אוקטובר ג'אז בגדה השמאלית

אחרי שכתבתי על המיני פסטיבל בלבונטין קיבלתי שטף מיילים ששאלו למה אני לא מודיע מספיק זמן לפני, כדי שאפשר יהיה להתארגן וכו'. אז הפעם, חברים, קבלו הודעה מוקדמת על פסטיבל "אוקטובר ג'אז" בגדה השמאלית שיתקיים מיום חמישי (29.10.2009) עד שבת (31.10.2009) וישתתפו בו מוסיקאים הפעילים בסצינת הג'אז המקורי בארץ והרכבים קיימים בתחום המוסיקה המאולתרת לצד שיתופי פעולה חדשים.

הגדה השמאלית מגדירה את עצמה כ"מרחב תרבותי חלופי" ומקיימת במהלך כל ימות השנה, ממש מידי יום, פעילות תרבותית ענפה עם דגש על יצירה ישראלית שרחוקה מהמיין סטרים. הפעילות הזו כוללת הרבה הרצאות, תערוכות, וגם הופעות חיות שמתקיימות מדי ערב במקום, הכל, אגב, במחירי רצפה.

זה לא מועדון ג'אז במובן הזה שאין שם שום פוזה ועיצוב מתוחכם. גם אין שולחנות, נרות או מכירת מזון. רק כסאות פלסטיק וספסלים ומקרר עם בירה קרה ומתנדב שמוכר בקבוקי חצי ליטר. האווירה מאד חופשית ובלתי פורמלית, ויש להופעות שם אנרגיה מיוחדת שאין במקומות אחרים, מסחריים יותר, דווקא בגלל החופש המוחלט מהצורך לשקול שיקולים מסחריים והשמת הדגש על המהות ולא על העטיפה. אמנות נטו.

במהלך השנים שהמקום הזה קיים כמעט כל אמני הג'אז הישראליים הופיעו ומופיעים שם וזו חממה אוהדת לנסיונות מוסיקליים ואמנותיים חדשים מול קהל.

אז כמו שכבר בטח הבנתם, הפסטיבל הזה (והמקום הזה) לא מיועדים למי שאוהב את הג'אז שלו עם שניים סוכר ורוצה מוסיקת רקע חרישית אלא למי שמחפש את החוויה המוסיקלית עצמה בלי קישוטים וגינונים מיותרים, למי שהוא קצת הרפתקן באופיו ומחפש להתרגש ממוסיקה חיה מאולתרת. עם זאת חשוב להדגיש שלא מדובר במוסיקה אקספרימנטלית ובלתי קומוניקטיבית בהכרח.

הפסטיבל כולו על טהרת עשייה מקומית מקורית והנה התוכנית המלאה:

יום חמישי – 29.10.2009:

19:00 פתיחת התערוכה: "עת סגולה"

הדף דייק האמן ויקיר הגדה בתערוכת יחיד.

20:30 ענת פורט

בסולו פסנתר.

21:30 "אריאל וחגי"

אריאל שיבולת – סקסופון סופרן, חגי פרשטמן – תופים.

22:30 איילת רוז גוטליב

איילת רוז גוטליב – שירה, ענת פורט – פסנתר, הרולד רובין- קלרינט.

יום שישי – 30.10.2009:

21:00 שביעיית אלברט בגר

אלברט בגר – סקסופון טנור וסופרן, אלי חסון – חצוצרה, יונתן קרצ'מר – סקסופון טנור, עידו בוקלמן – גיטרה , אבי אלבז – אלקטרוניקס, אסף חכימי – קונטרבס, דני בנדיקט – תופים.

Human Nip 22:00

עופר גנור – גיטרה, רועי חרמון – חצוצרה, אייל גנור – קונטרבס, חגי לשם – תופים.

(כן, כן, זו אותה ההופעה עליה גמרתי את ההלל בפוסט על המיני פסטיבל בלובונטין)

23:00 רביעיות

דניאל שריד – פסנתר, יונתן קרצ'מר – סקסופון טנור, שי רן – קונטרבס, חיים פסקוף – תופים.

שבת – 31.10.2009:

20:00 זוויות

הרולד רובין – קלרינט, מארק סמוליאן – בס, TBA - כלי הקשה.

21:00 שלישיית ארז בר נוי

ארז בר נוי – סקסופון טנור, אסף חכימי – קונטרבס, יונתן אולייסקי – תופים.

22:00 סטיב, שמיל ועופר בטריו "הגדה"

סטיב פסקוף – גיטרה , שמיל פרנקל – בס, עופר ביימל – תופים.

23:00 טריו אסיף צחר

אסיף צחר – סקסופון, איגור קרוטוגולוב – בס, חגי פרשטמן – תופים

הגדה השמאלית, רחוב אחד העם 70 תל-אביב,כרטיסים: 30 ש"ח להופעה, 60/70 לכרטיס משולב.

שנה טובה

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנה של שלום, אהבה, בריאות ורוגע, שנה מרתקת ומפתיעה וכמובן - הרבה מוזיקה טובה.

לילה בלבונטין

דברים טובים באים בהפתעה. כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע להופעות של הדור החדש של הג'אזיסטים הישראליים, חברה שיוצא לי לראות מדי פעם בג'אם סשנים אבל עוד לא ממש יצא לי לשמוע אותם בצורה מסודרת, בהופעה שלהם, עם חומר שלהם, בהרכב משלהם. לכן ארזתי את עצמי ועוד שני חברים, ביום שלישי האחרון, והצפנתי לתל אביב, ללבונטין 7 למה שכונה "מיני פסטיבל ג'אז".

הקהל שהגיע היה מועט למדי, אולי מפני שרובם העדיפו לחזות במדונה או ב Faith No More, ואולי מפני שג'אז ישראלי איכותי לא מספיק היום בשביל להביא הרבה קהל. האם אי פעם זה היה אחרת ? לא בטוח.

את הערב פתחה חמישיית עדן ברקת שניגנו hard bop סמיך וחם. יונתן וולצ'וק הנהדר בטרומבון ולצדו עדן ברקת בבריטון סקסופון ניגנו היטב חומר מוכר אך לא לעוס כדוגמת Hi Fly של Randy Weston שפתח את הערב, Peace של Horace Silver ו Inner Urge שכתב Joe Henderson וגם בלוז יפה שכתב עדן עצמו. השילוב טרומבון-בריטון הוא מקסים ונדיר למדי. הדוגמא הכי מוכרת לשילוב כזה היא ההרכב של Mulligan עם Bob Brookmeyer, אלא שוולצ'וק לא עושה לעצמו חיים קלים עם valve trombone ומנגן על slide trombone. בכל מקרה וולצ'וק-ברקת ממש לא נשמעים כמו ההרכב ההוא, ותורמת לכך גם בחירת הקטעים החכמה והעיבודים. עדן ברקת מנגן בבריטון כאילו מדובר בפעולה הכי טרוויאלית וטבעית שיש. שום מאמץ לא ניכר בו, והצליל החם והמחוספס שלו שוטף אותך מכל הכיוונים. כל כך צעיר וכבר שולט היטב במסורת המפוארת של נגני הבריטון בג'אז. הוא נשמע כל כך בסגנון שקשה להאמין שהוא רק בן 22. לצדם מגנים אחיו של עדן, אור ברקת, בבאס ויונתן רוזן בתופים ומאחורי הפסנתר, קצת מוסתר על ידי העמוד המפורסם של לבונטין, זה שתקוע בדיוק באמצע הבמה, ישב ילד מופלא: אלון תייר, שאת שמו כבר שמעתי הרבה פעמים אבל סוף סוף יכולתי גם לשמוע אותו מנגן. איך קורה שילד כזה מנגן ככה ? כל כך מודרני, כל כך בוגר, כל כך אלגנטי. אם רק הפסנתר היה מצלצל טוב יותר זה היה מושלם.

אחריהם עלתה לבמה חמשיית יונתן גרינשטיין, או כפי שהוא בטח היה מעדיף לקרוא לה: Jonathan Greenstein Quintet, במבטא אמריקאי מודגש. גרינשטיין, כך הבנתי, חזר רק עכשיו מ Berklee וכבר הוא נוסע שוב, הפעם לניו יורק, וזו הופעה חד פעמית שלו עם חומר מקורי שהקליט לאחרונה ושעתיד לצאת לאור בקרוב (ובינתיים ניתן להאזין לה באתר שלו). יונתן גרינשטיין נשמע פשוט מצויין, והמוסיקה שהלחין באמת תופסת את האוזן בשמיעה ראשונה. סגנון הנגינה שלו מודרני, עכשווי ומאד אנרגטי ודי מהר בתוך הסולו שלו הוא מוצא את עצמו באיזור האובר-טונים, שואג עם הסקסופון שלו עד לקצה השני של המועדון, ומדליק את הקהל ואת הנגנים האחרים. לצדו ניגנו יונתן אלבלק בגיטרה, אלון תייר (שוב) בפסנתר, אם כי כאן הוא פחות בא לידי ביטוי, גלעד אברו בבאס ויונתן אולייסקי שהיה ממש מצויין בתופים.

אחרי ההופעה הזו פרש רוב הקהל ונשארנו חבורה קטנה ומצומצמת (אך איכותית !) לשמוע את שלישיית עופר גנור עם רועי חרמון בחצוצרה ומה אומר לכם, שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לשמוע.

את רועי חרמון אני זוכר במעומעם כשניגן באילת לפני כמה שנים עם ההרכב של רע בר-נס. הוא היה אז ילד מתולתל שהביא איתו בעיקר הבטחה לעתיד. חשבתי שאני הולך לשמוע עוד בוגר תלמה ילין בדרך ל Berklee אבל הסתבר שרועי חרמון לקח את המוסיקה שלו לכיוון הרבה יותר מסקרן. הוא מנסה, הוא מעיז, הוא לא מפחד לקחת סיכונים בנגינה ומעל הכל שומעים שהוא מחפש את הצליל שלו, וזה פשוט מסע שנהדר להצטרף אליו. הוא מנגן כיום במספר הרכבים, ביניהם Injera שעושה בין היתר מוסיקה אתיופית וגם עם האורקסטרע של רע מוכיח, הרכב שפתח לו את האוזניים לכיוונים חדשים לגמרי של צליל ושל סגנון, עם המון אפקטים ונגינה של loop-ים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. השפעה נוספת על המוסיקה של חרמון הגיעה מכיוונו של יוני סילבר.

את הנגינה של עופר גנור, לעומת זאת, אני מכיר כבר הרבה מאד שנים. לא אגזים אם אומר שלדעתי הוא אחד מנגני הגיטרה הטובים בעולם היום בסגנון של straight ahead jazz. הוא נגן מופלא עם סאונד עגול, מתוק ומושלם בגיטרה ועד עכשיו בכל הפעמים ששמעתי אותו, והיו לא מעט כאלו, הוא סיפק את הסחורה הזו בצורה מושלמת ויותר מכך. זה מתחיל בצליל שלו ונמשך באופן בו הוא בונה סולו, בדינמיקה שלו, ביכולת שלו להצית את הקהל ולגרום לו לנוע בצורה אחידה לקצב הגיטרה שלו, ברעיונות שלו שמזכירים לי גיטריסטים כמו Jim hall ו Grant Green, אבל ביחד. כשהוא מתחיל לנגן אני מוצא את עצמי מחוייך מאושר.

הפעם בחר עופר להראות צד אחר שלו. צד הרבה יותר הרפתקני וסקרן. חוץ מהבלדה שפתחה את ההופעה (my ship) ההרכב ניגן קטעים מקוריים של עופר שהדבר העיקרי שאפיין אותם היה שאי אפשר לקטלג אותם תחת שום תווית. היו שם דיסטורשן ואפקטים למכביר (גם של עופר וגם של רועי חרמון בחצוצרה) שזה בערך הדבר האחרון שהייתי מצפה לשמוע ממנו, היתה שם זרימה של הקטעים כך שלא ברור מתי קטע מתחיל ומתי קטע נגמר, ולמרות שהנגנים ניגנו סולואים, לא היה זה במתכונת הרגילה. נגינת הסולו הופיעה לפתע מתוך הקטע הכתוב ונמוגה בחזרה לתוך נגינה משותפת כשהגבולות בין סולו ובין נגינה קבוצתית, כמו גם הגבולות בין קטעים כתובים וקטעים מאולתרים ואפילו חופשיים לגמרי, נטשטשו לחלוטין. היה שם ג'אז והיה שם רוק והיה שם free ונגיעות של מוסיקה אלקטרונית ומה לא. והצבעים שרועי הוציא מהחצוצרה שלו (עם אפקטים ובלי אפקטים) הוכיחו לי שוב שהחצוצרה היא מלכת כלי הנשיפה, אם רק יודעים מה לעשות איתה.

כך מצאתי את עצמי במשך שעה נסחף בתוך חוויה מוסיקלית יוצאת דופן בעוצמתה. תרמו לכך כמובן גם אייל גנור שהפליא לנגן בגיטרה באס ושהתקשורת שלו עם עופר אחיו היא ברמה בלתי סבירה לחלוטין, והמתופף חגי לשם, שהגיע מתחום הפלמנקו, ופשוט השאיר את כולנו פעורי פה, נוכח האנרגיה שלו והיכולת הפנומלית שלו לנגן, אבל במלוא מובן המילה, תופים. היה תענוג לראות את אייל גנור זורח מאושר ממקום מושבו ליד התופים.

הקיצור - נפלתי. במובן הכי טוב של המילה.

להפתעתי הרבה הסתבר לי כי היה זה המפגש הראשון בין הטריו של האחים גנור וחגי לשם ובין רועי חרמון כאשר את הקטעים העביר עופר לרועי ממש באותו ערב על הספסל מחוץ למועדון וזה רשם אותם באופן כללי על דף נייר. אז אם ככה זה נשמע בפעם הראשונה, אני בכלל לא יכול לדמיין איך זה ישמע בפעמים הבאות.

Jazz Icons Among Us

נדמה שבשנים האחרונות יש פריחה בג'אז, המון חבר'ה צעירים ומוכשרים מנגנים ג'אז מתעניינים בג'אז, והתופעה הזו נראית גם בארץ אבל במקביל, ואולי דווקא בגלל כל אותם מוסיקאים צעירים, יש תחושה שהמונח ג'אז הפך להיות מאד גמיש, מאד נזיל והוא מכיל היום כל כך הרבה סגנונות שכבר לא נשמעים כמו שום דבר שיש לו קשר לג'אז של לואי ארמסטרונג או של צ'ארלי פארקר.

כל מיני עירובים וכל מיני שילובים שאמנם בבסיסם המוסיקה המאולתרת אבל אינם יושבים על סווינג, או אינם מנוגנים בכלים אקוסטיים, ואינם עונים לקריטריונים הקלאסיים של קטעי ג'אז מבחינת המבנה או המהלכים ההרמוניים.

כל זה מעלה את השאלה, האם זה ג'אז או בעצם – מה נחשב ג'אז ומה לא נחשב ג'אז?

זו אחת השאלות עליה מנסה לענות הסדרה בת ארבעת הפרקים Icons Among Us או בשמה העברי "על אגדות הג'אז בינינו". יוצרי הסדרה בחרו להציג את סיפורו של הג'אז המודרני, דרך עיניהם של יוצרים ותיקים וצעירים שמייצגים כל מיני זרמים, סגנונות ורעיונות, חלקם מסורתיים חלקם מהפכניים. בין היתר מתראיינים בסדרה מוסיקאים ותיקים כדוגמת Wayne Shorter ו Herbie Hancock, Wynton Marsalis, Terrance Blanchard, Joe Lovanno, Dave Holland ולצדם מוסיקאים צעירים יותר כמו Brian Blade, Mathew Shipp, Greg Osby, Russell Gunn, Ravi Coltrane, Dave Douglas, Chris Potter, Esperanza Spaulding וגם אבישי כהן וענת כהן. הם מדברים על המוסיקה שלהם, על האופן בו הם רואים את הג'אז ובכך מאפשרים הצצה לאחד הדיונים הטעונים ביותר בג'אז, דיון שמתעורר מחדש אחת לכמה עשורים שעניינו "הגדרת המושג ג'אז" והאם המוסיקאים החדשים אינם הורסים אותו כשהם לוקחים כל מיני כיוונים שונים ומשונים.

הדיון הזה, כידוע, ותיק מאד. כך היה בשנות הארבעים כשצ'ארלי פארקר וחבורתו הביאו את בשורת הביבופ וכך היה גם בסוף שנות השישים כאשר הפיוז'ן שטף את עולם הג'אז מצד אחד והג'אז החופשי מצד שני וכך גם היום כאשר הגלובליזציה והמודרניזציה הביאו איתם עירוב של סגנונות מוסיקליים מכל קצות העולם ומכל מיני תרבויות, סגנונות שמנסים להתקיים תחת הגדרת הג'אז שנדמה שקצת צרה מלהכיל אותם.

זהו כמובן רק אחד הנושאים שהסדרה הזו עוסקת בהם, לצד נושאים מרתקים כמו מושג הלהקה והיחסים המיוחדים והמורכבים הנרקמים בין חבורה של מוסיקאים מקצועיים המנגנים ביחד מדי לילה מוסיקה מאולתרת, יש בסדרה שיחות על מהות האלתור, על יצירתיות, על האופן שבו התהפתח הג'אז, על האופן בו מועבר הידע מדור לדור ועוד הרבה נושאים חשובים ומעניינים.

ניתן לצפות בארבעת פרקי הסדרה במלואם, בליווי תרגום לעברית, באתר של יס-דוקו. מומלץ מאד.

Rashied Ali with John Coltrane - Part II

בפוסט הקודם דיברנו על תחילתו של השינוי שתועד באלבום Meditations. בואו נראה לאן התפתחו הדברים...

המשכו של המסע המוסיקלי מתועד באלבום Coltrane Live At The Village Vanguard Again! שהוקלט במאי 1966. האלבום הזה, ממש כמו ההקלטות הראשונות והמצויינות של Coltrane במועדון המפורסם, צבר אצלי הרבה שעות השמעה. כאן כבר ניתן לשמוע את ההרכב החדש מתחיל להתגבש ואת Rashied Ali מנגן כמתופף יחיד כלשצדו Emanuel Rahim בכלי הקשה. מכאן ואילך, אגב, באלבומם בהמשך - יקחו Coltrane ו Sanders את התפקיד הזה וינגנו בעצמם בכלי הקשה כשהם לא מנגנים סולו. בסך הכל הם מנגנים כאן 2 קטעים: Naima ו My Favorite Things. אלו שני קטעים מאד מזוהים עם Coltrane והוא מנגן אותם בהקלטות רבות. כמו תמיד, אצל Coltrane, ניתן לשמוע את ההתפתחות מאלבום לאלבום, אבל כאן הדבר בולט עוד יותר על רקע התוספת של Sanders המעולה והשינויים בכסאות הפסנתרן והמתופף. חוץ מבטנור ובסופרן, Coltrane מנגן כאן גם בבאס קלרינט ו Snaders נותן ידו בחליל.

איזו אנרגיה מדהימה! שימו לב שהפולס המפורסם שליווה את כל ההקלטות עד כה פשוט נעלם. במקומו מנגן Rasheid Ali מה ש Coltrane מכנה "multidirectional groove", גרוב שהולך בו זמנית לכל הכיוונים ונותן לנגנים את החופש המוחלט לקחת את האלתור לכל מקום שירצו מבלי לדאוג לקצב ולמקצב. שתרם גם הוא ל"סאונד החדש". מבחינת Coltrane זה היה צעד חשוב בהגשמת החזון המוסיקלי שלו. צעד נוסף לקראת יישום המוסיקה שהתנגנה בראשו, מוסיקה שהתופים החלו לקחת בה חלק יותר ויותר משמעותי.

Ali סיפר שבאותה תקופה Coltrane פיתח ממש אובססיה לתופים ובדיוק כמו שהביא את Ali לנגן ביחד עם Elvin Jones, כך היו מדי פעם צצים מתופפים כאלו אחרים ש Coltrane הזמין לבוא ונגן איתו לצד Ali. לפעמים לא היה Coltrane מסתפק בכלי ההקשה אלא היה מתיישב מאחורי מערכת התופים ומצטרף לנגינה.

השלב הבא בהקלטות הוא ההקלטות ביפן: John Coltrane: Live in Japan שני לילות שהניבו קופסא של ארבעה דיסקים. אותו הרכב, אותו פורמט של קטע עד שניים בדיסק ואילתור חופשי שאתה יודע איפה הוא מתחיל אבל אף פעם לא איך הוא נגמר. הפעם במקום מועדון קטן – אולמות מפוצצים בקהל אוהד של יפנים. Ali סיפר שהם התקבלו שם בכבוד השמור למלכים כולל שטיח אדום בירידה מהמטוס וכרזות ועליהן תמונות בגודל טבעי של Coltrane ושל כל שאר הנגנים.

ההרכב הוא אותו הרכב ממקודם, אבל הפעם Coltrane ו Sanders מנגנים חוץ מבטנור ובסופרן (Coltrane) גם בסקסופון אלט. האנרגיות מטורפות וההופעה הזו מוצאת את Coltrane שוב בשיאו של תהליך חיפוש. תקשיבו לדיסק 2 למשל: הם מנגנים שם את Crescent במשך למעלה מחמישים דקות, ועדיין אתה לא רוצה שזה יגמר. בעיני זו אחת ההופעות הטובות ביותר בג'אז בכלל.

מכאן עוברים לאלבום נהדר שהוקלט בפברואר 1967 בשם Stellar Regions. הפעם חוזר Coltrane לנגן ברביעייה עם רעייתו, Alice Coltrane בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Rashied Ali בתופים. אם מישהו רוצה להבין, או יותר טוב – להרגיש, את ההדרך שעשה Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו ולשמוע את הבדלים בין התרומה של Tyner ו Jones לתרומה של הגב' Coltrane ו Ali – זה האלבום. בלי Pharaoh Sanders, בלי אלט, בלי באס קלרינט ואפילו בלי סופרן. Coltrane מנגן פה רק בטנור. Alice Coltrane עושה עבודה נהדרת כאן והרביעייה הזו כבר נשמעת ממש מגובשת.

אחרי שהקליט עם הרביעייה החדשה שלו, Coltrane הולך עוד צעד קדימה במסע. והוא מקליט את Instellar Space, אלבום דואט עם המתופף Rasheid Ali. זה כבר באמת אלבום למיטיבי לכת אבל זה כנראה הכי קרוב ש Coltrane הלך עם החופש שלו. אין הרמוניה אין באס רק הקצב והצבע שנותן Ali עם התופים שלו. אין ספק ש Coltrane מאד העריך את Ali ואת היכולות שלו אם בחר להקליט איתו דואט.

מכאן אנו מגיעים לשני האלבומים האחרונים של Coltrane. הראשון הוא אלבום אולפן Expression שחלקו מגיע מאותו יום באולפן בו הוקלט Stellar Regions. זהו אלבום האולפן האחרון של Coltrane והוא אלבום מצויין, ואפילו רגוע באופן יחסי לדברים מעט יותר מוקדמים שהקליט. Coltrane מנגן כאן שוב ברביעייה למעט הקטע To Be בו Coltrane מנגן בחליל ו Sanders מצטרף אליו בפיקולו. האלבום הזה הוא מעין המשך ישיר של Stellar Regions הנהדר והזדמנות נדירה לשמוע את Coltrane מנגן חליל.

אגב החליל, כמו גם האלט והבאס קלרינט בהם ניגן Coltrane היו הכלים של לא אחר מאשר Eric Dolphy, שותף נוסף במסע המופלא של Coltrane. לאחר מותו של Dolphy פנתה אמו ל Coltrane וביקשה להעביר לו את הכלים של בנה על מנת שימשיך לנגן בהם.

למי שרוצה להתחיל את ההיכרות עם ההרכב המאוחר של Coltrane אני ממליץ להתחיל מ Expression ו Stellar Regions, הם האלבומים הנגישים יותר.

ההקלטה האחרונה היא הקלטה באיכות גרועה למדי שהוקלטה עבור הרדיו בהופעה חיה במרכז Olatunji לתרבות אפריקאית בניו-יורק בחודש אפריל 1967. המרכז לתרבות אפריקאית היה בעצם מיזם משותף של Babatunda Olatunji, נגן כלי הקשה וחוקר תרבות אפריקאית ביחד עם Coltrane ו Yusef Lateef. הרעיון היה ליצור בית לתרבות אפריקאית בו שיתקיימו בו הופעות ויכלול גם פעילות שוטפת באמצעות חדרי חזרות שיועמדו חינם לרשות המוסיקאים. Coltrane, שבאותה תקופה כאמור פיתח אובססיה לתופים ולכלי הקשה, ביקש ללמוד עוד ועוד על התרבות האפריקאית והסכים להשקיע כסף במקום וגם לקיים שם את החזרות עם ההרכב וכמובן להופיע. Coltrane היווה מוקד משיכה למקום ובערבים בהם הופיע שם התור בכניסה הקיף את הבנין. הכניסה, אגב, עלתה 3$ בלבד.

בהקלטה ניתן לשמוע את ההרכב הקבוע (בני הזוג Coltrane, Garrison ו Ali) מחוזק כאן שוב בשותפו למסע Pharoah Sanders ובשני נגני כלי הקשה: Algie Dewitt ו Jumma Santos. הם מנגנים את Ogunde ואת My Favorute Things.

שלושה חודשים לאחר מכן נפטר Coltrane וכולנו איבדנו גאון מוסיקלי נדיר. מכאן המשיך Rashied Ali בעצמו במסע החיפוש והחופש. לזמן מה הוא המשיך לשתף פעולה עם Alice Coltrane ולא אחת תיאר את התקופה עם Coltrane כחוויה המשמעותית ביותר בחייו המוסיקליים.

נוח בשלום, Sheed.

Rashied Ali with John Coltrane - part I

אתמול, 13 באוגוסט 2009, הלך לעולמו המוסיקאי והמתופף המוערך Rashied Ali, הוא נפטר בגיל 74. Ali נודע בעיקר בזכות עבודתו לצד John Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו של Coltrane (בין השנים 1965-1967). הוא החליף את Elvin Jones, המתופף האגדי של Coltrane, והיה חלק בלתי נפרד מהמסע המרתק של John Coltrane בחקר כיוונים חדשים בג'אז ובנבכי הג'אז החופשי.

לזכרו אסקור כאן את התקופה ההיא – תור הזהב של Rasheid Ali, המכונה גם Sheed, עם John Coltrane.

יש שאומרים שהמסע הזה לא יכול היה להתבצע עם Elvin מאחורי התופים, וש Coltrane היה צריך מתופף מזן אחר כדי לאפשר את המסע הזה. Rasheid Ali בפירוש היה מתופף מזן אחר.

במהלך השנים הפכו Elvin Jones והגרוב המיוחד שיצר (ביחד עם הפסנתרן McCoy Tyner והבאסיסט Jimmy Garrison) לסימן ההיכר של רביעיית John Coltrane. העוצמה האדירה של Elvin Jones והאופן שבו ניגן, הגרוב הייחודי וההדגשה החזקה מאד על נגינה של 4 פולסים בתוך התיבה, המחלקים אותה באופן לא סימטרי יצרו את אותה זרימה קצבית, מאד ארצית שהיא בעצם הגרוב המזוהה כל כך עם "הרביעייה הקלאסית" של Coltrane. גם אם אף פעם לא הקשבתם באופן מיוחד למתופף, את הגרוב הזה אתם מכירים. הוא פשוט נמצא שם בכל ההקלטות שעשה Coltrane בלייבל Impulse! עד שנת 1965. אבל בשנתיים האחרונות לחייו Coltrane שמע בתוך ראשו דברים אחרים. חופשיים יותר, מורכבים יותר, בעלי זרימה אחרת, עם התייחסות פחות מרכזית לפולסים קבועים וחזקים, ואת זה כנראה ש Elvin לא יכל לתת לו.

Coltrane רצה להוציא את המקצבים האלו שהתנגנו אצלו בראש ולבטא אותם גם במוסיקה, ולשם כך ביקש מ Rasheid Ali להצטרף להרכב המורחב שלו (עם Carlos Ward באלט ו Pharaoh Sanders ו Archie Shepp בטנור) ולנגן, כמתופף שני, לצד Elvin Jones. הוא האמין שבעזרת שני מתופפים יצליח להשיג את האפקט המשולב של פולס ברור ודומיננטי אך עם זאת חופשי. בפועל מה שקיבל היה מאבקי אגו.

Elvin Jones, שגם כך לא היה טיפוס פשוט, תיאר זאת כך:

Ain't playin' shit! Trane's got this jerk on drums with me and he's got me goin' for hours on one tune, wearin' me out. Still ain't playin' shit! (*)

אבל מבחינתו של Rasheid Ali זו היתה הזדמנות של פעם בחיים, והוא לא התכוון להחמיץ אותה, למרות שגם הוא לא שש לנגן עם Jones:

I didn't want to play with any other drummer, but I sure wanted to play with Trane, so I took the gig when he offered it. The Cats in the band, especially Elvin, thought I was pretty arrogant, and I probably was, because I had my attitude and they had theirs. But we got along musically, if not personally. Sometime Elvin and I would switch parts just for the change, because I usually playd the ensemble passages with him but only Elvin would back the horns and piano in their solos. I can play with just about anybody who wants to play with me, but I don't habe to talk with him afterwards, either. (*)

ואם זו האוירה ששררה בין הנגנים די ברור מדוע השתנה ההרכב האנושי בהרכב. אחרי ההופעות של ההרכב המורחב ב Village Gate (למיטב ידיעתי לא יצאו הקלטות רשמיות של ההופעות הללו) הקליט Coltrane, בחודש נובמבר 1965, אלבום אולפן עם הרביעייה הקלאסית (Tyner, Garrison, Jones) אליה נוספו גם Pharaoh Sanders ו Rashied Ali. התוצאה היתה Meditation, אלבום מצויין אם כי לא פשוט להאזנה. בואו נאמר שלמרות שמו – זה ממש לא האלבום לעשות איתו מדיטציה. השילוב בין הנגינה של Elvin Jones ובין הנגינה של Rashied Ali והשילוב בין הנגינה של Sanders לנגינה של Coltrane אולי נשמע כמו בלאגן גדול בהתחלה, אבל אחרי ששטחתי בפניכם את הרקע ואת הסיבות להרכב המעניין הזה, אני מקווה שהאלבום הזה יהיה קל יותר לעיכול. בכל מקרה אחרי הקטע הראשון העניינים נרגעים קצת, אז מי שממש סובל יכול פשוט לדלג ישר לקטע השני ולהתחבר משם.

מעט לאחר הקלטת האלבום הזה Tyner ו Jones פרשו ובמקומם נכנסו Alice Coltrane (אשתו של John) ו Rasheid Ali. זו היתה סיומה של תקופה מפוארת ותחילתו של עידן חדש – חופשי יותר, הרפתקני יותר ונועז יותר במסע הבלתי גמור של Coltrane.

המשך יבוא...

(*) J.C. Thomas: Chasin' The Trane (Da Capo Press)

Jerusalem Jazz Sessions

דיברנו על מבול ההופעות השוטף אותנו, והנה הוא נמשך, הפעם סדרה ירושלמית עם ראש צעיר ופתוח, בהפקתם של אוריאל קון ועדין וינר. התוכן המוסיקלי מצויין ומאד מאד מגוון (בין היתר יופיעו אסיף צחר, אבי אדריאן, יצחק ידיד, יונתן קרצ'מר, נדב הבר, אבי ליבוביץ' ועוד), האכסניה משגעת (חצר סרגיי בירושלים) והמחירים ברצפה (35 ש"ח ו 20 ש"ח לסטודנטים וגמלאים).

לאתר הסדרה והתכנייה המלאה.

הנה הראיון שערך אשר קשר עם המפיקים:

בדיוק לפני שנה, בתחילת אוגוסט 2008, סיכם אוריאל קון בן השלושים ושלוש, ארכיטקט במקצועו, עורך מוזיקלי, עורך ספרותי בהוצאת כרמל, ומפיק סדרות מוזיקה, את רשמיו השליליים למדי מסדרת הג'ז "ואנגארד", במועדון "דילה", לה היה אחראי, יחד עם נגן הסקסופון יונתן קרצ'מר. "אני מנצל הזדמנות טקסית זו, כדי לסגור מעגל באמצעות התרגום המהיר של אוסף מחשבות שהסתובבו בראשי לאורך הסדרה, וגרמו לי לעתים לאי שקט, זעם וצרבת קלה", כתב אז קון המתוסכל, " "בכניסה. כולם רוצים לאכול ולשתות. המוזיקה עוברת רק עם שלוק בירה. בפנים, אין סבלנות. אנשים זזים חסרי שקט בכיסאות, שולחים אס.אם.אסים, זזים, קמים באמצע היצירות, עוברים מול הנגנים ועולים אל הקומה השנייה כדי לקנות משהו, רוצים לעשות שתי פעולות במכה: להאזין ולדבר, להסתכל וללחוץ על כפתורים, לאכול ולחשוב. יוצאים החוצה כדי לדבר בסלולרי. מסתכלים אחד אל השני. צוחקים בלעג... כיום אני עומד ומפגין נגד העשייה של עצמי בהמתנה לזמנים ולפרויקטים טובים יותר".

רק שנה חלפה מקריאת היאוש הזו של קון ובשבוע הבא מתחילה סדרת מוזיקה חדשה בהפקתו ובהפקת עדין וינר, בן השלושים ואחת. "זה נורא קשה", מודה קון השבוע, "אני כל פעם מתייאש, אבל זה משהו שבוער בי".

- למה אתה עושה את זה?

- בגלל שאין את זה. אני בעצם מארגן הופעות שאין כיום בירושלים, והייתי מאוד רוצה להיות בהם. אני בעצם מארגן לעצמי את הבילוי האולטימטיבי שלי. לצערי למוזיקה הזו לא קיימות מסגרות בירושלים ומשום כך גם לא קיימת קהילה".

"התחלנו לעבוד על הסדרה לפני כחצי שנה", אומר וינר, מורה במקצועו, שמסיים לימודי הפקה ויזמות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל ירושלים, ועובד כיום על סרט תיעודי על נגן הג'ז הירושלמי ז'אן קלוד ג'ונס. "המטרה הראשונית היא להמשיך את המסורת של סדרות מוזיקה כמו "הטבח השבדי" או ה"ואנגארד" שהתקיימה ב"דילה". משהו שמצד אחד ייתן במה לסגנונות עם חשיפה פחותה יותר כמו ג'ז חופשי ואוונגארד, אבל שיתקיים בלוקיישן אטרקטיבי". כשוינר מדבר על לוקיישן אטרקטיבי הוא מתכוון לחצר סרגיי הסמוכה למרש הרוסים, שם תתקיים השנה הסדרה.
סדרת המוזיקה "Jerusalem jazz sessions" תתקיים בשני סיבובים, כאשר ארבעה מופעים יערכו הקיץ החל משבוע הבא ושלושה יערכו בסתיו החל בשביעי באוקטובר. "היה לנו חשוב ליצור מגוון מוזיקלי גדול ככל האפשר", אומר קון, "וגם לתת הזדמנות לנגנים שלא יכולים להופיע באף מסגרת אחרת עם המוזיקה שלהם. רצינו לא להתבסס על הרכבים מוכנים, אלא ליצור הרכבים מקוריים ולא את אותם הרכבים שרואים תמיד במועדונים שונים. לכל מופע אגב בסדרה (מלבד בערב הראשון), יש גם מופע פותח".

הסדרה המאוד ידידותית למאזין, תפתח ביום רביעי בשבוע הבא, ערב ט"ו באב, בערב תזמורתי עם אבי לייבוביץ' והאורקסטרה. בשבוע שלאחר מכן יתארח במופע מבטיח במיוחד, נגן הסקסופון הנהדר נדב הבר במופע חדש ובהרכב חדש, בערב שיונק את השפעתו מהשורשים המלודיים של אפריקה. שבוע לאחר מכן ערב מאתגר מעט יותר עם שלישיית אסיף צחר. סדרת הקיץ תסתיים בערב ברזילאי עם "שורול'ה", מוזיקה ברזילאית עם אנסמבל השורו הישראלי.
בסתיו יתארחו בסדרה יצחק ידיד בהופעת סולו נדירה של יצירתו: "סוויטת תחנון", הפסנתרן אבי אדריאן עם שלישייתו במופע הנהדר: "מונק וניגונים". הסדרה תסתיים בערב אירופאי עם "קדימה קולקטיב" והמופע של הפסנתרן הדני קריסטר אירגן מולר עם נגן החליל דביר כץ ונגנית הקונטרבאס אורה בועזסון חורב.

"לא מדובר בגיג חד פעמי", מבטיח וינר, "והבהרנו לכל האמנים שאנחנו דורשים הכנה רצינית, שיתייחסו למופע ולא ינגנו סתם סנדרטים. אנו רוצים שיחשבו על שילוב בין סטנדרטים לחומרים מקומיים, עם דגש על יצירות מקוריות".

"התוכנית הראשונית היייתה בעצם לקיים פסטיבל ג'ז ירושלמי", מספר קון, "לא ויתרנו עדיין על הרעיון. הסדרה הזו היא הכנה לפסטיבל שנקווה שיתקיים בשנה הבאה".

"היה לנו חשוב להביא מוזיקאים ברמה גבוהה" אומר ויינר, "ובכל זאת לשמור על רמת מחירים נמוכה". ובאמת כרטיס למופע יעלה שלושים וחמישה שקלים בלבד. סטודנטים גימלאים וחברי וחברה להגנת הטבע ישלמו 20 שקלים בלבד.

קון מצטט את המוטו שלו מדבריו של אחד מטובי הסופרים של העשורים האחרונים, סזאר איירה: "האוואנגרד מופיע כאשר התרחשה התמקצעות של האמנים ונדרשת התחלה מחדש. כשהאמנות כבר הומצאה וכל מה שנותר היה הוא להמשיך וליצור יצירות, האוואנגרד בא להציע את ההזדמנות לבנות דרך חדשה מראשיתה."

גם קון וגם ויינר מבקשים להודות למרכז הקהילתי לב העיר, לעיריית ירושלים ולקרן לירושלים על עזרתם ותמיכתם בקיום הסדרה.

המופע הפותח את עונת הקיץ של"Jerusalem jazz sessions" , יתקיים מחרתיים, יום רביעי, 5.8.2009 ויופיעו בו אבי לייבוביץ' והאורקסטרה.

פסטיבל ג'אז בלבונטין 7: 10-14 ביולי

הימים חמים אבל בלילות - מבול של הופעות שוטף אותנו. עוד לא התאוששנו מהופעתו של Roy Haynes בזאפה, ועוד לפני ההתארגנות לירידה לאילת – יארח מועדון ההופעות לבונטין 7 , החוגג שלוש שנות פעילות אינטנסיביות, פסטיבל ג'אז משלו, בשיתוף עם "ג'אז באוזן", חנות הג'אז של האוזן השלישית. הפסטיבל יפתח ביום שישי (מחר, 10 ביולי) בהופעה של הזמרת מיקה הרי ולאחר מכן יתקיימו ארבע ערבי הופעות (מיוום שבת, 11 ביולי עד יום שלישי, 14 ביולי) כשבכל ערב יופיעו שלושה הרכבים שונים ומעניינים מהזירה המקומית והרבה ישראלים ששוהים בימים כתיקונם בתפוח הגדול, ביניהם: הבאסיסט עומר אביטל, הפסנתרן עומר קליין, האורקסטרה הנהדרת של אבי ליבוביץ', החלילן איתי קריס, הגיטריסט גלעד הקסלמן, הפסנתרן שי מאסטרו, דניאל שריד ועוד רבים. יש גם אורחים מחו"ל בדמות The Chicago Underground Duo בהשתתפות Rob Mazurek (בקורנט ואלקט') ו Chad Taylor (כלי הקשה, ויבראפון, גיטרה) וכן הופעת רביעייה בהשתתפות Armen Donelianבפסנתר ו Rory Stuart בגיטרה אליהם יצטרפו גם גלעד אברו (שמנגן בשלושה ערבים שונים בהרכבים שונים בפסטיבל הזה) בבאס ואמיר ברסלר בתופים.

כל המשתתפים כאן צעירים וזו הזדמנות טובה לשים את האצבע על הדופק ולהתעדכן בפעילותם של מוסיקאים רבים (מוכרים ומוכרים פחות) בקהילת הג'אז הישראלי. הפתעה נעימה היא מחירי הכרטיסים שנעים בין 20-60 ש"ח להופעה ובין 70-120 ש"ח לכרטיסים משולבים לכל שלושת ההופעות של אותו ערב.

התוכניה המלאה לפניכם (לחצו כדי להגדיל). יש כל כך הרבה מה לשמוע. תבלו.

פסטיבל הג'אז ה-23 בים האדום, אילת. 23-26 באוגוסט 2009

פסטיבל הג'אז בים האדום שוב יוצא לדרך, הפעם עם מנהל אומנותי חדש (הבאסיסט אבישי כהן) וקונספט מעט שונה שמתבטא בעיקר בשינוי מקומות ההופעה. לא עוד 4 מתחמים שניים גדולים ושניים קטנים אלא 3 מתחמים בלבד, כאשר אחד מהם, המכיל כ-1,000 מקומות ישיבה, ינסה להיות במתכונת של מועדון ג'אז (ישיבה סביב שולחנות + מזון ומשקאות) ובנוסף לו 2 מתחמים גדולים יותר: האחד ("ההיכל") יכיל 2,000 מקומות בשיטה הישנה והמוכרת והשני ("ארנה") יכיל 4000 (!!) מקומות, חלקם מדורגים.

מארגני הפסטיבל תכננו את לוח ההופעות כך שניתן יהיה לראות ארבע הופעות בכל ערב מתוך תשע ההופעות שינתנו.

בואו נקווה שסידור האולמות החדש ביחד עם סידור לוח הופעות חכם ימנע זליגת רעש חמורה מאולם אחד למשנהו, אחד הדברים המרגיזים שאפיינו את הפסטיבל לאורך שנותיו, והפכו את ההופעות השקטות לכמעט בלתי אפשריות.

התוכנית מגוונת למדי וכרגיל כוללת הרבה ג'אז מחו"ל (Paquito D'Rivera, John Scofield, Jimmy Greene, Lionel Loueke, Kurt Rosenwinkel, Dee Dee Bridgewater, Robin Mckelle ועוד) ג'אז ישראלי (רע בר-נס, אלי דג'יברי, עמוס הופמן, הביג-בנד הישראלי, פטר ורטהיימר) וגם הופעות שאינן ג'אז "טהור" אבל בעלות זיקה לג'אז (התפוחים, Fאנקנשטיין, מארינה מקסימיליאן בלומין, Rob Ickes, דני סנדרסון ועוד).

אתר הפסטיבל עבר גם הוא ריענון והוא נראה מצויין, ברור ונוח להתמצא בו.

כל מה שנשאר, אם כך, זה לבחור הופעות, לסגור מלון – ולרדת לאילת. תבלו.

ג'אז הונגרי

לפני מספר ימים נחתה בתיבת האי-מייל שלי הזמנה לא שגרתית לאירוע לא שגרתי – 20 שנה לחידוש יחסי ישראל הונגריה. באירוע תופיע, כך נכתב בהזמנה, הזמרת ההונגרייה Agi Szaloki עם הרכב של 4 נגנים וירטואוזים. Agi Szaloki זכתה בשנת 2006 בפרס תקליט הג'אז ההונגרי הטוב ביותר על אלבומה Hallgato, Lament (יצא בלייבל Folk Europa) והיא מגיעה לרגל האירוע להופעה ראשונה בישראל.

סוד גלוי הוא שאיני חובב מושבע של שירה בג'אז , אולם ההזמנה החגיגית, העובדה שיחסי החוץ שלנו מוטלים על הכף (בכל זאת, לא נרצה לפגוע חלילה בשגריר ההונגרי) ושורשיי ההונגריים גרמו לי לעלות לירושלים אתמול בערב.

נתחיל באירוע עצמו שהיה מכובד ומאורגן למופת והתכבד בנוכחותו של יו"ר הכנסת. לא נשכח לציין את האולם (אולם שרובר בתיאטרון ירושלים) שהסאונד בו היה מצויין באופן כללי (למעט הרעש הקבוע ממערכת המיזוג שליווה בנוכחותו השקטה את כל הערב).

את הערב פתח השגריר ההונגרי, ממנו למדתי שאף ראש ממשלת הונגריה הטריח עצמו והגיע לאירוע והרי ידוע ש"הונגרי לא בא בידיים ריקות" (משפט ענק, תודו) ולכן הביא עמו ראש ממשלת הונגריה, כמתנה למארחיו, את ההופעה של Szaloki.

באופן מפתיע, השגריר היה הדובר היחיד ומייד אחריו עלתה לבמה Agi Szaloki, בגזרה דקיקה ובשמלה לבנה, ביחד עם נגן כלי ההקשה הנהדר András Dés שניגן בקטע הראשון על תוף מסגרת בלבד. אחרי הקטע הראשון עלו לבמה גם הגיטריסט Szaboks Olah, הבאסיסט Matyas Szadai והפסנתרן Daniel Szabo. במשך השעה הקרובה ניגן הצוות הזה שילוב מיוחד מאד של מוסיקה הונגרית-צוענית וג'אז. דווקא העובדה שהשירה היתה בהונגרית, ולא הבנתי מילה, עזרה לי להתעלם מהמילים ולשקוע במוסיקה. (בהזדמנות זו אני מבקש להודות למתורגמן שלי: מאיר "ההונגרי" שלא עזר לי בכלל בעניין הזה. תודה רבה, מאיר).

ובכן, Szaloki היא זמרת מצויינת. יש לה קול נהדר בעל מנעד רחב מאד (ומגיע די נמוך באופן מפתיע) שיודע להיות רך ומלטף אבל גם עוצמתי כשצריך. הדקויות בשירתה מענגות מכיוון שהמוסיקה ההונגרית מלאת השפעות של מוסיקה צוענית וטורקית וככזו היא מלאת ניואנסים עדינים וצבעים מיוחדים ומעניינים ש Szaloki מצליחה להעביר בצורה מצויינת. החומר עצמו היה מן שילוב של מוסיקה עממית הונגרית עם ג'אז, אם כי לא הייתי מגדיר את ההופעה כהופעת ג'אז "קלאסית". מי שכן היו חזקים יותר בכיוון הג'אזי היו Szabo הפסנתרן שנתן שלושה קטעי סולו משובחים, מקוריים ומודרניים שמבחינתי יכלו להימשך דקות ארוכות וחבל שנמשכו מעט מדי. גם Szaboks Olah בגיטרה היה מצויין, בכל פעם שנגע בגיטרה היה נשמע שיש לו מה לומר ומה להוסיף וחבל שחלקו היה מינורי יחסית. ואחרון חביב - נגן כלי ההקשה, András Dés, שעשה לטעמי עבודה נהדרת, והוציא אינספור קולות וצלילים מאוסף כלי ההקשה שהביא עמו. הוא שלט בהם ביד רמה ועבר בחופשיות מנגינה בתוף מסגרת, לנגינה בדרבוקה, בדג'מבה ואפילו הפליא לנגן בכד מתכת, והכל תוך כדי שהוא מנגן על מצילות ופעמונים שונים. שמעתם פעם בוסה נובה על דרבוקה? או סווינג מברשות על דג'מבה?

למי שאינו נמנה על ידידי השגרירות ההונגרית בישראל, היום בערב, רביעי 24.6.2009, תופיע Agi Szaloki עם ההרכב במועדון הג'אז "השבלול" בנמל תל-אביב. יש לי תחושה שבאווירת המועדון המשוחררת והפחות פורמלית התוצאה המוסיקלית תהיה עוד יותר טובה.