A song for my father - 1968

Horace Silver בביצוע של כמעט 20 דקות לאחד מהקטעים הכי מזוהים איתו: A Song For My Father.
לצדו של Silver בפסנתר מנגנים Bennie Maupin בטנור, Bill Hardman בחצוצרה, John Williams בבאס ו Billy Cobham בתופים.
הקלטה מהטלויזיה הדנית משנת 1968.

Monk's Music

לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.

בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.

התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.

לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.

באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...

האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:

מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.

למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.

בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:

The Darkness deepens; Lord with me abide.

When other helpers fail and comforts flee,

Help of the helpless, O abide with me.

התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.

במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.

Art Blakey תיאר זאת כך:

“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.

אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.

מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.

ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.

הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.

לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.

הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.

ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.

החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.

אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.

(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)

נדב רמז / אלון נחושתן

מכירים את אלון נחושתן ? אז אולי את נדב רמז ?

אם עניתם לא על שתי השאלות, אל תדאגו. אתם בחברה טובה (וממילא זה עומד להשתנות). עד לפני שבועיים גם אני לא הכרתי מי מהם. שמו של נחושתן עוד צלצל לי מוכר אבל לא ידעתי לומר מניין ואפילו לא ידעתי באיזה כלי הוא מנגן.

כל זה השתנה ממש לאחרונה כשקיבלתי לידי, בהפרש של כמה ימים, את אלבומיהם האחרונים של השניים, והאמת – הופתעתי לחלוטין. כמי שחשב שהוא מכיר את סצינת הג'אז הישראלי קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. איך זה שני מוסיקאים נפלאים שהוציאו אלבומים מעולים ואני מעולם לא שמעתי עליהם.

נתחיל בנדב רמז. גיטריסט. בוגר תלמה ילין, Berklee וה- New England Conservatory. זהו אלבומו הראשון, שיצא בלייבל Brooklyn Jazz Underground והוא נקרא בפשטות "So Far". האלבום הזה הפתיע אותי לגמרי. אני לא משוגע על גיטרה בג'אז ואלבום ראשון של גיטריסט הוא בדרך כלל ערובה למקבץ קטעים טכניים שמשמשים כלי להפגנת יכולת. אבל כאן התמונה היתה שונה לגמרי.

האלבום מנוגן בשישייה עם James Wylie בסקסופון אלט ובקלרינט, Steve Brickman המדהים בסקסופון טנור, שי מאסטרו בפסנתר, אברי בורכוב בבאס וזיו רביץ בתופים. בנוסף מתארח גם איתמר בורכוב בחצוצרה בשני קטעים. המוסיקה מגוונת, יפה ומושכת את הלב, מזכירה לי קצת את המוסיקה של עומר אביטל. הרשים אותי לא פחות חוסר האגו שהפגין רמז ונראה שהרבה יותר חשוב היה לו להוציא את המוסיקה בצורה הטובה ביותר שאפשר, מאשר להפגין את יכולותיו הטכניות כגיטריסט, ואלו בפירוש אינן מבוטלות. הצליל המקסים שהוא מפיק מן הגיטרה, התזמורים המושלמים והנגינה הקולחת של נדב ושל שאר חברי ההרכב שלו הניבו אלבום מגובש, ברמה גבוהה מאד שתענוג להאזין לו עוד ועוד. באלבומים אחרים הייתי נוטה להתייחס לנגינה של כל אחד מחברי ההרכב, אבל כאן זה יהיה פשוט לא נכון לעשות כן, משום שיותר משיש כאן אוסף של נגנים שחברו יחד לעשות אלבום, יש כאן נגינה של הרכב שהוא בעצם יחידה אחת, שלם הגדול מסכום חלקיו. וזה, בעיני ההישג הגדול ביותר של האלבום הזה.

האתר של נדב רמז

ומכאן נעבור לאלון נחושתן. פסנתרן ומלחין. בשיחה עמו הוא מתגלה לי כאינטלקטואל אמיתי, בעל ספקטרום מוסיקלי רחב ביותר שמיטיב לדבר על מוסיקה לא פחות משהוא מיטיב לעשותה.

נחושתן, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים המשיך אף הוא את לימודי ב New England Cpnservatory והוא שוהה בניו-יורק משנת 2003. הוא הקליט לא מעט ומופיע די הרבה, בין היתר עם החצוצרן Frank London (שיהיה בספטמבר בירושלים ויופיע עם מארש שונדורמה במסגרת פסטיבל "צדיקים בירושלים"), עם William Parker, עם Roy Campbell, Mark Dresser, Daniel Carter, Chris Cheek ורבים אחרים.

בשנת 2002 הקים את ההרכב TalaT ובשנת 2006 הם הקליטו אלבום ללייבל "צדיק" שנקרא The Growl. חברי ההרכב, מלבד אלון נחושתן שמנגן פסנתר וקלידים, הם Marc Mommaas בסקסופונים, Matt Shulman בחצוצרה, Matt Pavolka בבאס ו Jordan Perlson בתופים.

חברים, שמעתי הרבה אלבומי כליזמר-ג'אז ב"צדיק" וזה בעיני אחד הטובים שבהם. קולח, אינטליגנטי, רב שכבתי, מתכתב היטב הן עם מסורת הג'אז והן עם המסורת היהודית ולא פחות חשוב - מלא הומור.

תשמעו איזה יופי הוא מוציא משיווי משקל את "אדון עולם" (LOA’MADON) או תשמעו את Hassidic Monk שמתחיל עם "אבינו מלכנו" וגולש בטבעיות גאונית ל Well, You Needn’t ול Misterioso. ממש מפתיע אותי בכל פעם מחדש שמוסיקאים שלא גדלו על "מוסיקה יהודית" מצליחים להתחבר לסגנון הזה ולהפיח בו חיים.

לאתר המושקע של TalaT

נחושתן נמצא בימים אלה בארץ וב 23 באוגוסט הוא עורך מופע השקה לאלבומו החדש: Beyond Words. האלבום הוקלט לפני כשנה וחצי אך יצא רק לאחרונה בלייבל buckyball records, ובאופן מפתיע (ובעצם, ממש לא מפתיע כשמכירים קצת את הוורסטיליות של נחושתן) הוא שונה לגמרי מהחומר של TalaT. זהו אלבום טריו פסנתר עם Francois Moutin בבאס ו Dan Weiss בתופים. להבדיל מאשר ב The Growl כאן הנגינה של אלון במרכז ואיזו עבודה נפלאה הוא עושה על הפסנתר כשהוא לוקח את המאזין למסע מופלא שאינו מפסיק להפתיע. הנגינה שלו בוטחת, רגע אחד הוא לגמרי "בפנים" ובמשנהו, ממש כמו עליסה בארץ הפלאות, אתה מוצא את עצמך לגמרי "בחוץ". ושוב נחושתן מצליח לקיים סינרגיה מופלאה בין מסורתי למקורי. בין הבטוח להרפתקני. הוא מאלתר מקורי ומלא השראה שמצליח לגרום לך לא לאבד קשב אפילו לרגע, כי מי יודע מה תפספס. הנגנים שאיתו עושים עבודה מופלאה, Moutin ו Weiss (גם עליהם לא שמעתי עד כה כמובן) מתגלים כצוות מוכשר ביותר וביחד עם אלון הם מייצרים גרוב סוחף שמסוגל בשנייה להישבר לרסיסים קטנים של מקצבים שבורים. Moutin מקבל לא מעט זמן סולו ולמרבה השמחה הוא יודע לנצלו היטב.

Weiss, Nechushtan, Moutin

בהופעה בארץ, שתיערך בתיאטרון הסימטה ביפו, ב 23.8.2011 ילוו אותו דניאל ספיר בבאס ושחר חזיזה בתופים. אליהם יצטרף גם אלון פרבר בסקסופון. אני בהחלט מתכוון להיות שם.

לאתר של אלון

הקולנוע הסודי

אמנם הבלוג סבל מהזנחה פושעת בחודשים האחרונים, אבל אני מבטיח לנסות לשפר.
הנה רק היום הוספתי את "הקולנוע הסודי" ויש לי המון חומר להראות לכם שם.

לרגל הפתיחה, הופעת ה- 100 של Keith Jarrett ביפן בשנת 1987 במלואה. סולו פסנתר מכשף !

The Periodic Table Of Jazz

במסגרת שיטוטי נתקלתי באתר של David Marriott, Jr., מוסיקאי ומעצב גרפי מסיאטל שיצר את "הטבלה המחזורית" של הג'אז. הקליקו על התמונה כדי להגדיל.

והנה לינק לאתר: RED RASPUS DESIGN

גילו צדיקים

פסטיבל אילת השנה מבאס מהרגיל, אבל הפתעה מרעננת מגיעה דווקא מכיוון ירושלים שמדי כמה שנים , וכל פעם במסגרת אחרת (שלצערי ממאנת להכות שורשים), מצליחה למשוך אליה אומנים מעניינים ויצירתיים.

במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר יתקיימו ארבעה הופעות (שיתפרשו על פני שלושה ערבים) של אומני הלייבל "צדיק" של John Zorn:

• שביעיית רוברטו חואן רודריגז (18 באוגוסט)

• רביעיית אורי גורביץ' (ב 1 בספטמבר)

• רביעיית אייל מעוז מנגן "אדום" (ב 1 בספטמבר)

• ולקינוח, מפגש בין החצוצרן פרנק לונדון למארש דונדורמה (ב 8 בספטמבר)

ההופעות יתקיימו בחצר בית אבי חי בירושלים (אוויר טוב מובטח) במשך שלושה ערבים.

מחיר הכרטיסים שווים לכל נפש ולכל כיס: 50-60 ₪ ולסטודנטים – 20 ₪ בלבד!

על הניהול האומנותי של הסדרה הזו מופקד ברק ויס שמפגין אומץ לא מבוטל בבחירות האומנותיות שלו ודואג לחשוף את הקהל לפנים הפחות מסחריות והיותר מעניינות של הג'אז העכשווי.

רוברטו חואן רודריגז

אמן כלי ההקשה והתיפוף רוברטו חואן רודריגז, מהמתופפים המבוקשים בעולם (ניגן ומנגן עם פול סיימון, ג'ו ג'קסון, מוריס אל-מדאיוני, פקיטו ד'ריברה, מארק ריבו ועוד), הוא מוסיקאי נדיר המשלב מוסיקה קובנית קלאסית עם כליזמר ועם מוסיקה אנדלוסית. מופע מלהיב של מוסיקה מקורית, מקצבים קובניים לוהטים ולחנים יהודיים.

רוברטו רודריגז (קובה וארה"ב) – תופים ושירה; גלעד הראל (ישראל) – קלרינט; יונתן קרן (ארה"ב) – כינור; ויטלי פודולסקי (ישראל) – אקורדיון; איתי אברמוביץ' (ישראל) – פסנתר ואורגן; מיקי ורשאי (ישראל) – בס; חן "פפה" מאיר (ישראל) – כלי הקשה ושירה

אייל מעוז ורביעיית "אדום"

מעוז, מטובי נגני הגיטרה-ג'אז בניו יורק, במופע המשלב ג'אז, גיטרות רוק ומוסיקה יהודית.

אייל מעוז (ארה"ב) – גיטרה; הוד מושונוב (ישראל) – קלידים; גבריאל מאיר (ישראל) – בס; שחר חזיזה (ישראל) – תופים

רביעיית אורי גורביץ' – The Storyteller:

אורי גורביץ', מהסקסופוניסטים הישראלים הכשרוניים ביותר הפועלים כיום בסצנה הניו יורקית, משלב ביצירתו השפעות פוסט-בופיות בסגנון ג'ון קולטריין עם ניחוחות מהזמר העברי ומהמוסיקה של יהדות מזרח אירופה, צפון אפריקה ותימן. לגורביץ' מצטרפים שלושה מוסיקאים מהשורה הראשונה בג'אז הישראלי והבינלאומי.

אורי גורביץ' (ניו יורק) – סקסופון אלט; ניתאי הרשקוביץ (ישראל)– פסנתר וקלידים; גלעד אברו (ישראל) – קונטרבס; זיו רביץ (ניו יורק) – תופים

פרנק לונדון פוגש את מארש דונדורמה

החצוצרן פרנק לונדון, אחד המרכזיים והפוריים בסצנת הכליזמר הרדיקלית בניו יורק ומנהיגם של כמה הרכבים מפורסמים, בהם The Klezmatics, Hasidic New Wave ו-Brotherhood of Brass, פוגש את תזמורת כלי הנשיפה בת 15 הנגנים בעלת השורשים הירושלמיים, מארש דונדורמה, למופע סיום מלהיב המשלב ניגונים חסידיים, מוסיקה מזרח תיכונית ויצירות מקוריות של פרנק לונדון ושל חברי מארש דונדורמה בביצועים משותפים ומרקידים.

Roy Assaf and Augmented Reality

לפני מספר שבועות יצר עמי קשר רועי אסף וביקש לשלוח לי את אלבום הביכורים של הטריו החדש שלו שנקרא Augmented Reality . שמעתי את האלבום מיד לאחר שהגיע אלי ואהבתי. השבתי אפוא לרועי שאשמח לכתוב על האלבום בבלוג. מאז שמעתי את האלבום עוד פעמים רבות בהנאה מרובה. השבועות נקפו ולמרות שהבטחתי ואהבתי, לצערי, לא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עד עכשיו. מצטער רועי.

רועי אסף, מנגן פסנתר, עבר את מסלול ההכשרה ה"סטנדרטי" למוסיקאי ג'אז ישראליים (תלמה ילין, שטריקר( ומשם המשיך ל Berklee ו Manhattan School Of Music.

באלבום הזה (בהוצאת הלייבל Daywood Drive) הוא מנגן עם הבאסיסט Jorge Roeder ועם המתופף רונן איציק וביחד הם יוצרים טריו מגובש ומגוון ומאד שמרגיש בבית גם בקטעים השקטים וגם בקטעים הגרוביים יותר.

לא מדובר באלבום תובעני או קשה להאזנה. להיפך - המוסיקה מאד קומוניקטיבית ולכן בהתחלה חששתי שהאלבום ימצה את עצמו אחרי 3-4 האזנות, אבל שמחתי להתבדות. הקטעים קצרים (אפילו קצרים מדי לטעמי) בין 3 ל 5 דקות ומאד ממוקדים ולא מאפשרים לנגנים לצאת למסעות ארוכים במחוזות האלתור. ואולי דווקא זה סוד קסמו של האלבום הזה, שמשאיר אותי שוב ושוב, אחרי כל השמעה, עם טעם של עוד.

רוב הקטעים הולחנו בידי רועי אסף ורונן איציק למעט 3 קטעים: Alfonsina Y El Mar של Ariel Ramirez, Only Trust Your Heart של Benny Carter (ההרכב ממש פורח בקטע הזה) ו Leaving של Richie Beirach.

קל להבחין בשלל השפעות שנטמעו בנגינת הטריו הזה בכלל ובנגינתו של רועי בפרט. מ Enrico Pieranunzi (קחו לדוגמה את הקטע השני Alfonsina Y El Mar) עבור ב Paul Bley (ברצועה השישית Stone And Sun), ועד ה Bad Plus (למשל, קטע מספר 5: Sepharadic). כל ההשפעות הללו נמזגו בקלות לתוך הטריו והתוצאה מענגת.

Jorge Roeder, הבאסיסט הפרואני, עושה עבודה טובה מאד לאורך כל האלבום. הוא מלווה קשוב ויצירתי וקטעי הסולו שלו מביאים הרבה יותר מוסיקה מאשר מפגן של טכניקה.

ואחרון חביב, רונן איציק, שמלבד היותו המתופף מתגלה גם כמלחין מוכשר שאחראי למחצית מהלחנים באלבום הזה.

הייתי שמח מאד לשמוע אותם בהופעה, ולראות כיצד הם מפתחים את הלחנים המוקלטים וממלאים את המסגרות המוסיקליות הנהדרות הללו באילתורים. אלא שבינתיים הם מופיעים רק בחו"ל (לתשומת לב הקוראים בעלי ההשפעה והמהלכים בפסטיבלי הג'אז השונים).

לפרטים נוספים בקרו באתר המושקע של הטריו או בדף האלבום באתר הלייבל Daywood Drive.

Sonny Rollins - The Bridge

בשנת 1959, כשהיה הסקסופוניסט Sonny Rollins בשיא הקריירה שלו לאחר שניגן עם כולם (מ Clifford Brown ועד Miles Davis) והשפיע על דור שלם של סקסופוניסטים (מכירים את האלבום "Like Sonny" של Coltrane ?), חש Rollins צורך עז לעזוב את שגרת ההופעות, המועדונים, האלכוהול והסמים ולחזור לבסיס שלו. להתאמן בנגינה. לבד. רק הוא והסקסופון.

Rollins שגר אז בדירה קטנה בבית משותף באיזור Brooklyn, נאלץ לחפש מקום בו יוכל להתאמן שעות על גבי שעות מבלי לשגע את השכנים (הוא מספר שהיתה לו שכנה בהיריון והוא לא רצה לקחת על עצמו שיקרה לה משהו בעקבות החשיפה לרעש). המקום שמצא Rollins היה באיזור הולכי הרגל מעל לגשר Williamsburg ובעקבות זאת התמונה של "סקסופוניסט על הגשר" הפכה לאחד האייקונים הנדושים בפוטוגרפיה של הג'אז.

אבל Rollins באמת התאמן שם מדי יום שעות ארוכות, ליטש את הסגנון שלו והשביע את הפרפקציוניזם הידוע שלו במשך שלוש שנים. בפברואר שנת 1962, כשהיה בן 32, החליט Rollins לשבור את השתיקה הארוכה שגזר על עצמו והקליט במשך את האלבום שנקרא "The Bridge" על שם הגשר ההוא, ה Woodshed שלו.

לצורך ההקלטה חברו אליו Jim Hall בגיטרה, Bob Cranshaw בבאס ו Ben Riley בתופים (ו Harry Saunders בתופים בקטע אחד) וביחד הקליטו את ה"קאמבק" של Rollins.

הביקורות, שחשבו שאחרי שלוש שנים Rollins יביא בשורה חדשה ומודרנית, די התבדו מכיוון שהגון והסגנון המוכרים של Rollins נשארו. אולם האלבום הזה הוא בעיני אחד היפים ביותר של Rollins מבחינת בחירת הקטעים, האינטראקציה עם Jim Hall ואפילו סאונד הסקסופון של Rollins שהוא כל כך מושלם כאן.

הרפרטואר בדיסק הזה מורכב מארבעה סטנדרטים (Without A Song, Where Are You, God Bless The Child ו You Do Something To Me) ומשני קטעים מקוריים של Rollins (John S, The Bridge, שניהם מתאפיינים במשחקים רתמיים).

הנה God Bless The Child המקסים מתוך האלבום הזה:

הנוכחות של Jim Hall בגיטרה מכשפת ואני לא חושב שאי פעם נהניתי מגיטרה בג'אז כפי שאני נהנה מהנגינה של Hall באלבום הזה. אלו לאו דווקא הסולואים ש Hall מנגן אלא יותר הליווי שיושב מושלם ביחד עם הטנור של Rollins. צריך לזכור שלפני ההפסקה שנטל, Rollins הקליט והופיע בעיקר בהרכב של שלישייה עם באס ותופים בלבד. Rollins רצה לנצל את החופש ההרמוני שבהרכב כזה, מבלי להיות מוגבל להרמוניה המוכתבת בידי פסנתר או גיטרה. העובדה שבחזרתו לזירת הג'אז הוא הופיע עם גיטריסט היתה דבר בלתי צפוי מבחינת הקהל של Rollins ובמובן הזה הוא הפתיע מאד. אולם אחרי ששומעים את האלבום הזה מבינים שהבחירה ב Jim Hall היתה נבונה ומוצלחת מאין כמוה שכן הסינרגיה שלו עם Rollins נדירה. לא זו בלבד ש Hall מצליח שלא להגביל את הנגינה של Rollins ואת החופש שלו, אלא שהוא מתגלה כתוספת משדרגת שמעניקה גוונים נוספים ויוצרת הזדמנויות ל Rollins להגיב עליהן, מבחינה ריתמית, מלודית והרמונית.

בחירה מוצלחת נוספת שתלווה את Rollins למשך עשרות שנים ונדמה לי שאפילו עד היום ממש, היא הבחירה בבאסיסט Bob Cranshaw. הנגינה של Cranshaw הפכה כבר לאחד מסימני ההיכר של Rollins, אמנם מאוחר יותר הוא עבר לבאס חשמלי אך כאן הוא עדיין בקונטרה-באס ונשמע מצויין.

את רוב עבודת התיפוף באלבום הזה עושה, כאמור, Ben Riley המצויין, למעט בקטע God Bless The Child שהוקלט שבועיים מוקדם יותר ובו מנגן H.T. Saunders.

רולינס על הגשר (דוקומנטרי, 1968):

ולמרבה השמחה יש קטעי וידאו של ההרכב הזה ממש (כאן קצת יותר סוער מאשר באלבום) מתוך התוכנית Jazz Casual:

John Scofield - A Moment's Peace

חם היום, אני מניח שלכולכם, אבל כאן בדרום הלוהט מדובר ב 37 מעלות. אללי...

כדי לנסות ולצנן את היום הבוער הקשבתי לחדש של John Scofield עם Larry Goldings באורגן ופסנתר, Scott Colley בבס ו Brian Blade בתופים.

זהו אלבום איטי ורגוע למדי המורכב ברובו מבלדות ומכיל לא מעט סטנדרטים (I will שתמיד מזכיר לי את אחינעם ניני, You Don't Know What Love Is, I Loves You Porgy, Gee Baby, Ain't I Good To You? ו I Want to talk about you) לצד קטעים מקוריים של Scofield.

סקופילד מנגן פשוט, ישר ולעניין. בלי גימיקים מיותרים והפגנת שרירים בלתי נחוצה הוא שב ומוכיח (כאילו שמישהו פיקפק) כמה מוסיקלי הוא, ואחרי האלבום האחרון שלו שהיה סתמי בעיני אני מאד נהנה לשמוע את האלבום הזה.

גם Goldings עושה עבודה מצויינת (מזמן לא שמעתי אותו מנגן פסנתר וכאן הוא לוקח כמה סולואים יפים בפסנתר).

מי שקצת נעלם לי באלבום הזה הוא בריאן בלייד שלמרות היותו מתופף ענק מסתפק כאן בנגינה פשוטה למדי, ובעצם... דווקא זה מה שעושה אותו מתופף ענק.

לסיכום, אלבום כיפי מאד גם למי (שכמוני) לא חולה על גיטרה ג'אז.

אלתור חופשי - ז'אן קלוד ג'ונס

אלתור חופשי - סרטם של דורון ג'רסי ועדין וינר, העוקב במשך שנה אחרי ז'אן קלוד ג'ונס.

ז'אן קלוד בן ה-60 הוא נגן קונטרבס ירושלמי העוסק במוסיקה אוונגרדית המכונה 'אלתור חופשי' . ז'אן קלוד הקדיש את חייו למוסיקה והיא הדבק המיוחד המקשר בינו לבין האנשים בחייו. מאז שגילו אצלו את מחלת הטרשת הנפוצה, יכולתו להמשיך וליצור מוסיקה נמצאת בסכנה. הסרט עוקב אחרי ההתמודדות שלו ושל זוגתו ג'ודי עם המחלה, ומלווה את הקשר שלו עם הפסנתרן אריאל לני, ילד פלא מוסיקאלי בן 11. ואת יחסיהם כמורה ותלמיד ההופכים עם הזמן לחברות עמוקה וחד פעמית.

סרט על הקשרים בין תשוקה, מוסיקה, חיים ותהליך הפרידה מהם.

הקרנת הבכורה תיערך בסינמטק תל-אביב ביום ראשון הקרוב (15.5.2011) בשעה 12:00. הכניסה חפשית.

Horace Parlan and Us 3 | Part 3

ממשיכים עם סדרת הפוסטים של ברק וייס על פרלן...

פרק שלישי: 3+2=5 Us Three והאחים טרנטיין

באפריל 1960 הצטרף הבסיסט ג'ורג' טאקר George Tucker ללו דונלדסון. ג'ורג' טאקר היה בסיסט אדיר כח בסגנון המינגוסי. הוא ידע לאזן בצורה מושלמת בין חוזק ורגישות. בזמן שהצטרף כבר היה טאקר בסיסט מוכר בסצינת הג'אז, שהרבה להקליט עם מוסיקאים אחרים ובהם ארט בלייקי, קולטריין, סוני סטיט וקרטיס פולר.

בכך הושלם אחד מהרית'ם סקשנים המעולים ביותר בעולם הג'אז.
פרלן באותה העת כבר התפתח לפסנתרן בשל בעל צליל ייחודי, שתיעל בצורה נהדרת את מקורותיו בבלוז ובגוספל להארדבופ סווינגי עם פשטות כנה וכובשת. כדי לתאר את נגינתו – תארו לעצמכם חיבור בין הבלוק קורדס של רד גרלנד, הפ'אנקיות של הוראס סילבר והחסכנות בנגינה והרווח בין הצלילים של אחמד ג'מאל- והכל כאמור עם גוספל ובלוז פשוט וכובש.

חברי הטריו גילו עד מהרה כי הם משלימים זה את זה ליצירת טריו מעולה. יחידה אחת של אנרגיה, דחף ויצירתיות, המסוגלת להיות גם רית'ם סקשן תומך ונהדר גם להארדבופיסטים מיינסטרימיים וגם לנשפנים יותר מתקדמים הרמונית, כמו גם טריו פסנתר משובח בפני עצמו. השלושה קראו לעצמם Us Three וזה גם היה שם אלבום הראשון אותו הקליטו ב-20 באפריל 1960.

האלבום הוקלט כמובן בבלו נוט. אך למרות שהיה זה האלבום השני של הוראס פרלן, הוא ראה אור רק לאחר אלבומו השלישי לפי מנין ההקלטות של פרלן.
האלבום כולו, ושיר הנושא Us Three מדגימים היטב את החוזקים של של הטריו: טאקר פותח בצורה מינגוסית, הרווד מצטרף עם נגינה המזכירה מזמור גוספלי ומגדירה את האווירה של הקטע. והרווד פותח בסווינג סוחף עם המברשות. בקטע תוכלו לזהות גם את ההשפעות ההארדבופיות וגם את המודאליות של Us Three, ולהכיר גם הפסינתור המאוד ייחודי של פרלן, את הסווינג הסובטילי של הרווד ואת הווקינג בס הדומיננטי של טאקר. השילוב בין השלושה ממכר.

בשנת 1959 הגיעו האחים טרנטיין לניו יורק וניגנו למעלה משנה בהרכב של מקס רואץ'. סטנלי ופרלן נהנו מהאיחוד אחרי שנים רבות וסטנלי הכיר לפרלן את אחיו הבכור טומי, אשר בתורו שכר את פרלן לנגן באלבום הבכורה שלו ב-19 בינואר 1960, יחד עם סטנלי אחיו כמובן, בלייבל Time.

פרלן בתורו, החזיר לו טובה, כאשר המליץ עליו בפני לו דונלדסון לתפקיד החצוצרן שהתפנה ביוני 1960.


ביוני 1960 הקליט סטנלי טרנטיין את אלבום הבכורה שלו Look Out!. בלייבל בלו נוט (כמובן).





לטרנטיין לא היה ספק מי יהיה הרית'ם סקשן שלו – Us Three. סטנלי טרנטיין היה סקסופוניסט נפלא. היה לו צליל גדול, אסרטיבי, עגול ומתכתי משהו המזכיר את הטנורים של תקופת הסווינג יחד עם מורכבות הרמונית של בופר. טרנטיין היה מלודיסט בנשמתו ונגינתו היתה "מחייכת" וטובת לב. התוצאה מהמפגש הזה בין טרנטיין ל Us Three היתה סשן סטריידאהדי וסווינגי עם המון שמחת חיים ואהבת אדם, לא דברים מובנים מאליהם בימים בו הג'אז נתפס כמשהו רציני.










כחודש אח"כ, ב-14 ביולי 1960, נכנסו שוב Us Three לאולפן ההקלטות של רודי ון גלדר, אך הפעם הם הביאו עימם את האחים טרנטיין. התוצאה – האלבום Speakin' My Piece

זה היה אלבום אלבום הקווינטט הראשון בהנהגת פרלן, והאלבום הראשון של Us Three שראה אור. החיבור של סטנלי טרנטיין המלודיסט האסטרטיבי עם הצליל הגדול, של טומי טרנטיין בעל הצליל הלירי המאוד מיוחד לתקופתו והסווינג הבלוזי של Us Three. החיבור הזה של טריו שעבד נון-סטופ יחד תקופה ארוכה, ודואו הנשפנים שגם להם הסטוריה משותפת ארוכה וההכרות העמוקה של פרלן כמחבר בין שני חלקי הקווינטט יצרו אלבום קוהרנטי ואורגני, הנשמע כאילו ניגנו בו חברי הרכב המנגן יחד זמן רב.

הלחן Wadin' הוא הלחן המוכר ביותר שהלחין פרלן. Us Three הקליטו גרסת טריו לשיר באלבום הקודם שלהם, אבל גרסת הקווינטט המופיעה ב-Speakin' My Piece היא כנראה המוכרת יותר.

הצלחת האלבום דרבנה את אלפרד ליון להוציא את האלבום Us Three שהטריו הקליט שלושה חודשים קודם לכן והמתין לשעתו.

Horace Parlan and Us 3 | Part 2

כמובטח להלן הפרק השני בסקירתו של ברק ויס על Horace Parlan ו Us 3:

פרק שני: Lou Donaldson ו Blue Note

אחרי הקלטת Mingus Ah Um עזב פרלן את מינגוס והצטרף ביוני 1959 להרכב של לו דונלדסון Lou Donaldson בו ניגן כשנה וחצי. מעבר המוסיקלי לא היה פשוט בתחילה להוראס פרלן. אצל מינגוס פרלן אותגר תמידית בנגינה מורכבת הרמונית, עם נטיות אבסטרקטיות ואילו אצל לו דונלדסון נדרש לנגן ביבופ/הארדבופ פשוט-אקורדים והאתגר היה כיצד להפוך את הפשטות היחסית הזו למעניינת. להוות תמיכה ראויה לסולן ובה בעת לא להפריע לסקסופוניסט לפתח את הנגינה המלודית שלו. בתקופה זו פרלן ליטש במיוחד את יכולת נגינתו כחלק אינטגרלי מרית'ם סקשן וכמלווה מעולה לנשפנים.

באוקטובר 1959 הקליט פרלן את אלבום הבכורה שלו עם LD שהיה גם אלבום הבכורה שלו בלייבל בלו נוט – The Time is Right.


אלבום זה, ויתר שני האלבומים שהקליט עם LD בבלו נוט, הכירו את פרלן למנהל של בלו נוט אלפרד ליון, שהתרשם ממנו מאוד והחליט לטפח את הפסנתרן המוכשר ולהוסיף אותו למשפחה המוסיקלית של בלו נוט.

עוד אירוע שהתברר כגורלי לפרלן אירע אוקטובר 1959: המתופף אל הרווד Al Harewood הצטרף ללו דונלדסון. אל הרווד היה מתופף עם טיימינג מושלם. הוא ניגן עם סווינג דוחף גדול, אך בה בעת היה מאוד מעודן ורגיש עם עבודת מצילות נהדרת. כזה שידע תמיד לא להדחף לרגליים של הנשפנים איתם ניגן ושייחס חשיבות לצליל הכולל ופחות להיותו באור הזרקורים. לפני שהגיע ללו דונלדסון הרווד עבד עם הג'אזטט ועם הרכב הטרומבונים Jay & Kai של ג'יי ג'יי ג'ונסון וקיי ווינדינג.

יחד עם אל הרווד ובצירוף של הבסיסט סם ג'ונס, הקליט פרלן בפברואר 1960 את אלבומו הראשון בבלו נוט – Movin' and Groovin'.

הנה הרצועה הראשונה באלבום. זה גם השיר הראשון של פרלן כלידר (תתעלמו מתמונת העטיפה)

A Disc Per Week #7

אלבום השבוע שלי הוא גם אלבום השנה שלי לשנת 2010 והוא אלבום המציין עשור לקיומו של ההרכב הנקרא Bandwagon של Jason Moran בפסנתר, Tarus Mateen בבאס ו Nasheet Waits בתופים. האלבום נקרא בפשטות: Ten.

האמת היא שלא הייתי חובב גדול של ההרכב הזה לפני כן אבל דווקא האלבום הזה תפס אותי. אולי מפני שבינתיים נחשפתי מקרוב לנגינה של Moran שהיה כאן ברביעיה של Charles Lloyd.

בכל מקרה מדובר באלבום מעולה של הרכב מגובש מאד. המוסיקה מאתגרת ואינטליגנטית, מודרנית ועכשווית לגמרי (כולל הרעשים המושתלים בחלק מן הקטעים, שניתן היה בכיף לוותר עליהם לדעתי) אבל לרגע לא מאבדת את הקשר שלה עם המקורות (למשל To Bob Vatel Of Paris בו מתכתב Moran עם מורו Jaki Byard או הביצוע הבלתי סטנדרטי בעליל לסטנדרט Crepuscule With Nellie של Thelonious Monk).

ג'ייסון מורן וחבריו שומרים על קומוניקטיביות לאורך האלבום כולו ומשאירים אותך בסוף עם חיוך ענק על הפרצוף וטעם של עוד. אולי באמת הגיע הזמן לתת צ'אנס נוסף לאלבומים הקודמים שלהם.

Horace Parlan and Us 3 | Part 1

אני שמח להציג בפניכם את סקירתו המצויינת של ברק ויס (שפורסמה לראשונה בפורום הג'אז של פליטי נענע) על הפסנתרן Horace Parlan ו Us 3. הסקירה מחולקת לארבעה חלקים ותפורסם כאן במלואה בימים הקרובים.
פרק ראשון: התחלה, מחלה, שיקום ו... מינגוס

הוראס פרלן נולד בפיצבורג, פנסילבניה בשנת 1931. אביו היה כומר בכנסייה פרסבטירית שחורה והילד ספג את הגוספל הכנסייתי עם חלב אימו. בגיל 5 לקה בפוליו שגרם לו נכות קשה בכל צידו הימני, כולל שיתוק מוחלט של הזרת והקמיצה בידו הימנית. בגיל 8 החל פרלן ללמוד פסנתר כפיזיותרפיה לידו הימנית המשותקת בחלקה. איש לא ציפה שהטיפול הפיזיותרפי הזה יהפוך לתחביבו ואח"כ למקצועו של פרלן הקטן. אחרי הכל, היד הימנית היא האיבר החשוב ביותר של כל פסנתרן.

פרלן פיתח טכניקות נגינה ייחודיות שאיפשרו לו להתגבר על הנכות. מרתק לראות אותו מנגן ביוטיוב: את האקורדים הוא יותר באמצעות האצבעות הפועלות ביד ימין + אצבעות יד שמאל ליצור את ה- Block Chords בהם הרבה להשתמש, ולפעמים, כשרצה לנגן Single Lines נגינת התווים שבאופן מסורתי מבוצעת ביד ימין – השתמש לשם כך ביד שמאל. אין ספק שמבחינה טכנית יכולותיו של פרלן היו מוגבלות הרבה יותר מפסנתרנים אחרים, אך כשרונו המוסיקלי, הלהט שבנגינתו והבלוז שהיווה חלק כ"כ מרכזי בה, הפך אותו לפסנתר מוערך.
בתקופת נערותו ובחרותו של פרלן, עירו פיצבורג היתה שוקקת ג'אז, במיוחד פסנתרני ג'אז נהדרים: ארל היינס, מרי לו וויליאמס, ארול גארנר ודודו מרמרוסה ייצגו את פסנתרני הג'אז המקצועיים. פסנתרני ג'אז בני דורו של פרלן בעיר היו אחמד ג'מאל וסוני קלארק. (מעניין יהיה לבדוק מה היה בעיר ה-22 בגודלה בארה"ב שייצאה כה הרבה פסנתרנים נפלאים לעולם הג'אז).

אבל היו גם ג'אזיסטים צעירים בני דורו של פרלן שאינם פסנתרנים. אחד המבריקים שבהם היה הסקסופוניסט סטנלי טרנטיין Stanley Turrentine. השניים – פרלן וטרנטיין – הרבו לג'מג'ם יחד בתקופת התיכון - למרות שטרנטיין היה צעיר מפרלן בשלוש שנים ולמד בתיכון אחר. לטרנטיין הצעיר היה אח גדול – החצוצרן טומי טרנטיין, אותו פרלן לא הכיר אישית, כי טומי כבר שוטט באותה העת ברחבי ארה"ב עם תזמורות ג'אז וסווינג שונות. פרלן עוד יפגוש מוסיקלית את שני האחים ויהפוך את החברות הנערית לשותפות מוסיקלית.
בשנת 1957 הגיע פרלן לניו יורק ומייד צורף על ידי מינגוס להרכב שלו. כמעט שנתיים פרלן ניגן עם מינגוס – אחד מבתי הספר הגבוהים ללימודי הג'אז.

הנגינה הסווינגית, הפשוטה, והכנה של פרלן, רוויית הגוספל והבלוז, התאימה למינגוס ככפפה ליד. הוא היה הפסנתרן המתאים ביותר למוסיקה של מינגוס עד אותו הזמן ואחד משלושת הפסנתרנים המרכזיים של מינגוס בכלל.

באוקטובר 1958 צירף מינגוס להרכבו טנוריסט טקסני בשם Booker Ervin. היה זה הוראס פרלן שהמליץ למינגוס לצרף את ארווין. פרלן ניגן עם ארווין לא מעט בפיצבורג. השניים הפכו לחברים בנפש, גם מוסיקלית. החיבור עם מינגוס הוכח כמוצלח במיוחד וארווין נותר עם מינגוס במשך כ-4 שנים.
שני האלבומים החשובים של מינגוס בהם השתתף פרלן הם Blues & Roots ו-Mingus Ah Um הגאוני.

שווה להאזין לאלבומים נהדרים אלה שנית ולהטות אוזן לתרומתו החשובה של פרלן בשני האלבומים ובפרט ביצירות בנות אלמוות רוויות גוספל כ- Wednesday Night Prayer Meeting ו-Better Git It In Your Soul. הסולואים שלו בקטעים אלה הם תמצית הגוספל-ג'אז בפסנתר והאינטרלודים שלו נחקקו לנצח בדפי הסטוריית הג'אז.

Art Pepper: Notes From A Jazz Survivor

סרטו הדוקומנטרי של Don McGlynn משנת 1982 על נגן האלט Art Pepper. צריך לראות כדי להתחיל להבין את האיש.