Sonny Rollins - The Bridge

בשנת 1959, כשהיה הסקסופוניסט Sonny Rollins בשיא הקריירה שלו לאחר שניגן עם כולם (מ Clifford Brown ועד Miles Davis) והשפיע על דור שלם של סקסופוניסטים (מכירים את האלבום "Like Sonny" של Coltrane ?), חש Rollins צורך עז לעזוב את שגרת ההופעות, המועדונים, האלכוהול והסמים ולחזור לבסיס שלו. להתאמן בנגינה. לבד. רק הוא והסקסופון.

Rollins שגר אז בדירה קטנה בבית משותף באיזור Brooklyn, נאלץ לחפש מקום בו יוכל להתאמן שעות על גבי שעות מבלי לשגע את השכנים (הוא מספר שהיתה לו שכנה בהיריון והוא לא רצה לקחת על עצמו שיקרה לה משהו בעקבות החשיפה לרעש). המקום שמצא Rollins היה באיזור הולכי הרגל מעל לגשר Williamsburg ובעקבות זאת התמונה של "סקסופוניסט על הגשר" הפכה לאחד האייקונים הנדושים בפוטוגרפיה של הג'אז.

אבל Rollins באמת התאמן שם מדי יום שעות ארוכות, ליטש את הסגנון שלו והשביע את הפרפקציוניזם הידוע שלו במשך שלוש שנים. בפברואר שנת 1962, כשהיה בן 32, החליט Rollins לשבור את השתיקה הארוכה שגזר על עצמו והקליט במשך את האלבום שנקרא "The Bridge" על שם הגשר ההוא, ה Woodshed שלו.

לצורך ההקלטה חברו אליו Jim Hall בגיטרה, Bob Cranshaw בבאס ו Ben Riley בתופים (ו Harry Saunders בתופים בקטע אחד) וביחד הקליטו את ה"קאמבק" של Rollins.

הביקורות, שחשבו שאחרי שלוש שנים Rollins יביא בשורה חדשה ומודרנית, די התבדו מכיוון שהגון והסגנון המוכרים של Rollins נשארו. אולם האלבום הזה הוא בעיני אחד היפים ביותר של Rollins מבחינת בחירת הקטעים, האינטראקציה עם Jim Hall ואפילו סאונד הסקסופון של Rollins שהוא כל כך מושלם כאן.

הרפרטואר בדיסק הזה מורכב מארבעה סטנדרטים (Without A Song, Where Are You, God Bless The Child ו You Do Something To Me) ומשני קטעים מקוריים של Rollins (John S, The Bridge, שניהם מתאפיינים במשחקים רתמיים).

הנה God Bless The Child המקסים מתוך האלבום הזה:

הנוכחות של Jim Hall בגיטרה מכשפת ואני לא חושב שאי פעם נהניתי מגיטרה בג'אז כפי שאני נהנה מהנגינה של Hall באלבום הזה. אלו לאו דווקא הסולואים ש Hall מנגן אלא יותר הליווי שיושב מושלם ביחד עם הטנור של Rollins. צריך לזכור שלפני ההפסקה שנטל, Rollins הקליט והופיע בעיקר בהרכב של שלישייה עם באס ותופים בלבד. Rollins רצה לנצל את החופש ההרמוני שבהרכב כזה, מבלי להיות מוגבל להרמוניה המוכתבת בידי פסנתר או גיטרה. העובדה שבחזרתו לזירת הג'אז הוא הופיע עם גיטריסט היתה דבר בלתי צפוי מבחינת הקהל של Rollins ובמובן הזה הוא הפתיע מאד. אולם אחרי ששומעים את האלבום הזה מבינים שהבחירה ב Jim Hall היתה נבונה ומוצלחת מאין כמוה שכן הסינרגיה שלו עם Rollins נדירה. לא זו בלבד ש Hall מצליח שלא להגביל את הנגינה של Rollins ואת החופש שלו, אלא שהוא מתגלה כתוספת משדרגת שמעניקה גוונים נוספים ויוצרת הזדמנויות ל Rollins להגיב עליהן, מבחינה ריתמית, מלודית והרמונית.

בחירה מוצלחת נוספת שתלווה את Rollins למשך עשרות שנים ונדמה לי שאפילו עד היום ממש, היא הבחירה בבאסיסט Bob Cranshaw. הנגינה של Cranshaw הפכה כבר לאחד מסימני ההיכר של Rollins, אמנם מאוחר יותר הוא עבר לבאס חשמלי אך כאן הוא עדיין בקונטרה-באס ונשמע מצויין.

את רוב עבודת התיפוף באלבום הזה עושה, כאמור, Ben Riley המצויין, למעט בקטע God Bless The Child שהוקלט שבועיים מוקדם יותר ובו מנגן H.T. Saunders.

רולינס על הגשר (דוקומנטרי, 1968):

ולמרבה השמחה יש קטעי וידאו של ההרכב הזה ממש (כאן קצת יותר סוער מאשר באלבום) מתוך התוכנית Jazz Casual:

John Scofield - A Moment's Peace

חם היום, אני מניח שלכולכם, אבל כאן בדרום הלוהט מדובר ב 37 מעלות. אללי...

כדי לנסות ולצנן את היום הבוער הקשבתי לחדש של John Scofield עם Larry Goldings באורגן ופסנתר, Scott Colley בבס ו Brian Blade בתופים.

זהו אלבום איטי ורגוע למדי המורכב ברובו מבלדות ומכיל לא מעט סטנדרטים (I will שתמיד מזכיר לי את אחינעם ניני, You Don't Know What Love Is, I Loves You Porgy, Gee Baby, Ain't I Good To You? ו I Want to talk about you) לצד קטעים מקוריים של Scofield.

סקופילד מנגן פשוט, ישר ולעניין. בלי גימיקים מיותרים והפגנת שרירים בלתי נחוצה הוא שב ומוכיח (כאילו שמישהו פיקפק) כמה מוסיקלי הוא, ואחרי האלבום האחרון שלו שהיה סתמי בעיני אני מאד נהנה לשמוע את האלבום הזה.

גם Goldings עושה עבודה מצויינת (מזמן לא שמעתי אותו מנגן פסנתר וכאן הוא לוקח כמה סולואים יפים בפסנתר).

מי שקצת נעלם לי באלבום הזה הוא בריאן בלייד שלמרות היותו מתופף ענק מסתפק כאן בנגינה פשוטה למדי, ובעצם... דווקא זה מה שעושה אותו מתופף ענק.

לסיכום, אלבום כיפי מאד גם למי (שכמוני) לא חולה על גיטרה ג'אז.

אלתור חופשי - ז'אן קלוד ג'ונס

אלתור חופשי - סרטם של דורון ג'רסי ועדין וינר, העוקב במשך שנה אחרי ז'אן קלוד ג'ונס.

ז'אן קלוד בן ה-60 הוא נגן קונטרבס ירושלמי העוסק במוסיקה אוונגרדית המכונה 'אלתור חופשי' . ז'אן קלוד הקדיש את חייו למוסיקה והיא הדבק המיוחד המקשר בינו לבין האנשים בחייו. מאז שגילו אצלו את מחלת הטרשת הנפוצה, יכולתו להמשיך וליצור מוסיקה נמצאת בסכנה. הסרט עוקב אחרי ההתמודדות שלו ושל זוגתו ג'ודי עם המחלה, ומלווה את הקשר שלו עם הפסנתרן אריאל לני, ילד פלא מוסיקאלי בן 11. ואת יחסיהם כמורה ותלמיד ההופכים עם הזמן לחברות עמוקה וחד פעמית.

סרט על הקשרים בין תשוקה, מוסיקה, חיים ותהליך הפרידה מהם.

הקרנת הבכורה תיערך בסינמטק תל-אביב ביום ראשון הקרוב (15.5.2011) בשעה 12:00. הכניסה חפשית.

Horace Parlan and Us 3 | Part 3

ממשיכים עם סדרת הפוסטים של ברק וייס על פרלן...

פרק שלישי: 3+2=5 Us Three והאחים טרנטיין

באפריל 1960 הצטרף הבסיסט ג'ורג' טאקר George Tucker ללו דונלדסון. ג'ורג' טאקר היה בסיסט אדיר כח בסגנון המינגוסי. הוא ידע לאזן בצורה מושלמת בין חוזק ורגישות. בזמן שהצטרף כבר היה טאקר בסיסט מוכר בסצינת הג'אז, שהרבה להקליט עם מוסיקאים אחרים ובהם ארט בלייקי, קולטריין, סוני סטיט וקרטיס פולר.

בכך הושלם אחד מהרית'ם סקשנים המעולים ביותר בעולם הג'אז.
פרלן באותה העת כבר התפתח לפסנתרן בשל בעל צליל ייחודי, שתיעל בצורה נהדרת את מקורותיו בבלוז ובגוספל להארדבופ סווינגי עם פשטות כנה וכובשת. כדי לתאר את נגינתו – תארו לעצמכם חיבור בין הבלוק קורדס של רד גרלנד, הפ'אנקיות של הוראס סילבר והחסכנות בנגינה והרווח בין הצלילים של אחמד ג'מאל- והכל כאמור עם גוספל ובלוז פשוט וכובש.

חברי הטריו גילו עד מהרה כי הם משלימים זה את זה ליצירת טריו מעולה. יחידה אחת של אנרגיה, דחף ויצירתיות, המסוגלת להיות גם רית'ם סקשן תומך ונהדר גם להארדבופיסטים מיינסטרימיים וגם לנשפנים יותר מתקדמים הרמונית, כמו גם טריו פסנתר משובח בפני עצמו. השלושה קראו לעצמם Us Three וזה גם היה שם אלבום הראשון אותו הקליטו ב-20 באפריל 1960.

האלבום הוקלט כמובן בבלו נוט. אך למרות שהיה זה האלבום השני של הוראס פרלן, הוא ראה אור רק לאחר אלבומו השלישי לפי מנין ההקלטות של פרלן.
האלבום כולו, ושיר הנושא Us Three מדגימים היטב את החוזקים של של הטריו: טאקר פותח בצורה מינגוסית, הרווד מצטרף עם נגינה המזכירה מזמור גוספלי ומגדירה את האווירה של הקטע. והרווד פותח בסווינג סוחף עם המברשות. בקטע תוכלו לזהות גם את ההשפעות ההארדבופיות וגם את המודאליות של Us Three, ולהכיר גם הפסינתור המאוד ייחודי של פרלן, את הסווינג הסובטילי של הרווד ואת הווקינג בס הדומיננטי של טאקר. השילוב בין השלושה ממכר.

בשנת 1959 הגיעו האחים טרנטיין לניו יורק וניגנו למעלה משנה בהרכב של מקס רואץ'. סטנלי ופרלן נהנו מהאיחוד אחרי שנים רבות וסטנלי הכיר לפרלן את אחיו הבכור טומי, אשר בתורו שכר את פרלן לנגן באלבום הבכורה שלו ב-19 בינואר 1960, יחד עם סטנלי אחיו כמובן, בלייבל Time.

פרלן בתורו, החזיר לו טובה, כאשר המליץ עליו בפני לו דונלדסון לתפקיד החצוצרן שהתפנה ביוני 1960.


ביוני 1960 הקליט סטנלי טרנטיין את אלבום הבכורה שלו Look Out!. בלייבל בלו נוט (כמובן).





לטרנטיין לא היה ספק מי יהיה הרית'ם סקשן שלו – Us Three. סטנלי טרנטיין היה סקסופוניסט נפלא. היה לו צליל גדול, אסרטיבי, עגול ומתכתי משהו המזכיר את הטנורים של תקופת הסווינג יחד עם מורכבות הרמונית של בופר. טרנטיין היה מלודיסט בנשמתו ונגינתו היתה "מחייכת" וטובת לב. התוצאה מהמפגש הזה בין טרנטיין ל Us Three היתה סשן סטריידאהדי וסווינגי עם המון שמחת חיים ואהבת אדם, לא דברים מובנים מאליהם בימים בו הג'אז נתפס כמשהו רציני.










כחודש אח"כ, ב-14 ביולי 1960, נכנסו שוב Us Three לאולפן ההקלטות של רודי ון גלדר, אך הפעם הם הביאו עימם את האחים טרנטיין. התוצאה – האלבום Speakin' My Piece

זה היה אלבום אלבום הקווינטט הראשון בהנהגת פרלן, והאלבום הראשון של Us Three שראה אור. החיבור של סטנלי טרנטיין המלודיסט האסטרטיבי עם הצליל הגדול, של טומי טרנטיין בעל הצליל הלירי המאוד מיוחד לתקופתו והסווינג הבלוזי של Us Three. החיבור הזה של טריו שעבד נון-סטופ יחד תקופה ארוכה, ודואו הנשפנים שגם להם הסטוריה משותפת ארוכה וההכרות העמוקה של פרלן כמחבר בין שני חלקי הקווינטט יצרו אלבום קוהרנטי ואורגני, הנשמע כאילו ניגנו בו חברי הרכב המנגן יחד זמן רב.

הלחן Wadin' הוא הלחן המוכר ביותר שהלחין פרלן. Us Three הקליטו גרסת טריו לשיר באלבום הקודם שלהם, אבל גרסת הקווינטט המופיעה ב-Speakin' My Piece היא כנראה המוכרת יותר.

הצלחת האלבום דרבנה את אלפרד ליון להוציא את האלבום Us Three שהטריו הקליט שלושה חודשים קודם לכן והמתין לשעתו.

Horace Parlan and Us 3 | Part 2

כמובטח להלן הפרק השני בסקירתו של ברק ויס על Horace Parlan ו Us 3:

פרק שני: Lou Donaldson ו Blue Note

אחרי הקלטת Mingus Ah Um עזב פרלן את מינגוס והצטרף ביוני 1959 להרכב של לו דונלדסון Lou Donaldson בו ניגן כשנה וחצי. מעבר המוסיקלי לא היה פשוט בתחילה להוראס פרלן. אצל מינגוס פרלן אותגר תמידית בנגינה מורכבת הרמונית, עם נטיות אבסטרקטיות ואילו אצל לו דונלדסון נדרש לנגן ביבופ/הארדבופ פשוט-אקורדים והאתגר היה כיצד להפוך את הפשטות היחסית הזו למעניינת. להוות תמיכה ראויה לסולן ובה בעת לא להפריע לסקסופוניסט לפתח את הנגינה המלודית שלו. בתקופה זו פרלן ליטש במיוחד את יכולת נגינתו כחלק אינטגרלי מרית'ם סקשן וכמלווה מעולה לנשפנים.

באוקטובר 1959 הקליט פרלן את אלבום הבכורה שלו עם LD שהיה גם אלבום הבכורה שלו בלייבל בלו נוט – The Time is Right.


אלבום זה, ויתר שני האלבומים שהקליט עם LD בבלו נוט, הכירו את פרלן למנהל של בלו נוט אלפרד ליון, שהתרשם ממנו מאוד והחליט לטפח את הפסנתרן המוכשר ולהוסיף אותו למשפחה המוסיקלית של בלו נוט.

עוד אירוע שהתברר כגורלי לפרלן אירע אוקטובר 1959: המתופף אל הרווד Al Harewood הצטרף ללו דונלדסון. אל הרווד היה מתופף עם טיימינג מושלם. הוא ניגן עם סווינג דוחף גדול, אך בה בעת היה מאוד מעודן ורגיש עם עבודת מצילות נהדרת. כזה שידע תמיד לא להדחף לרגליים של הנשפנים איתם ניגן ושייחס חשיבות לצליל הכולל ופחות להיותו באור הזרקורים. לפני שהגיע ללו דונלדסון הרווד עבד עם הג'אזטט ועם הרכב הטרומבונים Jay & Kai של ג'יי ג'יי ג'ונסון וקיי ווינדינג.

יחד עם אל הרווד ובצירוף של הבסיסט סם ג'ונס, הקליט פרלן בפברואר 1960 את אלבומו הראשון בבלו נוט – Movin' and Groovin'.

הנה הרצועה הראשונה באלבום. זה גם השיר הראשון של פרלן כלידר (תתעלמו מתמונת העטיפה)

A Disc Per Week #7

אלבום השבוע שלי הוא גם אלבום השנה שלי לשנת 2010 והוא אלבום המציין עשור לקיומו של ההרכב הנקרא Bandwagon של Jason Moran בפסנתר, Tarus Mateen בבאס ו Nasheet Waits בתופים. האלבום נקרא בפשטות: Ten.

האמת היא שלא הייתי חובב גדול של ההרכב הזה לפני כן אבל דווקא האלבום הזה תפס אותי. אולי מפני שבינתיים נחשפתי מקרוב לנגינה של Moran שהיה כאן ברביעיה של Charles Lloyd.

בכל מקרה מדובר באלבום מעולה של הרכב מגובש מאד. המוסיקה מאתגרת ואינטליגנטית, מודרנית ועכשווית לגמרי (כולל הרעשים המושתלים בחלק מן הקטעים, שניתן היה בכיף לוותר עליהם לדעתי) אבל לרגע לא מאבדת את הקשר שלה עם המקורות (למשל To Bob Vatel Of Paris בו מתכתב Moran עם מורו Jaki Byard או הביצוע הבלתי סטנדרטי בעליל לסטנדרט Crepuscule With Nellie של Thelonious Monk).

ג'ייסון מורן וחבריו שומרים על קומוניקטיביות לאורך האלבום כולו ומשאירים אותך בסוף עם חיוך ענק על הפרצוף וטעם של עוד. אולי באמת הגיע הזמן לתת צ'אנס נוסף לאלבומים הקודמים שלהם.

Horace Parlan and Us 3 | Part 1

אני שמח להציג בפניכם את סקירתו המצויינת של ברק ויס (שפורסמה לראשונה בפורום הג'אז של פליטי נענע) על הפסנתרן Horace Parlan ו Us 3. הסקירה מחולקת לארבעה חלקים ותפורסם כאן במלואה בימים הקרובים.
פרק ראשון: התחלה, מחלה, שיקום ו... מינגוס

הוראס פרלן נולד בפיצבורג, פנסילבניה בשנת 1931. אביו היה כומר בכנסייה פרסבטירית שחורה והילד ספג את הגוספל הכנסייתי עם חלב אימו. בגיל 5 לקה בפוליו שגרם לו נכות קשה בכל צידו הימני, כולל שיתוק מוחלט של הזרת והקמיצה בידו הימנית. בגיל 8 החל פרלן ללמוד פסנתר כפיזיותרפיה לידו הימנית המשותקת בחלקה. איש לא ציפה שהטיפול הפיזיותרפי הזה יהפוך לתחביבו ואח"כ למקצועו של פרלן הקטן. אחרי הכל, היד הימנית היא האיבר החשוב ביותר של כל פסנתרן.

פרלן פיתח טכניקות נגינה ייחודיות שאיפשרו לו להתגבר על הנכות. מרתק לראות אותו מנגן ביוטיוב: את האקורדים הוא יותר באמצעות האצבעות הפועלות ביד ימין + אצבעות יד שמאל ליצור את ה- Block Chords בהם הרבה להשתמש, ולפעמים, כשרצה לנגן Single Lines נגינת התווים שבאופן מסורתי מבוצעת ביד ימין – השתמש לשם כך ביד שמאל. אין ספק שמבחינה טכנית יכולותיו של פרלן היו מוגבלות הרבה יותר מפסנתרנים אחרים, אך כשרונו המוסיקלי, הלהט שבנגינתו והבלוז שהיווה חלק כ"כ מרכזי בה, הפך אותו לפסנתר מוערך.
בתקופת נערותו ובחרותו של פרלן, עירו פיצבורג היתה שוקקת ג'אז, במיוחד פסנתרני ג'אז נהדרים: ארל היינס, מרי לו וויליאמס, ארול גארנר ודודו מרמרוסה ייצגו את פסנתרני הג'אז המקצועיים. פסנתרני ג'אז בני דורו של פרלן בעיר היו אחמד ג'מאל וסוני קלארק. (מעניין יהיה לבדוק מה היה בעיר ה-22 בגודלה בארה"ב שייצאה כה הרבה פסנתרנים נפלאים לעולם הג'אז).

אבל היו גם ג'אזיסטים צעירים בני דורו של פרלן שאינם פסנתרנים. אחד המבריקים שבהם היה הסקסופוניסט סטנלי טרנטיין Stanley Turrentine. השניים – פרלן וטרנטיין – הרבו לג'מג'ם יחד בתקופת התיכון - למרות שטרנטיין היה צעיר מפרלן בשלוש שנים ולמד בתיכון אחר. לטרנטיין הצעיר היה אח גדול – החצוצרן טומי טרנטיין, אותו פרלן לא הכיר אישית, כי טומי כבר שוטט באותה העת ברחבי ארה"ב עם תזמורות ג'אז וסווינג שונות. פרלן עוד יפגוש מוסיקלית את שני האחים ויהפוך את החברות הנערית לשותפות מוסיקלית.
בשנת 1957 הגיע פרלן לניו יורק ומייד צורף על ידי מינגוס להרכב שלו. כמעט שנתיים פרלן ניגן עם מינגוס – אחד מבתי הספר הגבוהים ללימודי הג'אז.

הנגינה הסווינגית, הפשוטה, והכנה של פרלן, רוויית הגוספל והבלוז, התאימה למינגוס ככפפה ליד. הוא היה הפסנתרן המתאים ביותר למוסיקה של מינגוס עד אותו הזמן ואחד משלושת הפסנתרנים המרכזיים של מינגוס בכלל.

באוקטובר 1958 צירף מינגוס להרכבו טנוריסט טקסני בשם Booker Ervin. היה זה הוראס פרלן שהמליץ למינגוס לצרף את ארווין. פרלן ניגן עם ארווין לא מעט בפיצבורג. השניים הפכו לחברים בנפש, גם מוסיקלית. החיבור עם מינגוס הוכח כמוצלח במיוחד וארווין נותר עם מינגוס במשך כ-4 שנים.
שני האלבומים החשובים של מינגוס בהם השתתף פרלן הם Blues & Roots ו-Mingus Ah Um הגאוני.

שווה להאזין לאלבומים נהדרים אלה שנית ולהטות אוזן לתרומתו החשובה של פרלן בשני האלבומים ובפרט ביצירות בנות אלמוות רוויות גוספל כ- Wednesday Night Prayer Meeting ו-Better Git It In Your Soul. הסולואים שלו בקטעים אלה הם תמצית הגוספל-ג'אז בפסנתר והאינטרלודים שלו נחקקו לנצח בדפי הסטוריית הג'אז.

Art Pepper: Notes From A Jazz Survivor

סרטו הדוקומנטרי של Don McGlynn משנת 1982 על נגן האלט Art Pepper. צריך לראות כדי להתחיל להבין את האיש.

Earth Day 2011: A Personal Message From Albert Beger

לרגל יום כדור הארץ החליט אלברט בגר לעשות מעשה ולנסות לעורר את המודעות הציבורית לנושא שמירת כדור הארץ. כחלק ממאמץ זה הוא מאפשר הורדה חינמית של אלבומו Big Mother המוקדש לכדור שלנו. זה אלבום מעולה בעיני. בגר אינדווידואלי, אנרגטי ומוסיקלי כתמיד ומקבל כאן חיזוק משמעותי בדמותו של הפסנתרן אבירן בן נאים שמספק מסגרת להרפתקה החופשית של בגר. מלבדם מנגנים כאן גם גבריאל מאיר, הבאסיסט הקבוע של בגר, ויואב זוהר בתופים.

יש ללחוץ על התמונה כדי להגיע לאתר של אלברט משם אפשר להוריד את האלבום Big Mother


תודה אלברט, ואם אפשר בקשה אישית - עוד אלבום עם הרביעיה הזאת.

A Disc Per Week #6

חברים יקרים, לא זנחתי את הפרוייקט ואני מבטיח לכם שיש לי דיסק שבועי מדי שבוע אלא שקצב החיים (שנהיה מטורף יותר משבוע לשבוע) משאיר אותי בלי אוויר כשמגיע הזמן לכתוב, ואני לא תמיד מגיע לזה.

אז קבלו פיצוי בדמות המלצה נהדרת על אלבומו הראשון של Sam Rivers עבור הלייבל Blue Note.

האלבום הוקלט בדצמבר 1964 ונקרא Fuchsia Swing Song ומנגנים בו Sam Rivers בטנור, Jaki Byrd בעל אלף הפרצופים בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

ההקלטה נערכה זמן קצר לאחר ש Rivers חזר מסיבוב הופעות ארוך עם Miles Davis שהיה בחיפוש אחר יורש ראוי ל Coltrane. לא מעט סקסופוניסטים ניסו להתברג למשבצת הזו ו Sam Rivers היה האחרון שבהם (ממש לפני Wayne Shorter שקיבל את התפקיד הנחשק ויצר ביחד עם Miles, Herbie Hancock, Tony Williams ו Ron Carter את ה Second Quintet המפורסמת של Miles).

Sam Rivers ניגן יותר מדי אוונטגארד לטעמו של Miles, אבל דווקא החבר'ה של Miles מאד אהבו אותו ולראיה הם (Carter ו Williams) הסכימו בשמחה להקליט איתו את אלבום הבכורה שלו ל Blue Note.

ההקלטה הזו פשוט נפלאה. Sam Rivers נמצא בדיוק במקום הנכון (לטעמי) על הקו שבין מוסיקה חופשית לג'אז הבועט של אמצע שנות השישים. לטעמי האלבום הזה (יחד עם כמה אלבומים של Shorter ושל Joe Henderson) הוא אחד המייצגים הטובים של הסגנון המכונה: Post Bop. האלבום הזה מציג את מגוון יכולותיו של Rivers בטנור ותאמינו לי – הוא יכול, והוא לא נופל מאף אחד מהגדולים.

Rivers עצמו הלחין את כל הקטעים באלבום, והוא נע בחופשיות בין קטעים שחשבתי שרק Shorter מסוגל להלחין כמותם ומסתבר שלא כך הוא (כמו Luminous Monolith, Cyclic Episode, Fuchsia Swing Song), בלוז (Downstairs Blues Upstairs שזוכה כאן לכמה גרסאות חלופיות ששוות האזנה) ובלדה מפילה ביופיה (Beatrice, לכבוד אשתו של Rivers).

Carter ו Williams עושים את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב ונותנים לסשן הזה דרייב אדיר שמאפשר ל Rivers לעשות מה שהוא רוצה.

Jaki Byard שמנגן כאן הוא עוד דומה לנגן פנטסטי אך בלתי מוכר. האיש הזה שולט בכל רזי הפסנתר ומסוגל לנגן בכל סגנון אפשרי. מ stride piano וצפונה, דרך ביבופ, הרד בופ וכל הדרך עד לנגינה כמעט חופשית אבל נטועה עמוק במסורת כמו שרק גאון כמו Byard יכול לייצר.

כרגיל, טוב אין טוב ממשמע אזניים (וכמו בפעם הקודמת יש כאן למעשה את כל האלבום ללא הגרסאות החלופיות):

(כרגיל, לא לשכוח לכבות את הנגן בצד שמאל למעלה)

A Disc Per Week #5

דיסק השבוע הוא בעצם פנינה נדירה. זהו אלבומו השני של החצוצרן Thad Jones עבור הלייבל Blue Note שהוקלט ב 14 ביולי בשנת 1956 ונקרא The Magnificent Thad. באותה תקופה ואף לאחריה ניגן Thad Jones בביג-בנד של Count Basie, דבר שעיצב את הקריירה המוסיקלית שלו, שכן Thad Jones לבד מהיותו נגן מופלא, עסק לא מעט בהלחנה, עיבוד ותזמור להרכבים גדולים.

אלא שלהבדיל מרובן המוחלט של הקלטותיו, האלבום הזה מוצא את Thad Jones בהרכב של חמישייה עם Billy Mitchell בסקסופון טנור, Barry Harris בפסנתר, Percy Heath בבאס ו Max Roach בתופים. למעט קטע אחד (If Someone Had Told Me) שמנוגן ברביעייה, ללא סקסופון.

לרוב, גם כש- Thad Jones הקליט בהרכבים קטנים, התחושה היא של הרכב גדול. זה נובע מהעיבודים האופיניים של Jones שמצליחים לתת גם להקלטה בשישייה סאונד שלם הגדול יותר מסכום חלקיו, אולם כאן הדגש הוא לגמרי על הנגינה היחידנית והרבה פחות על עיבודים ותזמורים ודווקא משום כך האלבום הזה כל כך יוצא דופן בנוף הקלטותיו של Thad Jones.

האלבום (בגרסת ה CD שלו) מורכב משבעה קטעים מתוכם חמישה סטנדרטים ושני קטעים נהדרים: Thedia ו Billie-Doo, הם פרי עטו של Thad Jones והם כל כך אופיניים לסגנון הכתיבה שלו שהוא אמנם פוסט בופ אבל שולח שורשים עמוקים וחזקים לבי-בופ.

בגרסת ה CD נכללת גם הקלטה של Something To Remember You By שנערכה פחות משבוע לפני כן בדואט משגע של Thad Jones (בחצוצרה עם סורדינה – "עמעם" בעברית) עם הגיטריסט Kenny Burrell.

Thad Jones היה חצוצרן אדיר, עם צליל ענק וחם שהצליח לבטא את אישיותו המקסימה והרגישה במוסיקה שניגן. הוא הפליא לנגן גם קטעי ביב-בופ מהירים (If I Love Again) גם וגם בלדות רכות (כגון: April In Paris הפותח את האלבום הזה, I've Got A Crush On You, ו- If Someone Had Told Me) למרות שהיכולת הטכנית שלו היתה גבוהה מאד, הוא אף פעם לא נשמע טכני אלא תמיד מאד מוסקלי ומלא רגש.

הנגינה של חבריו לצוות גם היא מצויינת. צליל הסקסופון של Billy Mitchell משתלב נהדר עם החצוצרה של Jones והליווי של Barry Harris בפסנתר אלגנטי כתמיד (אף אם קטעי הסולו שלו אינם פסגת הפסנתרנות). Percy Heath ו Max Roach עושים עבודה מצויינת ומאד דינמית.

להבדיל מהאלבום של השבוע שעבר, הפעם יש טיובים לרוב (למעשה של כל האלבום) אז תהנו (ואל תשכחו לסגור את הנגן שמספק את מוסיקת הרקע, בצד שמאל למעלה):

A Disc Per Week #4

לא עבר זמן רב מאז התחלתי בפרויקט A Disc Per Week וכבר צברתי פיגור בדיווח השבועי. האמת שזה היה צפוי ולמרות שמאד לא הייתי רוצה בכך – אין לי ספק שעוד יהיו שבועות שלא אספיק בהם להגיע לכתיבה. אז במקום לבזבז זמן מיותר על התנצלויות והבטחות לעתיד בואו ניגש ישר לעניין.

הדיסק שלא מפסיק להתנגן אצלי בשבוע האחרון (ואף יותר) הוא הקלטה בהופעה חיה של הרכב "כוכבים" שבנה לעצמו הפסנתרן Chick Corea. ההקלטה נערכה בפסטיבל הג'אז ב Montreux שבשוויץ בשנת 1981 ומנגנים בה, לצדו של Chick Corea גם Joe Henderson בטנור, Gary Peacock בבאס ו Roy Haynes בתופים. שנות השמונים לא היו שנים טובות במיוחד להיות בהן מוסיקאי ג'אז. Chick Corea ששרד את שנות השבעים בזכות המעבר ל Fusion חיפש לחזור לשורשים והחליט להקים הרכב ולהסתובב איתו בעולם כמה חודשים. הם הופיעו די הרבה אבל מיעטו להקליט. ההקלטה שנקראת בפשטות "Live in Montreux" היא למעשה התיעוד היחיד של ההרכב הזה. ואיזה תיעוד.

האלבום הזה כל כך טוב שאי אפשר להסתפק בשמיעה אחת ולעבוד למשהו אחר. כשאני שולף אותו מהספריה הוא נשאר שבוע-שבועיים בחוץ ואני שומע כמעט רק אותו בלופ. Chick Corea מוכיח כאן (למי שעוד זקוק להוכחה) כי הוא פסנתרן ענק ומתחת לכל הגימיקים הוא עדיין מוסיקאי מהשורה הראשונה שיודע ללוות כמו שרק הוא יודע והסולואים שלו, מעבר להיותם מושלמים טכנית, מיוחדים, יחודיים ומופלאים. וכאילו לא די בכך, הוא גם הלחין יותר ממחצית מהקטעים באלבום הזה: Hairy Canary שפותח את ההופעה, Folk Song שמקבל ביצוע פנטסטי של Henderson, ואחריו Psalm, quintet #2 ו Slippery When Wet, כמעט כולם (למעט Psalm) הוקלטו מוקדם יותר באותה שנה ברביעייה עם Michael Brecker, Eddie Gomez ו Steve Gadd ויצאו באלבום Three Quartets.

Joe Henderson הוא אחד הסקסופוניסטים האהובים עלי ומסתבר שגם על Chick Corea שמאד נהנה לנגן איתו. הוא משדרג כל הרכב שהוא מנגן איתו וכאן הוא פשוט מושך את Corea ואת כל ההרכב לנגינת פוסט בופ גועש.

גם חטיבת הקצב מוכיחה את עצמה כבחירה נבונה של Corea. מצד אחד Peacock הפנטסטי, מאופק ומדוייק כמו מטרונום ומצד שני Roy Haynes (שתמונתו מתנוססת על העטיפה הפנימית כשלגופו "גופיית ריסוקים") מתופף מדהים (מספיק להקשיב ל Drum Interlude ולפתיחה של Slippery When Wet כדי להבין כמה המתופף הזה הוא מוסיקאי שאינו נופל מאף מוסיקאי שמנגן כלי מלודי או הרמוני) שבשנת 1981 עוד היה בשיא כוחו ותורם כאן מנות נדיבות של גרוב בתיפוף משובח.

לצד הקטעים של Corea מנגנת הרביעייה גם את Up, Up and… הנהדר של Gary Peacock, את Trinkle, Trinkle של Monk ואת So In Love של Cole Porter.

ההקלטה הזו היא באופן מובהק בעלת גוון חופשי יותר מרוב ההקלטות של Corea ולדעתי יש לזקוף זאת לזכות Henderson ו Haynes שפשוט מצליחים לקחת את Corea לכיוונים אחרים מאלו שהוא לוקח בדרך כלל. אלבום תענוג.

פסטיבל הג'אז תל אביב - כבר מתחילים

נותרו עוד ימים ספורים לפתיחת פסטיבל הג'אז התל-אביבי שמביא, כבכל שנה, ג'אז איכותי ומשובח. התוכנית האמנותית מורכבת גם מהמיינסטרים של הג'אז אבל גם מפינות יותר נידחות (אך לא פחות מעניינות וטובות!), ומציע חומרים שלא תוכלו לראות באילת או במשכן.

הפסטיבל שיארך השנה ארבעה ימים (15 עד 18 בפברואר) יתקיים בסינמטק תל-אביב ויש לו דף פעיל (ומלא בהטבות) בפייסבוק, אתם כמובן מוזמנים להירשם כחברים ולהנות מהפינוקים המוצעים שם.

למי שעדיין אינו חבר בקבוצה הנ"ל, אספר שכעת ניתן לרכוש שני כרטיסים במחיר אחד (159 ש"ח) למופעים של שלישיית George Colligan ושביעיית Steve Bernstein שיתקיימו ביום שלישי 15.2.2011.

על מנת לקבל את ההנחה יש להתקשר לקופת הסינמטק, בטל: 03-6060800 ולציין את קוד ההנחה: 2001. מספר הכרטיסים מוגבל ל-20 זוגות להופעה, אז יאללה...

הנה קצת פרטים באדיבות ברק ויס, המנהל האומנותי של הפסטיבל:

שלישיית ג'ורג' קוליגן – יום ג' 15.2 שעה 20:00

טריו פנטסטי עם שלושה מוסיקאים נהדרים ובראשם הפסנתרן הנהדר ג'ורג' קוליגן – אחד הפסנתרנים הכי מוערכים בסצינת הג'אז בעשור האחרון – כלידר וכסיידמן. יחד עימו ינגנו בוריס קוזלוב בקונטרבס ודונלד אדוארדס. שלושתם, אגב, מהווים את הרית'ם סקשן של המינגוס ביג בנד והמינגוס דיינסטי. הופעת הטריו המאופיין בנגינה דינאמית,”פ’אנקית” ובעלת שמחת חיים יבוסס על הדיסק האחרון שהקליטו הכולל קטעים מקוריים ועיבודים מיוחדים לסטנדרטים ולקטעים פופולאריים.

כרגיל, לא לשכוח לכבות את הנגן בצד שמאל למעלה.

שביעיית סטיבן ברנסטין – יום ג' 15.2 שעה 22:30

ברנסטין (חצוצרה וסלייד-חצוצרה), המוכר לכם ודאי מהרכב סקס-מוב שלו או מה"לאונג'-ליזארדס" מגיע לראשונה לישראל עם הרכב ה"דיאספורה סול" שלו, שהיה האלבום הראשון מתוך סדרה של ארבעה אלבומים (עד כה) שהוציא בלייבל "צדיק" ובו הוא בוחן את החיבורים בין המוסיקה היהודית למוסיקה עכשווית. השביעייה תבצע עיבודים מלהיבים בעיבודים אפרו-קובאניים ופ'אנקיים ללחנים יהודיים מוכרים כ"מעוז צור", "מה נשתנה", "שלח את עמי" ועוד. ברנסטין יגיע עם עוד 3 מוסיקאים: המתופף הקובאני הפנטסטי חואן רוברטו רודריגז, הטנור פול שאפירו, והקלידן אריק דויטש: כולם מנהיגי הרכבים מאוד מוערכים בסצינה הניו יורקית. אל הרביעייה יצטרפו יקיר ששון בבריטון-סקס, אסף חכימי בגיטרה בס וגלעד דוברצקי בפרקשן. יהיה לוהט!

Assaf Kehati's Music

אינני חובב נלהב של גיטרה בג'אז. למעשה ישנם די מעט גיטריסטים ישראליים שעושים לי את זה ואפשר למנות אותם על אצבעות יד אחת: עופר גנור, עמוס הופמן ויותם זילברשטיין. כעת, אני שמח לבשר לכם שנוסף חבר חדש לרשימה המצומצמת הזו. שמו אסף קהתי והוא ניחן בבגרות מוסיקלית מפתיעה למדי לגילו הצעיר.

הוא החל את לימודי המוסיקה שלו בפסנתר (סבתו היתה מורה לפסנתר) וגיטרה ואחר כך ניגן גם שנים ארוכות בכינור. הוא למד ברימון ולאחר מכן בניו-אינגלנד קונסרבטורי בבוסטון וכבר הספיק לנגן עם מוסיקאים מוכרים כ Ran Blake בפסנתר, George Garzone בסקסופון ו Billy Hart בתופים.

הוא הוציא בינתיים שני אלבומים בהוצאה עצמית: A View From My Window ו Flowers and Other Stories בשניהם מנגנים איתו ישראליים מוכשרים: אלון פרבר בסקסופון אלט וסופרן, דניאל ספיר בבאס ואודי שלמה בתופים.

נדרשו לי לא מעט השמעות לפני שהצלחתי להתחבר לאלבומים הללו, אבל כמו שקורה בדרך כלל עם מוסיקה טובה – ההשקעה וההתמדה משתלמות. דווקא לאלבום השני היה לי מעט יותר קל להתחבר ואחרי כמה סיבובים חזרתי לאלבום הראשון וגיליתי שפתאום גם הוא ממש מדבר אלי, מצאתי בו המון יופי, רגישות ושכל שנדיר למצוא אצל אמנים צעירים, על אחת כמה וכמה באלבום ראשון.

קהתי, בניגוד להרבה גיטריסטים אחרים, הוא לא איש של פראזות בי-בופ מרשימות או של ליינים מהירים. הוא גיטריסט מהורהר שיוצר עם הגיטרה שלו אוירה מאד מיוחדת שמכשפת אותך ושואבת אותך עמוק עמוק לתוך המוסיקה שהוא מלחין. למרות שמבחינת הלחנים לא מדובר במוסיקה קשה לעיכול, האלתורים הם שעושים את העניין למורכב. גם קהתי על הגיטרה וגם אלון פרבר בסקסופונים, אינם הולכים בדרך הקלה והבטוחה של נגינת פראזות על מהלכים הרמוניים נדושים, ואינם עושים למאזין הנחות. הם מנגנים מופשט. האלתורים הולכים ונבנים כמעט מאפס, נדבך על גבי נדבך ופתאום אתה מגלה שיש להם הגיון משל עצמם וכיוון משל עצמם שתמיד מעניין לעקוב אחריהם ולראות לאן יובילו. מבחינה זו הלחנים של קהתי משרתים אותו היטב.

ההרכב כולו נהדר (בשני האלבומים), זורם ומאד קשוב, וניכר שהם נהנים לנגן ביחד ולתקשר זה עם זה.

במהלך חודש פברואר יגיע קהתי לארץ למספר הופעות במסגרת פסטיבל ג'אז חם (הוא יופיע ברביעייה עם הסקסופוניסט Seamus Blake, הבאסיסט נעם ויזנברג והמתופף Rodney Green) וגם יעביר כתות אמן. את כל הפרטים ניתן למצוא כאן:

אסף קהתי בישראל, פברואר 2011.

A Disc Per Week #3

את Bud Powell נדמה שאין צורך להציג, ובאופן מוזר, דווקא משום כך, יש צורך להציגו. Bud Powell היה אחד מאבות הביבופ בג'אז, פסנתרן מעולה, מלחין וחדשן ברמה של Thelonious Monk. אולם להבדיל מ Monk שהצליח להשריש את לחניו בקרב נגני הג'אז ולחניו הפכו לסטנדרטים המנוגנים ומוקלטים באופן תדיר עד היום, הרי ש Powell היה המבצע העיקרי של יצירותיו והן כמעט ולא הוקלטו או נוגנו בידי אחרים. המוסיקה שלו, למרבה הצער, נשארה נחלתם של מוסיקאים וידעי ח"ן והוא כמעט ואינו מוכר מחוץ לקהילת המכורים קשה (לג'אז),

Powell הניח את היסודות לפסנתרנות הג'אז המודרנית ונחשב ל Charlie Parker של הפסנתרנים, בין היתר משום שהיה הראשון שהתייחס לפסנתר לא כאל כלי מלווה אלא ככלי סולו שיכול לנגן קווי ביבופ מפותלים ומהירים, בדיוק כמו כלי הנשיפה.

מצבו הנפשי של Powell, שבילה תקופות ארוכות באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, ביחד עם התמכרותו לסמים גרמו לו להיות בלתי יציב, מבולבל וחברות התקליטים ובעלי המועדנים העדיפו שלא לקחת איתו סיכון ומיעטו לתת לו עבודה.

רוב מבקרי הג'אז מסכימים כי הקלטותיו הטובות יותר של Powell נעשו לפני 1954, וכי הפסנתרנות שלו בתקופה שאחרי 1954 אינה משתווה לזו שלפני כן. (בשנים 1951 עד 1953 שהה Powell באשפוז כפוי וחטף כמות הגונה של מכות חשמל שללא ספק השאירו בו את רישומן).

אני, באופן אישי, מאד אוהב אותו גם בהקלטות מאוחרות יותר כמו ההקלטה מ 24 במאי 1958 שעשה עבור הלייבל Blue Note ויצאה באלבום Time Waits או בשמו המלא:The Amazing Bud Powell, Vol.4. בהקלטה הזו מנגנים לצידו של Bud Powell גם Sam Jones בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. ל Bud Powell לא היה הרכב קבוע והשניים, שהיו "אמני בית" בלייבל Blue Note, נשכרו באותו יום כדי ללוות את Powell. התוצאה נפלאה ומציגה את הגאונות של Powell לא רק בהיבט הפסנתרני שהוא כביכול כבר רחוק מיכולותיו בשנים שלפני כן (אבל אל תטעו. גם ב 1958 Powell לא היה פראייר) אלא גם בהיבט ההלחנה. כל שבעת הקטעים באלבום הם פרי עטו של Powell (יש גם שני alternates: ל Sub City ול John's Abbey) והם פורשים תמונה מרתקת של מלחין ויוצר מקורי, אף אם באותה תקופה כבר לא כל כך חדשני.

לצערי, לא מצאתי טיוב ישירות מהאלבום הזה, אבל הנה הקלטה של John's Abbey שנעשתה ב 1959 עם Pierre Michellot בבאס ו Kenny Clarke בתופים:

לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שבצד שמאל למעלה

אגב, כל ארבעת הדיסקים שהקליט Powell ל Blue note, שיצאו תחת השם: The Amazing Bud Powell vol.1-4 וכוללים הקלטות משנת 1949 ועד 1958 בהרכבים שונים - מומלצים מאד.

סיכום פסטיבל הג'אז החורפי (!!) באילת

שום דבר לא יכול היה להכין אותי לקור העז ששרר בפסטיבל הג'אז (החורפי) באילת. נכון, שאזכור המילה חורף צריך היה להדליק נורה אדומה, אבל היי – זה פסטיבל הג'אז באילת. זה הפסטיבל שבו עוד לפני סוף ההופעה הראשונה הפה והעיניים כבר מתייבשים, והמים הקרים עוד שניה רותחים לך בבקבוק.

בחורף, מסתבר, הקור האילתי אינו מגלה רחמים. ואלמלא המוסיקה היתה כל כך טובה – הייתי בוודאי חוזר חולה. אבל לא כך קרה.

ההופעה עמה פתחתי את הפסטיבל היתה הופעתם של ה Bad Plus. פעם שלישית בישראל ומזה כמה חודשים במערכת הסטריאו שלי. כתבתי עליהם כאן לא מזמן ולמרבה השמחה הם אפילו עלו על הציפיות. ההופעה שלהם היתה מעולה ומפתיעה. את החומרים כבר הכרתי לא רע, אבל באופן מוזר למדי בהקלטות שלהם ששמעתי לא הצלחתי להבין עד כמה חזקה ומרשימה היא נוכחותם של David King המתופף ושל Reid Anderson הבאסיסט. שני אלה התגלו כמוסיקאים פשוט מצויינים עם טכניקה מרשימה וטעם טוב, שביחד עם הפסנתרן Ethan Iverson נתנו הופעה אנרגטית וסוחפת, ממש לא מתפשרת (מוסיקלית) ובכל זאת הצליחו לרתק את קהל הפסטיבל ולהוציא ממנו תשואות אדירות. ה Bad Plus נשמעים בהופעה מושלם, יש שיאמרו מושלם מדי. התקשורת ביניהם היא ברמה אחרת מרוב הרכבי הטריו ששמעתי והמוסיקה שלהם (כשהם לא עושים קאוורים) באמת לוקחת כיוונים חדשים ומאתגרים. היה מצויין.

היום הראשון חלף עבר לו ואני נסתי למלון להתחמם. למחרת, גמרתי אומר, לא ישבור אותי הקור. הרי יש לי שלוש הופעות לשמוע וג'יסמונטי רק בסוף. אני לא יכול להרשות לעצמי לסבול מקור, החלטתי.

ואכן לקראת היום השני התכוננתי כפי שמתכוננים למארב לילי. שני זוגות גרביים, חולצה קצרה ומעליה ארוכה וסוודר עבה, ולגיבוי אף הכנסתי לתיק שמיכה מפנקת. שיהיה.

תוכנית היום השני החלה בהופעת דואו משובחת של אלי דג'יברי, שתמיד כיף גדול לשמוע אותו מנגן, ביחד עם Kenny Barron המופלא שליטף את הפסנתר ביד רכה והוציא ממני גרגורי עונג. התוכנית כללה בעיקר סטנדרטים והיתה הופעה פותחת מצויינת. דג'יברי למד בעבר אצל Barron אבל לא הופיע עמו מעולם וההופעה איתו היתה מן הגשמת חלום של דג'יברי לנגן עם "הפסנתרן של Stan Getz". בפועל שמעתי לא מעט השפעות Getz-יות בנגינה של אלי באותו ערב.

ההופעה השניה, שמלכתחילה צפיתי שתהיה הנקודה החלשה של הערב, אכן התגלתה ככזו. Juan Carlos Caceres הרעים בקולו ודפק על הקלידים ללא רחמים. ההופעה היתה אמורה לקחת את הטנגו לשורשים האפריקאיים שלו (וואלה ? לטנגו שורשים אפריקאיים ?) אבל בפועל נשמעה קצת כחלטורה. הקטעים היו ברובם דומים מדי זה לזה ורובם כלל לא היו טנגו. בהחלט לא ברמה של שאר ההופעות.

מכאן, במעבר חד, עוברים להופעה שרק בשבילה היה שווה לרדת לאילת ולשבת בקור המקפיא שלוש שעות. Egberto Gismonti, בארץ. לא להאמין כמה כשרון נשפך לאיש הזה מקצות האצבעות. בשיער אפור ארוך החנוט בכיפה אדומה, עלה הגאון המוסיקלי הזה והפליא לנגן גם בפסנתר וגם בגיטרה.

כבר בשניות הראשונות, כשהתיישב Gismonti ליד הפסנתר והניח את אצבעותיו על קלידיו ברי המזל, אפשר היה לשמוע את הפסנתר מתיישר, מזדקף ומתעורר לקראתו. איזה צליל יפה וצלול. ארבעה פסנתרנים שמעתי בפסטיבל על הפסנתר הזה. מלבד Juan Carlos שהתעקש להכאיב לפסנתר, שלושה פסנתרנים הוציאו ממנו, כל אחד, משהו אחר לגמרי. הנגינה שוברת המוסכמות של Iverson, הליטוף המפנק של Barron והמקוריות הגאונית של Gismonti גרמו לי בעיקר לקנא בפסנתר.

בדרך כלל אני מאד אוהב את נגינת הפסנתר של Gismonti וקצת מתקשה להתחבר לגיטרה. הפעם פשוט נשפכתי מהפסנתר והתחברתי בלי שום בעיה לגיטרה. הוא ניגן שני קטעים בפסנתר (ולו רק כדי להתגבר על הקור) ועבר לעוד מספר קטעים על גיטרות 12 המיתרים המפורסמות שלו (אחת אקוסטית ואחת "קלאסית") לא לפני שהתיישב והסביר לכולנו (בליווי הדגמות) כי המוסיקה שלו אמנם מקורית אבל היא נשענת על אדניה המוצקים של המוסיקה הברזילאית הקלאסית. לקראת הסוף חזר המכשף Gismonti לפסנתר רק כדי לשלוח אותי בחזרה למלון עם חיוך אידיוטי מרוח לי על הפנים וטעם של עוד.

אז לסיכום, היה פסטיבל נהדר, אילת נהנתה ממזג אויר משובח במשך היום ובדיעבד ההערכות שלי היתה קצת מוגזמת, בשמיכה לא השתמשתי.

ועוד הערה אחרונה למארגנים:

האוירה בכניסה לנמל היתה מאד לא נעימה, בלשון המעטה. השומרים בפתח היו חמושים מדי ואגרסיביים מדי בשביל פסטיבל ג'אז, וכל תהליך הכניסה למתחם הנמל שהיה מותנה בהצגת תעודה מזהה היה לא לעניין. גם אחרי שכבר נכנסתי לנמל נאסר עלי ללכת את שלוש מאות המטרים עד להאנגר בו התקיימו ההופעות ונתבקשתי (לא באדיבות יתירה) להמתין לשאטל שיקח אותי. כך גם בכניסה וגם ביציאה.