Earth Day 2011: A Personal Message From Albert Beger

לרגל יום כדור הארץ החליט אלברט בגר לעשות מעשה ולנסות לעורר את המודעות הציבורית לנושא שמירת כדור הארץ. כחלק ממאמץ זה הוא מאפשר הורדה חינמית של אלבומו Big Mother המוקדש לכדור שלנו. זה אלבום מעולה בעיני. בגר אינדווידואלי, אנרגטי ומוסיקלי כתמיד ומקבל כאן חיזוק משמעותי בדמותו של הפסנתרן אבירן בן נאים שמספק מסגרת להרפתקה החופשית של בגר. מלבדם מנגנים כאן גם גבריאל מאיר, הבאסיסט הקבוע של בגר, ויואב זוהר בתופים.

יש ללחוץ על התמונה כדי להגיע לאתר של אלברט משם אפשר להוריד את האלבום Big Mother


תודה אלברט, ואם אפשר בקשה אישית - עוד אלבום עם הרביעיה הזאת.

A Disc Per Week #6

חברים יקרים, לא זנחתי את הפרוייקט ואני מבטיח לכם שיש לי דיסק שבועי מדי שבוע אלא שקצב החיים (שנהיה מטורף יותר משבוע לשבוע) משאיר אותי בלי אוויר כשמגיע הזמן לכתוב, ואני לא תמיד מגיע לזה.

אז קבלו פיצוי בדמות המלצה נהדרת על אלבומו הראשון של Sam Rivers עבור הלייבל Blue Note.

האלבום הוקלט בדצמבר 1964 ונקרא Fuchsia Swing Song ומנגנים בו Sam Rivers בטנור, Jaki Byrd בעל אלף הפרצופים בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

ההקלטה נערכה זמן קצר לאחר ש Rivers חזר מסיבוב הופעות ארוך עם Miles Davis שהיה בחיפוש אחר יורש ראוי ל Coltrane. לא מעט סקסופוניסטים ניסו להתברג למשבצת הזו ו Sam Rivers היה האחרון שבהם (ממש לפני Wayne Shorter שקיבל את התפקיד הנחשק ויצר ביחד עם Miles, Herbie Hancock, Tony Williams ו Ron Carter את ה Second Quintet המפורסמת של Miles).

Sam Rivers ניגן יותר מדי אוונטגארד לטעמו של Miles, אבל דווקא החבר'ה של Miles מאד אהבו אותו ולראיה הם (Carter ו Williams) הסכימו בשמחה להקליט איתו את אלבום הבכורה שלו ל Blue Note.

ההקלטה הזו פשוט נפלאה. Sam Rivers נמצא בדיוק במקום הנכון (לטעמי) על הקו שבין מוסיקה חופשית לג'אז הבועט של אמצע שנות השישים. לטעמי האלבום הזה (יחד עם כמה אלבומים של Shorter ושל Joe Henderson) הוא אחד המייצגים הטובים של הסגנון המכונה: Post Bop. האלבום הזה מציג את מגוון יכולותיו של Rivers בטנור ותאמינו לי – הוא יכול, והוא לא נופל מאף אחד מהגדולים.

Rivers עצמו הלחין את כל הקטעים באלבום, והוא נע בחופשיות בין קטעים שחשבתי שרק Shorter מסוגל להלחין כמותם ומסתבר שלא כך הוא (כמו Luminous Monolith, Cyclic Episode, Fuchsia Swing Song), בלוז (Downstairs Blues Upstairs שזוכה כאן לכמה גרסאות חלופיות ששוות האזנה) ובלדה מפילה ביופיה (Beatrice, לכבוד אשתו של Rivers).

Carter ו Williams עושים את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב ונותנים לסשן הזה דרייב אדיר שמאפשר ל Rivers לעשות מה שהוא רוצה.

Jaki Byard שמנגן כאן הוא עוד דומה לנגן פנטסטי אך בלתי מוכר. האיש הזה שולט בכל רזי הפסנתר ומסוגל לנגן בכל סגנון אפשרי. מ stride piano וצפונה, דרך ביבופ, הרד בופ וכל הדרך עד לנגינה כמעט חופשית אבל נטועה עמוק במסורת כמו שרק גאון כמו Byard יכול לייצר.

כרגיל, טוב אין טוב ממשמע אזניים (וכמו בפעם הקודמת יש כאן למעשה את כל האלבום ללא הגרסאות החלופיות):

(כרגיל, לא לשכוח לכבות את הנגן בצד שמאל למעלה)

A Disc Per Week #5

דיסק השבוע הוא בעצם פנינה נדירה. זהו אלבומו השני של החצוצרן Thad Jones עבור הלייבל Blue Note שהוקלט ב 14 ביולי בשנת 1956 ונקרא The Magnificent Thad. באותה תקופה ואף לאחריה ניגן Thad Jones בביג-בנד של Count Basie, דבר שעיצב את הקריירה המוסיקלית שלו, שכן Thad Jones לבד מהיותו נגן מופלא, עסק לא מעט בהלחנה, עיבוד ותזמור להרכבים גדולים.

אלא שלהבדיל מרובן המוחלט של הקלטותיו, האלבום הזה מוצא את Thad Jones בהרכב של חמישייה עם Billy Mitchell בסקסופון טנור, Barry Harris בפסנתר, Percy Heath בבאס ו Max Roach בתופים. למעט קטע אחד (If Someone Had Told Me) שמנוגן ברביעייה, ללא סקסופון.

לרוב, גם כש- Thad Jones הקליט בהרכבים קטנים, התחושה היא של הרכב גדול. זה נובע מהעיבודים האופיניים של Jones שמצליחים לתת גם להקלטה בשישייה סאונד שלם הגדול יותר מסכום חלקיו, אולם כאן הדגש הוא לגמרי על הנגינה היחידנית והרבה פחות על עיבודים ותזמורים ודווקא משום כך האלבום הזה כל כך יוצא דופן בנוף הקלטותיו של Thad Jones.

האלבום (בגרסת ה CD שלו) מורכב משבעה קטעים מתוכם חמישה סטנדרטים ושני קטעים נהדרים: Thedia ו Billie-Doo, הם פרי עטו של Thad Jones והם כל כך אופיניים לסגנון הכתיבה שלו שהוא אמנם פוסט בופ אבל שולח שורשים עמוקים וחזקים לבי-בופ.

בגרסת ה CD נכללת גם הקלטה של Something To Remember You By שנערכה פחות משבוע לפני כן בדואט משגע של Thad Jones (בחצוצרה עם סורדינה – "עמעם" בעברית) עם הגיטריסט Kenny Burrell.

Thad Jones היה חצוצרן אדיר, עם צליל ענק וחם שהצליח לבטא את אישיותו המקסימה והרגישה במוסיקה שניגן. הוא הפליא לנגן גם קטעי ביב-בופ מהירים (If I Love Again) גם וגם בלדות רכות (כגון: April In Paris הפותח את האלבום הזה, I've Got A Crush On You, ו- If Someone Had Told Me) למרות שהיכולת הטכנית שלו היתה גבוהה מאד, הוא אף פעם לא נשמע טכני אלא תמיד מאד מוסקלי ומלא רגש.

הנגינה של חבריו לצוות גם היא מצויינת. צליל הסקסופון של Billy Mitchell משתלב נהדר עם החצוצרה של Jones והליווי של Barry Harris בפסנתר אלגנטי כתמיד (אף אם קטעי הסולו שלו אינם פסגת הפסנתרנות). Percy Heath ו Max Roach עושים עבודה מצויינת ומאד דינמית.

להבדיל מהאלבום של השבוע שעבר, הפעם יש טיובים לרוב (למעשה של כל האלבום) אז תהנו (ואל תשכחו לסגור את הנגן שמספק את מוסיקת הרקע, בצד שמאל למעלה):

A Disc Per Week #4

לא עבר זמן רב מאז התחלתי בפרויקט A Disc Per Week וכבר צברתי פיגור בדיווח השבועי. האמת שזה היה צפוי ולמרות שמאד לא הייתי רוצה בכך – אין לי ספק שעוד יהיו שבועות שלא אספיק בהם להגיע לכתיבה. אז במקום לבזבז זמן מיותר על התנצלויות והבטחות לעתיד בואו ניגש ישר לעניין.

הדיסק שלא מפסיק להתנגן אצלי בשבוע האחרון (ואף יותר) הוא הקלטה בהופעה חיה של הרכב "כוכבים" שבנה לעצמו הפסנתרן Chick Corea. ההקלטה נערכה בפסטיבל הג'אז ב Montreux שבשוויץ בשנת 1981 ומנגנים בה, לצדו של Chick Corea גם Joe Henderson בטנור, Gary Peacock בבאס ו Roy Haynes בתופים. שנות השמונים לא היו שנים טובות במיוחד להיות בהן מוסיקאי ג'אז. Chick Corea ששרד את שנות השבעים בזכות המעבר ל Fusion חיפש לחזור לשורשים והחליט להקים הרכב ולהסתובב איתו בעולם כמה חודשים. הם הופיעו די הרבה אבל מיעטו להקליט. ההקלטה שנקראת בפשטות "Live in Montreux" היא למעשה התיעוד היחיד של ההרכב הזה. ואיזה תיעוד.

האלבום הזה כל כך טוב שאי אפשר להסתפק בשמיעה אחת ולעבוד למשהו אחר. כשאני שולף אותו מהספריה הוא נשאר שבוע-שבועיים בחוץ ואני שומע כמעט רק אותו בלופ. Chick Corea מוכיח כאן (למי שעוד זקוק להוכחה) כי הוא פסנתרן ענק ומתחת לכל הגימיקים הוא עדיין מוסיקאי מהשורה הראשונה שיודע ללוות כמו שרק הוא יודע והסולואים שלו, מעבר להיותם מושלמים טכנית, מיוחדים, יחודיים ומופלאים. וכאילו לא די בכך, הוא גם הלחין יותר ממחצית מהקטעים באלבום הזה: Hairy Canary שפותח את ההופעה, Folk Song שמקבל ביצוע פנטסטי של Henderson, ואחריו Psalm, quintet #2 ו Slippery When Wet, כמעט כולם (למעט Psalm) הוקלטו מוקדם יותר באותה שנה ברביעייה עם Michael Brecker, Eddie Gomez ו Steve Gadd ויצאו באלבום Three Quartets.

Joe Henderson הוא אחד הסקסופוניסטים האהובים עלי ומסתבר שגם על Chick Corea שמאד נהנה לנגן איתו. הוא משדרג כל הרכב שהוא מנגן איתו וכאן הוא פשוט מושך את Corea ואת כל ההרכב לנגינת פוסט בופ גועש.

גם חטיבת הקצב מוכיחה את עצמה כבחירה נבונה של Corea. מצד אחד Peacock הפנטסטי, מאופק ומדוייק כמו מטרונום ומצד שני Roy Haynes (שתמונתו מתנוססת על העטיפה הפנימית כשלגופו "גופיית ריסוקים") מתופף מדהים (מספיק להקשיב ל Drum Interlude ולפתיחה של Slippery When Wet כדי להבין כמה המתופף הזה הוא מוסיקאי שאינו נופל מאף מוסיקאי שמנגן כלי מלודי או הרמוני) שבשנת 1981 עוד היה בשיא כוחו ותורם כאן מנות נדיבות של גרוב בתיפוף משובח.

לצד הקטעים של Corea מנגנת הרביעייה גם את Up, Up and… הנהדר של Gary Peacock, את Trinkle, Trinkle של Monk ואת So In Love של Cole Porter.

ההקלטה הזו היא באופן מובהק בעלת גוון חופשי יותר מרוב ההקלטות של Corea ולדעתי יש לזקוף זאת לזכות Henderson ו Haynes שפשוט מצליחים לקחת את Corea לכיוונים אחרים מאלו שהוא לוקח בדרך כלל. אלבום תענוג.

פסטיבל הג'אז תל אביב - כבר מתחילים

נותרו עוד ימים ספורים לפתיחת פסטיבל הג'אז התל-אביבי שמביא, כבכל שנה, ג'אז איכותי ומשובח. התוכנית האמנותית מורכבת גם מהמיינסטרים של הג'אז אבל גם מפינות יותר נידחות (אך לא פחות מעניינות וטובות!), ומציע חומרים שלא תוכלו לראות באילת או במשכן.

הפסטיבל שיארך השנה ארבעה ימים (15 עד 18 בפברואר) יתקיים בסינמטק תל-אביב ויש לו דף פעיל (ומלא בהטבות) בפייסבוק, אתם כמובן מוזמנים להירשם כחברים ולהנות מהפינוקים המוצעים שם.

למי שעדיין אינו חבר בקבוצה הנ"ל, אספר שכעת ניתן לרכוש שני כרטיסים במחיר אחד (159 ש"ח) למופעים של שלישיית George Colligan ושביעיית Steve Bernstein שיתקיימו ביום שלישי 15.2.2011.

על מנת לקבל את ההנחה יש להתקשר לקופת הסינמטק, בטל: 03-6060800 ולציין את קוד ההנחה: 2001. מספר הכרטיסים מוגבל ל-20 זוגות להופעה, אז יאללה...

הנה קצת פרטים באדיבות ברק ויס, המנהל האומנותי של הפסטיבל:

שלישיית ג'ורג' קוליגן – יום ג' 15.2 שעה 20:00

טריו פנטסטי עם שלושה מוסיקאים נהדרים ובראשם הפסנתרן הנהדר ג'ורג' קוליגן – אחד הפסנתרנים הכי מוערכים בסצינת הג'אז בעשור האחרון – כלידר וכסיידמן. יחד עימו ינגנו בוריס קוזלוב בקונטרבס ודונלד אדוארדס. שלושתם, אגב, מהווים את הרית'ם סקשן של המינגוס ביג בנד והמינגוס דיינסטי. הופעת הטריו המאופיין בנגינה דינאמית,”פ’אנקית” ובעלת שמחת חיים יבוסס על הדיסק האחרון שהקליטו הכולל קטעים מקוריים ועיבודים מיוחדים לסטנדרטים ולקטעים פופולאריים.

כרגיל, לא לשכוח לכבות את הנגן בצד שמאל למעלה.

שביעיית סטיבן ברנסטין – יום ג' 15.2 שעה 22:30

ברנסטין (חצוצרה וסלייד-חצוצרה), המוכר לכם ודאי מהרכב סקס-מוב שלו או מה"לאונג'-ליזארדס" מגיע לראשונה לישראל עם הרכב ה"דיאספורה סול" שלו, שהיה האלבום הראשון מתוך סדרה של ארבעה אלבומים (עד כה) שהוציא בלייבל "צדיק" ובו הוא בוחן את החיבורים בין המוסיקה היהודית למוסיקה עכשווית. השביעייה תבצע עיבודים מלהיבים בעיבודים אפרו-קובאניים ופ'אנקיים ללחנים יהודיים מוכרים כ"מעוז צור", "מה נשתנה", "שלח את עמי" ועוד. ברנסטין יגיע עם עוד 3 מוסיקאים: המתופף הקובאני הפנטסטי חואן רוברטו רודריגז, הטנור פול שאפירו, והקלידן אריק דויטש: כולם מנהיגי הרכבים מאוד מוערכים בסצינה הניו יורקית. אל הרביעייה יצטרפו יקיר ששון בבריטון-סקס, אסף חכימי בגיטרה בס וגלעד דוברצקי בפרקשן. יהיה לוהט!

Assaf Kehati's Music

אינני חובב נלהב של גיטרה בג'אז. למעשה ישנם די מעט גיטריסטים ישראליים שעושים לי את זה ואפשר למנות אותם על אצבעות יד אחת: עופר גנור, עמוס הופמן ויותם זילברשטיין. כעת, אני שמח לבשר לכם שנוסף חבר חדש לרשימה המצומצמת הזו. שמו אסף קהתי והוא ניחן בבגרות מוסיקלית מפתיעה למדי לגילו הצעיר.

הוא החל את לימודי המוסיקה שלו בפסנתר (סבתו היתה מורה לפסנתר) וגיטרה ואחר כך ניגן גם שנים ארוכות בכינור. הוא למד ברימון ולאחר מכן בניו-אינגלנד קונסרבטורי בבוסטון וכבר הספיק לנגן עם מוסיקאים מוכרים כ Ran Blake בפסנתר, George Garzone בסקסופון ו Billy Hart בתופים.

הוא הוציא בינתיים שני אלבומים בהוצאה עצמית: A View From My Window ו Flowers and Other Stories בשניהם מנגנים איתו ישראליים מוכשרים: אלון פרבר בסקסופון אלט וסופרן, דניאל ספיר בבאס ואודי שלמה בתופים.

נדרשו לי לא מעט השמעות לפני שהצלחתי להתחבר לאלבומים הללו, אבל כמו שקורה בדרך כלל עם מוסיקה טובה – ההשקעה וההתמדה משתלמות. דווקא לאלבום השני היה לי מעט יותר קל להתחבר ואחרי כמה סיבובים חזרתי לאלבום הראשון וגיליתי שפתאום גם הוא ממש מדבר אלי, מצאתי בו המון יופי, רגישות ושכל שנדיר למצוא אצל אמנים צעירים, על אחת כמה וכמה באלבום ראשון.

קהתי, בניגוד להרבה גיטריסטים אחרים, הוא לא איש של פראזות בי-בופ מרשימות או של ליינים מהירים. הוא גיטריסט מהורהר שיוצר עם הגיטרה שלו אוירה מאד מיוחדת שמכשפת אותך ושואבת אותך עמוק עמוק לתוך המוסיקה שהוא מלחין. למרות שמבחינת הלחנים לא מדובר במוסיקה קשה לעיכול, האלתורים הם שעושים את העניין למורכב. גם קהתי על הגיטרה וגם אלון פרבר בסקסופונים, אינם הולכים בדרך הקלה והבטוחה של נגינת פראזות על מהלכים הרמוניים נדושים, ואינם עושים למאזין הנחות. הם מנגנים מופשט. האלתורים הולכים ונבנים כמעט מאפס, נדבך על גבי נדבך ופתאום אתה מגלה שיש להם הגיון משל עצמם וכיוון משל עצמם שתמיד מעניין לעקוב אחריהם ולראות לאן יובילו. מבחינה זו הלחנים של קהתי משרתים אותו היטב.

ההרכב כולו נהדר (בשני האלבומים), זורם ומאד קשוב, וניכר שהם נהנים לנגן ביחד ולתקשר זה עם זה.

במהלך חודש פברואר יגיע קהתי לארץ למספר הופעות במסגרת פסטיבל ג'אז חם (הוא יופיע ברביעייה עם הסקסופוניסט Seamus Blake, הבאסיסט נעם ויזנברג והמתופף Rodney Green) וגם יעביר כתות אמן. את כל הפרטים ניתן למצוא כאן:

אסף קהתי בישראל, פברואר 2011.

A Disc Per Week #3

את Bud Powell נדמה שאין צורך להציג, ובאופן מוזר, דווקא משום כך, יש צורך להציגו. Bud Powell היה אחד מאבות הביבופ בג'אז, פסנתרן מעולה, מלחין וחדשן ברמה של Thelonious Monk. אולם להבדיל מ Monk שהצליח להשריש את לחניו בקרב נגני הג'אז ולחניו הפכו לסטנדרטים המנוגנים ומוקלטים באופן תדיר עד היום, הרי ש Powell היה המבצע העיקרי של יצירותיו והן כמעט ולא הוקלטו או נוגנו בידי אחרים. המוסיקה שלו, למרבה הצער, נשארה נחלתם של מוסיקאים וידעי ח"ן והוא כמעט ואינו מוכר מחוץ לקהילת המכורים קשה (לג'אז),

Powell הניח את היסודות לפסנתרנות הג'אז המודרנית ונחשב ל Charlie Parker של הפסנתרנים, בין היתר משום שהיה הראשון שהתייחס לפסנתר לא כאל כלי מלווה אלא ככלי סולו שיכול לנגן קווי ביבופ מפותלים ומהירים, בדיוק כמו כלי הנשיפה.

מצבו הנפשי של Powell, שבילה תקופות ארוכות באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, ביחד עם התמכרותו לסמים גרמו לו להיות בלתי יציב, מבולבל וחברות התקליטים ובעלי המועדנים העדיפו שלא לקחת איתו סיכון ומיעטו לתת לו עבודה.

רוב מבקרי הג'אז מסכימים כי הקלטותיו הטובות יותר של Powell נעשו לפני 1954, וכי הפסנתרנות שלו בתקופה שאחרי 1954 אינה משתווה לזו שלפני כן. (בשנים 1951 עד 1953 שהה Powell באשפוז כפוי וחטף כמות הגונה של מכות חשמל שללא ספק השאירו בו את רישומן).

אני, באופן אישי, מאד אוהב אותו גם בהקלטות מאוחרות יותר כמו ההקלטה מ 24 במאי 1958 שעשה עבור הלייבל Blue Note ויצאה באלבום Time Waits או בשמו המלא:The Amazing Bud Powell, Vol.4. בהקלטה הזו מנגנים לצידו של Bud Powell גם Sam Jones בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. ל Bud Powell לא היה הרכב קבוע והשניים, שהיו "אמני בית" בלייבל Blue Note, נשכרו באותו יום כדי ללוות את Powell. התוצאה נפלאה ומציגה את הגאונות של Powell לא רק בהיבט הפסנתרני שהוא כביכול כבר רחוק מיכולותיו בשנים שלפני כן (אבל אל תטעו. גם ב 1958 Powell לא היה פראייר) אלא גם בהיבט ההלחנה. כל שבעת הקטעים באלבום הם פרי עטו של Powell (יש גם שני alternates: ל Sub City ול John's Abbey) והם פורשים תמונה מרתקת של מלחין ויוצר מקורי, אף אם באותה תקופה כבר לא כל כך חדשני.

לצערי, לא מצאתי טיוב ישירות מהאלבום הזה, אבל הנה הקלטה של John's Abbey שנעשתה ב 1959 עם Pierre Michellot בבאס ו Kenny Clarke בתופים:

לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שבצד שמאל למעלה

אגב, כל ארבעת הדיסקים שהקליט Powell ל Blue note, שיצאו תחת השם: The Amazing Bud Powell vol.1-4 וכוללים הקלטות משנת 1949 ועד 1958 בהרכבים שונים - מומלצים מאד.

סיכום פסטיבל הג'אז החורפי (!!) באילת

שום דבר לא יכול היה להכין אותי לקור העז ששרר בפסטיבל הג'אז (החורפי) באילת. נכון, שאזכור המילה חורף צריך היה להדליק נורה אדומה, אבל היי – זה פסטיבל הג'אז באילת. זה הפסטיבל שבו עוד לפני סוף ההופעה הראשונה הפה והעיניים כבר מתייבשים, והמים הקרים עוד שניה רותחים לך בבקבוק.

בחורף, מסתבר, הקור האילתי אינו מגלה רחמים. ואלמלא המוסיקה היתה כל כך טובה – הייתי בוודאי חוזר חולה. אבל לא כך קרה.

ההופעה עמה פתחתי את הפסטיבל היתה הופעתם של ה Bad Plus. פעם שלישית בישראל ומזה כמה חודשים במערכת הסטריאו שלי. כתבתי עליהם כאן לא מזמן ולמרבה השמחה הם אפילו עלו על הציפיות. ההופעה שלהם היתה מעולה ומפתיעה. את החומרים כבר הכרתי לא רע, אבל באופן מוזר למדי בהקלטות שלהם ששמעתי לא הצלחתי להבין עד כמה חזקה ומרשימה היא נוכחותם של David King המתופף ושל Reid Anderson הבאסיסט. שני אלה התגלו כמוסיקאים פשוט מצויינים עם טכניקה מרשימה וטעם טוב, שביחד עם הפסנתרן Ethan Iverson נתנו הופעה אנרגטית וסוחפת, ממש לא מתפשרת (מוסיקלית) ובכל זאת הצליחו לרתק את קהל הפסטיבל ולהוציא ממנו תשואות אדירות. ה Bad Plus נשמעים בהופעה מושלם, יש שיאמרו מושלם מדי. התקשורת ביניהם היא ברמה אחרת מרוב הרכבי הטריו ששמעתי והמוסיקה שלהם (כשהם לא עושים קאוורים) באמת לוקחת כיוונים חדשים ומאתגרים. היה מצויין.

היום הראשון חלף עבר לו ואני נסתי למלון להתחמם. למחרת, גמרתי אומר, לא ישבור אותי הקור. הרי יש לי שלוש הופעות לשמוע וג'יסמונטי רק בסוף. אני לא יכול להרשות לעצמי לסבול מקור, החלטתי.

ואכן לקראת היום השני התכוננתי כפי שמתכוננים למארב לילי. שני זוגות גרביים, חולצה קצרה ומעליה ארוכה וסוודר עבה, ולגיבוי אף הכנסתי לתיק שמיכה מפנקת. שיהיה.

תוכנית היום השני החלה בהופעת דואו משובחת של אלי דג'יברי, שתמיד כיף גדול לשמוע אותו מנגן, ביחד עם Kenny Barron המופלא שליטף את הפסנתר ביד רכה והוציא ממני גרגורי עונג. התוכנית כללה בעיקר סטנדרטים והיתה הופעה פותחת מצויינת. דג'יברי למד בעבר אצל Barron אבל לא הופיע עמו מעולם וההופעה איתו היתה מן הגשמת חלום של דג'יברי לנגן עם "הפסנתרן של Stan Getz". בפועל שמעתי לא מעט השפעות Getz-יות בנגינה של אלי באותו ערב.

ההופעה השניה, שמלכתחילה צפיתי שתהיה הנקודה החלשה של הערב, אכן התגלתה ככזו. Juan Carlos Caceres הרעים בקולו ודפק על הקלידים ללא רחמים. ההופעה היתה אמורה לקחת את הטנגו לשורשים האפריקאיים שלו (וואלה ? לטנגו שורשים אפריקאיים ?) אבל בפועל נשמעה קצת כחלטורה. הקטעים היו ברובם דומים מדי זה לזה ורובם כלל לא היו טנגו. בהחלט לא ברמה של שאר ההופעות.

מכאן, במעבר חד, עוברים להופעה שרק בשבילה היה שווה לרדת לאילת ולשבת בקור המקפיא שלוש שעות. Egberto Gismonti, בארץ. לא להאמין כמה כשרון נשפך לאיש הזה מקצות האצבעות. בשיער אפור ארוך החנוט בכיפה אדומה, עלה הגאון המוסיקלי הזה והפליא לנגן גם בפסנתר וגם בגיטרה.

כבר בשניות הראשונות, כשהתיישב Gismonti ליד הפסנתר והניח את אצבעותיו על קלידיו ברי המזל, אפשר היה לשמוע את הפסנתר מתיישר, מזדקף ומתעורר לקראתו. איזה צליל יפה וצלול. ארבעה פסנתרנים שמעתי בפסטיבל על הפסנתר הזה. מלבד Juan Carlos שהתעקש להכאיב לפסנתר, שלושה פסנתרנים הוציאו ממנו, כל אחד, משהו אחר לגמרי. הנגינה שוברת המוסכמות של Iverson, הליטוף המפנק של Barron והמקוריות הגאונית של Gismonti גרמו לי בעיקר לקנא בפסנתר.

בדרך כלל אני מאד אוהב את נגינת הפסנתר של Gismonti וקצת מתקשה להתחבר לגיטרה. הפעם פשוט נשפכתי מהפסנתר והתחברתי בלי שום בעיה לגיטרה. הוא ניגן שני קטעים בפסנתר (ולו רק כדי להתגבר על הקור) ועבר לעוד מספר קטעים על גיטרות 12 המיתרים המפורסמות שלו (אחת אקוסטית ואחת "קלאסית") לא לפני שהתיישב והסביר לכולנו (בליווי הדגמות) כי המוסיקה שלו אמנם מקורית אבל היא נשענת על אדניה המוצקים של המוסיקה הברזילאית הקלאסית. לקראת הסוף חזר המכשף Gismonti לפסנתר רק כדי לשלוח אותי בחזרה למלון עם חיוך אידיוטי מרוח לי על הפנים וטעם של עוד.

אז לסיכום, היה פסטיבל נהדר, אילת נהנתה ממזג אויר משובח במשך היום ובדיעבד ההערכות שלי היתה קצת מוגזמת, בשמיכה לא השתמשתי.

ועוד הערה אחרונה למארגנים:

האוירה בכניסה לנמל היתה מאד לא נעימה, בלשון המעטה. השומרים בפתח היו חמושים מדי ואגרסיביים מדי בשביל פסטיבל ג'אז, וכל תהליך הכניסה למתחם הנמל שהיה מותנה בהצגת תעודה מזהה היה לא לעניין. גם אחרי שכבר נכנסתי לנמל נאסר עלי ללכת את שלוש מאות המטרים עד להאנגר בו התקיימו ההופעות ונתבקשתי (לא באדיבות יתירה) להמתין לשאטל שיקח אותי. כך גם בכניסה וגם ביציאה.

The Bad Plus

בהתחלה היה לי קצת קשה איתם, עם ה Bad Plus. הקטע של לנגן רוק או אפילו (גוועלד) פופ בטריו פסנתר-בס-תופים נשמע לי כמו גימיק ריק. לא כל כך התחברתי אליהם ואני מודה שגם לא ממש התעקשתי להמשיך לנסות. מבחינתי הם לא באמת ניגנו ג'אז. נכון, גם Brad Mehldau מנגן שירים שלא תמצא ב Real Book* אבל הי – זה Brad Mehldau, מותר לו לעשות מה שבא לו כי הוא כבר הוכיח לכולם שהוא יודע ג'אז מהו. אבל אלה? ומה בכלל הקטע עם השם שלהם? מה זה ה"Bad Plus" הזה - הם "הרעים ועוד" או שזה "הפלוס הרע"?

כל זה השתנה לאחרונה אחרי ששמעתי בוטלג של הופעה שלהם ב Village Vanguard בניו יורק ונפלתי. פתאום כבר לא היה אכפת לי אם הם מנגנים ג'אז או לא (והם כן. ועוד איך), מאיפה הם שואבים את הרפרטואר שלהם, או האם הם רוקיסטים שבאו לנגן ג'אז או ג'אזיסטים שבאו לנגן רוק. הם פשוט היו מדהימים באופן שבו הם שילבו בין ג'אז לרוק כאילו לא שמעו על פיוז'ן מעולם.

הפיוז'ן שלהם הוא לא פיוז'ן שנות ה-70 שנסמך בעיקר על טכניקה חסרת מעצורים, אפקטים, ושלל מקלדות ומכשירים עתירי מפסקים שהפיקו מבחר מרשים ומעצבן של צלילים מסונתזים. לא. הפיוז'ן שלהם נשמע טבעי לגמרי.

David King, המתופף, לא מנגן סווינג. הוא גם לא מנסה להוכיח את כוחו באוניסונים מהגהינום שהיו חביבים כל כך על מתופפי הפיוז'ן של שנות ה-70. הוא פשוט מתופף רוק שיודע שלפעמים צריך להניח את כל הטכניקה והמורכבות הריתמית בצד ופשוט להכות חזק וברור על הביט. מהצד השני נמצא הפסנתרן Ethan Iverson, איש מופלא ששולט בכל סגנון אפשרי ולא מנגן באף סגנון במובהק. יודע לתת בראש מצד אחד ולנגן שֶקֶט מצד שני. הוא מוסיקאי נדיר עם ידע אדיר ותשוקה בוערת לג'אז ולמוסיקאי ג'אז. (ממליץ לכם לקרוא בבלוג שלו – "Do The Math" ואני בטוח שתבינו על מה אני מדבר). ביחד עם Reid Anderson על הבאס הם גורמים לכל הדבר הזה לקרות ולהישמע טבעי ואמין.

לרגע הם נשמעים הכי בנאלי, מנגנים את השיר פשוט כמו שהוא, ורגע אחרי הם מתפוצצים בסולו שהוא כמעט Free Jazz. משחקים עם המלודיה ועם הקצב וטוענים את השיר באנרגיות שגורמות לך לתהות מי אמר שברוק חייבים לנגן גיטרה.

בראיונות איתם הם טוענים שהסוד שלהם הוא בעובדה שהם נמצאים כבר 10 שנים ביחד ב"להקה" שהם מתעקשים שאין לה מנהיג. העובדה שההרכב עובד ביחד לאורך זמן רב בהחלט תורמת לתקשורת ביניהם וליכולת שלהם להישמע כגוף אחד, ובאמת 10 שנים ביחד זו תקופה מאד משמעותית ותופעה די חריגה בג'אז.

זה לא פשוט לעשות בטריו פסנתר-באס-תופים משהו שלא נשמע כמו משהו שכבר עשו אלף פעם לפניך. אבל כמו כל הרכבי הטריו הגדולים, ה Bad Plus מצליחים להביא לבמה משהו שלהם, סגנון ייחודי ששואב את השפעותיו גם מהג'אז הקלאסי וגם מהרוק ומהאינדי ומצליח להישמע נכון, רלוונטי, מעניין ובעיקר נורא יפה.

עד היום הם הקליטו 8 אלבומים (ובוטלג מאושר אחד), והופיעו בלי סוף. האלבום האחרון שלהם Never Stop הוא פשוט פנטסטי לטעמי והוא גם האלבום הראשון שלהם שמורכב כולו אך ורק מקטעים מקוריים שלהם. האזנה לאלבום הזה גורמת לי לחכות בקוצר רוח להופעתם הצפויה כאן בינואר, בפסטיבל הג'אז החורפי באילת.

אתר פסטיבל הג'אז (החורפי) באילת.

כל התמונות: Cameron Wittig

A Disc Per Week #2

כבר עבר שבוע, ואני שמח לספר לכם שהפינה הזו גורמת לי להתחבט כבר מיום שלישי מה יהיה הדיסק עליו אמליץ השבוע. בסך הכל היו שתי אופציות מאד שונות זו מזו. על אחת תשמעו מיד, והשניה בטח באחד השבועות הקרובים. אבל למה להשאיר אתכם במתח ? אני מניח שכולם מכירים את Art Blakey וה- Jazz Messangers שלו. רוב ההקלטות המפורסמות שלהם יצאו בלייבל Blue Note. הם כנראה ההרכב הכי מזוהה עם הלייבל הזה ויש שיגידו שהסאונד שלהם זה הסאונד של Blue Note. לא רחוק מהאמת, לדעתי. והנה אני עומד להמליץ לרכם על הקלטה פשוט נפלאה של ההרכב הזה דווקא בלייבל Riverside, כמעט חילול הקודש. שם האלבום הוא Ugetsu, פנטזיה ביפנית, ומדובר בהקלטה של הופעה חיה שנערכה במועדון ה Birdland בניו יורק ב 16 ביוני 1963. מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה, Curtis Fuller בטרומבון, Wayne Shorter בטנור, Cedar Walton בפסנתר, Reggie Workman בבאס וכמובן הלידר הבלתי מעורער Art Blakey. תשעה חודשים לאחר מכן ההרכב הזה בדיוק יתכנס באולפן של Rudy Van Gelder להקלטת האלבום Free For All. תשעה קטעים יש בדיסק הזה וכולם מולחנים נהדר ומעובדים לתפארת כמסורת ה Messangers. ארבעה קטעים של Shorter, שניים של Fuller, אחד של Walton וגם סטנדרט אחד: I didn't know what time it was של Rodgers and Hart. כולם נמצאים כאן בכושר מעולה ובמיוחד מתבלטים בנגינה Shorter ו Walton.

ועוד קוריוז אחד לפני שנתחיל את השבוע – ב Liner Notes שעל העטיפה מציין Ed Sherman כי נדהם לראות שבלייקי, מנהיג ההרכב, לא לוקח ולו סולו אחד כל ההופעה. איזה מפגן של שליטה עצמית, הוא אומר. אלא שכשיצא התקליט על גבי קומפקט דיסק נוספו לו שלושה קטעים ובקטע האחרון - בדיוק. סולו תופים....

אז שיהיה שבוע טוב, והנה כמובן Ugetsu שהלחין Cedar Walton: (לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שמצד שמאל למעלה)