בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הופיע עומרי מור לראשונה עם הרכב משלו. ההופעה נקראה "פרוייקט אנדלוג'אז" והציגה שילוב בין שתי אהבותיו הגדולות של עומרי מור: הג'אז והמוסיקה האנדלוסית.
למי שאינו מכיר את עומרי מור אספר שמדובר בפסנתרן ובמאלתר מ-ד-ה-י-ם בכל קנה מידה. עד היום ניתן היה לשמוע אותו בעיקר כסיידמן (והוא ניגן בארץ עם כל מי שאפשר לחשוב עליו) והנה סוף סוף הוא מופיע עם חומר שלו והרכב בהנהגתו.
ביחד עם עומרי מנגנים: גלעד אברו בבאס, נעם דוד בתופים ואורחים נוספים...
אז למי שלא היה בהופעה וגם למי שהיה ובטח רוצה עוד פעם – הנה הקלטה כמעט מלאה שלה.
נא ללכת לצד שמאל של המסך, ללחוץ Pause על הנגן כדי להפסיק את מוסיקת הרקע ו... תהנו.
בואו נתחיל מהסוף: היה "סוף". Kahil El-Zabar הראה אתמול שהקשר בין ג'אז ואפריקה הוא כל כך נכון, כל כך טבעי ושיילכו לעזאזל כל האירופאים האלה עם הג'אז השכלתני והמנוכר שלהם.
ההופעה שלEl-Zabar אמש נעלה את פסטיבל הג'אז ה-21 של תל אביב, ורבותיי היה מדובר בתפילת נעילה, כי כש Kahil מתחיל לנגן, הקהל מתחיל להתנועע בכיסא ומהר מאד אתה מוצא את עצמך זז בסנכרון עם הגרוב הפנימי המדהים והחזק שיש לאיש הזה.
אם הייתם שואלים אותי מה הסגנון המוסיקלי שמאפיין את El-Zabar התשובה היתה בוודאי free, אבל אם free מתקשר אצלכם לצרחות דיסוננסיות נטולות הקשר ולשבירת מצילות על האזניים – you just can’t be more wrong. ה free של Kahil הוא חופש מוסיקלי אמיתי ומענג, נגיש, חכם, קסום ומלא אהבה.
הערב מתחיל כשקאהיל עולה על הבמה, במכנסיים כתומים, חולצה בהירה משובצת ומעליה ווסט אדום, חמוש בשפם ומשקפי שמש. בלי לבזבז זמן הוא מוציא חבל וקושר לעצמו את הבונגו. המסע מתחיל. קאהיל מוציא מהבונגו'ס שלו ים של צלילים עמוקים, מכשפים ומעליהם הוא לא מפסיק ללחשש ולשיר. כל אחד אחר שהיה עושה את זה היה כנראה גורם לי לעקם את הפרצוף ולומר: "אולי עדיף שתשתוק ופשוט תנגן?" אבל אצל קאהיל זה עובר חלק. משהו מאד משכנע באותנטיות של האיש הזה ושל המוסיקה שלו. מהר מאד מצטרפים Junius Paul הבאסיסיט ו Hamiet Bluiett בחליל. שניהם מוסיקאים מעולים שיודעים לשים את האגו בצד ולתת למוסיקה לדבר.
משהו באנרגיה או בתנועה של קאהיל מדליק את מנוע הגרוב המשותף של ההרכב ומאותו רגע הכל נשמע אחרת.
בקטע השני קאהיל עובר לנגן במערכת התופים שנמצאת על הבמה. מערכת קטנה וקומפקטית, שנראית קטנה על Kahil בכמה מידות, אבל האיש פשוט רוקד על התופים. בתנועה הרמונית וסוחפת הוא מנגן על התופים והסאונד שלו, אח הסאונד. אין דברים כאלה. הוא מניף את יד ימין לגובה רב רק כדי להנחית אותה כמו טיפת גשם על המצילה. חרישי ומלטף. הוא יודע לגרום לכלי הכי רועם בתזמורת ללחוש. מדהים.
קטע אחרי קטע Kahil והחברים מהפנטים אותך, מושכים אותך לתוך הגרוב האפריקאי העתיק שלהם ואתה עובר איתם חוויה משכרת. הם מערסלים אותך בעדינות וברכות במקצב שלהם, עוד קורוס ועוד אחד ואז בבת אחת מתירים את הרסן – והכל מותר. קאהיל מקפיד לחלק את זמנו בין מערכת התופים ה"סטנדרטית" (עד כמה שאפשר להגיד על משהו שהאיש הזה עושה סטנדרטי) ובין כלי ההקשה האפריקאיים (הבונגו'ס והקאלימבה) והוא נשמע אדיר בשני הסט-אפים.
Bluiett, שהכלי הראשון שלו הוא סקסופון בריטון יודע לבשל אותך על אש קטנה. גם הוא מצליח ללחוש עם הכלי הענק הזה אבל מתחת לכל הרוך הזה מסתתר מנוע של אף 16. הוא כבר פועל ומוכן לשאוג, אבל רגע. עוד קורוס אחד של בנית מתח ואז.... בבת אחת הוא מתפוצץ לך בפנים בעושר של אוברטונים ובסנכרון מלא עם Kahilשמתפוצץ בדיוק באותו הרגע ומיד חוזר לעצמו. הידיעה הזו שיש על הבמה חיית טרף שעשויה להשתחרר בכל רגע טוענת הכל באנרגיות מטורפות. כשהוא מנגן בדרכו הייחודית בחליל ובקלרינט וגורם לזה להיראות כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם אתה מבין שהוא הרבה מעבר לנגן כלי נשיפה מעולה, הוא פשוט מוסיקאי ברמה הגבוהה ביותר שיש.
Junius Paul על הבאס עושה גם הוא עבודה מדהימה. הוא הרבה יותר מאשר מחזיק קצב. גם הוא הר געש שמאיים להתפרץ ולמרות שרוב הזמן הוא (יחסית) מאופק, כשהוא מתפרץ נדמה שמגבר הבאס לא יכול לעמוד במהירות ובשטפון הצלילים שהוא מפיק. איזה בטחון עצמי יש לאיש הצעיר הזה ואיזו נוכחות.
להרכב הזה, עם Kahil בראשו, יש גרוב פנימי חזק ותקיף. הוא כל כך נוכח וכל כך נשמע שנדמה שכולם רוכבים עליו מבלי שיהיה צורך שמישהו ממש יטרח וינגן אותו. Kahil לא מפסיק לרגע להוציא קולות, לחשושים רעשים, קריאות עידוד, שירים ומה לא. הוא באקסטזה והקהל איתו.
בשלב מסויים קאהיל מתחיל לרקוד ושוב, אין הרבה אנשים שהיו עושים את זה ומצליחים לשכנע אותי באותנטיות שלהם. הכריזמה שלו פשוט כובשת אותך ולא משאירה לך מקום לפקפק.
למרות השעה המאוחרת (בחיאתק, מי מתחיל הופעה ב 23:30 ?) הערב כמובן נגמר מוקדם מדי הרבה לפני שהרגשתי שאני מוכן לוותר על Kahil, Bluiett ו Paul הנפלאים.
בלטו לטובה הקטע שהקדישו לבאסיסט האגדי של ה Art Ensemble Of Chicago שגם ניגן עם Kahil לא מעט - Malachi Favors, וכמובן שני ההדרנים: Giant Steps האלמותי וSave your love for me הנהדר ש Kahil שר בסולו.
היה נהדר. ה AACM Chicago כבשו את תל-אביב. מעניין את מי מהם יביאו בשנה הבאה...
בתחילת החודש הבא (3-5 בפברואר) יתקיים פסטיבל הג'אז של תל-אביב בפעם ה- 21. התוכנית, כמו בשנים עברו, מגוונת ומעניינת ונראה שכל אחד יוכל למצוא בה (לפחות) משהולטעמו.
בפטיבל יתארחו אמנים מחו"ל כגון נגן האלט האגדי Lee Konitz (שינגן עם הרכב ישראלי בהשתתפות יובל כהן, עומר קליין, גלעד אברו וזיו רביץ), הפסנתרן Don Friedman שמגיע עם Chuck Israels בבאס ו Joe Hunt בתופים וינגן פעם אחת בטריו ופעם נוספת ברביעיה עם נגן הבריטון סקסופון Gary Smulyan. כמו כן יגיע הפסנתרן Tony Pancella שיופיע בדואט עם נגן הגיטרה אורי ברכה, ההרכב Gutbucket שעושה פיוז'ן אנרגטי מעניין וייחודי מאד, וכן חוזר לביקור נגן כלי ההקשה Kahil El-Zabar, שהשאיר בתל-אביב הרבה מעריצים אחרי שביקר כאן בפעם האחרונה, עם הטריו שלו בהשתתפות Hamiet Bluiett הנפלא בבריטון (בתמונה)
לצד האמנים האורחים ינגנו גם הרכבים ישראליים שונים: הפסנתרן עמרי מור שחוזר סוף סוף להופיע ינגן בטריו שמשלב בין ג'אז ומוסיקה אנדלוסית, הסקסופוניסט ארז בר-נוי בהרכב של שישייה, ההרכב של הסקסופוניסט יוני קרצ'מר, שישייתו המצויינת של המתופף רועי אוליאל, הזמרת שני מור וגם מופע של עדי רנרט בו יארח את רונה קינן וברי סחרוף.
על Uri Caine אני מת. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן היה אודותיו. הוא מוזיקאי מגוון שיש לו מה להגיד בכל סגנון ובכל תחום שהוא פונה אליו. הג'אז שלו עשיר ומרתק והפרוייקטים הקלאסיים שלו הם פשוט הברקה. אחד אחד. (האחרון ששמתי עליו ידי נקרא Diabelli Variations בעקבות Beethoven והוא אינטיליגנטי וקסום בעיני).
Paolo Fresuהוא ללא ספק חצוצרן מוכשר מאד, אף שאינני מתחבר תמיד למה שהוא עושה. במיוחד מוציאה אותי מדעתי הנטיה שלו לשבת שפוף על הבמה ולשחק עם האלקטרוניקה אליה הוא מחבר את החצוצרה שלו. אבל למרות זאת, אי אפשר לקחת ממנו את הצליל שלו (כשהוא טבעי) ואת הנגינה שלו שיש בה שפע של השפעות שונות ומשונות ואת היכולת שלו לעשות מוסיקה מרגשת תחת סגנונת שונים בג'אז.
אני רוצה להמליץ לכם על שני אלבומים שאני פשוט נהנה לשמוע עוד ועוד: הראשון הוא דואט בין Fresu ו- Caine שנקרא Thingsשהוקלט בשנת 2006 והשני נקרא Think ואף הוא דואט בין השניים אליו מצטרפת מדי פעם רביעיית המיתרים Alborada.
דואט זה עניין לא פשוט. מתוך עשרות אלבומי דואטים ששמעתי יש בודדים שבאמת הצליחו לייצר רגעים קסומים בין שני המוסיקאים, רגעים שמצליחים להעביר את האינטימיות המיוחדת שנוצרה בתווך האינטימי שבין הנגנים החוצה, אל המאזין, ולגרום לו להרגיש כאילו נכח בעצמו ברגע נדיר וחד פעמי.
צ'ט בייקר ופול בליי , אנריקו ראווה וסטפאנו בולאני , צ'רלי היידןשמצליח לעשות זאת עם בני זוג רבים וגם Archie Shepp ו Horace Parlan כולם הם דוגמאות נהדרות.
לרשימה המכובדת הזו ניתן להוסיף מבחינתי גם את Fresu ו Caineשמתאימים אחד לשני כמו כפפה ליד. ההתאמה הבסיסית ביניהם וההשפעה ההדדית שלהם זה על זה נשמעת לכל אורך האלבומים. שניהם מוסיקאים הרפתקנים בתוכן, בסגנון ובצליל לשניהם נקודת מבט מוסיקלית רחבה, שניהם אימפרוביזטורים נהדרים, שניהם מאד ליריים ושניהם אוהבים להפתיע.
מה שלא פחות מפתיע הוא הלייבל בו יצאו שני האלבומים הללו: BlueNote איטליה שהוא ממש לא האכסניה הטבעית לא של Fresu ולא של Caine.
החומר כולל, איך לא, גם סטנדטים מוכרים (בעיקר באלבום הראשון) כמו Dear Old Stockholm, Everything Happens To Me, Cheek To Cheek, I Loves You Porgy, Solar, Doxy, Darn That Dream וגם קטעים מקוריים.
לא כל כך פשוט יהיה להשיג אותם אבל המאמץ משתלם. באמת.
אגב, אם תקשיבו טוב תראו שהורדתי את ה playlist "הרגיל" של הבלוג ושמתי במקומו קטעים של Fresu ו Caine.
ולפני סיום, תודה רבה ל Roberto Cifarelli שהרשה לי להשתמש בתמונות הנהדרות שצילם.
הוא ניגן עם כולם: עם Parker, Dizzy, Monk, Rollins, Blakey, Roach, Sttit, Cannonball, Mobley, Henderson, Coltrane ועוד ועוד, ולכולם היו רק דברים טובים להגיד עליו.
ובכל זאת McKinley Howard Dorhamהידוע יותר בשם Kenny Dorham היה ונשאר מוכר למתי מעט ממאזיני הג'אז, וחבל.
החצוצרן המופלא הזה, השאיר אחריו עשרות אלבומים בהם ניגן כ sideman לצד כל השמות הגדולים בג'אז ועוד אלבומים רבים שהוקלטו תחת שמו אבל משום מה הוא לא זכה לתהילה לה זכו חצוצרנים אחרים כמו Brownie, Miles ו Morgan. אולי זה קשור לאופי הביישני והבלתי מתבלט שהיה לו או לעובדה שהוא אף פעם לא היה Screamer (חצוצרן שמנגן בעוצמה בקצה הסקאלה העליון של החצוצרה, ע"ע Dizzy, Jon Faddis וכו') ואף פעם לא התיז ניצוצות מהחצוצרה שלו.
דווקא מבחינה מוסיקלית לא היה חסר לו כלום. מוסיקאי אינטיליגנטי מאד, בעל צליל מאד "טבעי" וייחודי (אף כי לא מהסוג שגורם לאנשים לצרוח מהתלהבות במועדונים) שמסוגל לנגן בכל סגנון ולהתאים את עצמו לכל סיטואציה (מ Parker ועד Andrew Hill) מוסיקלית ועדיין להישמע תמיד כמו עצמו.
Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.
אני מניח שההקלטות הכי מוכרות שלו (הכל יחסי כמובן) הן הדברים שהקליט ב BlueNote, במהלך שתי התקופות שהקליט עבור הלייבל הזה: בין השנים 55-56 ושוב מ 61-64 הן תחת שמו והן לצדם של אחרים, ובוודאי ההקלטה עם ה Messengers ב Café Bohemia לצד Blakey, Mobley ו Horace Silver.
ומכיוון שאלה הדברים היותר מוכרים ופשוטים להשגה, בואו נדבר קודם כל על שלוש הקלטות שלו בלייבלים קטנים שהודפסו מחדש על ידי הלייבל הספרדי Fresh Sound שמתמחה בהדפסה חוזרת של חומרים מלייבלים קטנים ונשכחים.
בשנת 1960, שנתיים אחרי שפרש מההרכב של Max Roach בנסיון לבנות לעצמו קריירת סולו, היה ל Kenny Dorham הרכב קבוע ועובד. במקור הוא אמנם תכנן להקים הרכב ביחד עם נגן הטנור Jimmy Heath והם אפילו התחילו לגייס נגנים להרכב, כמו למשל הבאסיסט Butch Warren עליו הסכימו פה אחד ששמעו אותו ביחד בהופעה. אולם בסופו של דבר ההרכב המשותף עם Heath לא יצא לפועל, Heath פנה לדרכו וDorham הקים את ההרכב בעצמו.
במקום Heathבטנור הוא לקח את נגן סקסופון הבריטון Charlie Davis, לתפקיד הפסנתרן הוא גייס סטודנט צעיר ומוכשר בשם Steve Kuhn שפגש כשלימד מוסיקה בבית ספר לג'אז במסצ'יוסטס. בסופו של דבר חברי ההרכב מלבד Kenny Dorhamהיו Charlie Davis בבריטון, Steve Kuhn בפסנתר, "Butch" Waren בבאס ו "Buddy" Enlow בתופים.
[אגב, אם השילוב חצוצרה-בריטון נראה לכם מוכר זה בטח בגלל הצמד Byrd-Adams שהיו אף הם פעילים באותה תקופה, וכבר הקדשתי להם כאן סקירה מקיפה.]
על כל פנים Dorham נכנס עם ההרכב הזה (פחות או יותר, כפי שתראו בהמשך) לאולפן בשנת 1960 מה שהניב שני אלבומים נהדרים ובלתי מוכרים:
האלבום הראשון, שהוקלט בינואר 1960, יצא ככל הנראה לראשונה בלייבל Jaro בשם The Arrival Of Kenny Dorham ולאחר מכן בלייבל Xanaduתחת השם The Kenny Dorham Memorial Album. כיום חזר האלבום לשמו המקורי ויצא מחדש ב fresh sound תחת השם The Arrival Of Kenny Dorhamוהוא לטעמי אחד האלבומים היפים של Kenny Dorham. כל העניין עם השמות באמת קצת לא ברור (בעוד Xandau מתייחסים אליו כאלבום "זכרון" הרי ש Jaro והתייחסו אליו כאלבום ביכורים, למרות ש Dorham כבר הקליט, אפילו תחת שמו, עוד לפני כן) אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. הצליל של Dorham כאן גדול וחם והנגינה שלו מעניינת ומאד מגובשת. עדיין ניתן לשמוע את השורשים הבי-בופיים שלו אבל הוא כבר לוקח את זה לכיוון יותר מודרני וייחודי גם בסאונד שלו (שממש לא מנסה לחקות את Dizzy, Fats Navaro או Brownie) וגם באלתור עצמו. השילוב שלו עם הבריטון של Charlie Davis עובד היטב והבחירה של הקטעים עושה את האלבום הזה לאלבום שאפשר לנגן בלופ אינסופי. אגב, הפסנתרן המקורי של ההרכב, Steve Kuhn, לא יכל להגיע באותו יום ולכן הוחלף בהקלטה על ידי Tommy Flanagan.
חודש לאחר מכן שוב נכנסו Dorham וחבורתו לאולפן, הפעם עם Kuhn בפסנתר, והקליטו את Jazz Contemporary שיצא בלייבל Time. גם האלבום הזה כמו קודמו משובח ומומלץ מאד.באלבום הזה שהוקלט במשך יומיים מנגנים לסירוגין בבאס: Butch Warren ו Jimmy Garrison והוא כולל, בין היתר, ביצועים משגעים ל In Your Own Sweet Way של Dave Brubeckול Monk's Mood של Thelonious Monk כמובן, וכן ארבעה קטעים מקוריים מצויינים של Dorham. נוכחותו של Kuhn במקום Flanagan שכאמור החליף אותו באלבום הקודם מורגשת ולטובה.
בסוף שנת 1960 הקליט Dorham סוף סוף עם Jimmy Heath אלבום מיוחד מאד ובו הם עושים מחווה לשירי המיוסיקל המצליח Showboat(זה גם שם האלבום) שהלחין Jerome Kern למילותיו של Oscar Hammerstein. כידוע מיוסיקל'ס היו מאז ומתמיד מקור פורה לסטנדרטים בג'אז וגםJerome Kern תרם לא מעט סטנדרטים (המפורסמים שבהם: All The Things You Are, The Song Is You, Yesterdays, The Way You Look Tonight ו Why Was I Born) אלא שכאן לא מדובר בעוד אלבום סטנדרטים אלא בבחירה מכוונת לנגן רק משירי המיוסיקל, שירים שאגב לא הפכו ל"סטנדרטים" וכמעט שאינם מנוגנים בג'אז.ייתכן שהבחירה הזו קשורה לחשיבותו של המיוסיקל הזה שנחשב הראשון ששילב תיאטרון ממש ואמירה חברתית אנטי גזענית במופע בידור. המוסיקה שכתב Kern, כרגיל, מצויינת והתרגום וההתאמה לג'אז שעשה Kenny Dorhamליצירתו של Kern נשמעים טבעי ונכון. Jimmy Heath נשמע כאן נהדר וגם השילוב של עם Dorham עובר יפה מאד, למרות שהתוצאה הסופית יפה, האבלום הזה, לטעמי, פחות מעניין משני האלבומים הראשונים.
מנגנים כאן לצדם של Dorham ו Heath גם Kenny Drew בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Art Taylor בתופים. גם האלבום הזה יצא בלייבל Time והודפס מחדש על ידי fresh sound.
אחרי שכתבתי על המיני פסטיבל בלבונטין קיבלתי שטף מיילים ששאלו למה אני לא מודיע מספיק זמן לפני, כדי שאפשר יהיה להתארגן וכו'. אז הפעם, חברים, קבלו הודעה מוקדמת על פסטיבל "אוקטובר ג'אז" בגדה השמאלית שיתקיים מיום חמישי (29.10.2009) עד שבת (31.10.2009) וישתתפו בו מוסיקאים הפעילים בסצינתהג'אז המקורי בארץ והרכבים קיימים בתחום המוסיקה המאולתרת לצד שיתופיפעולה חדשים.
הגדה השמאלית מגדירה את עצמה כ"מרחב תרבותי חלופי" ומקיימת במהלך כל ימות השנה, ממש מידי יום, פעילות תרבותית ענפה עם דגש על יצירה ישראלית שרחוקה מהמיין סטרים. הפעילות הזו כוללת הרבה הרצאות, תערוכות, וגם הופעות חיות שמתקיימות מדי ערב במקום, הכל, אגב, במחירי רצפה.
זה לא מועדון ג'אז במובן הזה שאין שם שום פוזה ועיצוב מתוחכם. גם אין שולחנות, נרות או מכירת מזון. רק כסאות פלסטיק וספסלים ומקרר עם בירה קרה ומתנדב שמוכר בקבוקי חצי ליטר. האווירה מאד חופשית ובלתי פורמלית, ויש להופעות שם אנרגיה מיוחדת שאין במקומות אחרים, מסחריים יותר, דווקא בגלל החופש המוחלט מהצורך לשקול שיקולים מסחריים והשמת הדגש על המהות ולא על העטיפה. אמנות נטו.
במהלך השנים שהמקום הזה קיים כמעט כל אמני הג'אז הישראליים הופיעו ומופיעים שם וזו חממה אוהדת לנסיונות מוסיקליים ואמנותיים חדשים מול קהל.
אז כמו שכבר בטח הבנתם, הפסטיבל הזה (והמקום הזה) לא מיועדים למי שאוהב את הג'אז שלו עם שניים סוכר ורוצה מוסיקת רקע חרישית אלא למי שמחפש את החוויה המוסיקלית עצמה בלי קישוטים וגינונים מיותרים, למי שהוא קצת הרפתקן באופיו ומחפש להתרגש ממוסיקה חיה מאולתרת. עם זאת חשוב להדגיש שלא מדובר במוסיקה אקספרימנטלית ובלתי קומוניקטיבית בהכרח.
הפסטיבל כולו על טהרת עשייה מקומית מקוריתוהנה התוכנית המלאה:
דברים טובים באים בהפתעה. כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע להופעות של הדור החדש של הג'אזיסטים הישראליים, חברה שיוצא לי לראות מדי פעם בג'אם סשנים אבל עוד לא ממש יצא לי לשמוע אותם בצורה מסודרת, בהופעה שלהם, עם חומר שלהם, בהרכב משלהם. לכן ארזתי את עצמי ועוד שני חברים, ביום שלישי האחרון, והצפנתי לתל אביב, ללבונטין 7 למה שכונה "מיני פסטיבל ג'אז".
הקהל שהגיע היה מועט למדי, אולי מפני שרובם העדיפו לחזות במדונה או ב Faith No More, ואולי מפני שג'אז ישראלי איכותי לא מספיק היום בשביל להביא הרבה קהל. האם אי פעם זה היה אחרת ? לא בטוח.
את הערב פתחה חמישיית עדן ברקת שניגנו hard bop סמיך וחם. יונתן וולצ'וק הנהדר בטרומבון ולצדו עדן ברקת בבריטון סקסופון ניגנו היטב חומר מוכר אך לא לעוס כדוגמת Hi Fly של Randy Weston שפתח את הערב, Peace של Horace Silver ו Inner Urge שכתב Joe Henderson וגם בלוז יפה שכתב עדן עצמו. השילוב טרומבון-בריטון הוא מקסים ונדיר למדי. הדוגמא הכי מוכרת לשילוב כזה היא ההרכב של Mulligan עם Bob Brookmeyer, אלא שוולצ'וק לא עושה לעצמו חיים קלים עם valve trombone ומנגן על slide trombone. בכל מקרה וולצ'וק-ברקת ממש לא נשמעים כמו ההרכב ההוא,ותורמת לכך גם בחירת הקטעים החכמה והעיבודים. עדן ברקת מנגן בבריטון כאילו מדובר בפעולה הכי טרוויאלית וטבעית שיש. שום מאמץ לא ניכר בו, והצליל החם והמחוספס שלו שוטף אותך מכל הכיוונים. כל כך צעיר וכבר שולט היטב במסורת המפוארת של נגני הבריטון בג'אז. הוא נשמע כל כך בסגנון שקשה להאמין שהוא רק בן 22. לצדם מגנים אחיו של עדן, אור ברקת, בבאס ויונתן רוזן בתופים ומאחורי הפסנתר, קצת מוסתר על ידי העמוד המפורסם של לבונטין, זה שתקוע בדיוק באמצע הבמה, ישב ילד מופלא: אלון תייר, שאת שמו כבר שמעתי הרבה פעמים אבל סוף סוף יכולתי גם לשמוע אותו מנגן. איך קורה שילד כזה מנגן ככה ? כל כך מודרני, כל כך בוגר, כל כך אלגנטי. אם רק הפסנתר היה מצלצל טוב יותר זה היה מושלם.
אחריהם עלתה לבמה חמשיית יונתן גרינשטיין, או כפי שהוא בטח היה מעדיף לקרוא לה: Jonathan Greenstein Quintet, במבטא אמריקאי מודגש. גרינשטיין, כך הבנתי, חזר רק עכשיו מ Berklee וכבר הוא נוסע שוב, הפעם לניו יורק, וזו הופעה חד פעמית שלו עם חומר מקורי שהקליט לאחרונה ושעתיד לצאת לאור בקרוב (ובינתיים ניתן להאזין לה באתר שלו). יונתן גרינשטיין נשמע פשוט מצויין, והמוסיקה שהלחין באמת תופסת את האוזן בשמיעה ראשונה. סגנון הנגינה שלו מודרני, עכשווי ומאד אנרגטי ודי מהר בתוך הסולו שלו הוא מוצא את עצמו באיזור האובר-טונים, שואג עם הסקסופון שלו עד לקצה השני של המועדון, ומדליק את הקהל ואת הנגנים האחרים. לצדו ניגנו יונתן אלבלק בגיטרה, אלון תייר (שוב) בפסנתר, אם כי כאן הוא פחות בא לידי ביטוי, גלעד אברו בבאס ויונתן אולייסקי שהיה ממש מצויין בתופים.
אחרי ההופעה הזו פרש רוב הקהל ונשארנו חבורה קטנה ומצומצמת (אך איכותית !) לשמוע את שלישיית עופר גנור עם רועי חרמון בחצוצרה ומה אומר לכם, שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לשמוע.
את רועי חרמון אני זוכר במעומעם כשניגן באילת לפני כמה שנים עם ההרכב של רע בר-נס. הוא היה אז ילד מתולתל שהביא איתו בעיקר הבטחה לעתיד. חשבתי שאני הולך לשמוע עוד בוגר תלמה ילין בדרך ל Berklee אבל הסתבר שרועי חרמון לקח את המוסיקה שלו לכיוון הרבה יותר מסקרן. הוא מנסה, הוא מעיז, הוא לא מפחד לקחת סיכונים בנגינה ומעל הכל שומעים שהוא מחפש את הצליל שלו, וזה פשוט מסע שנהדר להצטרף אליו. הוא מנגן כיום במספר הרכבים, ביניהם Injera שעושה בין היתר מוסיקה אתיופית וגם עם האורקסטרע של רע מוכיח, הרכב שפתח לו את האוזניים לכיוונים חדשים לגמרי של צליל ושל סגנון, עם המון אפקטים ונגינה של loop-ים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. השפעה נוספת על המוסיקה של חרמון הגיעה מכיוונו של יוני סילבר.
את הנגינה של עופר גנור, לעומת זאת, אני מכיר כבר הרבה מאד שנים. לא אגזים אם אומר שלדעתי הוא אחד מנגני הגיטרה הטובים בעולם היום בסגנון של straight ahead jazz. הוא נגן מופלא עם סאונד עגול, מתוק ומושלם בגיטרה ועד עכשיו בכל הפעמים ששמעתי אותו, והיו לא מעט כאלו, הוא סיפק את הסחורה הזו בצורה מושלמת ויותר מכך. זה מתחיל בצליל שלו ונמשך באופן בו הוא בונה סולו, בדינמיקה שלו, ביכולת שלו להצית את הקהל ולגרום לו לנוע בצורה אחידה לקצב הגיטרה שלו, ברעיונות שלו שמזכירים לי גיטריסטים כמו Jim hall ו Grant Green, אבל ביחד. כשהוא מתחיל לנגן אני מוצא את עצמי מחוייך מאושר.
הפעם בחר עופר להראות צד אחר שלו. צד הרבה יותר הרפתקני וסקרן. חוץ מהבלדה שפתחה את ההופעה (my ship) ההרכב ניגן קטעים מקוריים של עופר שהדבר העיקרי שאפיין אותם היה שאי אפשר לקטלג אותם תחת שום תווית. היו שם דיסטורשן ואפקטים למכביר (גם של עופר וגם של רועי חרמון בחצוצרה) שזה בערך הדבר האחרון שהייתי מצפה לשמוע ממנו, היתה שם זרימה של הקטעים כך שלא ברור מתי קטע מתחיל ומתי קטע נגמר, ולמרות שהנגנים ניגנו סולואים, לא היה זה במתכונת הרגילה. נגינת הסולו הופיעה לפתע מתוך הקטע הכתוב ונמוגה בחזרה לתוך נגינה משותפת כשהגבולות בין סולו ובין נגינה קבוצתית, כמו גם הגבולות בין קטעים כתובים וקטעים מאולתרים ואפילו חופשיים לגמרי, נטשטשו לחלוטין. היה שם ג'אז והיה שם רוק והיה שם free ונגיעות של מוסיקה אלקטרונית ומה לא. והצבעים שרועי הוציא מהחצוצרה שלו (עם אפקטים ובלי אפקטים) הוכיחו לי שוב שהחצוצרה היא מלכת כלי הנשיפה, אם רק יודעים מה לעשות איתה.
כך מצאתי את עצמי במשך שעה נסחף בתוך חוויה מוסיקלית יוצאת דופן בעוצמתה. תרמו לכך כמובן גם אייל גנור שהפליא לנגן בגיטרה באס ושהתקשורת שלו עם עופר אחיו היא ברמה בלתי סבירה לחלוטין, והמתופף חגי לשם, שהגיע מתחום הפלמנקו, ופשוט השאיר את כולנו פעורי פה, נוכח האנרגיה שלו והיכולת הפנומלית שלו לנגן, אבל במלוא מובן המילה, תופים. היה תענוג לראות את אייל גנור זורח מאושר ממקום מושבו ליד התופים.
הקיצור - נפלתי. במובן הכי טוב של המילה.
להפתעתי הרבה הסתבר לי כי היה זה המפגש הראשון בין הטריו של האחים גנור וחגי לשם ובין רועי חרמון כאשר את הקטעים העביר עופר לרועי ממש באותו ערב על הספסל מחוץ למועדון וזה רשם אותם באופן כללי על דף נייר. אז אם ככה זה נשמע בפעם הראשונה, אני בכלל לא יכול לדמיין איך זה ישמע בפעמים הבאות.
