאי מצויין וביחד הם נשמעים מאד רענן ובכשרון רב הם מצליחים להעביר לקהל את הפאן שהם חשים על הבמה. בכל פעם שאני שומע את Goldberg בהופעה אני נדהם מחדש מהקלות שבה הוא שולף את הרעיונות שלו ופשוט שופך אותם על הפסנתר וגם הפעם היתה לי תחושה כזו. עומר מביא איתו גרוב שאין לאף אחד על הכוכב הזה ומלבד הנגינה המצויינת יש בו משהו שפשוט גורם לך לחייך באושר משך כל ההופעה ועלי ג'קסון , אח עלי ג'קסון, איזה מתופף ענק בלי שום פוזה ובלי אגו מדביק הכל באלגנטיות ומגיב בקטנה לכל התגרות מצדו של עומר או של Aaron. בסוף ההופעה עלה דג'יברי (שעקב תפקידו הניהולי נאלץ להשאיר את הסקסופון בקייס במהלך כל הפסטיבל) וביחד הם ניגנו את Mannic Depressive , שהלחינו אלי דג'יברי וברק מורי, ונכלל גם הוא באלבום. היה מרומם.

ולסיכום כמה מילים על הפסטיבל: 

למרות שהשנה היה נראה שהפסטיבל ריק יותר מבשנים עברו (כנראה בשל הקדמת התאריכים) ולמרות שכמות החסויות והמפרסמים פחתה באופן ניכר, דווקא מבחינה אומנותית הפסטיבל הזה היה אחד המוצלחים ביותר שאני זוכר. התחושה הזו שלי קיבלה חיזוק הן מצד הקהל (שהביע בקול רם את הנאתו בעידוד בלתי פוסק של המוסיקאים) והן מצד המוסיקאים שהרבו מילים בשבחו של הקהל ושל הפסטיבל באופן שאיני זוכר כמותו באף אחד מהפסטיבלים הקודמים. כל הכבוד למנהלים האומנותיים דובי לנץ ואלי דג'יברי שעמדו באתגר בכבוד רב והרימו פסטיבל מצויין. ניפגש בשנה הבאה.

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק ראשון

השנה הצליח הפסטיבל האילתי הוותיק לייצר יומיים אידיאליים לחובבי הג'אז: כל הופעות הג'אז המעניינות שיש בפסטיבל במשך יומיים רצופים שהם גם היומיים האחרונים של הפסטיבל, קרי – צמוד לסוף השבוע. מושלם לסופשבוע משפחתי באילת. בתי המלון בעיר, מצדם, יישרו קו עם התאריכים החדשים שנקבעו לפסטיבל והעלו מחירים כמיטב המסורת (יום אחד בלבד אחרי שהזמנתי מלון באילת, עלה המחיר בגין חדר זהה באותו מלון ב 50% !!).

על כל פנים, ירדתי מהנסיעה הארוכה ישר להופעה הראשונה של הערב – חמישיית החצוצרן Sean Jones. למרות שלא היתה לי היכרות מעמיקה עם המוסיקה של Sean Jones, טיפחתי ציפיות גבוהות לקראת ההופעה הזו בגלל נוכחותו של Orrin Evans בעמדת הפסנתרן. לשמחתי, מהצליל הראשון של הערב היה ברור שלא אתאכזב. Jones והחבר'ה באו להנות. Sean Jones עצמו היה במצב רוח מרומם (כל הכבוד לאנשי ההפקה שחשבו שיהיה זה רעיון טוב לקחת אותם לשחות עם דולפינים. זה עבד יופי). הם מנגנים Hard Bop מודרני, מהודק וחם, בדיוק מהזן שעל חסרונו התלוננתי כשחזרתי מה North Sea Jazz Festival.

 זו רוח הדברים:

הסינרגיה בין הנגינה של Tim Green באלט ובין Sean Jones בחצוצרה היתה מצויינת. הם ניגנו שני קטעים של Tim Green קטע אחד של Evans והיתר היו קטעים מקוריים של Sean Jones מהדיסק No need for words שעוסק כולו באהבה. קטעי הקישור של Jones, שהתעקש לספר מה עומד מאחורי הלחנים, היו מעט יותר מדי אישיים לטעמי אבל רק הדגישו כמה הוא מרגיש משחורר מול הקהל. הסולואים של Orrin Evans בהחלט הצדיקו את הציפיות הגבוהות שתליתי בו, הוא שלט בפסנתר ביד רמה בסולואים מלאי השראה ומשחקי קצב ואנרגיה מתפרצת, לא מעט הודות לתקשורת המצויינת שלו עם המתופף Obed Calvaire. 

Green באלט היה מצויין, מעניין ומאד גרובי והנגינה של Jones בחצוצרה היתה נפלאה גם היא. יש לו, ל Jones, טכניקה סופנית אבל גם יכולת לספר סיפור ואף אחת מהיכולות הללו אינה באה על חשבון השניה. הבאסיסט Matt Clohesy  והמתופף Obed Calvaire היו המנוע של החמישיה הזו ונתנו לה תנופה וגרוב משגע. זו היתה ההופעה הראשונה שראיתי בפסטיבל, וממש לא רציתי שהיא תסתיים. על כל פנים הרף נקבע, והוא היה גבוה מאד.

משם המשכתי להופעה של Geri Allen וה- Time Line. אני מת על Geri Allen (מי לא?) אבל ההחלטה שלה לצרף רקדן סטפס (Maurice Chestnut) להרכב היתה קצת מדאיגה. היא עלתה לבמה עם ערימת דפים מהם הקריאה מיד בתחילת ההופעה מן מניפסט ארכני בעד החופש, השלום והאחווה. לרגע פחדתי שהיא תיגרר לפוליטיקה מקומית ותעורר עליה את זעם הקהל אבל לשמחתי היא נשארה באיזור האמירות הכלליות והנאום עבר בשלום. משהסתיים שלב הנאומים עברנו למוסיקה. Geri Allen בהחלט סיפקה את הסחורה, היא מנגנת מדהים ואפילו עשרה רקדני סטפס לא היו משנים את זה. זה לא שהרקדן היה גרוע או משהו. פשוט ההופעה לא היתה חסרה דבר גם אם Allen היתה מחליטה לוותר עליו. הוא עלה וירד לסירוגין והשתלב די טוב עם ההרכב, אבל אני לא הרגשתי שיש לו איזשהו ערך מוסף אמיתי להופעה (בדיסק, אגב, זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). Gerri Allen כנראה חשבה אחרת ונראתה מאד מרוצה ממנו.Dwayne Dolphin האדיר בבאס ו Kassa Oveall, לעומת זאת, בהחלט היו נחוצים ותרמו תרומה חשובה להרכב שהזכיר לי לא מעט בגרוב ובסאונד שלו את יחידת הקצב של Coltrane בשנות השישים. היה אחלה.

ההופעה הבאה היתה ההרכב של גלעד הקסלמן בגיטרה, Mark Turner בטנור, Markus Gilmore בבאס ו Mat Brewer בתופים. זה, כמדומני, ההרכב שהקליט את האלבום Hearts Wide Open שהוציא הקסלמן לפני שנה וזכה לביקורות נלהבות. 

נתחיל בשלושה דברים שממש הפריעו לי: הווליום של הגיטרה בבלאנס היה חזק מדי, היו חסרות לי אוקטבות נמוכות בנגינה של הקסלמן והשילוב עם Mark Turner לא עשה לי את זה. בכלל, מאז שחזרתי מרוטרדם אני קצת חסר סבלנות לטנוריסטים שמסתובבים סביב עצמם ולא מגיעים לשום מקום. פעם מאד אהבתי את Mark Turner ואת הייחודיות בסגנון שלו. במקום לנגן ישר ולעניין הוא היה מהרהר בסקסופון ומבלי לשים לב הייתי מוצא את עצמי הולך שבי אחר ההרהורים האלו, מתמכר לצליל שלו ומתעורר בסוף הסולו על ענן הרחק הרחק מהקרקע. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו יותר ויותר סקסופוניסטים מנסים לנגן כך, ובמקום להביא סולו ממוקד, חד וברור הם מעדיפים לנגן משהו אמורפי, חסר גרוב שלא הולך לשום מקום. Turner עדיין עושה את זה נהדר, אבל המגמה מעצבנת אותי כך שטרנר תפס אותי בזמן לא טוב.

דוגמית מהופעה דומה בדנמרק:

מצד שני, אם תורידו את Turner ואת העצבים שלי מהמשוואה, דווקא נהניתי מההופעה. גלעד הקסלמן הוא מאלתר מצויין, שמצליח לבטא את עצמו בגיטרה באופן מעורר הערצה. לפרקים הוא קצת הזכיר לי את Scofield (במובן הטוב של זה). כשהוא לא היה טכני מדי, וזו הבעיה עם נגנים כל כך טובים טכנית, מאד אהבתי את מה שהוא עשה.

אל ההופעה האחרונה באותו לילה הגעתי עייף למדי וחבל כי על הבמה היו שלושה מאסטרים שהביאו לאילת טריו פסנתר-בס-תופים מופלא. Christian McBride האדיר בבאס, Christian Sands בפסנתר ו Ulyses Owens בתופים. McBride, כיאה לווירטואוז בעל שם, קיבץ סביבו מוסיקאים ברמה גבוהה ביותר: Sands הוא פסנתרן צעיר ומופלא שיודע (בין היתר) לנגן כמו שניגנו הגדולים לפני כ- 50 או 60 שנה ולגרום לזה להישמע עדכני לגמרי ופשוט כאילו זה הדבר הכי קל שיש. Ulyses Owens מתופף פנטסטי שלא חיפש להתחכם היכן שלא היה צריך וידע לעשות הכל במינון הנכון, וביחד הם הצליחו להעמיד טריו מצויין וכל כך cool שהקהל היה ממש בטירוף.

הנה Killer Joe מתוך ההופעה של ההרכב הזה בווינה לפני כשנה:

מאחר וזו היתה ההופעה השניה של ההרכב בפסטיבל הזה, McBride עלה לבמה מחוייך כולו מאוזן לאוזן וסיפר על החוויה המדהימה שקיבל מהקהל לילה לפני כן. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר עד שהחלה ההופעה. McBride ניגן כמה תיבות של walking bass פשוט והקהל הריע כמו משוגע. ככה זה נמשך כל ההופעה. הטריו  אמנם נתנו אחלה הופעה אבל התשואות, הצרחות וההתלהבות היו מוגזמות וחסרות פרופורציה עד כדי כך שממש חשתי חוסר נוחות (ואני מאד בעד "להדליק" את ההרכב ולתת להם להרגיש את הקהל וכמה הוא נהנה). בשלב מסויים גם התאורן נכנס לזה והתחיל להבהב ולשחק עם האורות לפי הקצב. 

על כל פנים, ההופעה היתה נהדרת, בסיומה לא היה לאיש ספק שיש היום חבר'ה צעירים ומוכשרים שיודעים לעשות את המוסיקה הזו לא פחות טוב ממה שידעו לעשות אותה פעם, שה- straight ahead jazz חי וקיים ויש לו בנזונה של swing. כולם, הן הנגנים והן הקהל, יצאו מההופעה מנה מחוייכים למשעי וזה מה שחשוב, לא ?

North Sea Jazz Festival - Part III

אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה הופעות אטרקטיביות במיוחד.

פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman (Artist in Residence, כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב הטרוגני כמו ה Bad Plus? איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע, היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר, עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad Plus עם Joshua Redman ויצא .... ה Bad Plus עם Joshua Redman. לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו לצפות לו מה Bad Plus.

לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה (Larry Grenadier בבאס ו Jeff Ballard בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי Brad Mehldau הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans, Keith Jarrett ו Paul Bley אינו עומד בכלל בספק.

לא נשארנו לשמוע את Hiromi מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose Akinmusire. על אלבומו המצויין בלייבל Blue Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע). 

נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire וחבורתו על הבמה. Walter Smith III בטנור, Sam Harris בפסנתר, Harish Raghaven בבאס ו Justin Brown בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ' ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.

 

אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר עם הקהל. Shorter עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci בבאס ו Jorge Rossy בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire גם אצל Shorter זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.

כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד המשכנו וניסינו קצת Maceo Parker (היה גדול מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook, מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו Giovani Hidalgo בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal, Iverson ו Mehldau שהיו כאן לפני כן...

בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב שכולנו מאד נהנינו.

למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey, Horace Silver ודומיהם. 

אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי מתקשר? מה דעתכם?

ג'אז בים האדום - פסטיבל הג'אז ה-26 באילת

פסטיבל הג'אז באילת מתקיים זו השנה ה- 26 והפעם הוא מביא עמו כמה חידושים: 

החידוש הראשון הוא שינוי התאריך. לא עוד בשבוע האחרון של אוגוסט אלא מה-30 ביולי ועד ה-2 באוגוסט.

החידוש השני הוא בניהול האומנותי. אחרי פרישתו של גוטפריד קיבל לידיו את המושכות אבישי כהן הבאסיסט. אחרי שהכין פסטיבל לא משכנע במיוחד בשנה שעברה פרש כהן מהניהול וזה נמסר לדובי לנץ (שמנהל כבר שנתיים את גרסת החורף של הפסטיבל) ולאלי דג'יברי. למרות שלפני כמה חודשים קראנו בעיתונות על קיצוץ תקציב הפסטיבל מ 1.5 מליוני ש"ח למליון ש"ח בלבד, הצליחו לנץ ודג'יברי להרים תוכנית מגוונת ומבטיחה, מעניינת מוזיקלית ומשופעת בשמות מוכרים. על כך מיד.

Geri Allen

החידוש השלישי הוא בשמות האולמות. כבר בתקופתו של אבישי כהן ירד מספר ה"אולמות" מארבעה לשלושה. הפעם הוחלט לשנות את שמותיהם של האולמות במחווה לאושיות הג'אז הישראלי: אהרל'ה קמינסקי, דני גוטפריד ואלברט פיאמנטה.

קני גארט

עד כאן סקירת החידושים. בואו נעבור לדבר על התוכנית. כמו בשנים קודמות, גם השנה התוכנית כוללת די הרבה הופעות שהן לא לגמרי ג'אז. תחת ניהולו של דובי לנץ לא מפתיע לשמוע הרבה הרכבים שינגנו מוסיקת עולם על סוגיה השונים ולא פחות משלושה זמרים ושלוש זמרות. אלם חובבי הג'אז לא יצאו מקופחים והתוכנית בהחלט נראית מבטיחה. ההבחנה בין הרכבי חו"ל להרכבים מקומיים נעשית קשה יותר עם השנים משום שרבים מן המוסיקאים המקומיים שינגנו השנה מתגוררים ופעולים בחו"ל (הקסלמן, עומר אביטל, עומר קליין). לכן קל יותר יהיה לי לחלק את המופעים לאלו שהם לגמרי ג'אז ולאלו שהם יותר מוסיקת עולם.

ג'אז נטו:

האלטיסט Kenny Garrett שיגיע בחמישיה, Christian McBride בטריו, החצוצרן Sean Jones בחמישיה (עם Orrin Evans בפסנתר), Geri Allen ברביעייה עם רקדן סטפס (?!), גלעד הקסלמן ברביעייה עם Mark Turner, רביעיית הבאסיסט דניאל עורי מארחת את הפסנתרן עומר קליין, הקלרניטן הרולד רובין יחגוג 80 באיחוד מחודש עם זוויות, הטריו YES עם עומר אביטל בבאס, Aaron Goldberg בפסנתר ועלי ג'קסון בתופים, והטריו של תומר בר (עם אורי קוטנר בבאס ועופרי נחמיה בתופים), שביעיית יובל כהן במחווה למלחין דוד זהבי.

Sean Joens, הוא דווקא לגמרי ג'אז

לא לגמרי ג'אז:

Craig Adams and New Orleans Voices שיעשו גוספל, הטריו הצרפתי  Minvielle, Suarez , Dufour (בכלי הקשה, אקורדיון וצ'לו), הבאסיסט Richard Bona וה- Mandekan Cubano שינגנו מוסיקה אפרו-קובאנית, הזמרת קרן מלכה (עם רע בר-נס הנפלא בתופים), רביעיית הזמרת Carmen Souza, הזמרת רות דולורס וייס תופיע בשמינייה, נגן כלי ההקשה ז'וקה פרפיניאן עם הרכב שכולל מוזיקאים מישראל, מברזיל וממרוקו. הם יבצעו מוסיקה מקורית ועיבודים למוזיקה של מלחינים ברזילאיים ידועים, גדי להבי ועדן לדין בדואט פסנתרנים צעירים, הראל שחר ואניסטר בפיוז'ן מזרח-מערב, דודו טסה והכוויתים בעקבות החיבור המקסים שיצר דודו טסה למוסיקה של דאוד (סבו של טסה) וסאלח אל כוויתי שהיו מהמוזיקאים המצליחים והחשובים בעיראק במחצית הראשונה של המאה העשרים.

לאתר הפסטיבל

אני מתכנן לרדת לאילת ליומיים האחרונים של הפסטיבל. מי מצטרף ?

 Geri Allen:




Kenny Garrett:

North Sea Jazz Festival 2012 - Part II

 

כזכור, סיימנו את היום הראשון עייפים אך מרוצים. חזרנו כולנו לאכסניה (נ' עוד נשאר לראות את Lenny Kravitz), ונפלנו שדודים.

 

יום שבת:

השעה 17:00, אולם Hudson מפוצץ עד אפס מקום, כולל המעברים. לבמה עולה גבר שחור בן 80 בעל זקן לבן ובחליפה ירוקה. הוא ניגש לקדמת הבמה נופף בידיו, הפריח נשיקות לקהל (מוטיב חוזר בהופעה) והתיישב ליד הפסנתר. אני עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה. תבינו, האיש הזה היה אחת הסיבות בגללן נסעתי לפסטיבל. Ahmad Jamal. דורשי טובתי המלומדים, גם ר' וגם נ', הזהירו אותי לפני ההופעה שלא לפתח ציפיות כי בשנה שעברה ההופעה היתה בינונית וההרכב לא ישב מספיק טוב (להגיד דבר כזה על הרכב של Jamal זו ממש כפירה בקודש), במיוחד התלוננו החברים על נגן כל ההקשה Manolo Badrena. עד כדי כך הם לא נהנו בשנה שעברה שהחליטו לוותר על ההופעה של Jamal השנה ואני מצאתי את עצמי יושב לבד בהופעה הזו. רק אני והר של ציפיות שנבנו בעקבות עברו המפואר של ג'מאל אבל גם בזכות אלבומו הנהדר מהשנה Blue Moon.

קשה לי מאד לסכם את החוויה שעברתי בהופעה הזו, אבל זו בפירוש היתה חוויה בלתי נשכחת. הם ישבו כל כך טוב ביחד ונשמעו פנטסטי בכל הקטעים. אני פשוט רקדתי בכסא ואי אפשר היה למחוק את החיוך מעל פני. הופעה נהדרת עם אנרגיה מטורפת. המשחקים של Jamal בדינמיקה נשמעים עוד יותר משכנעים כששומעים אותו בלייב. Reginald Veal  בבאס ו Herlin Riley בתופים היו לגמרי איתו ויצרו את הסאונד הג'מאלי המוכר מההרכבים הישנים שלו. אפילו  Manolo Badrena שכל כך חששתי מפניו, לא רק שלא הפריע, הוא הוסיף ניחוח לטיני והומור להרכב. היה מושלם. 

נשארתי במקומי גם להופעה הבאה: Joshua Redman (שהיה כאמור Artist in residence השנה) עם ההרכב JAMES FARM שכולל את Aaron Parks בפסנתר, Matt Penman בבאס ואת המתופף Eric Harland )מקור השם לא ברור אבל יש טענה ש "JAME" בא לייצג את השמות הפרטיים של Joshua, Aaron, Matt, Eric). ההרכב הזה נולד ב 2009 לצורך הופעה בפטיבל הג'אז במונטריאול. הם המשיכו להופיע ביחד ובשנת 2010 הקליטו אלבום אחד נהדר (שנקרא, כמובן, JAMES FARM). ההופעה בפסטיבל התבססה כולה על החומר מתוך האלבום הזה, ואיזה תענוג צרוף זה היה. הכימיה בין הארבעה האלה מצויינת והלחנים כולם ליריים להפליא. להבדיל מרוב המוסיקה שנוגנה בפסטיבל שכללה הרבה ג'אז מודרני ולחנים אמורפיים שלא מנסים אפילו לתקשר עם המאזינים, כאן המצב הוא הפוך לגמרי. הם אמנם לא מנגנים סטנדרטים, אבל אלו בהחלט שירים, והלחנים היפים נושאים על גבם בקלות את קטעי האלתור. מסתבר שבשנת 2012 זה לא דבר מובן מאליו.

התכנון היה להישאר באותו אולם להופעת הרביעייה של Dave Holland. אלא שנ' נתקף בולמוס פתאומי והביע כמיהה עזה לקרפ עם נוטלה. (נ' זאת עליכם לדעת הוא בעל שורשים צרפתיים וקרפ עם נוטלה הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי שלו). משהחליק קרפ הנוטלה במורד גרונו נרגע נ' וניתן היה לחזור ולדבר עמו בהיגיון. ניצלתי את רגעי השפיות והובלתי אותו בחזרה לאולמו של Dave Holland. נדמה לי שהוא עוד מלמל משהו על קרפ עם גרידת לימון (?!) אבל אני, כבר שמעתי את דייב הולנד מרחוק.

הפעם הצטרף ל Holland בן אחר ממשפחת Eubanks, ובמקום הטרומבון של Robin קיבלנו את הגיטרה של Kevin, וחבל. וכאילו לא די בכלי הרמוני אחד יותר מדי, גם Craig Taborn הצטרף לחגיגה בפסנתר ו Fender Rohdes. לאורך השנים ההרכבים של Holland תמיד הציגו צליל מיוחד שנבע משילוב כלים בלתי שגרתי (ויבראפון וטרומבון) ביחד עם הבאס הדומיננטי של Holland, מיעוט בהתוויית ההרמוניה (שתמיד היתה שם ברקע מבלי שאף אחד ממש נדרש לנגן אותה) והמון space בין הכלים. מסתבר שעם גיטרה (או אולי עם Kevin Eubanks) זה לא ממש עובד. המוסיקה לא התרוממה והסאונד של ההרכב, שאמור היה לשטוף את האוזניים ברעננותו, היה בפשטות - סתמי.  אשר על כן, קמנו (אני ו נ') והחשנו פעמינו להופעת הטריו של Tigran Hamasyan. 

זו היתה אופרה אחרת לגמרי. כשנכנסנו לאולם ה Madeira החשוך, כישף הטריו של Hamasyan את הנוכחים בבלדה מקסימה ששכנעה אותנו, בקלות, להישאר . אחריה הגיע עוד קטע יפה ולאחר מכן קטע כסאחיסטי למדי (כנראה שטיגראן שמע שדיג'יי אייר בסביבה והחליט להוכיח שגם הוא יכול ....) שכלל נגינה אינסופית של לופים על הפסנתר, בעמידה. באופן מפתיע דווקא התחברתי לזה והצלחתי להיכנס לראש. Nate Wood, המתופף של Tigran נראה כמו בובה על חוטים אבל זה לא הפריע לו לנגן מצויין. הבאסיסט Sam Minaie לעומתו, שניגן על באס חשמלי, החליט בקטע הסולו שלו לנגן כל מיני אפקטים בלתי קשורים עם מפרט על הבאס. אבל בסך הכל אין ספק שטיגראן חמסיאן יודע לספק את הסחורה. שמחתי שהספקתי לטעום ממנו.

בהופעה הבאה שוב פגשנו את Joshua Redman, הפעם בהרכב של רביעיית סקסופונים עם Chris Cheek בבריטון, Mark Turner בטנור ובסופרן, Chris Potter באלט, טנור וסופרן. Redman עצמו ניגן גם על טנור, אלט וסופרן.

ההופעה הזו היתה מצויינת ומאד מיוחדת. אחרי הכל, לשמוע ארבעה סקסופוניסטים מהשורה הראשונה ביחד ברביעיית סקסופונים אינו אירוע שכיח. כל החומר נכתב על ידי חברי הרביעייה במיוחד להרכב הזה וזו היתה הופעתם השלישית ביחד. בעוד Chris Cheek נשמע כמי שנאבק קצת עם הבריטון, הרי ש Chris Potter ניגן מדהים באלט, ונשמע שונה לגמרי מאשר איך שהוא נשמע על טנור. Turner, מה חבל, סבל מצליל אוורירי במיוחד בטנור (בסופרן הוא דווקא נשמע יפה מאד) ואילו Redman ניגן מצויין כהרגלו אם כי הוא היה קצת סתמי על האלט.

למרבה השמחה יש וידאו מההופעה הזו, כך שתוכלו לראות ולשפוט בעצמכם.

ההופעה האחרונה לאותו ערב היתה הופעת החמישייה של Christian Atunde Adjuah Scott. כן כן, קראתם נכון. החצוצרן הצעיר והמבריק מתחבר לשורשיו האינדיאנים בניו אורלינס והוסיף לשמו את השם Atunde Adjuah. יחד עם Scott ניגנו Matt Stevens בגיטרה, John Escreet בפסנתר, Kristopher Funn בבאס ו Jamire Williams בתופים. בשלב מסויים הצטרף גם טרומבוניסט שאת שמו איני זוכר. לצערי, למרות שבאתי עם ציפיות גבוהות (Christian Scott הוא חצוצרן נדיר ביכולתו) התאכזבתי קשות. הסאונד היה חזק ודחוס באופן מוגזם ולמרות שמדובר בהרכב שעובד ומנגן הרבה ביחד הם נשמעו בעיקר כמו להקת רוק שמייצרת הרבה רעש. אולי זו היתה השעה ועייפות החומר, אבל ממש לא הצלחתי להנות מהמוסיקה. (אגב, מצפיה בטיובים מההופעה שעלו לרשת המצב נראה פחות נורא)

עד כאן בינתיים, stay tuned לחוויות מהיום השלישי ולסיכום.