A Disc Per Week #2

כבר עבר שבוע, ואני שמח לספר לכם שהפינה הזו גורמת לי להתחבט כבר מיום שלישי מה יהיה הדיסק עליו אמליץ השבוע. בסך הכל היו שתי אופציות מאד שונות זו מזו. על אחת תשמעו מיד, והשניה בטח באחד השבועות הקרובים. אבל למה להשאיר אתכם במתח ? אני מניח שכולם מכירים את Art Blakey וה- Jazz Messangers שלו. רוב ההקלטות המפורסמות שלהם יצאו בלייבל Blue Note. הם כנראה ההרכב הכי מזוהה עם הלייבל הזה ויש שיגידו שהסאונד שלהם זה הסאונד של Blue Note. לא רחוק מהאמת, לדעתי. והנה אני עומד להמליץ לרכם על הקלטה פשוט נפלאה של ההרכב הזה דווקא בלייבל Riverside, כמעט חילול הקודש. שם האלבום הוא Ugetsu, פנטזיה ביפנית, ומדובר בהקלטה של הופעה חיה שנערכה במועדון ה Birdland בניו יורק ב 16 ביוני 1963. מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה, Curtis Fuller בטרומבון, Wayne Shorter בטנור, Cedar Walton בפסנתר, Reggie Workman בבאס וכמובן הלידר הבלתי מעורער Art Blakey. תשעה חודשים לאחר מכן ההרכב הזה בדיוק יתכנס באולפן של Rudy Van Gelder להקלטת האלבום Free For All. תשעה קטעים יש בדיסק הזה וכולם מולחנים נהדר ומעובדים לתפארת כמסורת ה Messangers. ארבעה קטעים של Shorter, שניים של Fuller, אחד של Walton וגם סטנדרט אחד: I didn't know what time it was של Rodgers and Hart. כולם נמצאים כאן בכושר מעולה ובמיוחד מתבלטים בנגינה Shorter ו Walton.

ועוד קוריוז אחד לפני שנתחיל את השבוע – ב Liner Notes שעל העטיפה מציין Ed Sherman כי נדהם לראות שבלייקי, מנהיג ההרכב, לא לוקח ולו סולו אחד כל ההופעה. איזה מפגן של שליטה עצמית, הוא אומר. אלא שכשיצא התקליט על גבי קומפקט דיסק נוספו לו שלושה קטעים ובקטע האחרון - בדיוק. סולו תופים....

אז שיהיה שבוע טוב, והנה כמובן Ugetsu שהלחין Cedar Walton: (לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שמצד שמאל למעלה)

פסטיבל הג'אז תל אביב: 15 עד 18 בפברואר 2011

השנה יערך פסטיבל הג'אז של תל-אביב במשך ארבעה ימים בין התאריכים 15-18 בפברואר.

הנה חשיפה ראשונה של המופעים (באדיבותו של ברק ויס):

הזמרת הנפלאה Dee Alexander תגיע משיקגו בראש הקוורטט שלה. בפסטיבל די תגיש 2 תוכניות שונות: האחת נושאה אלבומה האחרון Wild is the Wind והשנייה - עיבודים לשירים המזוהים עם נינה סימון ודיינה וושינגטון.

החצוצרן והמעבד Steven Bernstein יגיע לראשונה לישראל. ברנסטין מנהיג את ה-Sexmob שאתם ודאי מכירים, אבל כאן הוא יופיע עם הרכב Diaspora Soul שלו (הראשון בסדרת ה-Diaspora שלו בלייבל "צדיק" של זורן). השביעייה שלו מבצעת עיבודים מלהיבים במקצבים קובניים ופ'אנקיים ללחנים יהודיים מוכרים כ"מעוז צור" מה נשתנה" "שלח נא את עמי" ועוד. ברנסטין יגיע יחד עם עוד 3 מוסיקאים מובילים מסצינת צדיק ובהם הטנור Paul Shapiro המנהיג של Midnight Minyan והמתופף הקובני רוברטו רודריגז. אל הארבעה יצטרפו עוד שלושה מוסיקאים ישראלים בכירים לשביעייה לוהטת...

האלטיסט המבריק, Jaleel Shaw, מוכר ודאי לכולכם. הוא חבר קבוע ברביעייה של רוי היינס וכוכב עולה בשמי ניו יורק. אל ג'ליל יצטרף הטריו של George Colligan – אחד הפסנתרנים הכי מוערכים בניו יורק כלידר וכסיידמן. יתר חברי הטריו ממש לא קוטלי קנים: בוריס קוזלוב ודונלד אדוארדס. ארבעתם, אגב, מנגנים במינגוס ביג בנד ובמינגוס דיינסטי. הטריו של ג'ורג' קוליגן יופיע גם במופע נוסף בפסטיבל – והפעם טריו פסנתר נטו.

טיוב של קוליגן:

Tigran Hamasyan הארמני יגיע בראש הטריו האמריקאי שלו (כולל את המתופף מארק ג'וליאנה). רבות דוסקס כאן על טיגראן בשנים האחרונות - על הוירטואוזיות שלו, על השילוב של מוסיקה ארמנית במוסיקה שלו וכו' - והנה סוף סוף נוכל לשמוע אותו בלייב. חלק מהקטעים שלו יהיו קטעי סולו מאלבומו האחרון שעומד לצאת באירופה ממש לפני הופעתו אצלנו.

אחרונה חביבה, החלילנית המופלאה Nicole Mitchell שתגיע בראש הטריו המופלא לא פחות שלה - Indigo Trio עם חמיד דרייק והריסון באנקהד. מי שאוהב פרי ג'אז הרפתקן איכותי אך באותה מידה מלודיוקומוניקטיבי – זו ההופעה בשבילו.

כעת למופעים המתקיימים באולם הקטן של הסינמטק ולמופע הישראלי "המרכזי":

חמישיית עדן ברקת

הבריטוניסט הצעיר עדן ברקת הפך במהירות לבחירה הראשונה של כל הרכב ג'אז המחפש נגן בריטון. החמישייה אותה מנהיג ברקת פועלת יחד זה למעלה משנתיים ועובדת באינטנסיביות על לחנים מקוריים ולחני ג'אז ידועים והכל בעיבודים מיוחדים ומקוריים הכתובים לשלושה כלי נשיפה (טנור-טרומבון-בריטון) וחטיבת קצב משוללת כלי הרמוני.

עפר פלד- אררט

הנשפן והמלחין עפר פלד הוא מהמובילים בישראל בתחום הג'אז האתני. בפרוייקט החדש שלו "אררט", פלד וחבורת נגניו משלבים מוסיקה ערבית, טורקית, צוענית, אפריקאית, תימנית והודית עם ג'אז מודרני ולחנים מקוריים.

פלד, נגן מבוקש אצל אומנים מתחומים שונים – מיהודית רביץ ואייל גולן ועד אבי ליבוביץ והגרובתרון, נסע והשתלם בכל רחבי העולם בסגנונות מוסיקליים שונים, ובשנים האחרונות מתמקד בליטוש סגנונו המוסיקלי הייחודי המושפע מכל אשר למד וניגן במסעות אלה.
הנגנים של "אררט" משתמשים בערב זה בקשת צבעונית של כלים, חלקם כלי נגינה המאפיינים את הג'אז, חלקם כלים אותנטיים עממיים ויוצרים ג'אז אתני משובח ומגוון.

האנסמבל של עופר שפירא מארח את ממלו גיטנופולוס

הסקסופוניסט והמלחין עופר שפירא בהופעת בכורה כמנהיג הרכב בפסטיבל הג'אז של תל אביב יציג את לחניו ועיבודיו העשירים להרכב הכולל בחזית הבמה ארבעה כלי נשיפה. האנסמבל גם יארח את המוזיקאי הבינלאומי הוותיק ממלו גייטנופוליס.

רוב החומרים שינוגנו במופע מתבססים על חומרים מתוך דיסק הבכורה של שפירא ‘Two Views' שיצא לא מכבר בהשתתפותו של נגן הבריטון המעולה גארי סמוליאן איתו הקליט באחד מלילות פסטיבל ג'אז תל אביב בשנה שעברה.

רביעיית עינב עם טיגראן האמאסיאן

הסקסופוניסט והמלחין שאולי עינב עושה חיל בשנים האחרונות בסצינת הג'אז של ניו יורק. אלבומו השני opus one, עליו מבוסס המופע, יצא לפני מספר חודשים בלייבל הצרפתי הבינלאומי האיכותי music plus loin .

עינב והפסנתרן הבינלאומי טיגראן האמאסיאן שניגנו בעבר בניו יורק, יופיעו יחדיו בפעם הראשונה בפסטיבל בינלאומי.

אלברט בגר וחמיד דרייק Fire from within

כשש שנים לאחר המפגש המוזיקאלי הראשון בין אלברט בגר לחמיד דרייק, יעלו השניים בפעם הראשונה על במת הפסטיבל לדואט. אתם לא צריכים אותי כדי לדעת שמדובר באירוע חד פעמי שצפויים בו רגעים מהפנטים לא מעטים.

איילת רוז גוטליב- בצידי דרכים + אורח מיוחד: אלון אולארצ'יק

הזמרת והמלחינה איילת רוז גוטליב שבה זה לא מכבר לארץ לאחר שהות רבת שנים בניו יורק. גוטליב משלבת ביצירתה אלמנטים רבים מעולמות מוזיקליים מגוונים החל מג'אז דרך חזנות אוונגרד, מוזיקה קלאסית ושירת המזרח ומשתמשת בקולה לא רק כקול אלא גם ככלי נגינה.היא שיתפה פעולה במהלך הקריירה עם ג'ון זורן, ג'ו לובאנו ובובי מקפרין והוציאה 4 אלבומים שזכו לשבחי הביקורת.

במופע ב"צידי דרכים" מבצעת גוטליב לחנים מקוריים שלה לשירי משוררים כגון אגי משעול, נתן זך ויהודה עמיחי. לביצוע חלק מהשירים יצטרף אליה אלון אולארצ'יק.

שלישיית דני אדלר – Back Home ine Tel Aviv

הגיטריסט דני אדלר, יליד תל אביב ותושב יו יורק בחצי יובל השנים האחרון זוכה בשנים האחרונות לעדנה בסצינת הג'אז, במיוחד אחרי שני אלבומיו האחרונים בהם הופיעו הטנור גרנט סטוארט והאורגניסט ג'ואי דפרנצ'סקו. אדלר יבצע סטנדרטים וקטעים מקוריים שלו בטריו עם טל רונן ואמיר ברסלר.

שלישיית אריק שטראוס- back from Paris

הפסנתרן הוותיק אריק שטראוס חזר ארצה לאחר שהות בת כמה חודשים בקריית האומנים בפריז שם הלחין חומר חדש פרי עטו אותו הקליט בליווי מוזיקאים מפריז. בפסטיבל יציגו הטריו של שטראוס את החומרים החדשים לצד עיבודיו המקוריים לסטנדרטים ידועים.

ואיך אפשר בלי לשלם את המס...

תזמורת הג'אז של תל אביב מארחת את אפרת גוש

אפרת גוש היא אחת הזמרות המרתקות והמקוריות ביותר בנוף המוזיקה הישראלי. קולה ואישיותה המיוחדים של אפרת מאפשרים לה לחצות גבולות בין סגנונות שונים החל ברוק דרך מוזיקה לטינית וכלה בג'אז ובמוזיקת נשמה.

יחד עם תזמורת הג'אז של תל אביב בראשותו של עמיקם קימלמן, גוש תבצע סטנדרטים אמריקאים, שנסונים צרפתיים ועיבודי ג'אז לחלק מלהיטיה.

A Disc Per Week #1

אני רוצה לחנוך פינת המלצות שבועית. זו תהיה פינה קטנה. לא סקירה מקפת, לא ה"אלבום הכי טוב" או תארים בומבסטיים כאלה. רק משהו כיפי שעשה לי את השבוע. בתקוה שאצליח לפרסם המלצה כזו כל שבוע.

אז את (סוף) השבוע הזה עשה לי בגדול האלבום El Hombre של הגיטריסט Pat Martino. האלבום הוקלט ללייבל Prestige בשנת 1967 והוא גם האלבום הראשון שהקליט Pat Martino תחת שמו.

בבסיסו עומד הרכב כֶּלי שהיה מאד מקובל בסול-ג'אז של שנות השישים: גיטרה-אורגן-תופים. כאן אלו הם Martino בגיטרה כמובן, Truddy Pits באורגן ו Mitch Fine בתופים.

אבל זה לא הכל. מלבד המתופף משתתפים גם Abdu Johnson בקונגה ו Vance Anderson בבונגוס, והם מוסיפים טאצ' לטיני לגרוב. לחלק מהקטעים מצטרף גם Danny Turner המצויין בחליל.

זה אלבום כיפי וגרובי, יש בו שבעה קטעים, מתוכם חמישה קטעים מקוריים של Martino ושני סטנדרטים שזוכים לביצועים יפים במיוחד: Once I loved של Jobim ו Just Friends.

רוצים לשמוע דוגמה ? בבקשה. (לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שצד שמאל למעלה)

הנה One For rose:

והנה A Blues For Mickey O:

Carla Bley and Steve Swallow great duet

פשוט נהדר לראות שני מוסיקאים כל כך טובים עם חוש הומור נפלא. זה מן טייק אוף על One Note Samba. קבלו את One note blues...
(לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן מצד שמאל למעלה)

Eilat first winter Jazz festival - Jan. 20-22, 2010

בחודש ינואר הקרוב (20 עד 22 בינואר, ימים חמישי עד שבת) יוולד במזל טוב אח קטן לפסטיבל הג'אז בים האדום. פסטיבל חורף, צנוע יותר במימדיו אבל עם אמנים אורחים מהשורה הראשונה.

על הניהול האומנותי הופקד דובי לנץ ויש בכך כדי להסביר את הבחירות באמנים שרובם אינם מזוהים כאמני ג'אז נטו אלא יותר כאמנים שעושים "מוסיקת עולם".

לפסטיבל החורף הראשון יגיעו אפוא Egberto Gismonti הענק שינגן פסנתר (איזה כיף !!) וגיטרה, הפסנתרן והזמר הארגנטינאי Juan Carlos Caceres עם שלישייתTango Negro , אמן כלי ההקשה והטאבלה ההודי Trilok Gurtu, פרוייקט Horse Of Passion של המתופף הותיק דורון רפאלי עם הפסנתרן הוד מושונוב.

מצד הג'אז ינגנו Kenny Barron ואלי דג'יברי בדואט וכן שלישיית The Bad Plus, שמנגנת בפורמט של פסנתר-באס-תופים גם גרסאות למוסיקת פופ, רוק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית. ה Bad Plus, כבר ניגנו באילת בעבר והם מגיעים לאחר שהוציאו השנה אלבום משובח במיוחד.

בנוסף מתוכנן מופע מיוחד בשם "אחים למען אחווה" שיהווה מפגש מסורות וסגנונות מוסיקליים בין האחים ממוצא מצרי, ג'וזף וג'יימס טאוואדרוס לבין האחים לבית מוכיח, רע ותם אליהם יצטרף אסף תלמודי.

הפסטיבל יארך שלושה לילות והמופעים יתקיימו בנמל אילת בהאנגר 6 אשר יוכשר לשמש כאולם מופעים סגור, וערוך לקליטת כ- 2000צופים. בנוסף צפויות גם הופעות חופשיות של הרכבים צעירים וג'ם סשנים.

נשמע כמו הזדמנות נהדרת לחוות את פסטיבל הג'אז באילת ללא החום המעיק של סוף אוגוסט, אני בהחלט מתכוון להגיע.

למי שלא מכיר את הנפשות הפועלות, אספתי כמה טיובים שמסבירים על מה מדובר (לא לשכוח להפסיק את מוסיקת הרקע בנגן מצד שמאל למעלה):

Egberto Gismonti

Juan Carlos Caceres with Tango Negro Trio

Trilok Gurtu

The Bad Plus

Kenny Barron

Paul Bley - My Standard

‎

אני רוצה להציג לכם פסנתרן שהוא אחת האהבות הגדולות שלי בג'אז. הוא אינו נופל מענקי פסנתר כמו Keith Jarrett או Bill Evans ולמרות שהוא לא מוכָּר ולא מוכֵר כמותם, עבורי הוא לגמרי בליגה שלהם, אם לא יותר.

אני מדבר על הפסנתרן הקנדי Paul Bley אותו שמעתי לראשונה באלבום Diane של Chet Baker שהוקלט בשנת 1985 עבור הלייבל הדני SteepleChase.

מטבע הדברים, Chet Baker היה הסיבה שהביאה אותי לרכוש את האלבום מלכתחילה, וכבר בשמיעה הראשונה הרגשתי שמדובר באלבום אחר לגמרי מכל אלבומיו של בייקר. שמעתי את האלבום הזה שוב ושוב ובכל פעם גיליתי שאני חוזר אליו קצת פחות בגלל Chet וקצת יותר בשביל הנגינה של Bley. האלבום הזה הוא אחת הפנינים שהוציא Chet Baker תחת ידיו וחלק גדול מהקרדיט לכך מגיע ל Paul Bley. הנגינה המינימליסטית, האוורירית והמלנכולית של Bley מתמזגת עם קולו הייחודי של Chet ועוד יותר עם נגינת החצוצרה שלו ויוצרת אלבום חד פעמי, מקסים ומאד מרגש.

תקופה ארוכה ניסיתי למצוא עוד פנינים כאלה בדיסקוגרפיה של Chet, אבל ללא הצלחה יתירה. לקח לי זמן להבין שאת מבוקשי אמצא דווקא אצל Bley. התחלתי אפוא לנבור בדיסקוגרפיה של Paul Bley וגיליתי שהוא הקליט המון, בהרכבים שונים ומגוונים. Bley ניגן והופיע לצדם של מוסיקאים אינדווידואליסטים, בעלי רוח חופשית שנטו ברובם לצד החופשי יותר של הג'אז: Ornette Coleman, Don Cherry, Charlie Haden, Gary Peacock, Paul Motian, Steve Swallow וזו רק רשימה חלקית.

האלבום עליו אני רוצה לספר לכם נקרא My Standard והוא, כשמו, מורכב בעיקר מסטנדרטי ג'אז, אם כי Bley לא הלך על הנדושים שבהם. הבחירה של Bley, שבסיסו נטוע בג'אז החופשי, לנגן דווקא סטנדרטים, כובלת אותו כביכול לקטעים בעלי מבנה ברור וידוע מראש. לכאורה זה ההיפך הגמור מג'אז חופשי, אולם בפועל Paul Bley מצליח לשמר את החופש שלו גם בתוך המסגרת ולהביא מעצמו תוכן חדש לגמרי לאותן מנגינות.

אם מה שעולה לכם בראש זה Keith Jarrett שעשה מזה קריירה לא רעה, אתם לגמרי בכיוון, שכן Paul Bley היה אחת ההשפעות של Jarrett הצעיר, וניתן לשמוע הרבה דמיון בין השניים, למרות ש Bley יותר חופשי מ Jarrett והוא גם הרבה פחות רפטטיבי ממנו.

יש ל Paul Bley חוש מדהים למלודיה והאלתור שלו תמיד מכיל בתוכו קו מלודי חזק. יש לו השפעות מאד ברורות של מוסיקה קלאסית ומצד שני הוא "בלוזיונר" אדיר (מלשון בלוז) וצובע הכל בהרמוניות ג'אזיות נפלאות. אין לו סווינג במובן הרגיל אבל במקום זה יש לו את הדרך האישית שלו להתנהל במרחב הריתמי של הקטע, עם המון space מצד אחד ועם גרוב מאד מיוחד מצד שני וזו, לדעתי, אחת הסיבות שהוא צריך לצדו מתופפים מעולים (ר' למשל השילוב בינו ובין Paul Motian שנשמע כל כך טבעי ונכון). צליל הפסנתר שלו פנטסטי (הנמוכים נהדרים) והוא מלא רעיונות כרימון. האינטראקציה שלו עם הנגנים (במקרה זה: Jesper Lundgaard הדני בבאס ו Billy Hart בתופים) מצויינת ולמרות שלא מדובר בהרכב קבוע שלו הם נשמעים מעולה ביחד, נותנים איש לרעהו את מלוא החופש והחיבור ביניהם טבעי לחלוטין. Billy Hart הצליח להפתיע אותי לגמרי ביכולת ההקשבה שלו ובנגינה מינימליסטית. (למשל ב Lover Man).

הדיסק מכיל 14 סטנדרטים ושלושה קטעים מקוריים של Bley, ובשונה מרוב המוסיקה ש Bley מקליט, הקטעים כאן קצרים למדי. קטע הפתיחה I’m Glad There Is You (סולו פסנתר) קובע את הקצב והאווירה לשאר האלבום. קטעים כמו All The Things You Are ו You’d Be So Nice To Come Home To מקבלים טיפול מקיף ואוהב ולמרות שאינספור שלישיות ניגנו אותם וטחנו אותם עד דק הם נשמעים חדשים, רענים ומסקרנים כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותם, וכך גם Long Ago and Far Away, , The Theme, I Can’t Get Started ו I Wish I Knew.

למרות שמדובר בסטנדרטים מוכרים למדי זה נשמע כאילו Bley פשוט נותן לעצמו להיזרק לתוך הקטע, וכשנגמר ה head הוא מתחיל לאלתר בלי ידיעה מוקדמת להיכן הוא הולך, מה שיוצר תחושה חזקה מאד של חופש. (כך למשל Black and Blue ו I Wish I Knew).

האלבום הוקלט בלייבל SteepleChase בשנת 1985 (באותה שנה בה הוקלט Diane של Chet ובאותו label), ולמרות שלא מדובר ב"אלבום הטוב ביותר" של Paul Bley זה אלבום נהדר בעיני ומומלץ מאד לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים באיזורים החופשיים יותר של הג'אז.

שנה טובה

לקוראיי הותיקים (היי אבא), לקוראי החדשים ולכל מי שאמר לעצמו במהלך השנה שחלפה שזהו, הפעם הוא חייב להתחיל לקרוא כאן בקביעות...

שתהיה שנה של למידה, שגשוג ופריחה, שנה של סובלנות, שלום ואהבה וכרגיל, שנה עם המון המון מוסיקה טובה. שנה טובה.

יאיר.

בתמונה: Bill Evans מאחל שנה טובה.

פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום רביעי

יום רביעי, השעה 20:00 בערב. הפעם אנו מגיעים לתחילת הערב וחונים בקלות ובקרבת הפסטיבל. על סדר היום ארבע הופעות של אמנים מחו"ל. ההופעה הראשונה היא של הטריו של Danilo Perez, ידיד ותיק של המנהל האומנותי אבישי כהן (עמו הקליט את Panamonk המצויין). Perez משמש היום כפסנתרן של Wayne Shorter ברביעייה המונה גם את Brian Blade ואת John Patitucci. לעובדה זו עוד תהיה חשיבות בהמשך. חכו.

על הבמה לצד Danilo Perez מנגנים גם הבאסיסט Ben Street (שהיה כאן בשנה שעברה עם Kurt Rozenwinkel) והמתופף Adam Cruz. שלושתם מגישים ג'אז מורכב מאד, רב שכבתי שהולך בו זמנית בכמה כיוונים שונים ומדי פעם מתאחד לכמה שניות הדוקות רק כדי לשוב ולזרום את זרימתו המשונה. הם מנגנים לגמרי ביחד והתקשורת ביניהם היא ברמה מדהימה. לקראת האמצע התקרבנו לבמה עוד יותר והחוויה רק העצימה. זה ג'אז מאתגר, אינטליגנטי ולא מתחנף. אהבתי מאד. בסוף ההופעה החליט Perez שכדאי שנאחל כולנו יומולדת שמח לחבר שלו, איזה Wayne Shorter. אז הוא התקשר אליו וכולנו שרנו לתוך הטלפון הפתוח Happy Birthday Mr. Shorter והיינו מאד מרוצים מעצמנו.

ההופעה הבאה היתה של רביעיית המתופף Jeff ‘Tain’ Watts הזכור לטוב מימיו בהרכב פורץ הגבולות של האחים Marsalis (כש Wynton עוד היה בענין...) ומשנים ארוכות בהרכב של Branford. הפעם מגיע Tain עם רביעייה שהרכיב והיא מונה את Jean Toussaint בטנור וסופרן, את Dave Kikoski בפסנתר ואת James Genus בבאס. כבר בתחילת ההופעה צצה הבעיה הקבועה של הפסטיבל: הרוח והתוים אינם מסתדרים ביניהם. לא עוזרים כל מקלות הכביסה בעזרתם מנסה Kikoski להכניע את התוים ולאלצם להישאר במקומם. במשך דקות ארוכות, ובמהלך כל ההופעה, נאבק Kikoski עם הדפים ואלמלא היה מדובר בנגן בעל יכולת אלתור מופלאה ההופעה היתה נידונה לכישלון. בסופו של דבר שולף Kikoski את ארנקו התפוח מכיס מכנסיו ובאמצעותו מצליח לעגן את התוים על הסטנד עד משב הרוח הבא. מה שמפליא ומרגיז בכל הסיפור הזה הוא שהבעיה ידועה ומוכרת כבר מפסטיבל הג'אז הראשון באילת, והנה אנו בפסטיבל ה- 24 ועדיין לא נמצא לה פתרון ואפילו פועל במה אחד לא נמצא שיזנק ממקומו ויחיש עזרה ל Kikoski.

ההופעה מורכבת כולה מחומרים שכתב Jeff ‘Tain’ Watts שמוכיח שהוא מלחין מוכשר שכותב מוסיקה מורכבת אך נגישה. אבל אצל Tain לא הלחנים הם העניין אלא הנגינה שלו והאנרגיה המיוחדת שהוא מביא לכל הרכב בו הוא משתתף. בעבר הוא התאפיין בעיקר ביכולת שלו לדחוף את ההרכב קדימה באינטנסיביות ובתחושת דחיפות נדירה עד כדי שהתחושה המתקבלת היתה שאם לא תעמוד בקצב שלו הוא פשוט ידרוס אותך. הפעם נראה שהוא נרגע מעט והיו גם רגעים שהוא הרשה לעצמו להוריד את הרגל מהגז ולנגן בתחושה קצת יותר laid back, אבל פתאום ללא אזהרה מוקדמת הוא מדליק את מנוע הטורבו שלו והקטר יוצא לדרך, מאיץ בכולם לעמוד בקצב שלו. בניגוד לאופי המוסיקלי שלו שנדמה להיות אגרסיבי למדי ומאד to the point, הרי שבקטעי הקישור מתגלה אדם עדין, חם, חייכן ובעל חוש הומור. הסקסופוניסט Toussaint והבאסיסט Genus עושים את עבודתם נאמנה אבל נמצאים לגמרי בצילו של Kikoski המוטרף שמרגע עלייתו לבמה איננו מפסיק לרקוד ולקפוץ, כולו אנרגיה שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, וכשהיא פורצת סוף סוף בקטעי הסולו שלו אי אפשר להפסיק אותו. הוא לוקח סולואים ארוכים באינטנסיביות ובווירטואוזיות שהיתה מחסלת כל פסנתרן אחר, נורמלי. קורוס אחר קורוס הוא מעלה את הקצב מוסיף עוד ועוד צלילים ומעלה את הרף לקראת הקורוס הבא בו הוא עושה שוב את אותו הדבר. ראיתי אותו פעם בהופעה עם Roy Haynes. אחרי הקורוס החמישי עבר Haynes המותש להכות רבעים על המצילה ואחרי הקורוס השביעי הוא פשוט קם והלך לראות מה נסגר עם הפסנתרן שלו. בסוף הקורוס השמיני צעק Haynes לקהל, כשהוא מחווה על Kikoski המחוייך: “What’s wrong with you man? Do you want to give me a heart attack?". הפעם הסיטואציה היתה שונה כי את Tain הנמרץ קשה להוציא מאיזון ולגרום לו לקוצר נשימה, הוא פשוט נהנה מכל רגע, ובקלילות הוא מעלה טיפה את הקצב כדי לסמן ל Kikoski שהוא עדיין חי ובועט ומבחינתו אפשר להמשיך כך כל הלילה.

ההופעה הבאה היתה של ה Brass Ecstasy של החצוצרן Dave Douglas עם Luis Bonilla בטרומבון, Vincent Chancey בקרן יער, Marcus Rojas בטובה ו Nasheet Waits בתופים. ההרכב הזה הוא מחווה להרכב דומה שהנהיג Lester Bowie בשם Brass Fantasy. למרות ש Douglas הוא חצוצרן עתיר זכויות ומוכשר ביותר, הוא עדיין אינו כריזמטי בסדר הגודל של Bowie אבל אם מתעלמים מההשוואה ופשוט מתמסרים למוסיקה, ההרכב הזה נשמע נהדר ונותן חוויה אחרת. ללא כלי הרמוני הנשפנים אחראים לתמוך זה הזה מבחינה הרמונית והם עושים זאת בקלות. העיבודים טובים, מעניינים ומוצקים והנגינה המשותפת קולחת. ניתן לשמוע הקלטה של ההרכב הזה מהופעה לפני מספר ימים בפסטיבל Newport כאן:

את הערב חותמת הופעתו של Gary Burton, נגן הוויברפון שהתפרסם בעיקר בזכות עבודתו עם Chick Corea. הוא ניגן יפה עם צליל מצויין וטכניקה מושלמת אם כי מבחינה מוסיקלית הוא לא הציע משהו יוצא דופן או מאתגר במיוחד. ההופעה התבססה על נגינת סטנדרטים ולא על חומר מקורי, אבל היתה מתאימה מאד לשעה המאוחרת ולמעמדה כהופעה האחרונה (מבחינתי) בפסטיבל השנה. לצדו של Burton ניגנו Julian Lage בגיטרה, Scott Colley בבאס ו Antonio Sanchez בתופים.

בסך הכל היה כיף, או כמו שג. אומר: "בנאדם, היה פסטיבל של העולמות".