ב24 - ביוני 2010 הלך לעולמו הסקסופוניסט Fred Anderson אחד מענקי ה Free Jazz, ממייסדי ה AACM (Association for the Advancement Of Creative Musicians)ובעליו של מועדון ה Velvet Lounge בשיקאגו. מי שכונה ה"חוליה החסרה" בין המוסיקה המאוחרת של Coltrane למוסיקת ה Free המודרנית.
רוב חייו היה Fred Anderson מוסיקאי ששמו היה מוכר רק למתי מעט, בעיקר באיזור שיקאגו. הוא מיעט להקליט ומיעט להופיע. אולם בשנות ה- 90 הואפרץ לתודעה העולמית והקלטות שלו החלו להגיע לאזני קהל הג'אז שמחוץ לשיקאגו.
הסאונד הגדול והייחודי שלו, האמירה האישית והסגנון הייחודי ששואב השראה מכל מה שבא לפניו ועדיין מיישיר מבט קדימה הפכו את Anderson לאחד ממוסיקאי הג'אז האהובים והחשובים בזירת הג'אז החופשי, וככזה הוא ייזכר לעד.
השנה היא 1957. לאחר שנים ארוכות של מלחמה ביורוקרטית מקבל Thelonious Monk בחזרה את ה Cabaret Card שלו שנלקח ממנו שש שנים לפני כן בשל האשמת שווא באחזקת סמים. במהלך השנים הארוכות והלא פשוטות הללו הוא לא הופיע בכלל, אבל לא הפסיק לנגן. גם כשהתקווה לחזור ולהופיע נראתה רחוקה הוא המשיך לנגן, להתאמן.
ביולי 1957 מונק מקבל גיג קבוע במועדון ה Five Spot Café בניו יורק. בימים הראשונים הוא מופיע בשלישייה עם Wilbur Ware בבאס ו Shadow Wilson בתופים. לא עובר זמן רב ומצטרף אליהם John Coltrane שאך זה נפרד מחמישיית Miles Davis. ההופעות הראשונות לא משהו. Coltrane מנסה, מתאמץ, אבל משהו שם לא חופשי. לא זורם.
עוברים כמה ימים. בכל ערב הם מנגנים 4-5 סטים ופתאום משהו משתחרר. האנרגיה של Coltrane פוגשת את האנרגיה של Monk. המוסיקה מצליחה להמריא, היא סוחפת ומטלטלת. הלחנים של Monk נשמעים פתאום כל כך נכון. הנגינה הבלתי הגיונית שלו נשמעת כמו הדבר הכי הגיוני והחיבור עם Coltrane נשמע כל כך יפה ונכון. Monk קם מהפסנתר ומתחיל לרקוד לעבר הבר. משאיר את Coltrane על הבמה עם הבאסיסט והמתופף. אחרי רבע שעה הוא חוזר ולוקח את העניינים בחזרה לידיים.
מי שהיו באותם סשנים לא הפסיקו לדבר עליהם גם שנים לאחר מכן. חלקם, כמו המשורר והמחזאי Amiri Barakaמספרים שהיו שם פשוט ערב ערב במשך חמישה חודשים כדי לתפוס עוד קצת מהקסם הזה.
כמה שנים אח"כ, על גבי עטיפת תקליטו המופתי A Love Supreme, יספר Coltrane לעולם שבשנת 1957 קרה לו משהו טוב:
"During the year 1957, I experienced, by the grace of God, a spiritual awakening which was to lead me to a richer, fuller, more productive life. At that time, in gratitude, I humbly asked to be given the means and privilege to make others happy through music."
המפגשים הראשונים
בשנת 1956 הגיע Monk ל Café Bohemiaלשמוע את חמישיית Miles Davis. בסוף הערב הוא היה עד לאחת מהמריבות של Miles והנגנים שלו. ל Miles נמאס מההתמכרות של נגניו להרואין שגרמה להם לאחר כל הזמן ולאבד ריכוז ובסוף אותו ערב הוא פיטר את Philly Joe Jones ואת Coltrane מההרכב הידוע כ The New Miles Davis Quintet, לא לפני שהיכה את Coltrane בפניו. Monk שראה את הדברים מהצד ניגש ל Coltrane ואמר לו שאינו חייב לסבול התנהגות כזו מצד Miles. באותו ערב הבטיח Monk ל Coltraneשכשיתאפשר הדבר הוא יזמין אותו לנגן עמו.
Monk ו Coltrane הכירו אצל Pannonica de Koenigswarter שכולם הכירו כ Nica. היא היתה "ברונית הג'אז". ביתה וליבה תמיד היו פתוחים בפני נגני הג'אז (Charlie Parker, למשל, נפטר אצלה בבית) והם מצדם היו מגיעים אליה כמעט מדי יום לאכול, לשתות, לנגן ולהיפגש עם מוסיקאים אחרים או סתם כדי להעביר את הזמן. באחת הפעמים ניגש Coltrane ל Monk וביקש ממנו שילמד אותו לנגן את Monk’s Mood. הוא נענה בשמחה. Monk לימד אותו את הקטע והם ניגנו אותו ביחד. Monkכל כך אהב את מה שהיה ל Coltrane להגיד עליו שהוא פשוט הודיע ל Orrin Keepnews מ Riverside באחד מהימים שנקבעו להקלטת אלבום הסולו שלו ב Riverside שהוא הזמין את Coltrane ו Wilbur Ware להקליט איתו את Monk's Mood. וכך היה.
הם המשיכו להיפגש די הרבה אחר כך. Coltrane סיפר שהיה מגיע לביתו של Monk, מוציא אותו מהמיטה וביחד הם היו עובדים שעות על גבי שעות. Monkהיה מנגן על הפסנתר את המוסיקה שלו ו Coltrane היה מנסה להבין מה בדיוק קורה שם. הוא סיפר ש Monk היה מאט בשבילו את הקצב, עובר איתו לאט לאט על האקורדים והמעברים "המוזרים" שוב ושוב ומראה לו אילו צלילים אפשר לנגן עליהם.כשהיו קטעים קשים במיוחד, Monk היה מוציא את תיק התווים בו היו כל הלחנים שלו והם היו עובדים מהדף. המפגשים האלה פתחו ל Coltrane משהו בראש. אצל Miles וגם לפני כן הוא היה רגיל לנגן בעקר בלוזים, אבל עם Monk הדברים היו הרבה יותר מורכבים ומסובכים, גם מבחינה הרמונית וגם מבחינה ריתמית. זה לא בא ל Coltrane בקלות, אבל מצד שני – הוא היה מוסיקאי שידע לעבוד קשה יותר מכל מוסיקאי אחר. ואם זה לא היה מספיק מאתגר, אז באותה שנה Coltrane גם נגמל מסמים.
מה- Five Spot Café ל Carnegie Hall
ביולי 1957 Monk קיים, כאמור, את הבטחתו ל Coltrane והזמין אותו לנגן איתו קבוע ב gig ב Five Spot.
הם ניגנו במועדון הקטן במשך חמישה חודשים ערב ערב, ששה ערבים בשבוע, 4-5 סטים בערב. בהתחלה Wilbur Ware ניגן בבאס אבל באחד הערבים, כשהוא פשוט לא הופיע, Monk נאלץ להזעיק מחליף והביא את Ahmed Abdoul Malik במקומו, והוא המשיך לנגן איתם גם בחודשים שאחרי.
Coltrane עבר שם שינוי רציני מאד וסביר להניח שהתקופה שם הפכה אותו ל Coltrane שאנחנו מכירים היום. השעות הארוכות שבילה מדי ערב כנגן כלי נשיפה יחיד ובעצם כנגן הכלי המלודי היחיד על הבמה, שינו את האופן בו ניגן. המוסיקה של Monk הכריחה אותו לעבוד קשה, לחשוב ולהוציא מעצמו דברים שלא יצא לפני כן. הליווי הבלתי צפוי של Monk, משחקי הקצב, ההפתעות – כל אלו חייבו את Coltrane להתעלות על עצמו רק כדי להחזיק מעמד. יש הטוענים שבאותו זמן פיתח את סגנון ה Sheets of Sound הייחודי לו. דבר אחד בטוח – הוא ניגן עם Miles לפני התקופה עם Monk וכמה שבועות אחרי התקופה הזו עם Monk הוא חזר לעבוד עם Miles והקליט עמו את Kind Of Blue. ההבדלים בין ההקלטות הללו בולטים.
על מה שקרה שם ב Five Spot Caféהיינו יכולים רק לפנטז אלמלא Naima, אשתו של Coltrane, היתה דואגת להקליט את אחד הסש'נים אחד ברשמקול ביתי. ההקלטה, שבמשך שנים ארוכות נחשבה לאגדה אורבנית ודבר קיומה היה מוטל בספק, ראתה אור בסופו של דבר בשנת 1993 תחת השםLive at The Five Spot Discovery! בלייבל Blue Note. ההקלטה אמנם באיכות בינונית (Coltrane נשמע רחוק והסאונד של התופים די גרוע) אבל המוסיקה באיכות עילאית.
המתופף שם, אגב, הוא ככל הנראה Roy Haynes אבל אף אחד לא יכול לאשר את זה באופן וודאי. אחרי שיצא הדיסק הסתבר כי ההקלטה רצה מהר מדי, מה שמעלה את הצליל בחצי טון והדבר תוקן לאחר מכן בקופסא של מכלול ההקלטות של Monk ב Blue Note.
אבל כאן לא נגמר הסיפור. לפני כחמש שנים יושב בחור יהודי בשם Larry Appelbaumבספריית הקונגרס ועוסק במיון הקלטות. הוא מוצא סליל הקלטה ישן של קונצרט ששודר ברדיו Voice Of America שכתוב עליו T. Monk. הוא מקשיב ולא מאמין למשמע אזניו. יכול להיות שהוא באמת שומע את מה שהוא שומע ? Monk עם Coltrane ? לא. אין סיכוי. הרי חוקרי הג'אז נברו כבר בכל פינה אפשרית בחיפוש אחר הקלטות של השניים. אבל אוזניו אינן מטעות אותו. יש לו ביד שני סטים מערב התרמה שנערך ב Carnegie Hall בהשתתפות הרביעייה של Monk עם Coltrane, Abdoul Malik בבאס ו Shadow Wilson בתופים. האיכות – פנטסטית. הביצוע – מושלם.
כל כך רבה היתה ההתרגשות עם גילוי ההקלטה שב Blue Noteגויסו ששה כותבי Liner Notesלמשימת כתיבת המלל שילווה את הדיסק החשוב הזה. אבן דרך בתולדות הג'אז ופנינה נדירה למעריצי Monk ו Coltrane.
שתי ההקלטות החיות הללו מצטרפות ליבול האולפני של Monk ו Coltrane שלמרבה הצער גם הוא דל למדי בשל העובדה ש Monk היה חתום ב Riverside ואילו Coltrane היה חתום בלייבל המתחרה Prestige. רוב הקלטות האולפן יצאו בשנת 1961 באלבום Theloinious Monk with John Coltrane בלייבל JazzLandשמאחד הקלטות מכמה סשנים ובנוסף קיים גם האלבום Monk's Music בו משתתפים לצד Coltrane גם Coleman Hawkins, Gigi Gryce באלט, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים. בשנת 2006, לאחר ש Blue Note הוציאה את ההופעה ב Carnegie Hall, ערכו ב Riverside שני דיסקים המכילים את כל החומר האולפני (כולל false starts וכו'( שהותירו Monk ו Coltrane תחת השם: The Complete 1957 Riverside Recordings.
לסיכום
אם עוד לא נחשפתם למוסיקה הזו, יש שלושה אלבומים שאתם חייבים לרכוש:
1. Thelonious monk with John Coltrane at Carnegie Hall(Blue Note)
2. Monk's Music(במקור ב Riverside, היום ב concord Records)
3. Monk and Coltrane(במקור ב JazzLand, היום ב concord Records)
לקראת פסטיבל הג'אז ה-24 באילת, שייערך השנה בין ה-23 ל-26 באוגוסט, פורסמה תכנית הפסטיבל וניתן לראות בה באופן מובהק את הקו המנחה שהנהיג אבישי כהן אשר קיבל לידיו בשנה שעברה את ניהולו האומנותי של הפסטיבל. לצד נוכחותם של מספר ג'אזיסטים מהשורה הראשונה מתרחב מאד גם חלקה של"מוסיקת העולם" המהווה מוקד משיכה חזק לקהל שאינו בהכרח חובב ג'אז והמגמה הזו משקפת היטב גם אתהכיוון האומנותי אליו נוטה אבישי כהן באופן אישי בשנים האחרונות ובאלבומיו האחרונים.
בגזרת אמני הג'אז מחו"ל ניתן יהיה לראות בפסטיבל השנה את החצוצרן Dave Douglas בחמישייה לא שגרתית שכוללת ארבעה נגני Brass (חצוצרה, טרומבון, קרן יער וטובה) ומתופף (הלא הוא Nasheet Waits), רביעיית המתופף Jeff 'Tain' Watts (המוכר היטב לחובבי Branford Marsalis), שלישיית הפסנתרן Danilo Perez (אחת מתחנות הביניים החשובות בקריירה של אבישי כהן), שלישיית הגיטריסט עוז נוי (שיגיע עם Will Lee ו Dave Weckel) וגם שני (!!) ויבראפוניסטים שינסו לצנן את הלילה: Gary Burton ברביעייה ו Stefon Harris בחמישייה.
לצדם, באגף הג'אז הקל / "מוסיקת העולם" יופיעו אגדת המוסיקה הברזילאית, האיש והזקן: Hermeto Pascoal שיופיע בשביעייה, רביעייתו של המתופף הצרפתי Manu Katche, הזמרת Rickie Lee Jones, הזמרת Nikki Yanofsky בת ה- 16 ודואט בין הזמרת Petra Magoni ונגן הקונטרה-באס Ferruccio Spinettiהמהווים את ההרכב Musica Nuda.
בל נשכח את האגף הישראלי שמתמקד כמעט כולו בכיוון מוסיקת העולם. ניתן לראות כאן את חמישיית אילן סאלם עם עמוס הופמן (בהרכב דומה למדי הרכב שהופיע בפסטיבל בשנה שעברה תחת שמו של עמוס הופמן). את האנסמבל של שם-טוב לוי שתמיד חגיגה לשמוע אותו, את הרכב הופעות הרחוב הנהדר מארש דונדורמה ואת רביעיית נגן הסופרן אבטה בריהון. את עומרי מור ופרוייקט האנדלוג'אזשלו שהושק בהצלחה בפסטיבל הג'אז של תל-אביב, את שלישיית הגיטריסט עופר גנור ואפילו את ירוסלב יעקובוביץ' הסקסופוניסט הצ'כי שזכור לכולנו מהתקופה בה ליווה את "מרגול", שחזר בשנים האחרונות לנגן ג'אז.
הרכבים ישראליים נוספים שיופיעו הם Idan K and the Movement of Rhythm שעושים שילוב בין סגנונות מוסיקליים שונים: ממוסיקה אלקטרונית ועד מוסיקה אפריקאית, ואפילו ברי סחרוף ורע מוכיח (ששיתוף הפעולה האחרון ביניהם הניב את האלבום הנהדר של שירי אבן גבירול: "אדומי השפתות") שיופיעו עם עומרי מור, עמית כרמלי ואיתמר דוארי.
אתמול בלילה, בירושלים, נכנסה הופעה לרשימת חמש ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי *. זה לא עניין של מה בכך. ככל שעוברות השנים אנחנו רואים יותר הופעות, נחשפים ליותר מוסיקה, משכללים ומפתחים את הטעם המוסיקלי שלנו ובאופן כללי נהיים יותר בררנים ופיין שמעקרים. הולך ונהיה קשה יותר ויותר לרצות אותנו. אבל לשמחתי אתמול וכחתי שהדבר עודנו אפשרי. Charles Lloyd האחד והיחיד לקח אותי אתמול למסע קסום שארך כ שעתיים וחצי ובסיומו ריחפתי החוצה מהאולם כשחיוך ענק מרוח על פני.
בואו נתחיל מההתחלה. Charles Lloyd, כבר בן 72, הגיע אמש לירושלים עם הרביעיה שלו להופעה אחת ויחידה במסגרת פסטיבל ישראל. ההופעה שנערכה, בלי מספיק פרסום ורעש מקדים, בבנייני האומה בירושלים סבלה מחוסר הענות מצד הקהל או מבחירת אולם גרועה – כך שהאולם היה כחצי מלא וזאת לאחר הוזלת הכרטיסים לחצי מחיר שבוע לפני ההופעה.
לשמחתי כל זה לא הפריע לרביעייה המדהימה הזו לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב: מוסיקה.
לצדו של Lloyd ניגנו Jason Moran בפסנתר, Reuben Rogers בבאס ו Eric Harland בתופים. זו הרביעייה שהוא מופיע איתה בשנתיים האחרונות ועמה הקליט את האלבום Rabo De Nube בלייבל ECM.
כרגיל, אין הרבה טעם לדבר על מוסיקה וצריך פשוט לשבת ולהקשיב לה, אבל לטובת מי שלא מכיר את Lloyd וצריך גירוי מילולי לפני שהוא מוכן להפקיר את אזניו בידי המוסיקאי המחונן הזה אספר ש Lloydפרץ בתחילת שנות ה-60 כאשר החליף את Eric Dolphy בהרכב של Chico Hamilton. אחר כך עבר לנגן תקופה קצרה עם Cannonball Adderley ובערך בשנת 1966 הקים את הרביעייה המפורסמת שלו בה היו חברים הפסנתרן Keith Jarrett, Cecil McBee או Ron McLure בבאס והמתופף Jack DeJohnette.
הרביעייה הזו הקליטה מספר אלבומים משובחים בלייבל Atlantic, הופיעה בפסטיבלים ברחבי העולם וזכתה להצלחה גדולה מאד אולם בשנת 1969 בשיא הצלחתו של ההרכב ההוא, החליט Lloyd להפסיק להופיע. ההפסקה הזו באה לאחר מות אמו ובעקבות תחושתו שהעולם השתנה ומוסיקה בעלת מסרים של שלום ואחווה כבר אינם מעניינים. עשור לאחר מכן, בתחילת שנות ה- 80, בעקבות המפגש שלו עם Michel Petruccianni,הגיח Lloyd לתקופה קצרה בה ניגן עם Petrruccianni שהפיח בו מחדש את התשוקה להופיע אולם רק כ- 20 שנה אחרי הפרישה ההיא, הוא חזר באופן מלא לבמה בכוחות מחודשים ובניגוד לאמנים אחרים שעשו קאמבק ומנסים לשחזר את הצלחתם, Charles Lloyd התמסר למוסיקה, לאמת הפנימית שלו ופשוט התחבר לעצמו. המסרים והכוונות נשארו מסרים של שלום ואחווה בדיוק כפי שהיו אז באמצע שנות ה-60 אבל היום הוא מנגן אחרת, מלחין אחרת, נשמע אחרת.
במהלך השנים מ 1989 הוא שיתף פעולה עם מוסיקאים כ Bobo Stenson, Billy Higgins, Geri Allen, Brad Mehldau והקליט 13 אלבומים. האחרון שבהם Rabo De Nube מתעד את הרביעייה שהגיעה אתמול לירושלים. וכאן המקום להדגיש – למרות שרובם הגדול של האלבומים נהדרים, הם לא מצליחים להעביר את היופי והשלמות ש Lloyd מייצר בהופעה חיה. צריך להיות שם, לשמוע ולהרגיש ולחוות כדי להבין באמת. לפני כמה שנים באילת חוויתי על בשרי מה עושה את Lloyd לכזה מוסיקאי ענק ומטבע הדברים, לאחר ההופעה ההיא הציפיות שלי נסקו לשמים.
נחזור להופעה. Lloydשל היום הוא איש של ניואנסים. אימפרסיוניסט. את רוב הערב הוא העביר עם סקסופון הטנור שלו, אבל את הקטע הפותח הוא ניגן ב Tarogato שהוא כלי ממוצא הונגרי, מן הכלאה בין קלריינט (עשוי מעץ) ובין סקסופון סופרן (צורת חרוט) וקטע אחד קסום בחליל אלט.
הוא סקסופוניסט מצויין שמצד אחד מזכיר לי מאד את John Coltrane בפראזות שלו, בספיריטואליות שלו, בגישה של sheets of sound ובאופן שבו הוא מגיש רעיונות מוסיקליים; אבל מצד שני, בעוד קולטריין היה הולך עד הסוף, נותן לעצמו להתפוצץ ומשחרר לבה רותחת של צלילים אל הקהל ומתיך את הסקסופון שלו ערב ערב על הבמה, הרי ש Lloydמעדיף להביא את המאזין כל הדרך לשם ואז לתת לאנרגיה הזו להתפוצץ לך בתוך הראש. הוא לא יעשה את זה בשבילך. הוא אמן בלבנות tension ואז ברגע השיא, כשכל מה שאתה רוצה זה שהוא יקח אויר מלוא הריאות וירוקן אותו בבת אחת לתוך הסקסופון, הוא מנגן 3-4 פראזות קולטרייניסטיות לגמרי אבל חרישיות. במקומות ש Coltrane היה מצמיד את הסקסופון למיקרופון ושואג בזעם, Lloyd נסוג עם הסקסופון חצי מטר אחורה ומנגן חרש. נשמע מתסכל ? ממש לא. האפקט הרגשי של מה שניסיתי לתאר כאן הוא מדהים וממכר.
אבל בכך לא נגמר הסיפור. בעוד Lloyd עצמו מצליח להישאר "מאופק" שאר חברי ההרכב ממש לא מצליחים להפגין שליטה כזו והם, טעונים בכל האנרגיה הזו, לוקחים את זה לשלב הטירוף. Lloyd, מצדו לא טורח להסתיר את הנאתו הרבה. הוא פשוט רוקד על הבמה (לפעמים עם זוג "קשקשנים" בידיו כשראשו תחוב עמוק בתוך הפסנתר) , כולו קופצני ומלא התלהבות.
Jason Moran מנגן כל כך יפה ומלווה ברגישות שיא את Lloyd ואז כשהוא לוקח סולו הוא פשוט מפגן מרהיב של כשרון ושל צבע שלא בא לך שייפסק. שמעתי אותו בכמה אלבומים שלו ולא נהניתי עשירית ממה שנהניתי ממנו אתמול בלילה. Reuben Rogers גם הוא לא טמן ידו בצלחת ולקח כמה סולואים נהדרים אתמול, אבל עיקר עבודתו היא כמובן הליווי האנרגטי והמצויין שהוא מעניק להרכב הזה במהלך כל הערב. הוא מדוייק, מקורי ומעניין. ויש גם את Eric Harland מתופף אדיר, מהדור החדש של המתופפים, אלה שיודעים לנגן כל דבר ולא כבולים לסגנון מסויים. האיש הזה עשה כשפים באולם אתמול. הסולו בן כמעט 5 דקות שלקח על הבלוז היה מעלף ולא רצית שייגמר. אבל גם אותו לא צריך למדוד רק בסולואים אלא בעיקר בליווי השוטף, ואת זה הוא עשה, לטעמי, בצורה פנטסטית, קשובה, מרתקת ומאד מגוונת. היו רגעים שרק הוא ו Lloyd ניגנו – האמינו לי, לא היה חסר שם כלום.
כל הארבעה הציגו רמה נגינה אישית גבוהה אבל בעיקר בלט השילוב ביניהם שהיה נדיר באיכותו. זו לא היתה הופעה של סקסופוניסט "כוכב" עם שלושה סיידמנים צעירים. הו לא.
זו היתה הופעה של ארבעה מוסיקאים נפלאים, מגובשים ובשלים ואם תשאלו אותי – הדבר הקרוב ביותר להופעה של Coltrane שאפשר לשמוע כיום. חבר שהיה איתי בהופעה הגדיר אותה במילה אחת, תמציתית ומדוייקת:
קסם.
* הערה: רשימת חמש ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי כוללת יותר מחמש הופעות.
ב- 16 במאי 2010 הלך לעולמו אחד מאחרוני הענקים של דור הבי-בופ: הפסנתרן בן ה-91 Hank Jones. אדם בעל נשמה ענקית ומוזיקאי מעולה שהצליח להישאר מרענן ומרגש גם 60 שנה אחרי מהפיכת הבי-בופ.
Hank, אחיהם הבוגר של החצוצרן Thad Jones ושל המתופף Elvin Jones, התחיל לנגן בגיל צעיר ובאמצע שנות ה- 40 של המאה הקודמת הגיע לניו-יורק ונחשף למוסיקת הבי-בופ שעשתה אז את צעדיה הראשונים.
Hank Jonesשהתאהב בסגנון החדשני והמתוחכם הצליח לאמץ אותו במהירות ולהגיע להבעה אישית מתוחכמת ואינטיליגנטית שליוותה אותו לאורך הקריירה הארוכה שלו. הוא שלט ביד רמה בכל האספקטים ההרמוניים החדשניים שהציעה שפת הבי-בופ ונודע כ sideman מוכשר ומבוקש מאד אך מה שייחד אותו מכל פסנתרני הבי-בופ האחרים בני דורו היה הדגש הרב שנתן למלודיות והיכולת שלו להוציא החוצה מכל standardאת השיר שבו, גם כשניגן במהירות מסחררת.
Hank Jones השתתף במאות הקלטות ובין שלל הקלטותיו ניתן למצוא הקלטות עם Charlie Parker, John Coltrane, Miles Davis, Coleman Hawkins, Wes Montgomery, Cannonball Adderley, Dexter Gordon, Jacky Mclean, Ella Fitzgerald, Ron Carter, Joe Lovano, Charlie Haden ועוד.
בשנת 1975 הקים את ההרכב Great Jazz Trio עימו הופיע ממש עד מותו. הצלע הקבועה היחידה בהרכב היתה Hank Jones כשלצידו הופיעו מתופפים ובאסיסטים מהשורה הראשונה כמו: Ron Carter, Tony Williams, Buster Williams, Jimmy Cobb, Eddie Gomez, Al Foster, Mads Vinding, Billy Hart, Roy Haynes, Jack DeJohnette , Elvin Jones.
לזכרו של Hank Jones, הנה קטעים מהופעתו במועדון ה Blue Note בטוקיו לפני כשנתיים עם אחת הגרסאות האחרונות ל Great Jazz Trio. הפעם מנגנים David Wong בבאס ו Billy Kilson בתופים. מקווה שתאהבו.
ממש במקרה מצאתי את שני קטעי הוידאו הבאים של חמישיית Horace Silver. מדובר בחמישייה שלו מהשנים 1958-1959 עם Junior Cook בטנור, Blue Mitchell בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. החמישייה הזו (למעט המתופף Louis Hayes שפינה את מקומו ל Roy Brooks) המשיכה לעבוד ביחד עד שנת 1963 והקליטה הרבה מאד אלבומים מצויינים ב Blue Note.
לא לשכוח להפסיק את הנגן המנומר משמאל שמנגן את מוסיקת הרקע באתר
ועכשיו, ללא הקדמות נוספות, הנה הם לפניכם.... חמישיית Horace Silver:
בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הופיע עומרי מור לראשונה עם הרכב משלו. ההופעה נקראה "פרוייקט אנדלוג'אז" והציגה שילוב בין שתי אהבותיו הגדולות של עומרי מור: הג'אז והמוסיקה האנדלוסית.
למי שאינו מכיר את עומרי מור אספר שמדובר בפסנתרן ובמאלתר מ-ד-ה-י-ם בכל קנה מידה. עד היום ניתן היה לשמוע אותו בעיקר כסיידמן (והוא ניגן בארץ עם כל מי שאפשר לחשוב עליו) והנה סוף סוף הוא מופיע עם חומר שלו והרכב בהנהגתו.
ביחד עם עומרי מנגנים: גלעד אברו בבאס, נעם דוד בתופים ואורחים נוספים...
אז למי שלא היה בהופעה וגם למי שהיה ובטח רוצה עוד פעם – הנה הקלטה כמעט מלאה שלה.
נא ללכת לצד שמאל של המסך, ללחוץ Pause על הנגן כדי להפסיק את מוסיקת הרקע ו... תהנו.
