Rashied Ali with John Coltrane - Part II

בפוסט הקודם דיברנו על תחילתו של השינוי שתועד באלבום Meditations. בואו נראה לאן התפתחו הדברים...

המשכו של המסע המוסיקלי מתועד באלבום Coltrane Live At The Village Vanguard Again! שהוקלט במאי 1966. האלבום הזה, ממש כמו ההקלטות הראשונות והמצויינות של Coltrane במועדון המפורסם, צבר אצלי הרבה שעות השמעה. כאן כבר ניתן לשמוע את ההרכב החדש מתחיל להתגבש ואת Rashied Ali מנגן כמתופף יחיד כלשצדו Emanuel Rahim בכלי הקשה. מכאן ואילך, אגב, באלבומם בהמשך - יקחו Coltrane ו Sanders את התפקיד הזה וינגנו בעצמם בכלי הקשה כשהם לא מנגנים סולו. בסך הכל הם מנגנים כאן 2 קטעים: Naima ו My Favorite Things. אלו שני קטעים מאד מזוהים עם Coltrane והוא מנגן אותם בהקלטות רבות. כמו תמיד, אצל Coltrane, ניתן לשמוע את ההתפתחות מאלבום לאלבום, אבל כאן הדבר בולט עוד יותר על רקע התוספת של Sanders המעולה והשינויים בכסאות הפסנתרן והמתופף. חוץ מבטנור ובסופרן, Coltrane מנגן כאן גם בבאס קלרינט ו Snaders נותן ידו בחליל.

איזו אנרגיה מדהימה! שימו לב שהפולס המפורסם שליווה את כל ההקלטות עד כה פשוט נעלם. במקומו מנגן Rasheid Ali מה ש Coltrane מכנה "multidirectional groove", גרוב שהולך בו זמנית לכל הכיוונים ונותן לנגנים את החופש המוחלט לקחת את האלתור לכל מקום שירצו מבלי לדאוג לקצב ולמקצב. שתרם גם הוא ל"סאונד החדש". מבחינת Coltrane זה היה צעד חשוב בהגשמת החזון המוסיקלי שלו. צעד נוסף לקראת יישום המוסיקה שהתנגנה בראשו, מוסיקה שהתופים החלו לקחת בה חלק יותר ויותר משמעותי.

Ali סיפר שבאותה תקופה Coltrane פיתח ממש אובססיה לתופים ובדיוק כמו שהביא את Ali לנגן ביחד עם Elvin Jones, כך היו מדי פעם צצים מתופפים כאלו אחרים ש Coltrane הזמין לבוא ונגן איתו לצד Ali. לפעמים לא היה Coltrane מסתפק בכלי ההקשה אלא היה מתיישב מאחורי מערכת התופים ומצטרף לנגינה.

השלב הבא בהקלטות הוא ההקלטות ביפן: John Coltrane: Live in Japan שני לילות שהניבו קופסא של ארבעה דיסקים. אותו הרכב, אותו פורמט של קטע עד שניים בדיסק ואילתור חופשי שאתה יודע איפה הוא מתחיל אבל אף פעם לא איך הוא נגמר. הפעם במקום מועדון קטן – אולמות מפוצצים בקהל אוהד של יפנים. Ali סיפר שהם התקבלו שם בכבוד השמור למלכים כולל שטיח אדום בירידה מהמטוס וכרזות ועליהן תמונות בגודל טבעי של Coltrane ושל כל שאר הנגנים.

ההרכב הוא אותו הרכב ממקודם, אבל הפעם Coltrane ו Sanders מנגנים חוץ מבטנור ובסופרן (Coltrane) גם בסקסופון אלט. האנרגיות מטורפות וההופעה הזו מוצאת את Coltrane שוב בשיאו של תהליך חיפוש. תקשיבו לדיסק 2 למשל: הם מנגנים שם את Crescent במשך למעלה מחמישים דקות, ועדיין אתה לא רוצה שזה יגמר. בעיני זו אחת ההופעות הטובות ביותר בג'אז בכלל.

מכאן עוברים לאלבום נהדר שהוקלט בפברואר 1967 בשם Stellar Regions. הפעם חוזר Coltrane לנגן ברביעייה עם רעייתו, Alice Coltrane בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Rashied Ali בתופים. אם מישהו רוצה להבין, או יותר טוב – להרגיש, את ההדרך שעשה Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו ולשמוע את הבדלים בין התרומה של Tyner ו Jones לתרומה של הגב' Coltrane ו Ali – זה האלבום. בלי Pharaoh Sanders, בלי אלט, בלי באס קלרינט ואפילו בלי סופרן. Coltrane מנגן פה רק בטנור. Alice Coltrane עושה עבודה נהדרת כאן והרביעייה הזו כבר נשמעת ממש מגובשת.

אחרי שהקליט עם הרביעייה החדשה שלו, Coltrane הולך עוד צעד קדימה במסע. והוא מקליט את Instellar Space, אלבום דואט עם המתופף Rasheid Ali. זה כבר באמת אלבום למיטיבי לכת אבל זה כנראה הכי קרוב ש Coltrane הלך עם החופש שלו. אין הרמוניה אין באס רק הקצב והצבע שנותן Ali עם התופים שלו. אין ספק ש Coltrane מאד העריך את Ali ואת היכולות שלו אם בחר להקליט איתו דואט.

מכאן אנו מגיעים לשני האלבומים האחרונים של Coltrane. הראשון הוא אלבום אולפן Expression שחלקו מגיע מאותו יום באולפן בו הוקלט Stellar Regions. זהו אלבום האולפן האחרון של Coltrane והוא אלבום מצויין, ואפילו רגוע באופן יחסי לדברים מעט יותר מוקדמים שהקליט. Coltrane מנגן כאן שוב ברביעייה למעט הקטע To Be בו Coltrane מנגן בחליל ו Sanders מצטרף אליו בפיקולו. האלבום הזה הוא מעין המשך ישיר של Stellar Regions הנהדר והזדמנות נדירה לשמוע את Coltrane מנגן חליל.

אגב החליל, כמו גם האלט והבאס קלרינט בהם ניגן Coltrane היו הכלים של לא אחר מאשר Eric Dolphy, שותף נוסף במסע המופלא של Coltrane. לאחר מותו של Dolphy פנתה אמו ל Coltrane וביקשה להעביר לו את הכלים של בנה על מנת שימשיך לנגן בהם.

למי שרוצה להתחיל את ההיכרות עם ההרכב המאוחר של Coltrane אני ממליץ להתחיל מ Expression ו Stellar Regions, הם האלבומים הנגישים יותר.

ההקלטה האחרונה היא הקלטה באיכות גרועה למדי שהוקלטה עבור הרדיו בהופעה חיה במרכז Olatunji לתרבות אפריקאית בניו-יורק בחודש אפריל 1967. המרכז לתרבות אפריקאית היה בעצם מיזם משותף של Babatunda Olatunji, נגן כלי הקשה וחוקר תרבות אפריקאית ביחד עם Coltrane ו Yusef Lateef. הרעיון היה ליצור בית לתרבות אפריקאית בו שיתקיימו בו הופעות ויכלול גם פעילות שוטפת באמצעות חדרי חזרות שיועמדו חינם לרשות המוסיקאים. Coltrane, שבאותה תקופה כאמור פיתח אובססיה לתופים ולכלי הקשה, ביקש ללמוד עוד ועוד על התרבות האפריקאית והסכים להשקיע כסף במקום וגם לקיים שם את החזרות עם ההרכב וכמובן להופיע. Coltrane היווה מוקד משיכה למקום ובערבים בהם הופיע שם התור בכניסה הקיף את הבנין. הכניסה, אגב, עלתה 3$ בלבד.

בהקלטה ניתן לשמוע את ההרכב הקבוע (בני הזוג Coltrane, Garrison ו Ali) מחוזק כאן שוב בשותפו למסע Pharoah Sanders ובשני נגני כלי הקשה: Algie Dewitt ו Jumma Santos. הם מנגנים את Ogunde ואת My Favorute Things.

שלושה חודשים לאחר מכן נפטר Coltrane וכולנו איבדנו גאון מוסיקלי נדיר. מכאן המשיך Rashied Ali בעצמו במסע החיפוש והחופש. לזמן מה הוא המשיך לשתף פעולה עם Alice Coltrane ולא אחת תיאר את התקופה עם Coltrane כחוויה המשמעותית ביותר בחייו המוסיקליים.

נוח בשלום, Sheed.

Rashied Ali with John Coltrane - part I

אתמול, 13 באוגוסט 2009, הלך לעולמו המוסיקאי והמתופף המוערך Rashied Ali, הוא נפטר בגיל 74. Ali נודע בעיקר בזכות עבודתו לצד John Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו של Coltrane (בין השנים 1965-1967). הוא החליף את Elvin Jones, המתופף האגדי של Coltrane, והיה חלק בלתי נפרד מהמסע המרתק של John Coltrane בחקר כיוונים חדשים בג'אז ובנבכי הג'אז החופשי.

לזכרו אסקור כאן את התקופה ההיא – תור הזהב של Rasheid Ali, המכונה גם Sheed, עם John Coltrane.

יש שאומרים שהמסע הזה לא יכול היה להתבצע עם Elvin מאחורי התופים, וש Coltrane היה צריך מתופף מזן אחר כדי לאפשר את המסע הזה. Rasheid Ali בפירוש היה מתופף מזן אחר.

במהלך השנים הפכו Elvin Jones והגרוב המיוחד שיצר (ביחד עם הפסנתרן McCoy Tyner והבאסיסט Jimmy Garrison) לסימן ההיכר של רביעיית John Coltrane. העוצמה האדירה של Elvin Jones והאופן שבו ניגן, הגרוב הייחודי וההדגשה החזקה מאד על נגינה של 4 פולסים בתוך התיבה, המחלקים אותה באופן לא סימטרי יצרו את אותה זרימה קצבית, מאד ארצית שהיא בעצם הגרוב המזוהה כל כך עם "הרביעייה הקלאסית" של Coltrane. גם אם אף פעם לא הקשבתם באופן מיוחד למתופף, את הגרוב הזה אתם מכירים. הוא פשוט נמצא שם בכל ההקלטות שעשה Coltrane בלייבל Impulse! עד שנת 1965. אבל בשנתיים האחרונות לחייו Coltrane שמע בתוך ראשו דברים אחרים. חופשיים יותר, מורכבים יותר, בעלי זרימה אחרת, עם התייחסות פחות מרכזית לפולסים קבועים וחזקים, ואת זה כנראה ש Elvin לא יכל לתת לו.

Coltrane רצה להוציא את המקצבים האלו שהתנגנו אצלו בראש ולבטא אותם גם במוסיקה, ולשם כך ביקש מ Rasheid Ali להצטרף להרכב המורחב שלו (עם Carlos Ward באלט ו Pharaoh Sanders ו Archie Shepp בטנור) ולנגן, כמתופף שני, לצד Elvin Jones. הוא האמין שבעזרת שני מתופפים יצליח להשיג את האפקט המשולב של פולס ברור ודומיננטי אך עם זאת חופשי. בפועל מה שקיבל היה מאבקי אגו.

Elvin Jones, שגם כך לא היה טיפוס פשוט, תיאר זאת כך:

Ain't playin' shit! Trane's got this jerk on drums with me and he's got me goin' for hours on one tune, wearin' me out. Still ain't playin' shit! (*)

אבל מבחינתו של Rasheid Ali זו היתה הזדמנות של פעם בחיים, והוא לא התכוון להחמיץ אותה, למרות שגם הוא לא שש לנגן עם Jones:

I didn't want to play with any other drummer, but I sure wanted to play with Trane, so I took the gig when he offered it. The Cats in the band, especially Elvin, thought I was pretty arrogant, and I probably was, because I had my attitude and they had theirs. But we got along musically, if not personally. Sometime Elvin and I would switch parts just for the change, because I usually playd the ensemble passages with him but only Elvin would back the horns and piano in their solos. I can play with just about anybody who wants to play with me, but I don't habe to talk with him afterwards, either. (*)

ואם זו האוירה ששררה בין הנגנים די ברור מדוע השתנה ההרכב האנושי בהרכב. אחרי ההופעות של ההרכב המורחב ב Village Gate (למיטב ידיעתי לא יצאו הקלטות רשמיות של ההופעות הללו) הקליט Coltrane, בחודש נובמבר 1965, אלבום אולפן עם הרביעייה הקלאסית (Tyner, Garrison, Jones) אליה נוספו גם Pharaoh Sanders ו Rashied Ali. התוצאה היתה Meditation, אלבום מצויין אם כי לא פשוט להאזנה. בואו נאמר שלמרות שמו – זה ממש לא האלבום לעשות איתו מדיטציה. השילוב בין הנגינה של Elvin Jones ובין הנגינה של Rashied Ali והשילוב בין הנגינה של Sanders לנגינה של Coltrane אולי נשמע כמו בלאגן גדול בהתחלה, אבל אחרי ששטחתי בפניכם את הרקע ואת הסיבות להרכב המעניין הזה, אני מקווה שהאלבום הזה יהיה קל יותר לעיכול. בכל מקרה אחרי הקטע הראשון העניינים נרגעים קצת, אז מי שממש סובל יכול פשוט לדלג ישר לקטע השני ולהתחבר משם.

מעט לאחר הקלטת האלבום הזה Tyner ו Jones פרשו ובמקומם נכנסו Alice Coltrane (אשתו של John) ו Rasheid Ali. זו היתה סיומה של תקופה מפוארת ותחילתו של עידן חדש – חופשי יותר, הרפתקני יותר ונועז יותר במסע הבלתי גמור של Coltrane.

המשך יבוא...

(*) J.C. Thomas: Chasin' The Trane (Da Capo Press)

Jerusalem Jazz Sessions

דיברנו על מבול ההופעות השוטף אותנו, והנה הוא נמשך, הפעם סדרה ירושלמית עם ראש צעיר ופתוח, בהפקתם של אוריאל קון ועדין וינר. התוכן המוסיקלי מצויין ומאד מאד מגוון (בין היתר יופיעו אסיף צחר, אבי אדריאן, יצחק ידיד, יונתן קרצ'מר, נדב הבר, אבי ליבוביץ' ועוד), האכסניה משגעת (חצר סרגיי בירושלים) והמחירים ברצפה (35 ש"ח ו 20 ש"ח לסטודנטים וגמלאים).

לאתר הסדרה והתכנייה המלאה.

הנה הראיון שערך אשר קשר עם המפיקים:

בדיוק לפני שנה, בתחילת אוגוסט 2008, סיכם אוריאל קון בן השלושים ושלוש, ארכיטקט במקצועו, עורך מוזיקלי, עורך ספרותי בהוצאת כרמל, ומפיק סדרות מוזיקה, את רשמיו השליליים למדי מסדרת הג'ז "ואנגארד", במועדון "דילה", לה היה אחראי, יחד עם נגן הסקסופון יונתן קרצ'מר. "אני מנצל הזדמנות טקסית זו, כדי לסגור מעגל באמצעות התרגום המהיר של אוסף מחשבות שהסתובבו בראשי לאורך הסדרה, וגרמו לי לעתים לאי שקט, זעם וצרבת קלה", כתב אז קון המתוסכל, " "בכניסה. כולם רוצים לאכול ולשתות. המוזיקה עוברת רק עם שלוק בירה. בפנים, אין סבלנות. אנשים זזים חסרי שקט בכיסאות, שולחים אס.אם.אסים, זזים, קמים באמצע היצירות, עוברים מול הנגנים ועולים אל הקומה השנייה כדי לקנות משהו, רוצים לעשות שתי פעולות במכה: להאזין ולדבר, להסתכל וללחוץ על כפתורים, לאכול ולחשוב. יוצאים החוצה כדי לדבר בסלולרי. מסתכלים אחד אל השני. צוחקים בלעג... כיום אני עומד ומפגין נגד העשייה של עצמי בהמתנה לזמנים ולפרויקטים טובים יותר".

רק שנה חלפה מקריאת היאוש הזו של קון ובשבוע הבא מתחילה סדרת מוזיקה חדשה בהפקתו ובהפקת עדין וינר, בן השלושים ואחת. "זה נורא קשה", מודה קון השבוע, "אני כל פעם מתייאש, אבל זה משהו שבוער בי".

- למה אתה עושה את זה?

- בגלל שאין את זה. אני בעצם מארגן הופעות שאין כיום בירושלים, והייתי מאוד רוצה להיות בהם. אני בעצם מארגן לעצמי את הבילוי האולטימטיבי שלי. לצערי למוזיקה הזו לא קיימות מסגרות בירושלים ומשום כך גם לא קיימת קהילה".

"התחלנו לעבוד על הסדרה לפני כחצי שנה", אומר וינר, מורה במקצועו, שמסיים לימודי הפקה ויזמות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל ירושלים, ועובד כיום על סרט תיעודי על נגן הג'ז הירושלמי ז'אן קלוד ג'ונס. "המטרה הראשונית היא להמשיך את המסורת של סדרות מוזיקה כמו "הטבח השבדי" או ה"ואנגארד" שהתקיימה ב"דילה". משהו שמצד אחד ייתן במה לסגנונות עם חשיפה פחותה יותר כמו ג'ז חופשי ואוונגארד, אבל שיתקיים בלוקיישן אטרקטיבי". כשוינר מדבר על לוקיישן אטרקטיבי הוא מתכוון לחצר סרגיי הסמוכה למרש הרוסים, שם תתקיים השנה הסדרה.
סדרת המוזיקה "Jerusalem jazz sessions" תתקיים בשני סיבובים, כאשר ארבעה מופעים יערכו הקיץ החל משבוע הבא ושלושה יערכו בסתיו החל בשביעי באוקטובר. "היה לנו חשוב ליצור מגוון מוזיקלי גדול ככל האפשר", אומר קון, "וגם לתת הזדמנות לנגנים שלא יכולים להופיע באף מסגרת אחרת עם המוזיקה שלהם. רצינו לא להתבסס על הרכבים מוכנים, אלא ליצור הרכבים מקוריים ולא את אותם הרכבים שרואים תמיד במועדונים שונים. לכל מופע אגב בסדרה (מלבד בערב הראשון), יש גם מופע פותח".

הסדרה המאוד ידידותית למאזין, תפתח ביום רביעי בשבוע הבא, ערב ט"ו באב, בערב תזמורתי עם אבי לייבוביץ' והאורקסטרה. בשבוע שלאחר מכן יתארח במופע מבטיח במיוחד, נגן הסקסופון הנהדר נדב הבר במופע חדש ובהרכב חדש, בערב שיונק את השפעתו מהשורשים המלודיים של אפריקה. שבוע לאחר מכן ערב מאתגר מעט יותר עם שלישיית אסיף צחר. סדרת הקיץ תסתיים בערב ברזילאי עם "שורול'ה", מוזיקה ברזילאית עם אנסמבל השורו הישראלי.
בסתיו יתארחו בסדרה יצחק ידיד בהופעת סולו נדירה של יצירתו: "סוויטת תחנון", הפסנתרן אבי אדריאן עם שלישייתו במופע הנהדר: "מונק וניגונים". הסדרה תסתיים בערב אירופאי עם "קדימה קולקטיב" והמופע של הפסנתרן הדני קריסטר אירגן מולר עם נגן החליל דביר כץ ונגנית הקונטרבאס אורה בועזסון חורב.

"לא מדובר בגיג חד פעמי", מבטיח וינר, "והבהרנו לכל האמנים שאנחנו דורשים הכנה רצינית, שיתייחסו למופע ולא ינגנו סתם סנדרטים. אנו רוצים שיחשבו על שילוב בין סטנדרטים לחומרים מקומיים, עם דגש על יצירות מקוריות".

"התוכנית הראשונית היייתה בעצם לקיים פסטיבל ג'ז ירושלמי", מספר קון, "לא ויתרנו עדיין על הרעיון. הסדרה הזו היא הכנה לפסטיבל שנקווה שיתקיים בשנה הבאה".

"היה לנו חשוב להביא מוזיקאים ברמה גבוהה" אומר ויינר, "ובכל זאת לשמור על רמת מחירים נמוכה". ובאמת כרטיס למופע יעלה שלושים וחמישה שקלים בלבד. סטודנטים גימלאים וחברי וחברה להגנת הטבע ישלמו 20 שקלים בלבד.

קון מצטט את המוטו שלו מדבריו של אחד מטובי הסופרים של העשורים האחרונים, סזאר איירה: "האוואנגרד מופיע כאשר התרחשה התמקצעות של האמנים ונדרשת התחלה מחדש. כשהאמנות כבר הומצאה וכל מה שנותר היה הוא להמשיך וליצור יצירות, האוואנגרד בא להציע את ההזדמנות לבנות דרך חדשה מראשיתה."

גם קון וגם ויינר מבקשים להודות למרכז הקהילתי לב העיר, לעיריית ירושלים ולקרן לירושלים על עזרתם ותמיכתם בקיום הסדרה.

המופע הפותח את עונת הקיץ של"Jerusalem jazz sessions" , יתקיים מחרתיים, יום רביעי, 5.8.2009 ויופיעו בו אבי לייבוביץ' והאורקסטרה.

פסטיבל ג'אז בלבונטין 7: 10-14 ביולי

הימים חמים אבל בלילות - מבול של הופעות שוטף אותנו. עוד לא התאוששנו מהופעתו של Roy Haynes בזאפה, ועוד לפני ההתארגנות לירידה לאילת – יארח מועדון ההופעות לבונטין 7 , החוגג שלוש שנות פעילות אינטנסיביות, פסטיבל ג'אז משלו, בשיתוף עם "ג'אז באוזן", חנות הג'אז של האוזן השלישית. הפסטיבל יפתח ביום שישי (מחר, 10 ביולי) בהופעה של הזמרת מיקה הרי ולאחר מכן יתקיימו ארבע ערבי הופעות (מיוום שבת, 11 ביולי עד יום שלישי, 14 ביולי) כשבכל ערב יופיעו שלושה הרכבים שונים ומעניינים מהזירה המקומית והרבה ישראלים ששוהים בימים כתיקונם בתפוח הגדול, ביניהם: הבאסיסט עומר אביטל, הפסנתרן עומר קליין, האורקסטרה הנהדרת של אבי ליבוביץ', החלילן איתי קריס, הגיטריסט גלעד הקסלמן, הפסנתרן שי מאסטרו, דניאל שריד ועוד רבים. יש גם אורחים מחו"ל בדמות The Chicago Underground Duo בהשתתפות Rob Mazurek (בקורנט ואלקט') ו Chad Taylor (כלי הקשה, ויבראפון, גיטרה) וכן הופעת רביעייה בהשתתפות Armen Donelianבפסנתר ו Rory Stuart בגיטרה אליהם יצטרפו גם גלעד אברו (שמנגן בשלושה ערבים שונים בהרכבים שונים בפסטיבל הזה) בבאס ואמיר ברסלר בתופים.

כל המשתתפים כאן צעירים וזו הזדמנות טובה לשים את האצבע על הדופק ולהתעדכן בפעילותם של מוסיקאים רבים (מוכרים ומוכרים פחות) בקהילת הג'אז הישראלי. הפתעה נעימה היא מחירי הכרטיסים שנעים בין 20-60 ש"ח להופעה ובין 70-120 ש"ח לכרטיסים משולבים לכל שלושת ההופעות של אותו ערב.

התוכניה המלאה לפניכם (לחצו כדי להגדיל). יש כל כך הרבה מה לשמוע. תבלו.

פסטיבל הג'אז ה-23 בים האדום, אילת. 23-26 באוגוסט 2009

פסטיבל הג'אז בים האדום שוב יוצא לדרך, הפעם עם מנהל אומנותי חדש (הבאסיסט אבישי כהן) וקונספט מעט שונה שמתבטא בעיקר בשינוי מקומות ההופעה. לא עוד 4 מתחמים שניים גדולים ושניים קטנים אלא 3 מתחמים בלבד, כאשר אחד מהם, המכיל כ-1,000 מקומות ישיבה, ינסה להיות במתכונת של מועדון ג'אז (ישיבה סביב שולחנות + מזון ומשקאות) ובנוסף לו 2 מתחמים גדולים יותר: האחד ("ההיכל") יכיל 2,000 מקומות בשיטה הישנה והמוכרת והשני ("ארנה") יכיל 4000 (!!) מקומות, חלקם מדורגים.

מארגני הפסטיבל תכננו את לוח ההופעות כך שניתן יהיה לראות ארבע הופעות בכל ערב מתוך תשע ההופעות שינתנו.

בואו נקווה שסידור האולמות החדש ביחד עם סידור לוח הופעות חכם ימנע זליגת רעש חמורה מאולם אחד למשנהו, אחד הדברים המרגיזים שאפיינו את הפסטיבל לאורך שנותיו, והפכו את ההופעות השקטות לכמעט בלתי אפשריות.

התוכנית מגוונת למדי וכרגיל כוללת הרבה ג'אז מחו"ל (Paquito D'Rivera, John Scofield, Jimmy Greene, Lionel Loueke, Kurt Rosenwinkel, Dee Dee Bridgewater, Robin Mckelle ועוד) ג'אז ישראלי (רע בר-נס, אלי דג'יברי, עמוס הופמן, הביג-בנד הישראלי, פטר ורטהיימר) וגם הופעות שאינן ג'אז "טהור" אבל בעלות זיקה לג'אז (התפוחים, Fאנקנשטיין, מארינה מקסימיליאן בלומין, Rob Ickes, דני סנדרסון ועוד).

אתר הפסטיבל עבר גם הוא ריענון והוא נראה מצויין, ברור ונוח להתמצא בו.

כל מה שנשאר, אם כך, זה לבחור הופעות, לסגור מלון – ולרדת לאילת. תבלו.

ג'אז הונגרי

לפני מספר ימים נחתה בתיבת האי-מייל שלי הזמנה לא שגרתית לאירוע לא שגרתי – 20 שנה לחידוש יחסי ישראל הונגריה. באירוע תופיע, כך נכתב בהזמנה, הזמרת ההונגרייה Agi Szaloki עם הרכב של 4 נגנים וירטואוזים. Agi Szaloki זכתה בשנת 2006 בפרס תקליט הג'אז ההונגרי הטוב ביותר על אלבומה Hallgato, Lament (יצא בלייבל Folk Europa) והיא מגיעה לרגל האירוע להופעה ראשונה בישראל.

סוד גלוי הוא שאיני חובב מושבע של שירה בג'אז , אולם ההזמנה החגיגית, העובדה שיחסי החוץ שלנו מוטלים על הכף (בכל זאת, לא נרצה לפגוע חלילה בשגריר ההונגרי) ושורשיי ההונגריים גרמו לי לעלות לירושלים אתמול בערב.

נתחיל באירוע עצמו שהיה מכובד ומאורגן למופת והתכבד בנוכחותו של יו"ר הכנסת. לא נשכח לציין את האולם (אולם שרובר בתיאטרון ירושלים) שהסאונד בו היה מצויין באופן כללי (למעט הרעש הקבוע ממערכת המיזוג שליווה בנוכחותו השקטה את כל הערב).

את הערב פתח השגריר ההונגרי, ממנו למדתי שאף ראש ממשלת הונגריה הטריח עצמו והגיע לאירוע והרי ידוע ש"הונגרי לא בא בידיים ריקות" (משפט ענק, תודו) ולכן הביא עמו ראש ממשלת הונגריה, כמתנה למארחיו, את ההופעה של Szaloki.

באופן מפתיע, השגריר היה הדובר היחיד ומייד אחריו עלתה לבמה Agi Szaloki, בגזרה דקיקה ובשמלה לבנה, ביחד עם נגן כלי ההקשה הנהדר András Dés שניגן בקטע הראשון על תוף מסגרת בלבד. אחרי הקטע הראשון עלו לבמה גם הגיטריסט Szaboks Olah, הבאסיסט Matyas Szadai והפסנתרן Daniel Szabo. במשך השעה הקרובה ניגן הצוות הזה שילוב מיוחד מאד של מוסיקה הונגרית-צוענית וג'אז. דווקא העובדה שהשירה היתה בהונגרית, ולא הבנתי מילה, עזרה לי להתעלם מהמילים ולשקוע במוסיקה. (בהזדמנות זו אני מבקש להודות למתורגמן שלי: מאיר "ההונגרי" שלא עזר לי בכלל בעניין הזה. תודה רבה, מאיר).

ובכן, Szaloki היא זמרת מצויינת. יש לה קול נהדר בעל מנעד רחב מאד (ומגיע די נמוך באופן מפתיע) שיודע להיות רך ומלטף אבל גם עוצמתי כשצריך. הדקויות בשירתה מענגות מכיוון שהמוסיקה ההונגרית מלאת השפעות של מוסיקה צוענית וטורקית וככזו היא מלאת ניואנסים עדינים וצבעים מיוחדים ומעניינים ש Szaloki מצליחה להעביר בצורה מצויינת. החומר עצמו היה מן שילוב של מוסיקה עממית הונגרית עם ג'אז, אם כי לא הייתי מגדיר את ההופעה כהופעת ג'אז "קלאסית". מי שכן היו חזקים יותר בכיוון הג'אזי היו Szabo הפסנתרן שנתן שלושה קטעי סולו משובחים, מקוריים ומודרניים שמבחינתי יכלו להימשך דקות ארוכות וחבל שנמשכו מעט מדי. גם Szaboks Olah בגיטרה היה מצויין, בכל פעם שנגע בגיטרה היה נשמע שיש לו מה לומר ומה להוסיף וחבל שחלקו היה מינורי יחסית. ואחרון חביב - נגן כלי ההקשה, András Dés, שעשה לטעמי עבודה נהדרת, והוציא אינספור קולות וצלילים מאוסף כלי ההקשה שהביא עמו. הוא שלט בהם ביד רמה ועבר בחופשיות מנגינה בתוף מסגרת, לנגינה בדרבוקה, בדג'מבה ואפילו הפליא לנגן בכד מתכת, והכל תוך כדי שהוא מנגן על מצילות ופעמונים שונים. שמעתם פעם בוסה נובה על דרבוקה? או סווינג מברשות על דג'מבה?

למי שאינו נמנה על ידידי השגרירות ההונגרית בישראל, היום בערב, רביעי 24.6.2009, תופיע Agi Szaloki עם ההרכב במועדון הג'אז "השבלול" בנמל תל-אביב. יש לי תחושה שבאווירת המועדון המשוחררת והפחות פורמלית התוצאה המוסיקלית תהיה עוד יותר טובה.

An Interview with Joe Henderson

ראיון נדיר למדי עם Joe Henderson שנערך בשנת 1997 לרגל צאת האלבום Porgy and Bess.

Joe Henderson מרכיב את הרכב החלומות שלו: Miles ו Kenny Dorham בחצוצרות, Parker ו Lester Young בסקסופונים, J.J. Johnson בטרומבון, Bud Powell בפסנתר ו Wes Montgomery בגיטרה, ובסוף פנינה מוסיקלית - Henderson מנגן דואט עם John Scofield בגיטרה אקוסטית.

"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו..." - דניאל זמיר

כבר זמן רב שאני מחכה להזדמנות לכתוב על דניאל זמיר, אחד היוצרים המוכשרים והיחודיים שצמחו כאן, אשר זוכה לא רק להצלחה בינלאומית אלא גם להצלחה לא מבוטלת כאן בארצנו הקטנטונת. באופן אישי מדובר באחד היוצרים והמוסיקאים האהובים עלי, אחד מאלה שאני רץ לקנות כל דיסק חדש שלהם ונותן לו להתנגן במערכת שוב ושוב ושוב.

לאחרונה יצא אלבומו הרביעי, I Believe, בלייבל הניו-יורקי Tzadik ואלבומו השני, "אחד" בלייבל התו השמיני. הספק מכובד ביותר בכל קנה מידה.

דניאל זמיר בן 29 "אבל אני לא נוהג לדייק בגיל, אז זה פחות או יותר", התחיל את דרכו המוסיקלית בגיל 6 בלימוד נגינה על פסנתר, לאחר כמה שנים עבר לנגן כינור וקצת תופים, ומגיל 12 גילה את הסקסופון ומאז אין הסקסופון מש מבין שפתיו ואצבעותיו. תחילת דרכו המוסיקלית היתה דומה לדרכם של רבים מחבריו, שמהווים היום את נציגי ישראל בג'אז העולמי. הוא למד ב"תלמה ילין" ואחר כך נסע ללמוד ולהתפתח בניו יורק, שם התפרנס בעיקר מהופעות באירועים חרדיים לצד הופעות עם ההרכב "סאטלה" שהקים שם. דיסק הדגמה עם מוסיקה של ההרכב "סאטלה" שנתן זמיר ל John Zorn, המלחין, המפיק ונגן האלט האוונטגארדיסט, שבה את ליבו של Zorn ומשם קצרה הדרך להקלטת "סאטלה" בלייבל Tzadik הנחשב.

דניאל זמיר הוא איש שיחה מרתק. שעתיים העברתי בשיחה איתו ולא הרגשתי איך הזמן עובר. ממש כמו בנגינתו, כך בשיחה, הוא קולח, רהוט, חופשי, מתמסר באופן טוטאלי, פתוח וכן.

את האלבום הראשון שהקליט, זה שפרץ לו את הדרך והפך אותו מעוד סקסופוניסט מ"תלמה" לכוכב התורן של זירת הג'אז החופשי, לישראלי הראשון שהקליט אצל John Zorn, עם Zorn עצמו, הקליט דניאל זמיר בשנת 1999 עם חבריו להרכב "סאטלה": Shanir Ezra Blumenkranz בבאס ו Kevin Zubek בתופים וכלי הקשה. גם John Zorn נכנס והצטרף לנגינה בחלק מהקטעים. בתקופה ההיא עוד ניגן זמיר בסקסופון אלט. בשנים האחרונות, באופן הדרגתי, עזב את האלט כמעט לחלוטין אבל לדבריו זה לא נבע מהחלטה מודעת, פשוט כך קרה. תקופה ארוכה הוא היה מגיע להופעות עם שני הכלים. את החזרות לדיסק הראשון שהוציא בארץ, "אמן", עוד עשה גם עם האלט וגם עם הסופרן ובסוף החליט שנכון יותר יהיה לנגן סופרן. אבל זה לא סופי. לדבריו הוא בהחלט עוד יכול לחזור לאלט, הכלי המקורי שלו. הכל פתוח.

זמיר מנגן מן שילוב מהפנט ונדיר של מוסיקה יהודית וג'אז חופשי. "ניגון" (במלעיל) חופשי, כלייזמר עם טוויסט אוונטגארד. והכל בווירטואוזיות נדירה. הוא עצמו שונא הגדרות. לדידו המוסיקה צריכה להיות חופשית לגמרי, מכל הגדרות ומכל מגבלות. זה אומר, בין היתר, שאם הוא מרגיש צורך לנגן מוסיקה יותר קומוניקטיבית ממה שהורגלו מאזיניו לקבל ממנו בעבר או לנגן פשוט יותר עם מעט צלילים, או בלי צלילים בכלל, או אפילו לשיר – יש לו את החופש לעשות זאת. Free, הוא אומר, זה לא בהכרח צרחות וחריקות. Free כולל גם את החופש לנגן לכם גם ניגון פשוט ונקי, בלי דאווינים.

שאלתי אותו על ההבדל בין ההקלטות בלייבל הישראלי "התו השמיני" ובין ההקלטות ב Tzadik. לי היה רושם שב Tzadik קיבל חופש אומנותי מלא ואילו ב"תו השמיני" ביקשו שיתרכך וינגן "יותר לאמצע". זמיר סיפר שההיפך הוא הנכון. דווקא ב"תו השמיני" זכה לחופש אומנותי מוחלט, ואילו ב Tzadik היתה ציפייה שיספק את הסחורה המוכרת, שיתן לסקסופון להתפרע, לחרוק ולצרוח כי אחרי הכל הוא מקליט אלבום שיצא תחת הסדרה בעלת השם המפוצץ "Radical Jewish Culture". במהלך ההקלטות פנה אליו Zorn, שלא היה לגמרי מרוצה מהקו "המפוייס" והבהיר לו איך מצופה ממנו לנגן. זמיר, כמובן, מקבל זאת באהבה. מבחינתו זו הפקה של Zorn ואין לו שום בעיה לנגן Radical אם זה מה שיעשה את Zorn מבסוט.

אבל כאמור לאחרונה, וזה התחיל עוד באלבום "אמן", דניאל זמיר כבר לא מבקש לשבור לכם את הסקסופון על הראש ולאתגר לכם את האזניים בנגינת free אגרסיבי. נוח לו מאד לנגן גם דברים שהם יותר קומוניקטיביים, יותר קלים לעיכול. לשלב גיטרות, ושירה. "בכלל, הדברים האלה", אומר זמיר, "לא באים מהחלטה מודעת שלי. הם קורים בעצמם זו סוג של התפתחות, ביטוי של המקום שבו אני נמצא ושל המקום ממנו מגיעה אלי המוסיקה".

המוסיקה, אליבא דזמיר, מגיעה מלמעלה. מה"יש" הגדול, מהאינסופי, מהשכינה, מאלוקים. ויש אלוקים. הוא עצמו רק כלי, צינור, שבו עובר השדר האלוהי אל קהל השומעים. כבר כמה שנים שהוא עובד על עצמו קשה מאד להוריד את ה"אגו" לבטל את העצמי, לנסות להיות "בלתי קיים" על הבמה ולתת ל"גדול מכולם" לדבר דרכו. "אם אהיה עסוק בעצמי", כך הסביר לי, "זה בעיקר יפריע. אני חושב שהרבה פחות מעניין לשמוע מה לי יש להגיד מה אני רוצה לנגן. הרבה יותר מעניין זה לשמוע אותו. את הדבר האמיתי". ובכל זאת, הקשיתי, אתה הרי לא סתם צינור: למדת, חקרת, התאמנת יש לך כשרון – עובדה שהוא מדבר מפיך ולא מפי. "נכון" מסכים זמיר "אבל אני כמו כוס. צריך להוציא אותה, להכין אותה, לנקות ולמרק אותה על מנת שאפשר יהיה למזוג לתוכה יין. אבל היין הוא שחשוב. לא הכוס"

זמיר הושפע ממוסיקאים כמו Coltrane John ("אני לגמרי מבין את מה שהוא חווה. מתחבר לחלוטין למה שהוא עשה בתקופות הכי מופרעות שלו. זה טראנס רוחני. כל המבקרים שירדו עליו בזמנו ב DownBeat פשוט לא מבינים כלום. איך אפשר להגיד על דבר כזה שזה לא יפה? שזה לא קומוניקטיבי? הוא הרי ניגן מתוך האמונה שלו"). כנגן אלט ודאי לא תופתעו לקרוא שהוא הושפע רבות מנגני האלט: Eric Dolphy, Ornette Coleman, Kenny Garrett ו John Zorn ובנוסף גם מהגיטריסט Pat Metheney, מ Micahel Brecker, Chick Corea, Keith Jarrett וגם משירי פופ ורוק ישראליים, מפופ אירופאי של שנות ה 80', ממוסיקת עם ישראלית והרבה מאד ממוסיקה הודית.

כיום, לעומת זאת, אין לו זמן לשמוע מוסיקה בכלל. "אני שם דיסק במערכת הסטריאו בבית אולי פעם בשנתיים. לצערי אין לי זמן לזה. באוטו יש לי רק רדיו ואני מאד אוהב לשמוע גל צה"ל, רשת ג', אפילו גלגל"צ. אוהב להתעדכן בחדשות, אוהב לשמוע ראיונות, אוהב לשמוע אנשים חכמים מדברים, אוהב לשמוע מוסיקה ונחרד לפעמים לשמע הטקסטים שהולכים היום"

גם להתאמן באופן מסודר אין לו פנאי. הוא מנגן בהפקות שונות, עושה חזרות עם ההרכב הקבוע שלו ומופיע הרבה וזה מספיק בשביל לשמור אותו בכושר. לצד כל אלה הוא גם עוסק בהוראת נגינה שדרכה, הוא אומר, הוא לומד המון.

דניאל זמיר שחזר בתשובה לפני מספר שנים והיום הוא חסיד חב"ד ("חוד החנית של היהדות") אינו מצטער לרגע שנולד חילוני. "אני מודה לה' שנולדתי חילוני, שהרי אם הייתי נולד למשפחה חרדית – ברור שלא הייתי עובר את הדרך שעברתי ולא הייתי מתפתח כפי שהתפתחתי". לדבריו יש הרבה מוסיקאים דתיים וחרדיים מצויינים, אבל כל העניין הזה של העיסוק העמוק במוסיקה יהודית הוא עניין חדש יחסית. המוסיקה היתה כמובן חלק בלתי נפרד מהיהדות בעבר (זה היה תפקידם של בני שבט לוי שניגנו בבית המקדש) אבל העיסוק בזה בתקופה המודרנית הוא עדיין בחיתוליו וצריך לראות לאן הוא יתפתח. בינתיים הוא מברך על המגמה הגוברת של מוסיקאים שעוסקים ברצינות במוסיקה יהודית.

עניין אחר שביקשתי מדניאל לפתור עבורי הוא שמות הקטעים שהלחין. רובם רשומים כמספרים. אני חשבתי שזה מן קטע אוונטגארדי סטייל Anthony Braxton לתת שמות סתומים, ממש קודים. ובכן ההסבר הוא פשוט - מדובר לרוב במספר הכרונולוגי של הקטעים לפי סדר הלחנתם. לפעמים המספר מתאר את המקצב בו נכתב הקטע ("שש" למשל ניתן לקטע המנוגן במקצב 6/8), אבל לרוב זה פשוט המספר הסידורי של הקטע.

זמיר הוסיף והסביר שמתן שמות לקטעים נראה לו כיומרנות מוגזמת: "הרי המוסיקה אינה שלי. היא שלך כמו שהיא שלי, אז מי אני שאתן לה שם? בנוסף, מתן שמות לשירים מאד מגביל את החופש של המאזין וישר זורק אותו לסיטואציה מסויימת. אם אני אקרא לקטע "הקיץ שלי באפריקה" אתה ישר תתחיל לחפש איפה התכוונתי לקיץ ואיפה אפריקה, למה להגביל את החופש שלך להבין מה שאתה רוצה?"

ובכל זאת באלבומו האחרון, "אחד", מופיעה "סוויטה לגלעד שליט בלה מינור". בהחלט לא שם שעובר לידך. כשמגיעים לדבר על גלעד שליט ניתן לחוש עד כמה הנושא בוער בעצמותיו. "שואלים אותי כל הזמן מה הקשר, איפה גלעד שליט בתוך השיר הזה. אפשר להסביר בכל מיני דרכים. אפשר לשמוע שיש שם עניין של מצוקה, של תפילה כל מיני דברים. אבל בסופו של דבר – חשוב היה לי להעלות את העניין הזה שוב ולשמר אותו בסדר היום. לא ייתכן שאדם נמצא כבר 3 שנים במצב של פיקוח נפש גמור והממשלה מתעסקת בשטויות במקום לחשוב איך להחזיר אותו הביתה כמה שיותר מהר. יש כנראה תחושה בממשלה שאם יעבור מספיק זמן הציבור ישכח והבעיה תיעלם. חשוב לי לומר לא. אנחנו זוכרים ואנו רוצים שתעשה פעולה בעניין הזה. חייבים להחזיר את גלעד ומהר".

לקראת צאת אלבומו האחרון, "אחד", זמיר מאד חשש, גם בגלל השירה שהלכה והשתלטה על חלקים נרחבים וקיבלה מקום מרכזי, גם בגלל הסגנון שלוקח תפנית חדשה והוא פחות מה שהורגלנו ממנו: יותר Reverb על הסקסופון, יותר גיטרות, יותר הודו. אבל זה החופש שלו. זו האמת שלו. זה מה שהוא חש שעליו לעשות וזה מה שהוא עושה והוא, כרגיל, עושה זאת מצויין. למרות ששירה לא כל כך מדברת אלי בדרך כלל (בייחוד לא כשיש אפשרות לשמוע את הזמר מפליא לנגן בסופרן) דווקא כאן כן הצלחתי להתחבר, כנראה משום שדניאל זמיר לא שר באופן המקובל. אצלו זה תמיד חלק מיצירה מוסיקלית, ארוכה, מתפתחת, בעלת עומק והשירה טעונה, מגיעה מבפנים ונותנת ערך מוסף למוסיקה. במיוחד אהבתי את מה שעשה לברכת "אשר יצר" (אותה ברכה רוטינית שמברכים לאחר היציאה מהשירותים) שקיבלה בפיו של זמיר משמעות חדשה עבורי.

בכל הנוגע להלחנה, מספר זמיר, ישנם שלושה מצבים טיפוסיים: המצב בו הוא יושב ליד הפסנתר ומלחין מאפס, המצב בו יש לו רעיון בסיסי וכעת נותר לפתח אותו לכדי משהו שלם והמצב השלישי בו אתה פשוט "מקבל" מלמעלה את הקטע גמור ומושלם. לשאלתי איזה חלק מהקטעים שהלחין נופל בכל אחד מהמצבים השיב כי החלוקה פחות או יותר שווה. בכל מקרה, הוא הסביר, הלחנה לא באה לו בסבל בין היתר משום שהוא מאמין גדול במחזור ואוהב לנגן אותם קטעים שוב ושוב (כך למשל "השר הממונה" שמופיע במרבית אלבומיו) או לקחת שני קטעים ישנים שלו ולהדביק אותם ביחד וליצור מהם משהו חדש.

יש לדניאל זמיר את היכולת להדביק אותך בתפילה שלו גם אם מעולם לא התפללת. כשהוא מתחיל לנגן הקטע אולי מתחיל תמים, אבל לאט לאט דניאל גורר אותך אחריו לשיחה אחד על אחד עם בורא עולם. זה כבר הרבה מעבר לצינור דרכו עוברת המוסיקה מלעלה למטה, כמו שהוא נוהג להגיד. בשלב מסויים אתה מוצא את עצמך מרחף, מתנועע ללא שליטה או אפילו רוקד ויוצא מההופעה (או מההאזנה לדיסק) בתחושת התעלות, מלא אנרגיות ועם שיר בלב. מן חוויה רוחנית חוויה שהיא הרבה מעבר לחווית השמיעה האינטלקטואלית.

שאלתי את זמיר איך ייתכן שהניגון נשמע אצלו כל כך טבעי למרות שלא זו המוסיקה עליה גדל והוא סיפר לי על אינספור הופעות באירועים חרדיים בניו-יורק שהכניסה לו את המוסיקה הזו עמוק עמוק ללב ולאצבעות.

"איך אתה מסביר את המשיכה של חילוניים גמורים, חילוניים להכעיס, למוסיקה הזו, היהודית כל כך?", שאלתי אותו, "ברוך השם, כנראה שזה מצליח לגעת בנקודה אמיתית, להגיע אל הניצוץ היהודי שבכול אחד מאיתנו" היתה תשובתו.

לפני סיום, בואו נעשה סדר באלבומים שהוציא דניאל זמיר תחת ידיו עד כה:

הראשון, Satlah, כשם ההרכב, (בלייבל Tzadik) אלבום מדהים. טריו של אלט, באס ותופים כשלפעמים מצטרף Zorn באלט נוסף לחגיגה. אוונטגארדי ובועט אבל שווה כל רגע. ללא ספק מציב את הסטנדרט גבוה גבוה.

השני, Exodus, הוקלט שנה לאחר מכן באותו הרכב ולאותו לייבל וניכרת בו הדרך שעשו זמיר וחבריו להרכב. הם מגובשים יותר ונשמעים עדיין מאד רעננים ו"רעבים". כאן גם מציג זמיר לראשונה את נגינת הסופרן שלו. האלבום הזה, כקודמו, בועט וחורק וידבר מאד למי שאוהב את הג'אז שלו עם מסמרים, מבלי להיות בלתי נגיש או בלתי מובן.

שני האלבומים הללו ביססו את מעמדו של זמיר כיוצר מוסיקה יהודית אוואנטגארדית מן המעלה הראשונה והפכו אותו לחבר של כבוד במסדר האבירים ה"ראדיקליים" של John Zorn.

האלבום השלישי, Children Of Israel, (Tzadik, 2002) כבר שונה משני קודמיו. ראשית משום שהמוסיקה בו מורכבת רובה משירי עם ישראליים (שיר השומר, יש לי גן, מה יפים הלילות, ריח תפוח אודם שני, מעמק לגבעה) שקיבלו עיבודים משגעים ויוצאי דופן. שנית, משום שדניאל זמיר שוב הביא איתו את הסופרן, ונתן לו הפעם הרבה יותר ביטוי מהמתוכנן ושלישית, מפני שהרכב הטריו המקורי Satlah מקבל כאן חיזוק רציני מנבחרת סקסופוניסטים מצויינים: ענת כהן ו Paul Shapiro בטנור, Marty Ehrlich ו Ned Rothenberg באלט, Doug Weiselman בבריטון וכמובן – אורח הכבוד John Zorn. דיסק נהדר שכולו מחווה לשירים מצויינים שנשכחו.

האלבום הבא כבר הוקלט בישראל בשנת 2006 בלייבל "התו השמיני" לאחר חזרתו של דניאל זמיר מהגלות בניו-יורק, ונקרא "אמן". דניאל זמיר מנגן כאן עם עומר אביטל בבאס, עומרי מור ("אומרים אור" בפיו של זמיר) הנפלא בפסנתר ודניאל פרידמן בתופים. גם הפעם מגיע אורח מיוחד – אבישי כהן (החצוצרן) שמעלה את הקטע "שש שמיניות" לפסגות חדשות. הסגנון כבר פחות אוונטגרדי, הקטעים ברובם כבר הופיעו באלבומים הקודמים, אבל המוסיקה משובחת והביצועים לעילא. זו ההקלטה הראשונה שבה נוכח הפסנתר (אולי סימן מסויים להרגעת הרוחות) ועומרי מור מנגן את המוסיקה הזו כאילו גדל לתוכה. עומר אביטל ודניאל פרידמן (שמנגנים הרבה ביחד, בין היתר בהרכב Third World Love) מהווים חטיבת קצב מיומנת שיודעת לתת בראש ולהחזיק גם גרוב חסידי למהדרין כשצריך.

האלבום הבא, I Believe, שוב מוקלט ב Tzadik הפעם בהרכב של רביעייה עם Uri Caine המצויין בפסנתר, Greg Cohen בבאס ו Joey Barron בתופים. זמיר יותר רגוע כאן, בוודאי בהשוואה לאלבומיו האחרים ב Tzadik אבל לא מתבייש לרגע ליד השמות הגדולים. הוא מנהיג מלידה ומוביל את ההרכב הזה בבטחה בנבכי המוסיקה שלו. התוצאה קרובה יותר ל"אמן" מאשר למוסיקה הבועטת אליה הורגלו מאזיני Tzadik.

האלבום האחרון, נכון לעכשיו, הוא "אחד" שיצא השנה בלייבל "התו השמיני" המוקדש כולו לחייל החטוף גלעד שליט ומנגנים בו, מלבד זמיר שמנגן בסופרן וגם שר לא מעט, ניתאי הרשקוביץ' בפסנתר, יונתן אלבלק בגיטרות, נעם ויזנברג בבאס ודניאל דור בתופים. כמו כן משתתפים גם רביעיית כלי קשת וכן מתארחים בשיר "שדמתי" ברי סחרוף בגיטרה ושירה וזוהר פרסקו כלי הקשה. זמיר מבקש שלא לחשוב על האלבום הזה כעל "אלבום חדש של הסקסופוניסט דניאל זמיר" שאז אתה עשוי למצוא את עצמך ממתין בציפייה דרוכה דקות ארוכות עד שהוא נוטל סוף סוף את הסקסופון בידיו אלא על "האלבום החדש של המוסיקאי דניאל זמיר". מפתיע, אבל זה עובד. האלבום ממכר.