Misha Mengelberg and Friends - Play Monk and Nichols

מוקדש באהבה לידידי החייכן, רחב הלב והעשוי לבלי חת - אייל 2991

מה לא אמרו עליו ? גאון, אנרכיסט, אינטלקטואל חסר גבולות וגם שרלטן וחסר כשרון. בעיני, הוא אחד המוסיקאים האינדווידואליסטים, המרתקים והמגוונים ביותר החיים כיום.

כבר הרבה מאד זמן שאני מנסה לבשל פוסט על נגן הפסנתר* ההולנדי Misha Mengelberg, אבל בכל פעם שאני מנסה להתחיל אני נתקע. איך אפשר לכתוב ולתאר את המוסיקה של האיש שבועט בכל ההגדרות המוסיקליות, שעושה הכל כדי לחמוק מהגדרה.

* מישה עצמו מסרב בעקשנות לכל התייחסות אליו כאל פסנתרן. הוא טוען שהוא פשוט מנגן פסנתר כי זו הדרך שלו לנגן. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו פסנתרן.

Misha Mengelberg, היה הפסנתרן שליווה את Eric Dolphy בהקלטת האלבום The Last Date. ביחד עם שותפו הוותיק ליצירה, המתופף Han Bennink, הוא גם המנוע מאחורי "מאגר המלחינים על-הרגע" (הידוע יותר כ Instant Composers Pool, או פשוט ICP) עמם הוא מקליט ומופיע כבר כמה עשורים. הוא הוציא בשנות ה-60 כמה אלבומים נהדרים עם הסקסופוניסט Piet Noordijk והוא חתום על כמה אלבומי טריו מופלאים (No Idea ו Who's Bridge) ועל שיתופי פעולה עם סקסופוניסטים כ Steve Lacy, Anthony Braxton, Peter Bortzman ו Evan Parker.

מצד אחד הוא אחד מיהלומי הכתר של הג'אז האירופיאי ומצד שני הוא אחראי, בעיני רבים, לשם הרע שיצא לג'אז האירופאי כמנוכר, מתנשא ובלתי מוסיקלי. מחד הוא דוגל באי הקשבה להקלטות של אחרים כדי לא לבלבל את המצפן הפנימי שלו, אבל מאידך המוסיקה שלו מלאה ברפרנסים למוסיקה קלאסית ולג'אז שספג בכמויות (כנראה בצעירותו).

בסופו של דבר החלטתי שהכי פשוט יהיה לתפוס פינה אחת מכל מגוון היצירה של Mengelberg ולהאיר אותה. זו בפירוש טיפה בים ולא בהכרח המקום ה"נכון" להתחיל ממנו, והיא מתייחסת לשני פסנתרני ג'אז שהמוסיקה שלהם השפיעה מאד על Mengelberg. אלו הם Thelonious Monk ו Herbie Nichols. שניהם הקליטו מוסיקה מקורית שלהם בלייבל Blue Note בשנות החמישים ושניהם נחשבו מוזרים וחריגים באותה תקופה (וגם הרבה שנים לאחר מכן). אני יכול רק להניח שמישה מאד הזדהה עם התדמית הזו שלהם. את Monk, הוא מספר, שהעריץ וידע לנגן את ההקלטות שלו ב BN כמעט בעל פה, ואפילו נכח בכמה הופעות שלו בהולנד.

במהלך שנות השמונים השתתף מישה בשלושה אלבומים הקשורים לענייננו:

Regeneration הוקלט בשנת 1982, יצא בלייבל האיטלקי SoulNote והוקדש למוסיקה של Monk ו Nichols. מנגנים בו Steve Lacy בסקסופון סופרן, Roswell Rudd בטרומבון, Kent Carter בבאס ו Han Bennink בתופים. Monk שלהם נשמע רלוונטי מתמיד. הם מצליחים לנתק את המוסיקה שלו מהסאונד האופייני שלה ולתת לה צבע חדש, אבל הלב הפועם הוא ללא ספק של מונק. קל להבחין שכולם מרגישים מאד בנוח עם המוסיקה של מונק, ובמיוחד Lacy ומישה. ובאשר למוסיקה של Nichols, אין לה לדעתי שגריר נאמן ומסור יותר מ Roswell Rudd שאחראי באופן ניכר לעדנה לה זוכה Nichols שנים אחרי מותו.

הנה הביצוע שלהם לקטע Skiddoo 2300 של Nichols:

וכאן ביצוע מופלא ל יום שישי ה 13 לחודש של Monk:

Change Of Season הוקלט בשנת 1984, גם הוא ללייבל SoulNote, והוקדש למוסיקה של Nichols. גם כאן Steve Lacy משתתף בסקסופון סופרן, George Lewis מחליף את Rudd בטרומבון (קצת מוזר ש Roswell Rudd לא משתתף כאן בהתחשב באובססיה שלו למוסיקה של Nichols, אותה עמל לא מעט להחיות והירבה להקליטה), Harjen Gorter בבאס וכמו תמיד כשמישה ליד הפסנתר ניתן למצוא את Han Bennink מאחורי התופים. האלבום הזה הוא בראש ובראשונה אלבום משמח בשל הלחנים המיוחדים של Nichols, העיבודים והשילוב המקסים בין הצליל של הסופרן של לייסי והטרומבון שנותן לכל האלבום סאונד מאד מיוחד ומרענן.

תקשיבו לזה, למשל. קטע של Nichols שנקרא House Party Starting:

והנה כאן החבר'ה של מישה מתחילים את מסיבת הבית שלהם:

The ICP Orchestra Performs Nichols-Monk (יצא בלייבל של ICP) הכולל הקלטות מהופעות חיות מהשנים 1984 (Nichols) ו 1986 (Monk). כאן בניגוד לשני האלבומים הקודמים ההרכב גדול יותר מחמישייה. משתתפים כאן, בין היתר, Ab Baars בסקסופון טנור וסופרן, Michael Moore בסקסופון אלט וקלרינט, Paul Termos באלט, George Lewis, Walter Wierbos ו Garrett List בטרומבונים, Toon De Goue בחצוצרה, Larry Fishkind בטובה, Maurice Horsthuis בויולה, Ernst Reijseger בצ'לו וכמובן Bennink בתופים.

טעימה קטנה של החברה מ ICP מנגנים את Criss Cross של Monk:

המקור אגב נשמע כך עם Charlie Rouse בטנור. מישה ממש לא השתגע מ Rouse וטען שהוא משעמם:

שלושת האלבומים כוללים פרשנויות מרתקות ולגמרי בלתי טרוויאליות (מונק בדיקסי ?!) למוסיקה של Monk ו Nichols כאשר השניים הראשונים ב SoulNote נשמעים קצת מהוקצעים או מעובדים יותר ואני מקוה שיסלח לי מישה אם אומר שאולי הם מותאמים יותר ללייבל שמעוניין גם למכור. ההופעות של ה ICP, לעומת זאת, הן חופשיות יותר, מחוספסות יותר ולעיתים מבולגנות יותר גם מעצם הקלטתן בהופעה חיה וגם בהיותן משוחררות מכל לייבל חיצוני.

הקטעים של Monk ו Nichols הם בסיס נהדר לאלתור משוחרר שהולך ומתפתח מרגע לרגע, מלא פיתולים והפתעות בעלילה ומתגמל מאד בשמיעות חוזורת. בזכות האלבומים האלה חזרתי לשמוע את הסט של Nichols ב BN שהתייבש אצלי שנים על המדף.

לכאורה אין הרבה משותף למוסיקה של Monk ול Nichols אבל כששומעים את האלבומים הללו ברצף נוכחים כי המרחק ביניהם קטן מאד, או שאולי אלו מישה והחברים שמצליחים ליצור איזשהו וייב מיוחד משלהם ולהחדיר אותו גם למוסיקה של Monk וגם לזו של Nichols.

וכיוון שהאלבומים הללו אינם פשוטים כל כך להשגה, אסיים במילותיו של Scott Yannow המבקר של AMG:

!Those albums are worth looking for

Charles Mingus - Pre-Bird

בתקופות בהן אני לא מעדכן את הבלוג משך ימים רבים (אגב, יש לי אחלה תירוץ, מה אתם יודעים), אני מקבל לא פעם פוסטים מקוראים ששואלים האם התייאשתי מכתיבה או שמא זנחתי את הבלוג חלילה. הפעם, התנדב בנצי גורן להפיג את השיממון שאחז בבלוג והציע להעלות "פוסט אורח" מפרי עטו. אני מצדי שמח מאד לפרסם את הפוסט כאן. אז ללא הקדמות מיותרות, הריהו לפניכם. אז How about A big hand to Bentsi Goren.....

כבר למעלה מ-20 שנה אני מאזין למוזיקת ג'אז. הרבה דברים עברו עלי בתקופה הזו: עברתי דירות, החלפתי עבודות, נולדו לי ילדים, זקני התחיל להלבין וטעמי המוזיקלי השתנה כמה וכמה פעמים. אולם יש דבר אחד שלא השתנה: אני עדיין מאזין מדי פעם למיילס דייויס, קולטריין ומינגוס. פעם בכמה שבועות אחד הדיסקים שלהם עושה את דרכו למערכת הסטריאו שלי. המוזיקה שלהם עמדה במבחן הזמן גם אצלי וכאן אני בעצם מגיע לנושא.

השבוע ניקיתי וסידרתי את מדפי הדיסקים. האמת היא שזו עבודה די סיזיפית אולם היא נותנת לי הזדמנות בכל פעם לגלות כמה פנינים ישנות שנשכחו. תוך כדי הניקוי הגעתי ל- Pre Bird של מינגוס והכנסתי אותו לנגן הדיסקים ואז שאלתי את עצמי (בדרך כלל כשאני עסוק בניקיון אני מנהל עם עצמי מונולוגים) לו הייתי צריך לבחור בדיסק אחד של מינגוס מכל האוסף, במה הייתי בוחר. האמת היא שעד עתה אין לי תשובה אבל ללא ספק Pre Bird היה מגיע למעמד הגמר. הסיבה פשוטה למדי: יש בדיסק הזה את כל המאפיינים של המוזיקה המינגוסית ואת כל החומרים שהשפיעו עליו: מוזיקת הבלוז, מוזיקה כנסייתית, דיוק אלינגטון, פופ ובעיקר- התהוות הביבופ.

האלבום הזה יצא בתקופה מסוימת תחת השם Mingus Revisited ולאחר מכן שוב בשמו המקורי, Pre Bird.

חלק גדול מהיצירות באלבום הזה נכתבו שנים רבות קודם להוצאתו, חלקן אף בתחילת שנות ה-40. חלק מהן אף הוקלטו אז על ידי מינגוס אך כידוע לכולנו, תזמון הוא דבר חשוב בחיים. נראה כי מינגוס הקדים קצת את זמנו ובאותן שנים לא זכו יצירותיו ליחס ולהערכה להן היו ראויות.

ב-1960 כבר היה מעמדו של מינגוס שונה. היה זה אחרי הקלטותיו באטלנטיק, הקלטות שלדעתי מהוות את פסגת יצירתו המוזיקלית. הוא היה כבר פיגורה מוערכת ומוכרת ועתה היה הזמן לחזור לאותן יצירות.

מינגוס מנגן כאן שתי יצירות של דיוק אלינגטון, אלילו משכבר הימים ופרט לכך עורך לו גם מחווה בקטע Bemoanale lady (על משקל Sophisticated lady) ואם תוך כדי האזנה תשאלו את עצמכם מיהו נגן האלט הנפלא המנגן שם קטע סולו, התשובה היא אריק דולפי כמובן, בתחילתו של השת"פ שעוד יגיע לשיאו ב-4 השנים הבאות.

מינגוס לא הרבה לכתוב שירים אך בדיסק הזה מופיעים שניים שכתב והם זוכים לביצוע על ידי זמרת אלמונית בשם לוריין קאסין. כל מאמצי לגלות מה עוד היא עשתה בחייה ועם מי עוד הקליטה, עלו בתוהו. קורה לפעמים שאנשים מגיחים מתוך האפלה ולאחר תקופה קצרה חוזרים ונעלמים. אם בכל זאת מישהו יודע משהו על הגברת קאסין, אשמח ללמוד ולהתעדכן.

היצירה הידועה ביותר של מינגוס המופיע בדיסק הזה היא Prayer For a Passive Resistance". מינגוס הקליט אותה ביותר מהזדמנות אחת והיא תמיד נשמעת נפלא. וכמו סוג של תפילה בעייני.

השיא של של הדיסק הזה הוא לדעתי הקטע האחרון ועליו כתב המפיק לאונרד פית'ר בספרו "Earwitness To An Era " : "בכל שנותיי כמפיק, דבר לא היה עבורי טראומתי יותר מאשר הקלטת האלבום הזה עם מינגוס עבור מרקורי. אחרי יומיים של משברים ובעיות עם מינגוס אשר בסופו של דבר היה נראה כבר לא נקליט, הגעתי לסטודיו ולא יכולתי להאמין למראה עייני. חיכתה לי שם תזמורת של 22 נגנים כשעליה מנצח לא פחות מאשר גונתר שולר!!! בין הנגנים היו אריק דולפי, קלארק טרי, ג'ו פארל, סלייד המפטון, בוקר ארווין, יוסף לטיף ועוד..."

פת'ר מתייחס כמובן להקלטת היצירה Half Must Inhibition. את היצירה הזו כתב מינגוס כבר כשהיה בן 18 ולצורך הביצוע המורכב הוא הזמין את שולר לנצח עליה. התוצאה נפלאה, יצירה שהוא חצי קלאסית מלאת עליות ומורדות ומורכבת משינויי דינמיקה וצורה. זהו צ'ארלס מינוגס בגדולתו. אושר גדול. אני מתקשה לחשוב על אמן נוסף שיכול לתת ליצירה שלו שם כמו "עכבות בחצי התורן".

נדמה לי שהיה זה יוסי אקצ'וטי שאמר לי לפני שנים כי על העדרו של Pre Bird מהאוסף שלי, יוכל לסלוח לי רק מינגוס בכבודו ובעצמו. ע"פ השמועות שהגיעו לאוזני על מינגוס, לא היה כדאי כל כך להתעסק איתו...

A song for my father - 1968

Horace Silver בביצוע של כמעט 20 דקות לאחד מהקטעים הכי מזוהים איתו: A Song For My Father.
לצדו של Silver בפסנתר מנגנים Bennie Maupin בטנור, Bill Hardman בחצוצרה, John Williams בבאס ו Billy Cobham בתופים.
הקלטה מהטלויזיה הדנית משנת 1968.

Monk's Music

לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.

בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.

התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.

לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.

באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...

האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:

מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.

למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.

בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:

The Darkness deepens; Lord with me abide.

When other helpers fail and comforts flee,

Help of the helpless, O abide with me.

התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.

במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.

Art Blakey תיאר זאת כך:

“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.

אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.

מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.

ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.

הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.

לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.

הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.

ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.

החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.

אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.

(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)

נדב רמז / אלון נחושתן

מכירים את אלון נחושתן ? אז אולי את נדב רמז ?

אם עניתם לא על שתי השאלות, אל תדאגו. אתם בחברה טובה (וממילא זה עומד להשתנות). עד לפני שבועיים גם אני לא הכרתי מי מהם. שמו של נחושתן עוד צלצל לי מוכר אבל לא ידעתי לומר מניין ואפילו לא ידעתי באיזה כלי הוא מנגן.

כל זה השתנה ממש לאחרונה כשקיבלתי לידי, בהפרש של כמה ימים, את אלבומיהם האחרונים של השניים, והאמת – הופתעתי לחלוטין. כמי שחשב שהוא מכיר את סצינת הג'אז הישראלי קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. איך זה שני מוסיקאים נפלאים שהוציאו אלבומים מעולים ואני מעולם לא שמעתי עליהם.

נתחיל בנדב רמז. גיטריסט. בוגר תלמה ילין, Berklee וה- New England Conservatory. זהו אלבומו הראשון, שיצא בלייבל Brooklyn Jazz Underground והוא נקרא בפשטות "So Far". האלבום הזה הפתיע אותי לגמרי. אני לא משוגע על גיטרה בג'אז ואלבום ראשון של גיטריסט הוא בדרך כלל ערובה למקבץ קטעים טכניים שמשמשים כלי להפגנת יכולת. אבל כאן התמונה היתה שונה לגמרי.

האלבום מנוגן בשישייה עם James Wylie בסקסופון אלט ובקלרינט, Steve Brickman המדהים בסקסופון טנור, שי מאסטרו בפסנתר, אברי בורכוב בבאס וזיו רביץ בתופים. בנוסף מתארח גם איתמר בורכוב בחצוצרה בשני קטעים. המוסיקה מגוונת, יפה ומושכת את הלב, מזכירה לי קצת את המוסיקה של עומר אביטל. הרשים אותי לא פחות חוסר האגו שהפגין רמז ונראה שהרבה יותר חשוב היה לו להוציא את המוסיקה בצורה הטובה ביותר שאפשר, מאשר להפגין את יכולותיו הטכניות כגיטריסט, ואלו בפירוש אינן מבוטלות. הצליל המקסים שהוא מפיק מן הגיטרה, התזמורים המושלמים והנגינה הקולחת של נדב ושל שאר חברי ההרכב שלו הניבו אלבום מגובש, ברמה גבוהה מאד שתענוג להאזין לו עוד ועוד. באלבומים אחרים הייתי נוטה להתייחס לנגינה של כל אחד מחברי ההרכב, אבל כאן זה יהיה פשוט לא נכון לעשות כן, משום שיותר משיש כאן אוסף של נגנים שחברו יחד לעשות אלבום, יש כאן נגינה של הרכב שהוא בעצם יחידה אחת, שלם הגדול מסכום חלקיו. וזה, בעיני ההישג הגדול ביותר של האלבום הזה.

האתר של נדב רמז

ומכאן נעבור לאלון נחושתן. פסנתרן ומלחין. בשיחה עמו הוא מתגלה לי כאינטלקטואל אמיתי, בעל ספקטרום מוסיקלי רחב ביותר שמיטיב לדבר על מוסיקה לא פחות משהוא מיטיב לעשותה.

נחושתן, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים המשיך אף הוא את לימודי ב New England Cpnservatory והוא שוהה בניו-יורק משנת 2003. הוא הקליט לא מעט ומופיע די הרבה, בין היתר עם החצוצרן Frank London (שיהיה בספטמבר בירושלים ויופיע עם מארש שונדורמה במסגרת פסטיבל "צדיקים בירושלים"), עם William Parker, עם Roy Campbell, Mark Dresser, Daniel Carter, Chris Cheek ורבים אחרים.

בשנת 2002 הקים את ההרכב TalaT ובשנת 2006 הם הקליטו אלבום ללייבל "צדיק" שנקרא The Growl. חברי ההרכב, מלבד אלון נחושתן שמנגן פסנתר וקלידים, הם Marc Mommaas בסקסופונים, Matt Shulman בחצוצרה, Matt Pavolka בבאס ו Jordan Perlson בתופים.

חברים, שמעתי הרבה אלבומי כליזמר-ג'אז ב"צדיק" וזה בעיני אחד הטובים שבהם. קולח, אינטליגנטי, רב שכבתי, מתכתב היטב הן עם מסורת הג'אז והן עם המסורת היהודית ולא פחות חשוב - מלא הומור.

תשמעו איזה יופי הוא מוציא משיווי משקל את "אדון עולם" (LOA’MADON) או תשמעו את Hassidic Monk שמתחיל עם "אבינו מלכנו" וגולש בטבעיות גאונית ל Well, You Needn’t ול Misterioso. ממש מפתיע אותי בכל פעם מחדש שמוסיקאים שלא גדלו על "מוסיקה יהודית" מצליחים להתחבר לסגנון הזה ולהפיח בו חיים.

לאתר המושקע של TalaT

נחושתן נמצא בימים אלה בארץ וב 23 באוגוסט הוא עורך מופע השקה לאלבומו החדש: Beyond Words. האלבום הוקלט לפני כשנה וחצי אך יצא רק לאחרונה בלייבל buckyball records, ובאופן מפתיע (ובעצם, ממש לא מפתיע כשמכירים קצת את הוורסטיליות של נחושתן) הוא שונה לגמרי מהחומר של TalaT. זהו אלבום טריו פסנתר עם Francois Moutin בבאס ו Dan Weiss בתופים. להבדיל מאשר ב The Growl כאן הנגינה של אלון במרכז ואיזו עבודה נפלאה הוא עושה על הפסנתר כשהוא לוקח את המאזין למסע מופלא שאינו מפסיק להפתיע. הנגינה שלו בוטחת, רגע אחד הוא לגמרי "בפנים" ובמשנהו, ממש כמו עליסה בארץ הפלאות, אתה מוצא את עצמך לגמרי "בחוץ". ושוב נחושתן מצליח לקיים סינרגיה מופלאה בין מסורתי למקורי. בין הבטוח להרפתקני. הוא מאלתר מקורי ומלא השראה שמצליח לגרום לך לא לאבד קשב אפילו לרגע, כי מי יודע מה תפספס. הנגנים שאיתו עושים עבודה מופלאה, Moutin ו Weiss (גם עליהם לא שמעתי עד כה כמובן) מתגלים כצוות מוכשר ביותר וביחד עם אלון הם מייצרים גרוב סוחף שמסוגל בשנייה להישבר לרסיסים קטנים של מקצבים שבורים. Moutin מקבל לא מעט זמן סולו ולמרבה השמחה הוא יודע לנצלו היטב.

Weiss, Nechushtan, Moutin

בהופעה בארץ, שתיערך בתיאטרון הסימטה ביפו, ב 23.8.2011 ילוו אותו דניאל ספיר בבאס ושחר חזיזה בתופים. אליהם יצטרף גם אלון פרבר בסקסופון. אני בהחלט מתכוון להיות שם.

לאתר של אלון

הקולנוע הסודי

אמנם הבלוג סבל מהזנחה פושעת בחודשים האחרונים, אבל אני מבטיח לנסות לשפר.
הנה רק היום הוספתי את "הקולנוע הסודי" ויש לי המון חומר להראות לכם שם.

לרגל הפתיחה, הופעת ה- 100 של Keith Jarrett ביפן בשנת 1987 במלואה. סולו פסנתר מכשף !

The Periodic Table Of Jazz

במסגרת שיטוטי נתקלתי באתר של David Marriott, Jr., מוסיקאי ומעצב גרפי מסיאטל שיצר את "הטבלה המחזורית" של הג'אז. הקליקו על התמונה כדי להגדיל.

והנה לינק לאתר: RED RASPUS DESIGN

גילו צדיקים

פסטיבל אילת השנה מבאס מהרגיל, אבל הפתעה מרעננת מגיעה דווקא מכיוון ירושלים שמדי כמה שנים , וכל פעם במסגרת אחרת (שלצערי ממאנת להכות שורשים), מצליחה למשוך אליה אומנים מעניינים ויצירתיים.

במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר יתקיימו ארבעה הופעות (שיתפרשו על פני שלושה ערבים) של אומני הלייבל "צדיק" של John Zorn:

• שביעיית רוברטו חואן רודריגז (18 באוגוסט)

• רביעיית אורי גורביץ' (ב 1 בספטמבר)

• רביעיית אייל מעוז מנגן "אדום" (ב 1 בספטמבר)

• ולקינוח, מפגש בין החצוצרן פרנק לונדון למארש דונדורמה (ב 8 בספטמבר)

ההופעות יתקיימו בחצר בית אבי חי בירושלים (אוויר טוב מובטח) במשך שלושה ערבים.

מחיר הכרטיסים שווים לכל נפש ולכל כיס: 50-60 ₪ ולסטודנטים – 20 ₪ בלבד!

על הניהול האומנותי של הסדרה הזו מופקד ברק ויס שמפגין אומץ לא מבוטל בבחירות האומנותיות שלו ודואג לחשוף את הקהל לפנים הפחות מסחריות והיותר מעניינות של הג'אז העכשווי.

רוברטו חואן רודריגז

אמן כלי ההקשה והתיפוף רוברטו חואן רודריגז, מהמתופפים המבוקשים בעולם (ניגן ומנגן עם פול סיימון, ג'ו ג'קסון, מוריס אל-מדאיוני, פקיטו ד'ריברה, מארק ריבו ועוד), הוא מוסיקאי נדיר המשלב מוסיקה קובנית קלאסית עם כליזמר ועם מוסיקה אנדלוסית. מופע מלהיב של מוסיקה מקורית, מקצבים קובניים לוהטים ולחנים יהודיים.

רוברטו רודריגז (קובה וארה"ב) – תופים ושירה; גלעד הראל (ישראל) – קלרינט; יונתן קרן (ארה"ב) – כינור; ויטלי פודולסקי (ישראל) – אקורדיון; איתי אברמוביץ' (ישראל) – פסנתר ואורגן; מיקי ורשאי (ישראל) – בס; חן "פפה" מאיר (ישראל) – כלי הקשה ושירה

אייל מעוז ורביעיית "אדום"

מעוז, מטובי נגני הגיטרה-ג'אז בניו יורק, במופע המשלב ג'אז, גיטרות רוק ומוסיקה יהודית.

אייל מעוז (ארה"ב) – גיטרה; הוד מושונוב (ישראל) – קלידים; גבריאל מאיר (ישראל) – בס; שחר חזיזה (ישראל) – תופים

רביעיית אורי גורביץ' – The Storyteller:

אורי גורביץ', מהסקסופוניסטים הישראלים הכשרוניים ביותר הפועלים כיום בסצנה הניו יורקית, משלב ביצירתו השפעות פוסט-בופיות בסגנון ג'ון קולטריין עם ניחוחות מהזמר העברי ומהמוסיקה של יהדות מזרח אירופה, צפון אפריקה ותימן. לגורביץ' מצטרפים שלושה מוסיקאים מהשורה הראשונה בג'אז הישראלי והבינלאומי.

אורי גורביץ' (ניו יורק) – סקסופון אלט; ניתאי הרשקוביץ (ישראל)– פסנתר וקלידים; גלעד אברו (ישראל) – קונטרבס; זיו רביץ (ניו יורק) – תופים

פרנק לונדון פוגש את מארש דונדורמה

החצוצרן פרנק לונדון, אחד המרכזיים והפוריים בסצנת הכליזמר הרדיקלית בניו יורק ומנהיגם של כמה הרכבים מפורסמים, בהם The Klezmatics, Hasidic New Wave ו-Brotherhood of Brass, פוגש את תזמורת כלי הנשיפה בת 15 הנגנים בעלת השורשים הירושלמיים, מארש דונדורמה, למופע סיום מלהיב המשלב ניגונים חסידיים, מוסיקה מזרח תיכונית ויצירות מקוריות של פרנק לונדון ושל חברי מארש דונדורמה בביצועים משותפים ומרקידים.

Roy Assaf and Augmented Reality

לפני מספר שבועות יצר עמי קשר רועי אסף וביקש לשלוח לי את אלבום הביכורים של הטריו החדש שלו שנקרא Augmented Reality . שמעתי את האלבום מיד לאחר שהגיע אלי ואהבתי. השבתי אפוא לרועי שאשמח לכתוב על האלבום בבלוג. מאז שמעתי את האלבום עוד פעמים רבות בהנאה מרובה. השבועות נקפו ולמרות שהבטחתי ואהבתי, לצערי, לא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עד עכשיו. מצטער רועי.

רועי אסף, מנגן פסנתר, עבר את מסלול ההכשרה ה"סטנדרטי" למוסיקאי ג'אז ישראליים (תלמה ילין, שטריקר( ומשם המשיך ל Berklee ו Manhattan School Of Music.

באלבום הזה (בהוצאת הלייבל Daywood Drive) הוא מנגן עם הבאסיסט Jorge Roeder ועם המתופף רונן איציק וביחד הם יוצרים טריו מגובש ומגוון ומאד שמרגיש בבית גם בקטעים השקטים וגם בקטעים הגרוביים יותר.

לא מדובר באלבום תובעני או קשה להאזנה. להיפך - המוסיקה מאד קומוניקטיבית ולכן בהתחלה חששתי שהאלבום ימצה את עצמו אחרי 3-4 האזנות, אבל שמחתי להתבדות. הקטעים קצרים (אפילו קצרים מדי לטעמי) בין 3 ל 5 דקות ומאד ממוקדים ולא מאפשרים לנגנים לצאת למסעות ארוכים במחוזות האלתור. ואולי דווקא זה סוד קסמו של האלבום הזה, שמשאיר אותי שוב ושוב, אחרי כל השמעה, עם טעם של עוד.

רוב הקטעים הולחנו בידי רועי אסף ורונן איציק למעט 3 קטעים: Alfonsina Y El Mar של Ariel Ramirez, Only Trust Your Heart של Benny Carter (ההרכב ממש פורח בקטע הזה) ו Leaving של Richie Beirach.

קל להבחין בשלל השפעות שנטמעו בנגינת הטריו הזה בכלל ובנגינתו של רועי בפרט. מ Enrico Pieranunzi (קחו לדוגמה את הקטע השני Alfonsina Y El Mar) עבור ב Paul Bley (ברצועה השישית Stone And Sun), ועד ה Bad Plus (למשל, קטע מספר 5: Sepharadic). כל ההשפעות הללו נמזגו בקלות לתוך הטריו והתוצאה מענגת.

Jorge Roeder, הבאסיסט הפרואני, עושה עבודה טובה מאד לאורך כל האלבום. הוא מלווה קשוב ויצירתי וקטעי הסולו שלו מביאים הרבה יותר מוסיקה מאשר מפגן של טכניקה.

ואחרון חביב, רונן איציק, שמלבד היותו המתופף מתגלה גם כמלחין מוכשר שאחראי למחצית מהלחנים באלבום הזה.

הייתי שמח מאד לשמוע אותם בהופעה, ולראות כיצד הם מפתחים את הלחנים המוקלטים וממלאים את המסגרות המוסיקליות הנהדרות הללו באילתורים. אלא שבינתיים הם מופיעים רק בחו"ל (לתשומת לב הקוראים בעלי ההשפעה והמהלכים בפסטיבלי הג'אז השונים).

לפרטים נוספים בקרו באתר המושקע של הטריו או בדף האלבום באתר הלייבל Daywood Drive.

Sonny Rollins - The Bridge

בשנת 1959, כשהיה הסקסופוניסט Sonny Rollins בשיא הקריירה שלו לאחר שניגן עם כולם (מ Clifford Brown ועד Miles Davis) והשפיע על דור שלם של סקסופוניסטים (מכירים את האלבום "Like Sonny" של Coltrane ?), חש Rollins צורך עז לעזוב את שגרת ההופעות, המועדונים, האלכוהול והסמים ולחזור לבסיס שלו. להתאמן בנגינה. לבד. רק הוא והסקסופון.

Rollins שגר אז בדירה קטנה בבית משותף באיזור Brooklyn, נאלץ לחפש מקום בו יוכל להתאמן שעות על גבי שעות מבלי לשגע את השכנים (הוא מספר שהיתה לו שכנה בהיריון והוא לא רצה לקחת על עצמו שיקרה לה משהו בעקבות החשיפה לרעש). המקום שמצא Rollins היה באיזור הולכי הרגל מעל לגשר Williamsburg ובעקבות זאת התמונה של "סקסופוניסט על הגשר" הפכה לאחד האייקונים הנדושים בפוטוגרפיה של הג'אז.

אבל Rollins באמת התאמן שם מדי יום שעות ארוכות, ליטש את הסגנון שלו והשביע את הפרפקציוניזם הידוע שלו במשך שלוש שנים. בפברואר שנת 1962, כשהיה בן 32, החליט Rollins לשבור את השתיקה הארוכה שגזר על עצמו והקליט במשך את האלבום שנקרא "The Bridge" על שם הגשר ההוא, ה Woodshed שלו.

לצורך ההקלטה חברו אליו Jim Hall בגיטרה, Bob Cranshaw בבאס ו Ben Riley בתופים (ו Harry Saunders בתופים בקטע אחד) וביחד הקליטו את ה"קאמבק" של Rollins.

הביקורות, שחשבו שאחרי שלוש שנים Rollins יביא בשורה חדשה ומודרנית, די התבדו מכיוון שהגון והסגנון המוכרים של Rollins נשארו. אולם האלבום הזה הוא בעיני אחד היפים ביותר של Rollins מבחינת בחירת הקטעים, האינטראקציה עם Jim Hall ואפילו סאונד הסקסופון של Rollins שהוא כל כך מושלם כאן.

הרפרטואר בדיסק הזה מורכב מארבעה סטנדרטים (Without A Song, Where Are You, God Bless The Child ו You Do Something To Me) ומשני קטעים מקוריים של Rollins (John S, The Bridge, שניהם מתאפיינים במשחקים רתמיים).

הנה God Bless The Child המקסים מתוך האלבום הזה:

הנוכחות של Jim Hall בגיטרה מכשפת ואני לא חושב שאי פעם נהניתי מגיטרה בג'אז כפי שאני נהנה מהנגינה של Hall באלבום הזה. אלו לאו דווקא הסולואים ש Hall מנגן אלא יותר הליווי שיושב מושלם ביחד עם הטנור של Rollins. צריך לזכור שלפני ההפסקה שנטל, Rollins הקליט והופיע בעיקר בהרכב של שלישייה עם באס ותופים בלבד. Rollins רצה לנצל את החופש ההרמוני שבהרכב כזה, מבלי להיות מוגבל להרמוניה המוכתבת בידי פסנתר או גיטרה. העובדה שבחזרתו לזירת הג'אז הוא הופיע עם גיטריסט היתה דבר בלתי צפוי מבחינת הקהל של Rollins ובמובן הזה הוא הפתיע מאד. אולם אחרי ששומעים את האלבום הזה מבינים שהבחירה ב Jim Hall היתה נבונה ומוצלחת מאין כמוה שכן הסינרגיה שלו עם Rollins נדירה. לא זו בלבד ש Hall מצליח שלא להגביל את הנגינה של Rollins ואת החופש שלו, אלא שהוא מתגלה כתוספת משדרגת שמעניקה גוונים נוספים ויוצרת הזדמנויות ל Rollins להגיב עליהן, מבחינה ריתמית, מלודית והרמונית.

בחירה מוצלחת נוספת שתלווה את Rollins למשך עשרות שנים ונדמה לי שאפילו עד היום ממש, היא הבחירה בבאסיסט Bob Cranshaw. הנגינה של Cranshaw הפכה כבר לאחד מסימני ההיכר של Rollins, אמנם מאוחר יותר הוא עבר לבאס חשמלי אך כאן הוא עדיין בקונטרה-באס ונשמע מצויין.

את רוב עבודת התיפוף באלבום הזה עושה, כאמור, Ben Riley המצויין, למעט בקטע God Bless The Child שהוקלט שבועיים מוקדם יותר ובו מנגן H.T. Saunders.

רולינס על הגשר (דוקומנטרי, 1968):

ולמרבה השמחה יש קטעי וידאו של ההרכב הזה ממש (כאן קצת יותר סוער מאשר באלבום) מתוך התוכנית Jazz Casual: