North Sea Jazz Festival 2012 - Part I

במהלך הימים האחרונים התלבטתי לא מעט כיצד להעביר את חוויותי ורשמיי מפסטיבל הג'אז בים הצפוני 2012 ברוטרדם. (North Sea Jazz Festival). זהו ביקורי השני בפסטיבל, הביקור הראשון אירע לפני כעשור, כשהפטיבל התקיים עדיין בעיר האג, והוא חרוט בזכרוני כחוויה ראשונית ומדהימה.

מעולם לא ראיתי לפני כן פסטיבל ג'אז כה גדול, שפוקדים אותו עשרות אלפי אנשים מדי יום. מעולם לא ראיתי פסטיבל ג'אז בו מתקיימות כל כך הרבה הופעות טובות במקביל ואתה כל הזמן בתחושה של החמצה על ההופעה שמתנהלת באולם אחר באותו זמן, ובעיקר – מעולם לא היתה לי ההזדמנות להיות בפסטיבל שניגנו בו כל כך הרבה מאלילי הג'אז שלי. באותו פסטיבל ראשוני (עבורי) ומדהים שמעתי וראיתי את Wayne Shorter, Joe Zawinul, Johnny Griffin, Nicholas Payton, Roy Hargrove, Roy Haynes, Gary Bartz, Mingus Big Band, Joshua Redman, John Scofield, Dave Holland, Paulo Fresu, Sam Rivers, Herbie Hancock, Bill Charlap ועוד רבים וטובים שאני כבר לא זוכר. 

כמו ילד בחנות ממתקים, לא ידעתי שובע. רצתי מהופעה להופעה כאחוז אמוק, להוט לתפוס מקום בשורה הראשונה (או השניה) ולשמוע הכי קרוב שאפשר את "הגדולים". דילגתי מהופעה להופעה רק כדי להספיק לראות גם את זה וגם את ההוא ולהספיק לדגום ולטעום את הכל. לא יצאתי מאיזור ההופעות אפילו לא כדי לאכול או לשתות. הבאתי ערימה של סנדביצ'ים (עם גבינת בלייחה...) ובקבוק מים וחיסלתי אותם בין ההופעות כדי לא להפסיד את מקום הישיבה האסטרטגי שלי (בהאג היו אולמות בהם ישבת על הרצפה). התוצאה של כל אלה היתה "הרעלת מוסיקה" כמותה לא חוויתי מעולם. הייתי בכזה Overload שכאבו לי האזניים, הראש, הרגליים. בסופו של דבר חזרתי לארץ מאושר עד הגג אבל חולה ומותש לגמרי.

מאז רציתי לשוב ולבקר בפסטיבל אבל מסיבות שונות זה לא התאפשר. עד השנה.

אני מניח שהייתי נוסע בכל מקרה, ממש לא חשוב אם התוכנית הייתה יותר טובה או פחות טובה. למזלי פרסמו תוכנית מבטיחה ולמרות שהיה נראה שהיום הראשון מעט יותר חלש מהאחרים – לא היה לי שום ספק שאני נוסע והולך להנות מאד.

השלב הבא היה מציאת פרטנרים ואלו נמצאו בקלות יחסית: שני חברים שהכרתי בפורום הפליטים של נענע (ר' וע') וחבר טוב וותיק (נ') שהוא הפרטנר הקבוע שלי לענייני ג'אז ואיתו גם הייתי בפסטיבל הראשון.

בואו נדלג על ענייני הטיסות (לא עוד קונקשן בשביל לחסוך 100 דולר) וכיסי אוויר (שהשאירו אותי ירוק ובלי אוויר). לאחר מסע שנמשך כ-12 שעות מהיציאה מהבית הגענו סוף סוף לרוטרדם. אחרי כל כך הרבה שעות ישיבה הייתי זקוק למעט הליכה נמרצת באוויר הפתוח, ולפיכך צעדנו רגלית לאכסניה שהזמין לנו ר'. 

המבנה הארכיטקטוני ההזוי של האכסניה התגלה לעינינו כעבור כ 30 דקות של הליכה. הנחנו את חפצינו, חתמתי על מגבת באפסנאות, ושמנו פעמינו למקדונלד הקרוב (והמקום היחיד שהיה בו אוכל בשעה כזו) לשבור את הרעב שהרי אין שומרים דיאטה בחו"ל, כידוע.

למחרת בבוקר קמנו חדורי מוטיבציה, אכלנו בוקר קצרה, והתחלנו לתור את העיר בחיפוש אחר משהו להרטיב בו את הגרון. לא לקח זמן רב עד שהבנו שהעיר המנומנמת עדיין לא פתחה את הבוקר.

בשיטוטינו בעיר קשה היה שלא לשים לב שלפרנסי העיר רוטרדם חיבה מיוחדת לתלמידי שנה א' ארכיטקטורה, שאם לא כן כיצד זה שכל הבניינים במרכז העיר תוכננו על ידי פרחי אדריכלות שמעולם לא שמעו על הצורך להתחשב בנוף האורבני הקיים או בחוקי הפיסיקה ?

על כל פנים חזרנו לנמל הקטן שממש מאחורי המלון, שם הבחנו בלילה שלפני, במצבור פאבים. אחד מהם שמח לארח אותנו ב 10 בבוקר לבירה ראשונה. אחרי שיחת פתיחה עם ר' ותיאום ציפיות (הפעם, הודעתי לר' חגיגית, אני לא קופץ מהופעה להופעה אלא רואה מהתחלה עד הסוף את הבחירה שלי) המשכנו לפאב / מסעדה נוסף שבו גם קבענו את משרדנו למשך ימי הפסטיבל. היה טעים ומזין ואחרי 3 בירות הבהרתי לר' שאני חייב לפחות שעה של שנת יופי, אחרת אירדם בפסטיבל. כך, בגדול, היה מדי יום: בוקר, ארוחת בוקר, בירה, טיול רגלי, תדהמה נוכח מפגעי הארכיטקטורה ההולנדיים, עוד בירה, שינה וג'אז. אה, היה  גם ביקור בזק במוזיאון השחמט של רוטרדם (כל חברי כבר מכירים את חיבתי העזה למשחק המלכים) בו ניתן לראות סט שחמט של ה Simpsons ושחמט חוץ הזוי עם אסלה בתפקיד המלכה, כל זאת בארבעה יורו בלבד... 

ביום השני הצטרפו אלינו גם ע' שחלק עמי ועם ר' את החדר עד סוף הפסטיבל ולמשך יום אחד גם נ' ועוד בחור בשם ר', גם הוא עם חיבה עזה לפרי ג'אז.

ובכן אחרי כל ההקדמה הארכנית הזו הגיע הזמן לדבר על המוסיקה. אה, חכו רגע. שכחתי לספר שכל הפסטיבל מתקיים במרכז קונגרסים עצום (Ahoy! Rotterdam) שמספק אולמות בכל גודל וצורה אפשריים מאולמות קטנים של 150 איש, ועד אולמות שמכילים בנחת 30 אלף איש. בין האולמות עומדים דוכני מזון (2.5 יורו לקופון, וחוץ מהבירה והקולה שעבור כוס של 250 מ"ל מהם תשלם קופון אחד, אין כלום בפחות מ- 2 קופונים), דיסקים, כלי נגינה ומרצ'נדייז (מישהו רוצה חולצת פסטיבל ב- 30 יורו ?)

אוקיי, אני חושב שסיימתי עם ההקדמות. אפשר סוף סוף לעבור למוסיקה. אז מה היה לנו שם?

יום שישי:

היום נפתח עם הופעות באולם ה Volga שהוקדש ביום שישי כולו להופעות של אמנים המקליטים בלייבל הפורטוגלי Clean Feed החביב כל כך על ידידי ר'. פתחנו ברביעייה שנקראת Trumpet and Drums וכללה שני חצוצרנים (Peter Evans שניגן גם בחצוצרת פיקולו ו Nate Wooley) ושני מתופפים  (Jim Black במערכת תופים ומחשב Mac ו Paul Lytton  במגוון כלי עבודה וכלי מטבח ממסור ועד מקצפת, ממיתרי מתכת ועד קופסאות קפה). הם עשו הכל כדי לא לנגן על הכלים שלהם באופן הרגיל והפיקו מוסיקת-רעש מהנה ביותר שאיני נוהג לשמוע בדרך כלל. כפתיחה לפסטיבל זה היה מושלם. ניקוי אוזניים ופתיחת ראש לקראת הבאות.

אחריהם עלו חמישיית Angelica Sanchez (פסנתר) ביחד עם בעלה נגן הטנור Tony Malaby, הגיטריסט (שלא היה כל כך קשור) Marc Ducret, הבאסיסט Drew Gress ו Tom Rainey  בתופים. הם היו הרבה יותר "מסורתיים" על הכלים מאשר הרביעייה הראשונה, וניגנו ג'אז מודרני בועט כהלכתו. Malaby, אותו שמעתי רק בדיסקים, ניגן מעולה והפגין טכניקה שמיימית. גם Sanchez ניגנה מאד יפה ומיוחד. השיא נרשם בקטע האחרון כשכולם ממש התפוצצו על הבמה בגרוב עצבני שנתנו Gress ו Rainey. זו היתה אחת ההופעות שנגמרה לי מהר מדי.

משם המשכתי לשמוע את הפסנתרן Uri Caine בטריו עם John Hebert בבאס ו Clarence Penn בתופים. כבר הרבה זמן שאני חולם לשמוע את Caine בטריו. יש לי כמה וכמה אלבומים שלו בסולו, בטריו ובשיתופי פעולה שונים (עם Zorn, בהרכבים של Dave Douglas, עם Fresu ואפילו עם דניאל זמיר) אבל היה לי ברור שלשמוע אותו בטריו תהיה חוויה מיוחדת ואכן כך היה. הוא ניגן בהתלהבות רבה עם המון שמחת חיים ואנרגיה מוסיקה מקורית וסטנדרטים (שבדרך כלל התפתחו מתוך הקטעים המקוריים). זכור לי במיוחד הקטע בעל השם הקליט:

“I’m meshuga for my sugar, and my sugar is meshuga for me”

דבר נוסף ששמתי אליו לב בהופעה הזו היה התיפוף של Clarence Penn שגם כשנדרש לנגן סווינג במהירות האור הוא עשה זאת בקלות מפתיעה ולסווינג שלו, שהיה סמיך ומאד חי, לא נלוותה תחושת הבהילות הרגילה. האזנה מדוקדקת יותר לימדה אותי שהוא פשוט לא מנגן את הביטים (את זה הוא משאיר לבאסיסט לעשות) אלא פשוט רוכב מעל עם סווינג מתון אותו הוא מצליח, באורח פלא, לאזן עם הקצב של הקטע.

אחרי Uri Caine הלכתי לשמוע את Dave Douglas (חצוצרה) עם Joe Lovano (טנור וסופרן) בתוכנית חדשה שנכתבה על ידי שניהם. לצדם ניגנו Linda Oh בבאס, Lawrence Fields בפסנתר ו Joey Barron בתופים. לובאנו, עבורי, הוא מוסיקאי אניגמטי. לפעמים הוא מנגן מופלא ולפעמים הוא פשוט בא להעביר שעה. הבעיה היא שאתה אף פעם לא יודע לפני ההופעה איזה לובאנו תקבל. הפעם קיבלנו את לובאנו שבא להעביר שעה. הלחנים היו מתוחכמים (ואולי בעצם מתחכמים מדי) ולמרות שההרכב ישב מצויין על החומר (זו הופעה ראשונה בטור האירופאי שלהם) והשילוב בין Lovano ו Douglas בהחלט עבד, היתה תחושה ש Lovano פשוט בא לעבוד ולא לנגן. Douglas לעומת זאת, ניגן מקסים.

את הערב סיימתי עם "חבר ותיק" שראיתי לראשונה בפסטיבל הראשון בו הייתי בהאג. אני מדבר על המתופף Brian Blade שניגן בתחילת דרכו עם Joshua Redman ו Brad Mehldau ואחר כך סייע לקאמבק של Wayne Shorter ושימש כמתופף וכמנוע טורבו ברביעייה שלו. הפעם מדובר בהופעה של הרכב שנקרא Fellowship Band ומנגנים בו Myron Walden (אלט ובאס קלרינט), Melvin Butler (טנור וסופרן), Jon Cowherd (פסנתר), Chris Thomas בבאס וכמובן Blade עצמו בתופים.

מה אומר לכם? החבר'ה פשוט עושים מוסיקה. הקטעים נבחרים מפאת יופיים ולא כי הם מורכבים או מאתגרים. אלו הנגנים שלוקחים אותם למחוזות אחרים ומזריקים בהם חיות. Walden ו Butler נשמעים כמו אחד. הם מניחים את האגו בצד ומוסרים את עצמם ואת מלוא כשרונם לטובת המוסיקה כשהמטרה היחידה היא לגרום לתוצאה להישמע טוב. מאחוריהם Brian Blade  שוצף וקוצף, מתופף עם כל הנשמה והגוף ומוסיף למוסיקה את האנרגיה והקצנטים המיוחדים שלו. זו היתה ללא ספק הופעה של band ולא אוסף של שמות שהרכיבו תוכנית לפסטיבל. הפתיע אותי מאד הפסנתרן Jon Cowherd שניגן כל כך יפה והזכיר לי ברגעים הטובים את ג'ארט של שנות השבעים. היה שם משהו בהופעה הזו שפשוט הרים אותך ולקח אותך למסע וזו לטעמי הדרגה הגבוהה ביותר של החוויה המוסיקלית.

המשך יבוא... ועד אז קבלו הופעה של ה Fellowship:

Don't Stop The Festival - ממשיכים

ב 30 באפריל יצויין, זו הפעם הראשונה, יום הג'אז הבינלאומי. יום זה נקבע על ידי אונסק"ו על מנת להעלות את המודעות בקרב הקהילה הבינלאומית לתכונותיו של הג'אז ככלי חינוכי, כח מניע לשלום, אחדות, דיאלוג ושיתוף פעולה בין אנשים. 

לצערנו דווקא בתקופה זו, בה העולם מכיר בחשיבותו התרבותית ובתרומתו החברתית של הג'אז החליטה עיריית תל-אביב לגדוע את המסורת המפוארת של פסטיבל הג'אז של תל-אביב שהתקיים במשך 23 השנים האחרונות.

המאמצים לבטל את רוע הגזירה נמשכים בכמה מישורים ונראה כי עד כה נחלנו הצלחה חלקית שכן עמדת העירייה, כפי שבאה לידי ביטוי לאחרונה במכתבי התשובה שקיבלנו, הינה כי הפסטיבל לא בוטל כליל אלא הפך לדו-שנתי.

איש אינו יודע בוודאות האם באמת שינתה העירייה את עמדתה וחזרה בה מרצונה לבטל כליל את הפסטיבל או שמדובר בנסיון הטעיה שכל מטרתו "להרדים" אותנו ובפועל בכוונת העירייה לבטל את הפסטיבל ולא לקיימו גם בשנת 2014, אך מכל מקום תחושתנו היא שלאחרונה חלה התגמשות מסויימת מצד העירייה בנוגע לפסטיבל הג'אז. קיימת באוויר תחושה של תזוזה לכיוון ירידה מהעץ שעליו טיפסה העירייה.

Now's the Time
ממש עכשיו אנחנו חייבים לעשות עוד "פוש" חזק וממוקד כדי שזה יקרה.

בואו ננצל את יום הג'אז הבינלאומי כדי להזכיר לעיריית תל-אביב כמה הג'אז חשוב לנו וגם לה.

חשוב ביותר שתשלחו כעת מיילים, פקסים ומכתבים במלוא הקיטור על מנת לנסות ולהשיג התגמשות נוספת. שלחו ללשכת פניות הציבור של עיריית ת"א, למנכ"ל העירייה מנחם לייבה ולראש העיר חולדאי. בקשו מהם לשקול מחדש את החלטתם, ואנא דרשו תשובה במכתבכם. 

מי מכם שזקוק למכתב מנוסח יכול להשתמש בזה, אך חשוב שכולכם תשלחו כבר בשבוע הקרוב. הנה המכתב שלי.

לשכת מנכ"ל העירייה - אבן גבירול 69 ת"א  

לפניה ישירה למנכ"ל העירייה         לפניה ישירה ללשכה לפניות הציבור
מייל חולדאי: huldai@mail.tel-aviv.gov.il
פקס לשכה: 03-5216597

בהצלחה לכולנו.

The Music Of Amit Golan

עמית גולן, ז"ל

ג'אז ישראלי. בעבר די היה במושג הזה כדי לעורר חיוכי מבוכה (במקרה הטוב) או עוויתות סלידה (במקרה הפחות מנומס). אולם בשנים האחרונות קיבל הג'אז הישראלי לגיטימציה מקהל חובבי הג'אז בישראל והפך למקור גאווה של ממש. בשנים האחרונות יצאו מכאן לא מעט מוסיקאי ג'אז שהצליחו יפה גם מעבר לים אבל חשוב מכך – יצאו מישראל לא מעט מוסיקאים צעירים שדוברים את שפת הג'אז באופן רהוט, שיש להם מה להגיד, מה לחדש וששווה להקשיב להם.

הסיבה העיקרית למהפך שחל בכמותו, טיבו ואיכותו של הג'אז בישראל נעוצה לטעמי בראש ובראשונה בהכשרה המוסיקלית המצוינת שניתן כיום לקבל בתחום הג'אז בישראל בשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ולימודי המוסיקה, קרי עוד בשלב בית הספר התיכון.

מי שהיה אחראי לכך במידה רבה מאד היה עמית גולן. מוסיקאי ופסנתרן יליד 1964 שלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ולאחר מכן ב New School בניו-יורק וחזר לארץ כשלנגד עיניו מטרה אחת ברורה: חינוך הדור הבא. הוא לימד ב"תלמה ילין", בעירוני א' (ת"א), בתיכון "אלון" והיה מי שהקים את מגמת הג'אז בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל-אביב. תחת ידיו עברו מאות תלמידים. מלבד ההשכלה המוסיקלית, הידע בתולדות הג'אז והוראת הנגינה בפסנתר (עמית היה תלמידו של Barry Harris והביא עמו את שיטת הלימוד שלו) הוא עשה עבור תלמידיו משהו גדול בהרבה. בעצם את הדבר החשוב מכל: הוא הצליח להצית ברבים מהם את האהבה היוקדת לג'אז, את האש שממשיכה לבעור ולהניע אותם גם שנים רבות אחרי סיום לימודיהם. 

את הקריירה האישית שלו כפסנתרן די הזניח לטובת תלמידיו ולמרות שהופיע מדי פעם במסגרות כאלו ואחרות, הוא לא הקליט עד שנת 2007. מבחינה מוסיקלית עמית היה חסיד גדול של Hard Bop.  זה היה הסגנון המועדף עליו ואהבתו הגדולה. אלא שבשנות ה-2000 ההארד בופ נחשב בעולם כמשהו מיושן שאבד עליו הכלח ובישראל היתה תדמיתו של הסגנון הזה נחותה עוד יותר וגרוע מכך – הוא כמעט ולא זכה להתייחסות.

בשנת 2007, בלחץ חברים ועמיתים, לאחר שנים רבות שנמנע מכך, הקליט עמית את אלבומו הראשון שנקרא I Decided בו מנגנים לצדו של עמית גולן בפסנתר גם Joe Magnarelli בחצוצרה ותלמידיו: אסף יוריה בטנור, גלעד אברו בבאס, דורון תירוש ויונתן רוזן חולקים בתופים ועדן ברקת בקטע אחד קסום בבריטון. האלבום מורכב מ- 7 לחנים מקוריים של עמית ומסטנדרט אחד (Love Walked In שהלחין George Gershwinועובד על ידי עמית) והוא כולו על טהרת ה Hard Bop. הוא לא רק נשמע כאילו הוקלט בסוף שנות 50 או תחילת שנות ה- 60. הוא גם נראה ככה: העטיפה הקדמית מבוססת על העטיפה שעיצב Reid Miles, מעצב הבית של Blue Note, לאלבום של Stanley Turrentine בשם Up At Minton’s וגם העטיפה האחורית מעוצבת בפורמט דומה מאד לזה שהיה בשימוש באלבומי Blue Note). גם מבחינה מוסיקלית האלבום הזה הוא חגיגה. הלחנים יפהפיים (כמו בימים הטובים של ההארד בופ) העיבודים עשירים ומוקפדים והנגינה זורמת ושופעת רעיונות ואנרגיה. כמעט אין מי שמקליט כיום מוסיקה כזו. לא בעולם ובטח לא בישראל. לא פלא שעמית נאלץ להקליט את המוסיקה באופן עצמאי (ההקלטות נערכו באולם ההופעות בשטריקר, חלקן בפני קהל) והפיץ אותה תחת הלייבל שהוקם לצורך כך - Minton’s Records. 

כל ההרכב נשמע טוב, ואני מאד אוהב את הנגינה של יוריה שלמרות חוסר הבטחון שבה יש בה משהו שמזכיר לי קצת את George Coleman, אבל מי שגונב את ההצגה הם עדן ברקת עם הבריטון שלו ובמיוחד Joe Magnarelli (הוא בעצם יותר מנהל את ההצגה מאשר גונב אותה) שנשמע כאילו יצא הרגע עם החצוצרה שלו מהאולפן של Van Gelder בניו-ג'רזי. האיש פשוט חי את הסגנון הזה והוא היה הבחירה המושלמת בעיני לאלבום הזה ולמוסיקה של עמית. יחד איתו הצליח עמית להגיע לשחזור מושלם של הסגנון אותו אהב והעריץ. 

אחרי האלבום הראשון הדרך לאלבום השני היתה קצרה יותר. עמית גולן היה אמור להקליט את האלבום השני שלו בשנת 2011. הוא כתב חומר חדש ועיבודים ואף הזמין להקלטה את החצוצרן האהוב עליו Eddie Henderson, אלא ש ב-3 בדצמבר 2010 במהלך משחק כדורסל ששיחק עם תלמידיו ב"תלמה ילין", קרס עמית ונפטר מדום לב. מותו הכה בתדהמה את תלמידיו ואת קהילת הג'אז כולה.

מכיוון שרוב החומר לאלבום השני נכתב כבר, ומתוך רצון להנציח את זכרו של עמית ולקיים את משאלתו להקליט ולהפיץ את המוסיקה, נטל על עצמו נעם עוזיאל, ידידו הטוב של עמית, את המלאכה. עוזיאל הכיר את עמית בניו-יורק בסוף שנות ה-80 כשעמית למד ב New School וביחד הם טיפחו את אהבתם המשותפת להארד בופ. ביחד הלכו לאינספור הופעות ועוזיאל נזכר בערגה איך היה עמית משמיע לו הקלטות של בן כיתתו, פסנתרן אחד, אז עדיין אלמוני, בשם Brad Mehldau שאת כישרונו העריץ עמית.

נעם עוזיאל, טיפח ידע עצום בכל הקשור בסגנון ההארד בופ וכיוון שמדובר בפרפקציוניסט שהולך עם כל מה שהוא עושה עד הסוף, הוא הלך גם עם אהבתו המוסיקלית רחוק יותר מרוב האנשים. הוא אמנם לא מוסיקאי אך היה מעורב גם בהפקת האלבום הראשון והיה כוח מניע מאחורי ההחלטה להקליט אותו. כעת עמדה בפניו משימה מסובכת בהרבה - הפקת האלבום השני של עמית גולן ללא השחקן הראשי.

הוא עשה זאת באופן שהיה ודאי גורם לעמית להיות מאד גאה בו ובתוצאה הסופית. בתחילת חודש יוני 2011 Eddie Henderson הגיע לישראל וביחד עם יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור, ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס בפסנתר, גלעד אברו בבאס, שי זלמן ויונתן רוזן בתופים ועופר גנור (המופלא, מופלא....) שמשתתף בגיטרה בשני קטעים הם מפיחים חיים במוסיקה שעמית הלחין וכל כך אהב. האלבום נקרא: Eddie Henderson and Friends Play The Music Of Amit Golan.

בדומה לאלבום הראשון גם הפעם ההפקה מצויינת (איכות ההקלטה טובה יותר, מכיוון שהפעם ההקלטות נערכו באולפן) והעטיפה עשויה בטוב טעם (אך הפעם אינה רפליקה של Blue Note) ומחזירה אותך לשנים הגדולות של ההארד בופ. יש כאן 8 קטעים מקוריים של עמית, אחד מהם (Sari) הופיע גם באלבום הראשון ושני קטעים שנכתבו בידי אחרים: האחד הוא בלדה משגעת בשם Carolyn שהלחין Lee Morgan (תקשיבו בהקלטה לשי זלמן מתמוגג מהנאה) והשני Out Of The Past של Bennie Golson. 

למרות נקודות הדמיון האלבום הזה שונה למדי מהאלבום הראשון. יש כאן נשפן נוסף (וולצ'וק בטרומבון) מה שמוסיף הרבה צבע ועומק ללחנים; יש כאן את עופר גנור שהנגינה שלו מוסיפה המון, על אף שהוא משתתף רק בשני קטעים; הפסנתרנים (ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס שחולקים ביניהם את הקטעים) מנגנים אחרת לגמרי מעמית; אבל עיקר השוני נובע בגלל Eddie Henderson שמביא איתו צליל אחר וגישה אחרת, מודרנית יותר מבחינה מוסיקלית, מזו של Magnarelli. המוסיקה שכתב עמית נטועה אמנם עמוק בשנות החמישים והשישים אבל הנגינה של Henderson לוקחת אותם שנים רבות קדימה. בדקתי את זה עם נעם עוזיאל ומסתבר שזו היתה החלטה מודעת שלקח. גם באלבום הראשון הוא לא סבר שצריך למקם את המוסיקה בשנות החמישים וללכת לכיוון של "שחזור מלא", אלא לקחת את המוסיקה להווה. באלבום השני, מאחר שעמית היה זה שבחר את Eddie Henderson לנגן באלבום הזה, נעם הרגיש שיהיה זה נכון שלא להגביל את Henderson לנגן בגבולות המסורתיים של הסגנון ולאפשר לו חופש סגנוני. זה נשמע היטב בתוצאה.

את המוסיקה של עמית גולן ניתן לרכוש ישירות באתר של Minton's Records שהוקם במיוחד לשם כך.
וניתן גם להקשיב לדיסק החדש במלואו בדף הפייסבוק שלו.

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט ה Blogathon של ה JJA (Jazz Journalists Assocciation) המתקיים השנה לראשונה לציון חודש הג'אז ויום הג'אז הבינלאומי שנקבע על ידי ארגון אונסק"ו ל 30 באפריל. אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא פוסטים נוספים שנכתבו במסגרת ה Blogathon באתר הפרוייקט.

Horace Parlan and Us 3 | Part 5

חלק חמישי ואחרון בסדרת הסקירות של ברק ויס על Horace Parlan ו Us 3.

הנה גם קישור לכל חמשת חלקי הסקירה .

פרק חמישי: למעלה ולמטה, אבל הכל בסדר...

במאי 1965 גייס אלפרד ליון את חברי Us Three למשימה נוספת – לשמש רית'ם סקשן לדקסטר גורדון. ליון גם גייס להקלטה את פרדי הבארד. התוצאה – אחד מאלבומיו הנהדרים של דקסטר – Doin' Allright

ששה שבועות אחרי ההקלטה עם דקסטר, Us Three נכנסו בפעם האחרונה לאולפן ההקלטות ב-18 ביוני 1961. יחד איתם הגיע שותפם ל-Playhouse Four בוקר ארווין והתגלית מההקלטה החיה במינטונ'ס ארבעה חודשים קודם לכן – גרנט גרין.
החומרים שיצאו באלבום המצוין Up and Down, היו כמו תמיד באלבומיו של פרלן, פרי תרומה של חברי ההרכב (פרלן, גרנט גרין, בוקר ארווין וג'ורג' טאקר) ושל חברים ותיקים (טומי טרנטיין ובאבס גוזלס).

הבלוז פוּג'י אותו חיבר ג'ורג' טאקר מזכיר לא מעט את Wednesday Night Prayer Meeting של מינגוס שבהקלטתו השתתפו פרלן ובוקר ארווין, ואז מגיע הסולו של גרנט גרין ומשנה את הווייב..

סוף דבר

לקראת סוף 1961 התפרקה החבילה. חברי ה-Playhouse Four – הוראס פרלן, ג'ורג' טאקר, אל הרווד ובוקר ארווין – איבדו את הגיג הקבוע שלהם במינטונ'ז, וכל אחד נאלץ למצוא עבודות אחרות. פרלן פסינתר בהרכב ה- Tough Tenors של ג'וני גריפין ולוקג'ו דייויס, ואח"כ במשך כשלוש שנים ניגן עם רולנד קירק.
התמעטות העבודה בג'אז בארה"ב דחפו את פרלן, כמו רבים מבני דורו, לאירופה. הוא השתקע בדנמרק, הקים משפחה והפך לדמות קבועה במועדונים בקופנהגן.

משנות ה-70 ואילך, פרלן הקליט כלידר וכסיידמן בלייבל הדני סטיפלצ'ייס – בטריו, סולו וכמובן בשת"פ ארוך השנים והמופלא שלו עם ארצ'י שפ. אבל על שת"פ זה יסופר במקום אחר.

Us Three, אחד הרית'ם סקשנים הטובים של ראשית שנות ה-60, כבר לא חזרו לנגן יותר יחד. בשנת 1965 מת ג'ורג' טאקר באופן פתאומי משטף דם במוח. גם פרלן והאחים טרנטיין לא ניגנו יחד (או יותר נכון – לא הוקלטו יחד) אחרי הקלטתם המשותפת האחרונה ב-1961.

אבל להוראס פרלן ולבוקר ארווין ניתנה הזדמנות אחרונה בהחלט לנגן יחד. בפברואר 1963 הוזמן הוראס פרלן להקליט אלבום בבלו נוט. הוא הביא איתו חזרה לאולפן ההקלטות את בוקר ארווין ואת גרנט גרין, צירף את החצוצרן ג'וני קולס Johnny Coles בהופעת הבכורה שלו בבלו נוט ואת הצמד המדהים ורב ההקלטות המשותפות Butch Warren ו-Billy Higgins.

האלבום Happy Frame of Mind הוא לטעמי הטוב שבאלבומי הוראס פרלן, אבל כמו נקבר במרתפי הלייבל עד לשנת 1976, אז ראה אור לראשונה.



בשנת 1970 מת בוקר ממחלת כליות. לאחר מותו יצא אלבומו האחרון Lament for Booker Ervin בלייבל Enja בו בוקר מנגן בלוז ארוך בן למעלה מ-27 דקות עם הרכב של גולי ג'אז שחיו באירופה ומנילס פדרסון.

בסוף האלבום, צירף הלייבל טראק נוסף – יוצא דופן. זו מחוות הסולו של הוראס פרלן לזכרו של חברו המת. יפה עשו עורכי האלבום שהותירו גם את הקלטת קולו של פרלן המספר לנו על חברותו עם בוקר ארווין.
נראה לי כי אין ראוי יותר מקטע הסולו של פרלן Lament for Booker לסכם את המאמר הארוך הזה על חבורת מוסיקאים נפלאה ומעט נשכחת שנקשרו זה לזה בחברות טובה ורבת שנים ואשר במרכזה עמד הוראס פרלן.

Ambrose Akinmusire Live at The Jazz Standard

זוכרים את הפוסט הנלהב שכתבתי על הדיסק החדש של החצוצרן Ambrose Akinmusire ? ובכן לפני כמה לילות ראיתי הופעה של בערוץ Mezzo שהוקלטה במועדון ה  Jazz Standard בניו-יורק. מנגנים שם לצדו של Akinmusire כמעט כל החברים מהדיסק: Walter Smith III בסקסופון טנור, Harish Ragavan בבאס ו Justin Brown בתופים. את מקומו של Gerald Clayton ליד הפסנתר תופס Fabian Almazan שהצליח להפיל אותי לרצפה עם דיסק הבכורה המהמם שלו, ,Personalities שיצא בשלהי 2011 (ומן הסתם עוד אקדיש לו פוסט נפרד כאן).

בינתיים, קבלו את חמישיית Ambrose Akinmusire:

Horace Parlan and Us 3 | Part 4

נכון, זה מגיע באיחור ניכר, אבל תסכימו איתי שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

הנה החלק הרביעי בסקירה המעולה של ברק ויס על המוסיקה של Horace Parlan עם Us 3.

אגב, הנה קישור לשאר חלקי הסקירה.

פרק רביעי: התחלה חדשה: ה-Playhouse Four ולא מעט הקלטות מעולות

שבוע לאחר מכן, ב-22 ביולי 1960, שוב נכנסו ה-Us Three לאולפן של רודי ון גלדר, והפעם עם מעסיקם לו דונלדסון וכם נגן הקונגה המוכשר ריי בארטו Ray Barretto. היה זה הסשן הראשון – והאחרון ש Us Three הקליטו עם LD. הסשן נגנז למשך 20 שנה עד שראה אור בראשית שנות ה-80 כ-Midnight Sun.
למה נגנז? נראה כי העובדה שחברי ה-Us Three עזבו את LD כעבור מספר חודשים, בשילוב עם הצלחת אלבום האורגן Hear 'Tis עיכבה את הוצאת האלבום באופן מיידי. לאחר מכן ל-LD כבר היה הרכב חדש ומוצלח עם הפסנתרן הרמן פוסטר וריי בארטו ואיתם הקליט LD מחדש חלק מהשירים שהקליט עם Us Three והוציאם באלבום Gravy Train. הדרך לקבורת הסשן Midnight Sun היתה קצרה.

בנובמבר 1960 עזבו חברי Us Three את LD לאחר שהם קיבלו גיג קבוע כטריו הבית של המועדון האגדי Minton's Playhouse. מיד לאחר הפרישה, הקליטו ה-Us Three יחד עם ריי בארטו אלבום נוסף לבלו נוט – Headin' South.

זהו לטעמי האלבום הטוב ביותר מבין אלבומי הטריו (נו טוב, טריו + קונגה...) של הוראס פרלן בתקופת בלו נוט.













לגיג במינטונ'ס פלייהאוס פרלן צירף את חברו הותיק נגן הטנור בוקר ארווין ויחד יצרו קואופרטיב בשם The Playhouse Four. בוקר, עם הצליל הסול האר אנ בי המקונן והפתוח שלו וגישתו המורכבת הרמונית התגלה כפרטנר מושלם ל-Us Three באותה מידת מושלמות של סטנלי טרנטיין היותר סטרייטאהדי. 

ההקלטה היחידה שיש לנו מרביעייה זו היא אלבומו של בוקר ארווין That's It! שהוקלט בראשית ינואר 1961 בלייבל קנדיד.



הוראס פרלן השתמש בפסבדונים Felix Krull (ע"ש ספרו של תומאס מאן) בשל היותו אומן חתום בלייבל בלו נוט. 

שבועיים בדיוק אחרי ההקלטה עם בוקר ארווין, שוב היו חברי ה-Us Three באולפן ההקלטות, אך הפעם בסשן בהנהגתו של סטנלי טרנטיין ויחד עם אחיו טומי.

האלבום המצוין Comin' Your Way יועד להדפסה ואפילו קיבל מספר קטלוגי, אבל אוכסן במרתפי בלו נוט במשך שנים עד לסוף שנות ה-70.












הסיבה ש-Comin' Your Way לא ראה אור בזמן אמת נעוצה כנראה בשרשרת האלבומים המצוינים עוד יותר של סטן טרנטיין עם Us Three שיוקלטו אחרי הסשן הזה, האלבום הטוב ביותר של אותו קווינטט – בהנהגת פרלן והקלטת ההופעה החיה במינטונ'ס חודש אח"כ בהנהגת סטנלי טרנטיין.

ב-23 בפברואר אלפרד ליון הקליט את סטנלי טרנטיין בהופעה חיה במינטונ'ס עם הטריו הביתי של המועדון – Us Three. אליהם הוא צירף גיטריסט שהגיע זה מקרוב לניו יורק מסט. לואיס בשם גרנט גרין Grant Green. גרנט גרין היה גיטריסט די מוגבל בטכניקה שלו, אבל המון סול ובלוז בנגינה וגרוב ענק חיפו על כך בהצלחה. אלפרד ליון, בחושיו הבריאים הכיר עוד נגן בדיוק עם אותן התכונות - הוראס פרלן - וחיבר ביניהם לראשונה באלבום ההופעה החיה של טרנטיין.
התוצאה – שני אלבומי לייב עם טראקים ארוכים, המאפשרים לסולנים הנהדרים כאן לפרוש כנפיים. לטעמי מינטונ'ס הוא אחת מפסגות יצירתו של טרנטיין.


מאחד ומדובר באלבום כפול – מגיע לצ'פר בשני קטעים

פחות מחודש אח"כ ב-18 במרץ 1961 הגיעה החמישייה של שני הטרנטיינים ו-Us Three לאולפן ההקלטות – בפעם האחרונה. האלבום שנולד מהקלטה זו, On the Spur of the Moment הוא לטעמי הטוב שבשיתופי הפעולה המרובים של סטן טרנטיין והוראס פרלן.


אגב, השיר שבחרתי מהאלבום נכתב ע"י הטנור-השותף השני של פרלן – בוקר ארווין. איזו מוסיקה שמחה!



היתה זו ההקלטה האחרונה המשותפת של שני חברי הילדות סטן טרנטיין והוראס פרלן.

Reconsidering Brad Mehldau's Trio

קצת מדכאות אותי כל התרחשויות הימים האחרונים. הסגירה של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. הקיצוץ האגרסיבי בפסטיבל הג'אז של אילת. מה הלאה? נראה כאילו 7 השנים הטובות (יחסית) של הג'אז בישראל נגמרו והנה הגיעו 7 השנים הרעות.

מבלי לגרוע מאום מחשיבות הנושאים הללו, אני רוצה לחזור לנושא המקורי לשמו התכנסנו כאן אתם ואני. מוסיקה. זו שקיימת ולא זו שנמנעת מאיתנו.

את Brad Mehldau אני בטוח שאין צורך להציג. לפני כ-15 שנים האיש נחשב למשיח הג'אז, לגאון מוסיקלי חד פעמי, למי שבזכות יכולתו לקחת שירים מהרפרטואר של הרוק ולהפוך אותם לסטנדרטים חדשים יכול להצעיד את הג'אז בבטחה קדימה בשנות האלפיים. ובצדק. שורה של אלבומים מצויינים שהוציא, וגם אנשי יחסי ציבור לא רעים, מיצבו אותו בצמרת פסנתרני הג'אז. דיברו עליו אז כמי שעומד בכבוד לצד ענקים כ Bill Evans ו Keith Jarrett. לא פחות.

רוב האלבומים הללו היו בסדרה שנקראה The Art Of The Trio, והוצאו בלייבל Warner Bros. בין השנים 1996-2001. מנגנים שם Larry Grenadier בבאס ו  Jorge Rossy בתופים. לאחרונה הודפסו שוב האלבומים הללו ואוגדו בקופסא בת שבעה דיסקים שכוללת 5 אלבומים (אחד מהם כפול) ודיסק נוסף עם הקלטות בונוס. למי שאין אותם בבודדת - זה הזמן לקנות. 

אבל לא על התקופה הזו רציתי לדבר. מה שקרה ל Brad Mehldau אחרי 2001 היה ככל הנראה תוצאה ישירה של הציפיות הגבוהות מדי שתלו בו. נכון, הוא באמת פסנתרן נדיר ואדיר אבל אף אחד, אפילו לא Brad, אינו יכול למלא את החליפה העצומה שתפרו לו מעריציו ומכונת יחסי הציבור. Mehldau המשיך לעשות מוסיקה ואף ניסה כל מיני כיוונים חדשים אבל הקהל לא ממש התחבר. בדרך הוא החליף מתופף (Jeff Ballard), שיתף פעולה עם Pat Metheny בשני אלבומים, ניגן כ sideman בהקלטות של אחרים (כולל באלבום האחרון של אלי דג'יברי), ליווה זמרות, עשה פרוייקט קלאסי, הרבה סולו ועוד כל מיני נסיונות מוסיקליים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות.

אבל בקרב חובבי הג'אז (או לפחות בקרב אלו שאני מסתובב איתם...) היה מעין קונצנזוס ש Brad איבד את זה ומה שהיה כבר לא יחזור. כל שנותר הוא להתרפק אל האלבומים הישנים (ראו ההמלצה שלי למעלה על הקופסא של The Art Of The Trio).

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון נרגש מחבר יקר שהפציר בי לשמוע את החדש של Mehldau. "אני נמצא עכשיו ב"ג'אז באוזן", שומע את "ODE" - הדיסק החדש של Brad" הוא אומר לי "ואני פשוט לא מאמין. Brad חזר. זה ברמה של האלובמים הישנים.". ואללה ? אני שואל. עד כדי כך ? "לגמרי" הוא עונה. "עד כדי כך".

טוב. בהחלט הסתקרנתי. אם Brad באמת חזר זהו אירוע שאין להקל בו ראש, מה עוד שהחבר ההוא שלי ידוע כמי שאינו קושר כתרים לחינם. לקח כשבוע עד שהאלבום סוף סוף הגיע אלי. מדובר באלבום שלישייה עם ההרכב הקבוע של Mehldau בשנים האחרונות, קרי: Grenadier ו Ballard. האלבום יצא במרץ 2012 בלייבל Nonesuch וכולל 11 לחנים חדשים של Mehldau. 

חברים, מה אגיד לכם? מהרגע שהאלבום החל להתנגן במערכת חיוך עצום נסוך על פני ופשוט נשאבתי לתוך המוסיקה. כשהסתיים האלבום לא היתה בכלל שאלה. Brad חזר. בענק. שוב לוחץ Play ומתחיל עוד סיבוב על האלבום. וכך שוב ושוב 4 פעמים ברציפות ביום הראשון ועוד כמה פעמים למחרת ומאז רק עוד ועוד. איזה יופי. יש כאן את כל מה שחובבי Brad רגילים לקבל ממנו: קוים מלודיים נפתלים, מלאי תהפוכות קצביות ומתחים שרק הוא מסוגל לפתור,  המהלכים ההרמוניים האופייניים, וההפרדה המושלמת בין הידיים שגורמת לך להאמין שהאיש ניחן בשני מעבדים שונים, אחד לכל יד. יש אפילו תחושה שהפעם הוא מחובר יותר מבעבר לתחושת ה- swing שלעיתים קצת נעדרה מחלק מאלבומיו. תוסיפו לכל זה את המרכיב החשוב מכולם: שיתוף הפעולה המופלא וארוך השנים בין המוסיקאים שמניב נגינת טריו פסנתר שבאמת מזכירה את הגדולים מכולם.

כמה ימים לאחר מכן החלטתי להקשיב לאלבום הופעה של Mehldau מאוקטובר 2006. זהו אלבום כפול שהוקלט במהלך ארבעה לילות במועדון ה Village Vanguard בניו-יורק עם אותה שלישייה ונקרא בפשטות: Live. שבוי תחת הקונספציה של Brad שאבד לא הקשבתי לאלבום הזה שנים ולא נתתי לו צ'אנס אמיתי כשיצא.

הרפרטואר שם כולל גם קאוורים (מצויינים!!) אבל בגדול משמיעה של שני האלבומים זה לצד זה הסתבר לי להפתעתי שאין אחד מהם נופל ממשנהו מבחינה האיכות המוסקלית. Brad, מסתבר, לא הפסיק לעשות את מה שהוא ידע לעשות ב 2001. הוא אמנם לקח כל מיני כיוונים חדשים, חלקם טובים ומעניינים יותר וחלקם קצת פחות, אבל ברמת הטריו - היכולת לא רק נשמרה, היא אפילו נשתבחה. כנראה שכל מה שהייתי צריך זה את האלבום החדש שיגרום לי לשוב ולהקשיב לאלבום הכפול הזה בגישה אחרת וחיובית. Brad, שמחתי לגלות, לא הלך לשום מקום. יכול להיות שהכל היה אצלי (אצלנו ?) בראש?

חג חירות שמח. 

עוד זה מדבר וזה בא....

המאבק על חייו של פסטיבל הג'אז של תל-אביב בעיצומו והנה צרור חדשות רעות מהזירה הדרומית:

ממכתב שכתבו דובי לנץ ואלי דג'יברי, מנהליו האומנותיים החדשים של פסטיבל הג'אז באילת, עולה כי תקציב הפסטיבל קוצץ בכשליש: מ 1.45 מליון ש"ח לסך של כמיליון ש"ח בלבד.

הפרטים הראשוניים פורסמו היום ב ynet.

Don't Stop The Festival - עדכונים

הנה כמה עדכונים בנושא המאבק נגד סגירתו של פסטיבל הג'אז של תל-אביב:

1. חלקנו קיבלו תשובות מעיריית תל-אביב לפיהן הערייה מבקשת לרענן את אירועי התרבות ובמסגרת זו החליטה להעביר את הפסטיבל למתכונת דו-שנתית. אחלה רענון לא ? אני לא קונה את זה. לדעתי מדובר בנסיון "להרדים" אותנו. אם הפסטיבל לא יתקיים ב 2013 - לא יהיה פסטיבל גם ב 2014.

2. יאיר יונה פרסם טור נוקב בבלוג שלו. תכנסו ותקראו: אם תספגו את זה - הילדים שלכם יקבלו את זה אחר כך.

3. הצטרפו לדף הפייסבוק של המאבק: לא ניתן לסגור את פסטיבל הג'אז של תל-אביב

Don't Stop The Festival !!!

מוזר. ממש מוזר. אבל בקושי גמרו לנקות את הסינמטק אחרי מאות המבקרים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב, וכבר החליטה עיריית תל-אביב לשים קץ לפסטיבל. כן כן. בדיוק מה שקראתם -
עיריית תל אביב החליטה לסגור את פסטיבל הג'אז של תל-אביב אחרי 23 שנים של פעילות עניפה וחשובה.

הסיבה המדוייקת אינה ידועה אבל היא בוודאי קשורה בכסף. כאילו שלא ידענו שג'אז הוא לא עסק רווחי. זה לא הפריע לעירייה לקיים את הפסטיבל במשך 23 שנים עד עכשיו, אז מה קרה ? למה לבטל במחי יד את אחד ממפעלות התרבות החשובים, האיכותיים והיחודיים של תל-אביב ?

הפסטיבל נותן במה לאמני ג'אז ישראליים ומהווה מוקד לעשייה של הרכבים ישראליים ופרוייקטים מיוחדים שמתגבשים במיוחד עבור הפסטיבל. הפסטיבל הזה היה החלוץ שלפני המחנה והביא לכאן את Archie Shepp, David Murray, Billy Harper, Kahil ElZabar, Lee Konitz, Roy Campbell, William Parker, Hamid Drake ועוד עשרות אמנים שספק אם זה "כלכלי" להביא אותם לישראל.

חשבון מהיר מראה שנותרנו עם 2 פסטיבלים באילת (קיץ וחורף) ופסטיבל פטשקה באשדוד. (זה אחרי שפסטיבלים בגבעתיים ובירושלים גם כן נסגרו ופסטיבל ישראל מנמנם כבר שנים בתחום הג'אז).

יפה כתב ידידי ארנון גלבוע: "הג'אז לקח חלק מרכזי בהיסטוריה ארוכה של מאבקים בממסד האטום, והנה הגיע תורנו להיות חלק ממנה". חברים, הגיעה אפוא שעת מעשה ועזרתכם נדרשת. מה עושים ?

קודם כל עושים רעש....

1. כתבו לרון חולדאי בדף הפייסבוק שלו. הוא רואה את זה וכך גם כל מי שנכנס לשם.אפשר גם לשלוח לו מייל אישי.

2. פנו באופן רשמי לעיריית תל אביב במכתב, דרך האתר ובפקס. הביעו מחאתכם. דרשו תשובה והסברים.

ערימה הולכת וגדלה של ניירת בנושא הפסטיבל היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. 

מספר הפקס: 03-5216597 
פניות ותלונות הציבור

טופס פניה לראש העיר

3. הפיצו את הידיעה הזו לכל מי שאתם מכירים שהג'אז יקר לליבו.

4. Stay Tuned. זה לא הולך להיות קל וה,פסטיבל יזדקק לכל העזרה שנוכל להושיט לו בשביל להחיות אותו מחדש.

5. כתבו לי בפרטי אם אתם רוצים להיות חלק מהמאבק.

ובינתיים להגברת המוטיבציה קבלו את Sonny Rollins ב Don't Stop The Carnival:

Bollani / Cohen / Mor - 23.3.2012

בשישי האחרון הופיע (שוב) Stefano Bollani במשכן בת"א. התוכנית הפעם היתה זוג דואטים: בחצי הראשון ניגן בולאני עם הקלרניתנית ענת כהן (אחות של יובל ואבישי) ובחצי השני ניגן בולאני עם עם עומרי מור בדואט פסנתרים.

המחצית הראשונה היתה מופלאה. לא פחות. בולאני פתח בסולו לשיר אהבה איטלקי ישן שלאחריו הזמין לבמה את ענת כהן. ענת מצדה שטפה את הבמה באור ובצליל מושלם מהקלרינט, עם כריזמה ובטחון עצמי בכמויות אך ללא שמץ שחצנות (ואם זה מזכיר לכם את התיאור בו נקטתי לגבי אחיה אבישי - אתם ממש לא טועים. לשניהם יש את זה) . השליטה שלה בכלי מושלמת ומבחינת סגנון הנגינה היא מפגינה יכולת מרשימה ומגוונת שכמותה אין כיום, לדעתי, לאף קלרניתן ג'אז. הצליל שלה נע מצליל מלא ועצי ועד לצליל רך ואוורירי, מנקי ועד Growling והיא עושה שימוש רב ב glissando (גלישה מצליל לצליל) וב note bending. שנים שלא שמעתי נגינת קלרינט ג'אז כל כך מהנה בהופעה. 

השידוך שלה לבולאני היה רעיון מצויין. רוב הרפרטואר הגיע מהצד של ענת (הרבה מוסיקה ברזילאית) וסטפאנו עשה בקלילות את הדרך אליה וניגן את החומר כאילו הוא שלו. הליווי שלו היה מדוייק ותפור ממש לפי מידה וישב על ענת והמוסיקה שלה כמו כפפה. ועד עכשיו לא יוצא לי מהראש הביצוע שלהם ל "The Peacocks" של Jimmy Rowles.

היו גם את הבדיחות הרגילות והווירטואוזיות המרשימה של בולאני אבל המוסיקה בהחלט היתה כאן לב העניין ונסקה לגובה רב.

החלק השני, לצערי, היה קצת פחות טוב. זה לא שעומרי מור הוא לא פסנתרן נהדר. ממש לא. הוא פסנתרן מצויין אלא שכשמפגישים שני פסנתרנים מצויינים, בעלי יכולות טכניות מאד גבוהה יש חשש שהמפגש יגרר לסוג של תחרות. זה לא קרה כל הזמן, הם אפילו צחקו על זה בהתחלה (כשכל אחד התמתח כמו לפני קרב איגרוף) אבל זה היה ברקע. לפחות מצדו של עומרי שיצא מכליו להראות שהוא לא פראייר ליד סטפאנו (והוא באמת לא פראייר !!). סטפאנו בולאני פירגן לו ביד רחבה ובכל זאת היו רגעים לא מעטים שהמוסיקה נדחקה הצידה לטובת הפגנת שרירים, וחבל.

למי שהחמיץ את ההופעה הנהדרת הזו במשכן בשישי האחרון, הנה קצת מלח על הפצעים:

סטפאנו וענת בשמלה הסגולה של סשה ארגוב

עומרי וסטפאנו מנגנים Parker:

Connotation Blues של Ornette Coleman (קודם המקור ואחר כך הביצוע של עומרי, ענת וסטפאנו)

 

Sonny Rollins At Ronnie Scott's Club, London 1974

איזה הופעה מדהימה. Rollins בכושר מצויין מדגים למה חייבים לראות אותו לייב.

Sonny Rollins - Tenor Saxophone
Rufus Harley - Soprano Saxophone & Bagpipes
Yoshiaki Masuo - Guitar
Bob Cranshaw - Bass
David Lee - Drums




Don't Stop The Carnival:




Alfie:




East Boradway Rundown:






Fearly Beloved:



Swing Low Sweet Chariot:



A House Is Not A Home:



Calypso:

הבלוג עבר לכתובת חדשה

בשעה טובה הבלוג עבר לכתובתו החדשה:

www.TheSideMan.co.il

ניתן להגיע גם מהכתובת הישנה.

Third World Love - Song for Sankoum

שיר לסנקום. אבישי כהן, יונתן אבישי, עומר אביטל ודניאל פרידמן - Third World Love.

פסטיבל הג'אז תל-אביב: היום הרביעי

אבישי כהן. צילום (מההופעה של יום רביעי) : קביליו

את היום הרביעי והאחרון של הפסטיבל פתחתי בשעת צהריים עם הטריו של אבישי כהן. ההופעה הזו הותירה אותי נרגש ודי חסר נשימה גם כמה דקות אחרי שנסתיימה. היה בה כל מה שציפיתי ועוד קצת. ובאתי עם ציפיות בשמים.

אבישי ניגן בטריו, מה שנראה כפורמט החביב עליו, לאור העובדה ששלושה מתוך ארבעת האלבומים בהם הוא הלידר הינם אלבומי טריו. שותפיו לטריו היו יונתן אבישי (הקוסם, זוכרים?) ו Jeff Ballard שמהווה גם צלע קבועה בטריו של Brad Mehldau וניגן עם אבישי בתקליט הראשון שלו, The Trumpet Player, גם הוא בטריו.

אבישי הוא לידר טבעי. כל חזותו משדרת בטחון עצמי וקסם אישי וגם כשהוא מציג את הקטעים בטון שקט אתה מרגיש שהוא מרגיש הכי בבית על הבמה. 

אבל כשהוא נוטל את החצוצרה ומצמיד אותה לשפתיו – אז מתרחש הקסם הגדול. הצליל, הנקיון, הכריזמה בנגינה, הטכניקה המושלמת, הסגנון האישי הברור כל אלה הם רק כלים שנועדו לאפשר לו לעשות את הקסם. לנגן מוסיקה שמצליחה לרגש אותי כמעט מייד, גורמת לי לשקוע לתוך החוויה המוסיקלית באופן טוטאלי. אני עוצם עיניים והלב רוקד. גם הגוף. יש לי אמונה שלמה בכהן כקברניט שידע להוביל אותי בדרך המרתקת שלו ולהנחית אותי בסוף הטיול בעדינות אל הקרקע.

Jeff Ballard. צילום: גנגי

המוסיקה היתה ברובה המכריע מקורית של אבישי כהן, למעט Kofifi Blue של Abdullah Ibrahim ועוד קטע (מתי שהוא בטח אזכר איזה .... ) של Ornette Coleman שהשתלבו נהדר עם הקו שהוביל את כל ההופעה. הנגינה של אבישי כהן בטריו די שונה מהנגינה שלו עם Third World Love. בעוד שהמוסיקה של TWL מוציאה ממנו נגינה מאד גרובית, עם הרבה חזרות ופראזות מאד ספציפיות שהפכו לכל כך מזוהות עם המוסיקה של TWL, בטריו הוא יותר מספר סיפור ופחות רוכב על הגרוב ובעיקר הוא הרבה פחות מוסיקאי של פראזות. לאחרונה (גם בהופעה וגם באלבום החדש של שלושת הכהנים – Family) גם הצליל שלו והסגנון נשמעים לי קצת שונים. ניכר לאוזן שאבישי כהן מודע היטב למורשת המפוארת של החצוצרה בג'אז, והוא מסוגל לקחת ממנה מבלי לנסות להישמע כמו חצוצרנים אחרים. וטוב לראות שגם ברמה הגבוהה שהוא נמצא בה הוא כל הזמן מתפתח ומחפש.

יונתן אבישי כמובן מתאים למוסיקה הזו בצורה מושלמת. שמעו את האלבום Flood ותבינו על מה אני מדבר. הוא יודע לתת לאבישי כהן את כל התמיכה שהוא צריך וגם לצמצם את הנוכחות שלו כשהוא מרגיש שזה מה שהמוסיקה דורשת. הסולואים שלו היו תענוג צרוף של מלאכת מחשבת של אור וצל, צלילים ושקט. אבל כל זה לא היה מתאפשר לולא היה Jeff Ballard מאחורי התופים. הוא מתופף שכלי הנגינה העיקרי שלו זה האוזניים שלו. הוא פשוט יודע להקשיב ולתת את המינון המדויק שנדרש ממנו. רגע הוא מתפוצץ ומדליק חבית של חומר נפץ על הבמה ורגע אחר הוא הלוחש לתופים. כל כך הרבה מוסיקליות ואפס אגו. מדהים.

ישבתי לבד בהופעה הזו, התחברתי לגמרי למוסיקה ובכנות – הרגשתי שהטריו הזה בא לנגן רק בשבילי, בדיוק את המוסיקה שהייתי צריך. כל כך נהניתי בהופעה הזו שכשראיתי את אבישי לאחר מכן כל מה שרציתי היה לתת לו חיבוק תודה גדול. 

קיובר וחכימי. צילום: קביליו

את הפסטיבל סיימתי עם ערב המחווה של Ronnie Cuber למוסיקה של Horace Silver. 

ההופעה הזו בנתה ציפיות גבוהות מאד גם בגלל סוג המוסיקה, כמות הנגנים ואיכותם ולא מעט בזכות שרשרת פוסטים אישיים שפרסם יונתן גרינשטיין, מי שניגן טנור באותב הופעה, ובה תיאר מזוית אישית את החזרות לקראת המופע וגם את אישיותו הססגונית והבלתי רגועה בעליל של האורח Ronnie Cuber. (הקריאה מומלצת ביותר -  כאן, כאן וכאן)

לצדו של Cuber ניגנו אבי לייבוביץ' בטרומבון, ניב תואר בחצוצרה, יונתן גרינשטיין בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ושי זלמן בתופים. ההופעה כללה קטעים מקוריים של Silver בלבד, וכאלה יש בשפע.

Silver שהיה מהמקימים של ה Jazz Messangers המקוריים (עם Blakey) כותב Hard-Bop מתובל בהרבה Soul, אבל נעדר את העוצמה שהיתה במוסיקה של Art Blakey. התזמורים שלו, אותם שיחזר Cuber בצורה מושלמת, נשמעים מעולה ומאד מהודקים. מטבע הדברים כשיש ארבעה נשפנים על הבמה אף אחד לא מקבל יותר מדי זמן סולו וייאמר לזכות Cuber שהוא החיל את אותו דין גם על עצמו. 2-3 קורוסים לכל אחד והלאה. 

מימין לשמאל: גרינשטיין, תואר חכימי, לייבוביץ', קיובר ושמואלי. צילום: קביליו

ישבתי בשורה הראשונה ממש מתחת ל  Cuberונהניתי מאד מהנגינה שלו. אף כי היתה מיינסטרימית – זה מאד התאים לסיטואציה המוסיקלית. מדי פעם לגם קיובר מ"כוס המים שלו" ובסך הכל היה נראה די מבסוט, מה שכנראה גרם לו לרקוד בגמלוניות ולהגיד על כל קטע שזהו הקטע האהוב עליו של הוראס סילבר, God damn it.

מבחינת המוסיקאים הישראליים מאד אהבתי את הנגינה של רונן שמואלי שהצליח לייצר דרמה ולבנות סולואים שיש בהם התפתחות ועניין. גם ניב תואר היה מצוין אם כי היה נראה לי מעט לחוץ. אבי לייבוביץ' ויונתן גרינשטיין, לצערי, לא ממש נתנו את מה שהם יודעים לתת וחבל, כי שניהם נגנים מצויינים שיכולים לסחוב הופעה על גבם. אסף חכימי, שזהו המפגש הראשון שלי עם הנגינה שלו, הותיר בי רושם של באסיסט מצויין, מאד יציב ובעל נוכחות. וכמובן שהליהוק המתבקש של הערב היה שי זלמן שכמו נולד להופעה כזו.

אסף חכימי. צילום: גנגי

בסך הכל היתה הופעה מהנה, בעיקר בזכות המוסיקה של Silver והתזמורים העשירים ומבחינתי היוותה סיום ראוי לפסטיבל.

ואי אפשר לסיים בלי מילה על החברים: נהניתי מאד לפגוש הרבה חברים ומכרים ותיקים, חלקם מוסיקאים וחלקם חובבי ג'אז ותיקים ואושיות פורומים מכובדות ומוכרות, כולם ללא יוצא מן הכלל אנשים שהמוסיקה הזו היא סם חיים בשבילם. 
זה גם הזמן להודות לשני צלמים נהדרים שמעדיפים, כך נדמה, לראות את ההופעות דרך עינית המצלמה, ואשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עמי (ועמכם) את התמונות שצילמו:. תודה רבה לשניכם גנגי וקביליו.

נראה לי שזהו. בסך הכל היה כיף. היו כמובן עוד כמה הופעות שהייתי בהן ופחות נהניתי אבל העדפתי לכתוב רק על ההופעות שאהבתי. נתראה, כנראה, בשנה הבאה.

ואני מתחיל כבר מעכשיו את הקמפיין להבאת Paul Bley, עדיף בטריו. 

לצפייה בתמונות של גנגי מהיום הרביעי - לחץ כאן.

פסטיבל הג'ז תל אביב - היום השני

דויד אל-מאלק. צילום: גנגי

הנה חמש עובדות שלא ידעתם על David El-Malek:

אחת – הוא גדל עד גיל 8 בישראל.

שתיים – הוא התחיל לנגן סקסופון רק בשנת 1990 כשהיה בגיל 20. הוא מעולם לא חשב לפני כן לעסוק במוסיקה. 

שלוש – שירים ישראליים הם חלק בלתי נפרד מהמורשת המוסיקלית שלו.

ארבע – הוא עבד בחברה לייצור גלידה ולמד מוסיקה שנה אחת בלבד בקונסרבטוריון דה-מונטריאול , שם גילה את ההרמוניה. את ארבע השנים הבאות בילה בהתבודדות ובאימונים אינטנסיביים עד כדי אובססיביים כדי להשלים את הפער שצבר עקב ההתחלה המאוחרת.

חמש – הוא השלים את הפער. בענק. הוא היום אחד הסקסופוניסטים הטובים ביותר באירופה.

על רקע זה לא היתה שום הפתעה בהופעה המדהימה שנתן El-Malek עם הטריו של הפסנתרן Baptiste Trotignon ביומו השני של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. זו כמובן לא הפעם הראשונה שהם נפגשים. למעשה Trotignon היה הפסנתרן בהרכב הראשון שהקים David El-Malek.

El Malek ו Trotignon יחד עם Darryl Hall בבאס ו Dre Pallemaerts בתופים הקליטו שני אלבומים ללייבל naive. אחד משנת 2005 שקרוי על שם ארבעת חברי ההרכב, והשני אלבום כפול שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה Duc De Lombards בשנת 2006 ויצא בשנת 2007 בשם Fool Time. חלק גדול מהקטעים שנוגנו בהופעה בתל-אביב היו מתוך האלבום הזה.

הרביעייה. צילום: קביליו

בצאתי מההופעה שמעתי מי שחשב שהנגינה של El-Malek, ששילבה ביופי נדיר את השיר "כל הכבוד" (מתוך "קזבלן") ואת השיר "בשנה הבאה" (עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה...) היתה לא יותר מהתחנפות זולה לקהל המקומי. אולי כך היה הדבר עבור כל אמן אחר, אלא ש David El-malek כבר הוכיח שהמוסיקה הישראלית היא חלק מהרפרטואר שלו. הקטעים הללו מלווים אותו כבר שנים.

על כל פנים הופעתו בפסטיבל היתה נהדרת. הא החלה בסערה עזה שליוותה את הקטע הראשון. El-Malek רשף גיצים ועשן מתוך הסקסופון שלו ולרגעים היה נדמה שההרכב מנסה לנגן קצת חזק מדי ויותר מדי. אבל אז באו כל הקטעים האחרים, רובם חוברו יחדיו ללא כל הפרדה ביניהם, והוכיחו ש El-Malek למרות היותו טכנאי אדיר על הסקסופון בא לכאן לגמרי בשביל המוסיקה.

השילוב עם השלישייה של  Trotignon - עם Thomas Bramerie בבאס ו Andre Pallemarts בתופים - שנתנה הופעה מצויינת ערב לפני כן (כך שמעתי) עלה יפה אם כי Baptiste לקח מעט מדי זמן סולו לטעמי. 

אורן מרשל. יהודי יקר. צילום: קביליו

ההופעה השניה שראיתי באותו ערב היתה הדואו של קובי ישראלית עם אורן מרשל. עם קובי דיברתי עוד לפני המופע (כאן) וההופעה היתה בדיוק מה שניתן היה לצפות לו מאדם בלתי צפוי, כולל ההומור הציני של ישראלית וכריזמת הפסאודו-לוזר שאימץ לעצמו. 

למרות שרוב הזמן היו רק שני נגנים על הבמה (בקטעים האחרונים התארח הגיטריסט עמרי שי) המוסיקה שייצרו מילאה בקלות את האולם הקטן של הסינמטק, בעיקר תודות לשליטתו המוחלטת של אורן מרשל בטובה וברזי ההכפלות וה Over Dubbing. קובי מצדו ניגן באקורדיון, קחון, סופרנינו, תופים וכמובן iPhone. היה בלקני, היה חסידי, היה מטאל ובעיקר היה .... קובי. 

צילום: קביליו

לתמונות נוספות של גנגי מהיום השני - לחץ כאן

פסטיבל הג'אז תל-אביב: יונתן אבישי ויובל כהן - דואט

יובל כהן. צילום: גנגי

פסטיבל הג'אז תל-אביב נפתח אמש (21.2.2012). בעוד רבים התלבטו האם ללכת להופעתה של הזמרת מרי סטולינגס או להופעה של יובל כהן ויונתן אבישי, אצלי הבחירה היתה קלה מאד. מחד אני לא מת על זמרות (ועל ג'אז ווקאלי בכלל) ומאידך - אני מאד אוהב את יובל כהן ואת יונתן אבישי.

אז איך היה אתם שואלים ?

דואט.

מילה אחת שטומנת בחובה את כל מה שיש לי להגיד על ההופעה הזו.

דואט.

לא שני מוסיקאים שכל אחד מושך לכיוון אחר. לא שני מוסיקאים שכל אחד בא עם הרעיונות שלו מהבית רק כדי לזרוק אותם על הבמה. אלא דואט אמיתי שנבנה על הקשבה, הערבה ומוסיקליות אין קץ.

גם יובל כהן וגם יונתן אבישי, מוסיקאים עתירי זכויות בג'אז הישראלי, נתברכו בכשרון ענק ובאגו צנום. שתי התכונות הללו (שבדרך כלל אינן הולכות ביחד) איפשרו להם להתחבר ולייצר (הנה הקלישאה שלכם מגיעה...) שלם הגדול מסכום חלקיו.

המוסיקה שנוגנה התחלקה בין שירים (לא "קטעים" אלא "שירים") שהלחינו יובל ויונתן. ההבדלים בסגנונות ההלחנה ברורים וניכרים לאוזן. לכל אחד מהם עולם פנימי שלם, מלא ומגובש משל עצמו ובכל זאת כל אחד מהם היה מסוגל להזמין את השני לחדור לתוך עולמו ולהתהלך בו בטבעיות.

ליובל כהן יש צליל משגע בסופרן. נטול החריפות הנאזאלית המאפיינת את הכלי ומצד שני נטול גם עודף המתיקות המאפיינת. יש בצלילים שלו (במיוחד הנמוכים) הרבה אויר. רוח. לעיתים הוא גם נהנה לנגן פשוט רוח. אלו קיימים לא רק בצלילים שלו אלא גם באלתור שלו. בהקשבה שלו. ביכולת לאסוף  רעיון שנזרק לאויר, בין אם היה זה רעיון שהוא עצמו זרק ובין אם היה זה רעיון של יונתן אבישי, ולקחת אותו הלאה, להפיח בו רוח חיים, להגיל ולהעצים אותו ולהגיש אותו לקהל.

הלחנים של יובל יפהפיים ומורכבים והעיבוד שעשה ל"בארץ אהבתי" הותיר אותי דומע. מזל שהיה חשוך.

כמובן שאי אפשר היה להישאר אדיש לקטע "זעקת הגר" והפסוק "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" עוד המשיך ללוות אותי עוד שעות ארוכות לאחר ההופעה.

יונתן אבישי. צילום: גנגי

יונתן אבישי, הצלע השניה, הוא פשוט קוסם בצלילים. הוא יודע לתת בדיוק את המינון הצלילי הנכון והנדרש בכל רגע כדי לחדד ולמקד את המוסיקה, כדי לצבוע ביופי הרמוני של צבעים ולמלא בשלל גוונים את התמונה שהולכת ונוצרת על הבמה.

הליווי שלו מלא אהבה ושכל, לעיתים עז ולעיתים עדין ומלטף - אך תמיד בשירות המוסיקה ולמענה. ניכר בו שהוא פשוט נמצא בעולם אחר בזמן שהוא מנגן. והאמת - גם אני התמכרתי בשמחה לצלילים הללו אתמול.

כל קטע... סליחה. כל "שיר" שלו נשמע אחרת, מקורי, מבריק, מפתיע ("אטיוד מספר 2", טנגו), ויובל, עם הסופרן, הרגיש בהם לגמרי בבית, התהלך בחופשיות, בדק, ניסה ונהנה מכל רגע בלונה פארק המוסיקלי שברא יונתן.

היתה זו הופעה של שני מוסיקאים מהמעלה הראשונה שהצליחו לייצר ביניהם את הקסם האמיתי שבמוסיקה. דואט.

לתמונות נוספות של גנגי מהיום הראשון - לחץ כאן

Stefon Harris: There are no mistakes on the bandstand

הויבראפוניסט Stefon Harris מתארח ב TED, מדגים ומדבר על הקשבה ועל מהי באמת טעות בג'אז: