פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום שלישי

יום שלישי, 20:00 בערב. לאחר נסיעה נעימה דרומה יצאנו אני וידידי נ. (שיכונה להלן ג.) מהאוטו ישר לתוך התנור האילתי שכבר חומם היטב מראש. נראה שפסטיבל הג'אז באילת מתקיים בתנאים שמשנה לשנה נעשים יותר ויותר קיצוניים. מקלחת קצרה, ארוחת ערב זריזה ויאללה נוסעים לפסטיבל. עוד 10 דקות אנחנו שם.

טעות. סידורי החנייה שונו והכניסה לפסטיבל אינה מתאפשרת עוד מהמקום בו היתה נהוגה בשנים האחרונות אלא מן מהכניסה הדרומית לנמל. אלא שבשלב הזה מגרש החניה מלא ושוטרי תנועה מכוונים אותנו לחנות ליד ריף הדולפינים שמרוחק מספר קילומטרים מאתר הפסטיבל. בכניסה לחניון שליד הריף עומדים שוטר ושני סדרנים של העירייה. הם מכוונים אותנו לחניה ומודיעים לנו שתוך חצי שעה מקסימום שעה, תהיה מכאן הסעה לפסטיבל. איזה יופי. החנינו את הרכב ולקחנו מונית לנמל.

בשלב ראשון התפצלנו. ל- ג. בער לשמוע את ריקי לי ג'ונס. ואילו אני העדפתי את מאנו קאצ'ה. אחרי 5 דקות ג. הצטרף אלי עם זנב מקופל בין הרגליים להופעה של קאצ'ה. קאצ'ה, מתופף מוכשר, בחר להציג מוסיקה סתמית. הקטעים היו קצרים מאד ולא הכילו שום דרמה מוסיקלית. נראה היה שקאצ'ה והחברים מכוונים נמוך מדי. האם זה אותו קאצ'ה שהקליט עם Tomasz Stanko ו Yan Garbarek את Nighbourhood הנהדר ב ECM ?

משם עברנו להופעתו של "אומרים אור" הידוע גם בכינויו עומרי מור. על הבמה עלו עומרי מור (פסנתר), גלעד אברו (באס) ונעם "קובה" דוד (תופים) שניגנו תמהיל וירטואוזי והדוק במיוחד של ג'אז עם מוסיקה אנדלוסית. ההרכב הזה (אנדלוג'אז) החל את דרכו בפסטיבל הג'אז של תל אביב וצבר תאוצה בחודשים האחרונים כולל כמה הופעות בחו"ל. עומרי מור שהיה סיידמן מבוקש חזר לפני כשנה מפציעה ארוכה ורכש בקלות את המעמד לו הוא ראוי כאחד מפסנתרני הג'אז המובילים בישראל, אם לא המוביל שבהם. הנגינה שלו מאד מגוונת ומאופיינת ביכולת טכנית מרשימה ונדירה במקומותינו לצד טמפרמנט סוער והיכרות טובה עם המוסיקה של הדורות הקודמים. גלעד אברו ונעם דוד נתנו אתמול עבודה פשוט נפלאה, רגישה ומדוייקת וגרמו להרכב כולו לשיר בקול אחד. הקהל, אגב, קיבל אותם בתשואות סוערות ובמשך כל ההופעה היה נלהב ומשולהב.

אחרי עומרי מור הלכנו לשמוע את ההרכב של Hermeto Pascoal. הפרסומים הבטיחו חגיגה צבעונית של מוסיקה ברזילאית וכהכנה לפסטיבל אכן שמעתי כמה אלבומים של הרמטו שהוכיחו כי הכשרון ענק והפוטנציאל גדול. ההופעה עצמה נפתחה בעלייתם של הנגנים לבמה בזה אחר זה כשכל אחד מנגן קטע סולו ובסוף כולם מתאחדים להרכב אחד גדול, צבעוני ומטורררף. על הטירוף ניצח הרמטו בזקן לבן ובקוקו לבן ושופע. הוא ניגן על מגוון כלים (קלידים, מלודיקה, שופר, חליל, משרוקיות, צפצפות ועוד כל מיני אלמנטים שהוציא מכיס חולצתו ותחב לפיו). Itiberê Zwarg, הבאסיסט של ההרכב, היווה עזר משמעותי כנגדו של הרמטו וביחד משכו שניהם את כל הרכב לנגינה משותפת, עליזה, עמוסה, משופעת אפקטים צליליים ולעיתים מעט יותר מדי רועשת. אי אפשר היה שלא להבחין כמה הם נהנים מהעבודה המשותפת, במיוחד שהרמטו "החליק כיפים" עם כל חברי ההרכב כל הזמן ושמר על אווירת "באנו לעשות שמייח" תמידית על הבמה.

לקראת סוף ההופעה של הרמטו עברנו לשמוע את ההרכב של Stefon Harris הויבראפוניסט. אמנם זכינו לשמוע ממנו רק את ההדרן אבל זה הספיק לגמרי להבהיר לנו שאנחנו רוצים לשמוע עוד מההרכב הזה. אנרגיות שחבל על הזמן, סאונד עדכני וחד, נגינה מעולה ומודרנית מצדם של Steffon Harris ו Terreon Gully שהתגלה כמתופף פנטסטי ואנרגטי ואחד, Casey Benjamin, עם כרבולת אדומה שניגן אלט של העולמות*.

משם במונית בחזרה לאוטו ונסיעה קצרה לג'אם. את פנינו קיבלו צלילים מוכרים: חבורת צעירה ניגנה קטעים של המסנג'רז, אחריהם עלתה עוד חבורה צעירה וביחד נוכחנו שיש עתיד. אבל המנה העיקרית של הג'אם הגיעה בדמותם של עומרי מור, אבישי כהן (באס) ואמיר ברסלר (תופים) שניגנו קטע של אבישי כהן ולאחר מכן הצטרפו אליהם לנגינת Now Is The Time גם Jean Toussaint (נגן הטנור בהרכב של Jeff ‘Tain’ Watts), Luis Bonilla (הטרומבוניסט של ה Bress Ecstasy של Dave Douglas), Casey Benjamin (האלטיסט בעל הכרבולת האדומה שניגן עם Steffon) ואלי דג'יברי. השעה היתה בערך 3:30 לפנות בוקר אבל החבר'ה על הבמה אפילו לא התחילו להראות סימני עייפות.

בשלב זה החליפו Dave Kikoski את עומרי מור, Terreon Gully (המתופף של Steffon Harris ) את אמיר ברסלר ו Ben Williams (הבאסיסט של Steffon Harris) את אבישי כהן. אלי דג'יברי ו Casey Benjamin נשארו לסיבוב נוסף וכולם ביחד פירקו ל Cherokee את הצורה עד בערך 04:00 לפנות בוקר. Kikoski שידוע בחיבתו לקטעי סולו בי-בופיים ארוכים ווירטואוזיים לא איכזב והוכיח (למי שהיה זקוק להוכחה ב 04:00 בבוקר) שהוא אולי פולני אבל בקיא בשפת הביבופ לפני ולפנים כולל ציטוטים מרשימים מהרפרטואר של Bud Powell. היה מעולה. מה אני מדבר. היה ג'אם של העולמות.*

* אין לי מושג מה זה אומר, אבל ג. לחץ שאדחף את פנינת הלשון המפוקפקת הזו לסקירה ונכנעתי.

** התמונות: יח"צ.

מוסיקה לאין קץ: דניאל זמיר מארח את יוני רכטר

יש אירועים שאתה פשוט לא מסרב להם. גם אם מדובר בנסיעה של שעה וחצי לכל כיוון בסוף יום עבודה. הופעה של דניאל זמיר היא תמיד בעלת פוטנציאל הנאה גבוה, אבל הופעה חד פעמית שכותרתה "מוסיקה לאין קץ: דניאל זמיר מארח את יוני רכטר" היא מסוג האירועים שמצדיקים הקרבה בסדר הגודל הזה.

אז שמתי פעמיי לירושלים ופגשתי בכניסה ל"בית אבי חי" את ידידי ברק ויס שהפתיע אותי בהזמנה להופעה הזו ערב נסיעתו לתקופה ממושכת בניכר (תודה ברק). התיישבנו על כסאות הפלסטיק הירוקים בחצר בית אבי חי, לגמנו בירה והמתנו לתחילת ההופעה.

זה הזמן לספר לכם ש"בית אבי חי" בירושלים הוא מקום מקסים עם חצר פנימית מרווחת ונעימה וקהל שרובו דתי לאומי שאינו שגרתי בהופעות ג'אז. למרות שדניאל זמיר מצליח לכנס סביבו הרבה מאד קהל דתי, וייס הירושלמי טוען שזה לא הקהל של דני זמיר, אלא הקהל של רחביה.

"בית אבי חי", מעיד אתר הבית שלו, "הינו מרכז תרבות שמטרתו לעסוק בנושאים מרכזיים ותחומי המחשבה והיצירה בחברה היהודית והישראלית והוא מבקש ללקט ולחשוף את הקולות הנשמעים בתוך הציבור הישראלי-יהודי, להעניק להם מקום ולאפשר להם להשפיע על החברה והתרבות בישראל." מטרות נעלות אלה מסבירות בהחלט את הבחירה בנושא ההופעה: קלאסיקות ישראליות בעיבודים חדשים ומפגש בין מוסיקת דור המייסדים לג'אז עכשווי, כמו גם המפגש החד פעמי בין דניאל זמיר ויוני רכטר שמייצגים היום שני זרמים שונים בחברה הישראלית.

הערב נפתח עם "שיר ערש" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב) בביצוע הרביעייה של דניאל זמיר שכללה את דניאל זמיר (סופרן ושירה), עדי רנרט (פסנתר), חגי כהן מילוא (שהפליא לנגן בבאס) ואביב כהן (תופים). בהרכב הזה הם ניגנו גם את "שיר שמח" (מילים: יעקב אורלנד, לחן: מרדכי זעירא), "שני אורות בליל" (מילים: יצחק שנהר לחן: מרדכי זעירא), "שדמתי" (מילים: יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון) שזכה גם לחידוש יפהפה באלבומו האחרון של זמיר ביחד עם ברי סחרוף ואת "זמר" (מילים: אברהם שלונסקי, לחן: מרק לברי) שמנוגן גם באלבום Children Of Israel.

עדי רנרט הוא פסנתרן וקלידן ותיק ומצוין שמגיח מדי פעם להפקות בתחום הג'אז. גם הערב הראה רנרט שהוא מסוגל לנגן ג'אז. הנגינה שלו מאד אינטליגנטית ושכלתנית בניגוד אולי לפסנתרנים אחרים איתם עובד זמיר שאצלם הדגש הוא יותר על הגרוב. קצת הפריע לי שעדי רנרט ניגן בפסנתר עומד שמנע ממנו לחלוטין קשר עין עם חגי כהן-מילוא ועם אביב כהן.

בחלקו השני של הערב הצטרף גם יוני רכטר שלקח את מקומו של עדי רנרט ליד הפסנתר ואילו רנרט עבר לנגן בפסנתר חשמלי. השינוי הפרסונלי הביא עמו גם שינוי מוסיקלי ברור בדמות עיבודים נפלאים של יוני רכטר והשירה החמה והעמוקה המאפיינת אותו. השינוי הורגש מיד בנגיעתו הראשונה והרגישה של רכטר בפסנתר ב"שיר העמק" הקסום (מילים: נתן אלתרמן, לחן: דניאל סמבורסקי).

נגינת הפסנתר של רכטר נושאת היטב את שיריו אם כי הוא אינו וירטואוז כרנרט ואינו פסנתרן ג'אז. אבל כוחו של רכטר, כידוע, אינו בנגינת קטעי סולו פסנתר מרהיבים אלא דווקא בלחניו (שהערב, שהוקדש לשירים של אחרים, כמעט ולא נתן להם ביטוי) בעיבודיו ובשירתו. אלה התאימו לשירי הערב כמו כפפה וניכר שרכטר, שהעיד כי גדל על השירים הללו, נהנה מההזדמנות ומהאתגר לבצעם עם דניאל זמיר.

עם הצטרפותו של רכטר להרכב נוסף גם המימד המילולי להופעה. על אופן ההגשה של רכטר לא נראה לי שיש צורך להרחיב. הוא לטעמי זמר נפלא שיודע למצוא את המוסיקה בין המילים ולגרום לי להאזין למילים ולא רק להקשיב למוסיקה. בזכות השירה שלו נזכרתי כמה יפה ידעו לכתוב כאן כשעוד היה מי שהקשיב למילים....

מבחינת השירה, נראה לי שרכטר הרגיש יותר בבית בקטעים שהוא עצמו עיבד כמו "שיר העמק", "לפנות ערב" (מילים יעקב שבתאי, לחן: סשה ארגוב) ו"אורחה במדבר" (מילים: יעקב פיכמן, לחן: דוד זהבי) שזכה לעיבוד גרובי שחשף את יופיו, וקצת פחות בקטעים שעיבד זמיר כמו "הורה ממטרה" (מילים: יחיאל מוהר, לחן: משה וילנסקי) שעובד למקצב של 7/8 שלא בטוח שמישהו מלבד זמיר עצמו מסוגל לשיר.

דניאל זמיר סיפק את הסחורה המצופה ממנו וזו, כמובן, לא הפתעה. הוא כבר גילה את חיבתו לחומרים הללו עוד באלבומו הנהדר Children Of Israel שהוקלט בשנת 2002 בלייבל Tzadik, שם עיבד שירים ישראליים קלאסיים להרכב של כלי נשיפה והתוצאה היתה מרנינה. גם הערב הראה זמיר שהוא מסוגל לנגן כל דבר ולהביא מעצמו רבדים נוספים וגוונים חדשים למוסיקה הותיקה הזו.

שני ה highlights של ערב היו מבחינתי שני שירים של סשה ארגוב שנוגנו בדואט פסנתר-סופרן. האחד, פנס בודד (מילים: יוסף דר וחיים גורי), עם עדי רנרט והשני "לפנות ערב" (מילים: יעקב שבתאי) עם יוני רכטר. משהו בפורמט המצומצם ובגישה הפשוטה והישירה, ללא קטעי סולו ארוכים, הצליח בקלות להוציא החוצה את היופי הגלום בלחנים האלו ורק חבל שהיו אלה הקטעים הקצרים ביותר בערב.

את הערב חתמו שני הדרנים אהובים : "שיר נבואי קוסמי עליז" (מילים: יוני רכטר ועלי מוהר, לחן: יוני רכטר) והקטע "חמש עשרה" הפותח את האלבום "אמן" של דניאל זמיר.

באופן כללי, המיקס של זמיר, רכטר והחומר המוסיקלי שעמד בבסיס הערב היה מוצלח ביותר. חילופי המחמאות והבדיחות הפרטיות ביניהם המחישו ההערכה ההדדית שהם רוחשים זה כלפי זה ואת את הקרבה שנוצרה ביניהם במהלך העבודה על הערב. לתחושתי ניתן היה לשפר עוד יותר לו היו שני המוסיקאים העסוקים הללו מתפנים לקיים עוד חזרה או שתיים לליטושים אחרונים.

את הדרך הארוכה חזרה הביתה, כמו שקורה בדרך כלל אחרי הופעות מוצלחות, עשיתי בלי שום מוסיקה ברקע, כדי לשמר, ולו למשך הלילה, את החוויה המוסיקלית. היה שווה.

ברק וייס כותב על דייויד מארי - חלק שני

להלן חלקה השני של סקירתו של ברק וייס על המוסיקה של .David Murray את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

חלק שני: 1980-1987: הרכבים גדולים ופסנתרים

חלק שני ובו יסופר על השנים 1980-1987 בהם מארי החל לעבוד עם הרכבים גדולים, וכן החל לעבוד עם פסנתרנים. בשנים הללו מארי הדגיש יותר את העיבודים וההלחנה. בד בבד עם שינויים אלה, דייויד מארי חתם לראשונה חוזה ארוך טווח עם לייבל איטלקי) .בינתיים,
בחזית ה WSQ הרביעייה עברה תהליך של התמרכזות וקריצה לקהל הרחב ע``י הקלטת אלבומי קונצפט, זאת במקביל לחתימת ה WSQ עם לייבל אמריקאי ממוסד).

שנת 1978 הייתה השנה בה הביג בנד של דייויד מארי הופיע בהופעת בכורה. שנה מאוחר יותר – בשנת 1979 – הציג לראשונה את האוקטט שהקים. בשני ההרכבים הגדולים היה פסנתרן. אלה הם שני ציוני דרך חשובים בהתפתחות של מארי: ההקלטות על ההרכבים הגדולים שלו, שליוו אותו החל מאותה עת ועד היום, ושיתופי הפעולה שלו עם פסנתרנים. החל מאותה העת החל מארי לשלב ברוב הרכביו פסנתרנים - לרוב את ג`ון היקס ומאוחר יותר גם את דייב בארל. בהרכבים קטנים אחרים שילב מארי לעיתים את הגיטרה של ג`יימס ``בלאד`` אלמר ככלי ההרמוני.

הקלטת האוקטט הראשונה הייתה בשנת 1980, באלבום Ming. מעט קודם לכן חתם מארי בפעם הראשונה בחייו, חוזה ארוך טווח בלייבל. היה זה הלייבל האיטלקי Black Saint, בו הקליט בעבר הן תחת שמו והן עם ה WSQ . בשנת 1984 יצא אלבום הביג בנד הראשון של מארי בבלאק סיינט - Live At Sweet Basil.

בתקופה הזו דיוויד מארי הרבה להקליט ולהופיע עם הרכביו הגדולים – האוקטט והביג בנד. הרוב המוחלט של המוסיקה שמארי ניגן באותה התקופה היא מפרי עטו. הרבה פעמים עיבודים חדשים משלו למוסיקה אותה ניגן והקליט בשנות ה-70 בהרכבים הקטנים ללא הפסנתר.

בנוסף להקלטותיו כמנהיג, מארי הקליט באותה העת מספר אלבומי דואטים עם פסנתרנים – ג`ון היקס (Sketches of Tokyo, 1985) ורנדי ווסטון (The Healers, 1987). החל מאותה העת, הפכו הקלטות הדואטים שלו עם פסנתרנים לאלמנט חשוב ביצירתו של מארי.

בשנת 1986 המוסיקה של WSQ עברה שינוי משמעותי: ממוסיקה קשה יחסית לעיכול שהולחנה ע``י חבריה ובעיקר ע``י ג`וליוס המפיל, הפכו האלבומים לאלבומי קונצפט הניתנים לעיכול קל יותר בציבור. במקביל, חתמו ה WSQ על חוזה על הלייבל הגדול יחסית והאמריקאי – Elektra. אלבומי הקונצפט של ה- WSQ היו אלבום של אלינגטון (Plays Duke Ellington, 1986), בלדות וריקודים (Dances and Ballads, 1987) אר אנ' בי (Rhythm and Blues, 1988) . אין לדעת מה הביא למה: הרצון להגיע למיינסטרים יחסי מצד חברי ה WSQ שגרם להתמתנות הנגינה ולחתימה בלייבל מיינסטרימי המופץ בצורה סדירה באמריקה, או שמא להיפך – החתימה ב- Elektra המיינסטרימית, שאילצה אותם למכור את המוסיקה שלהם בקונצפטים יותר נגישים. סביר להניח ששתי האפשרויות נכונות באותה המידה.

בשנת 1987 חתם מארי חוזה ארוך טווח בלייבל היפאני DIW, תחילתה של תקופה חדשה בשבילו.

הקלטות מומלצות (יאיר שפיגל):

השמינייה:

David Murray Octet – Ming (Black Saint, 1980)

David Murray Octet – New Life (Black Saint, 1986)

ביג בנד:

David Murray Big Band – Live at Sweet Basil, Vol. 1 and 2 (Black Saint, 1985)

רביעייה:

David Murray Quartet – Morning Song (Balck Saint, 1984)

דואטים:

Sketches Of Tokyo (with John Hicks) (DIW, 1982)

The Healers (with Randy Weston) (Black Saint, 1987)

Amos Hoffman - New Middle East

את עמוס הופמן אני מניח שלא צריך להכיר לכם. או אולי כן ? אם אתם קוראים את הבלוג הזה סימן שאתם לפחות קצת בעניין של ג'אז ועמוס הופמן הוא דמות ותיקה ומוכרת בעולם הג'אז הישראלי. מצד שני, הופמן הוא לא טיפוס שדוחף את עצמו כך שיכול להיות ששמעתם אותו מנגן פה ושם אבל לא ממש טרחתם לברר מי הוא האיש המוכשר הזה על הגיטרה והעוּד.

עמוס הופמן, בן 40, מנגן גיטרה מאז היה בן 6. בגיל 10 אביו הביא לו עוּד. שיהיה. "עד היום", אומר עמוס, "לא ברור לי מה עבר לו בראש". אבל מסתבר שהוא ידע מה הוא עושה. לצד הנגינה המקצועית בגיטרה השתעשע הופמן בעוּד להנאתו, מה שעתיד היה להתברר כשעשוע רציני מאד.

כיום תפס העוד את המקום הראוי לו ומשמש את הופמן לצד הגיטרה בהרכבים השונים בהם הוא מנגן ובכלל זאת בהרכב של אבישי כהן (הבאסיסיט), אשר הקליט לא מזמן את התקליט Aurora בלייבל Blue Note ומופיע כיום ברחבי העולם.

הופמן, העוד והגיטרה רואים עולם עם המוסיקה של אבישי כהן

"העוד והגיטרה הן חיות אחרות לגמרי. פשוט שני כלים שונים", מסביר עמוס, "גם הג'אז והמוסיקה הערבית שונים מאד זה מזה, כמעט הפוכים. ודווקא השילוב הזה ביניהם מייצר איזה קסם". בעוד ההרמוניה בג'אז היא חלק חשוב מאד ואפילו עיקרי, הרי שבמוסיקה הערבית ההרמוניה היא מאד בשוליים והדגש מושם על המלודיה ועל המקצב. גישות שונות לחלוטין."

במהלך השנים האחרונות הצליח עמוס הופמן לייצר שילוב ייחודי בין שני העולמות הללו ואת התהליך אפשר לשמוע לאורך ארבעת האלבומים שהקליט תחת שמו עד היום.

האלבום הראשון, The Dreamer, (יצא בלייבל FreshSound, New Talent) הוקלט בשנת 1999 והוא אלבום ג'אזי למהדרין. מנגנים בו אבישי כהן בבאס, Jorge Rossy בתופים ו- Duane Eubanks המעולה בחצוצרה. הופמן מנגן בו גיטרה לכל אורכו ולמעשה הוא האלבום היוצא דופן מכל האלבומים שהקליט הופמן עד כה, מכיוון שאי אפשר לשמוע בו ולו ברמז את התפנית המוסיקלית שהופמן עומד לקחת באלבומים הבאים.

האלבום השני, "נעמה" (על שם בתו של הופמן) (יצא בלייבל Magda) מכיל מוסיקה שהלחין הופמן בסגנון ערבי מסורתי. כמו שהופמן עצמו הגדיר – זה משהו אחר לגמרי. באלבום הזה הופמן הולך עד הסוף עם הכיוון הערבי, גם בלחנים וגם באופן הביצוע, והתוצאה– מענגת ומאד אמינה, אם כי למי שאינו מורגל במוסיקה ערבית ודאי שנדרש זמן להתרגל. מלכתחילה הכוונה היתה לשמור על הרכב נגנים מסורתי (עוד, כלי הקשה וכינור) אולם במהלך העבודה הרגיש הופמן שמשהו חסר לו בצליל של ההרכב וצירף גם באס להרכב. באלבום הזה מנגנים לצדו של הופמן יהושע לויט בחליל ניי, איהאב נימר בכינור, עומר אביטל בבאס, תומר צור בכלי הקשה ורע בר-נס בכלי הקשה ומרימבה. (על הופעתם המשותפת של הופמן ובר-נס כתבתי כאן בעבר).

באלבום השלישי, Evolutuion (בלייבל RazDaz , 2008) שוב מנגן הופמן בעוד (עם נגיעות קטנות בגיטרה) אבל הפעם נראה שהוא מתחיל לשוב למחוזות הג'אז ולרקוח את התבשיל המיוחד שלו. מנגנים כאן אבישי כהן בבאס ופסנתר, אילן סאלם בחליל ואילן קצ'קה בכלי הקשה. לצד קטעים בעלי תחושה ערבית חזקה (כמו Enayim הפותח את הדיסק ו Takasin Bayati) ישנם קטעים בעלי ניחוח ג'אזי חזק (כדוגמת Exploration, Hamsa, Miss T היפהפה ו Sweet Eden). אגב, אם שילוב המילים "עוד" ו"ג'אז" גורם לכם לדמיין את Anouar Brahem וההקלטות שלו ב ECM, אז תדעו שזה לא נשמע דומה. כמו תמיד בעניינים האלה: "טוב משמע אזניים..."

ההרכב שהקליט את Evolution התקיים למעשה רק באולפן ובמעבר מהאולפן להופעות בחוץ השתנה מעט ההרכב: גלעד אברו החליף את אבישי כהן והמתופף הצעיר (והמוכשר כשד) אמיר ברסלר הצטרף להרכב. ההרכב החדש הופיע לא מעט ולמעשה החומר לאלבום הרביעי נוצר תוך כדי עבודה עם ההרכב.

באלבום הרביעי, Carving (בלייבל RazDaz , 2010), חוזר הופמן סוף סוף להקליט עם הגיטרה ומחלק את הקטעים בין הגיטרה והעוד, בין הג'אז והערבי והשילוב הכל כך יפה שהצליח למצוא ביניהם. הלחנים של הופמן מורכבים, מפתיעים ופתלתלים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. הם מגוונים מאד אך שומרים על רמה אחידה גבוהה ומשתבחים באזני עם כל האזנה נוספת. כל כך כיף לשמוע אותו חוזר לפרוט בלדות ובלוזים על הגיטרה כמו שרק הוא יודע וגם נותן בראש (בגיטרה ובעוד) בקטעים הקצביים יותר. בהאלבום נשמע מאד זורם מבחינת תחושת הנגינה וניכר שהמוסיקאים נהנו לנגן אותו. אילן סאלם מנגן כאן נהדר וכמיטב המוסרת הערבית סאלם והופמן מנגנים כמה אוניסונים (אוניסון = נגינת אותה המלודיה בדיוק וביחד בידי כמה כלים) וכשדרכיהם נפרדות בסופם וכל אחד לוקח את הכיוון שלו אתה פשוט עף... חלק גדול מכך יש לזקוף לזכות העובדה שההרכב הינו הרכב שעובד ביחד תקופה ארוכה והמוסיקה שהקליטו אינה חדשה להם. עוד משהו שהוא בבחינת בונוס עבורי: הסאונד של האלבום הזה נפלא.

המסע הזה מהג'אז למוסיקה הערבית ובחזרה לג'אז לקח אפוא להופמן שלושה אלבומים וכמעט עשור, אבל המטען המוסיקלי והתרבותי שהביא עמו מהמסע לא יסולא בפז.

באלבום מנגנים: עמוס הופמן, אילן סאלם בחליל, גלעד אברו בבאס, אילן קצ'קה בכלי הקשה, אמיר ברסלר בתופים ובנוסף משתתפים (בהופעות אורח מצויינות) גם אבישי כהן, שי מאסטרו ואיתמר דוארי.

בהופעות מנגן הופמן בעו­ּד מוגבר (חשמלי) שבנה בעצמו. כששאלתי מה היה עושה אלמלא היה מוסיקאי – תשובתו היתה נחרצת: נגר. ההתעסקות בעץ היא אהבה גדולה שלו וגם, כך מסתבר, כשרון. זה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את הייחוס המשפחתי שלו כבנו של משה הופמן, הפסל והצייר הירושלמי. הופמן נותן לאביו את הקרדיט על שפיתח בו את היצירתיות והאהבה למוסיקה. "השעות הארוכות בהן התבוננתי בו יוצר לימדו אותי ליצור בסבלנות" הוא אומר ובתמונת העטיפה של האלבום אף מופיעה עבודת תגליף של אביו. (תמונות התגליפים המופיעים בפוסט זה אף הם מיצירותיו של משה הופמן)

הופמן אינו רואה עצמו כאמן בעל אמירה אמנותית ופילוסופית עמוקה. הוא מעיד על עצמו כי התחיל כנגן רחוב ומבחינתו אין באמת הבדל בין הופעה במדרחוב באמסטרדם ובין הופעה בפני אלפי צופים באולם תיאטרון בגרמניה. אבל גם אם הופמן מתעניין רק במוסיקה ולא באמירה פוליטית, המוסיקה שלו נושאת עמה מסר אמיתי של דו-קיום ומבלי להיות טרחן פוליטי הוא מוכיח שהמרחק המוסיקלי בינינו ובין שכנינו קצר משנדמה.

בעשר השנים האחרונות לימד הופמן ללא הפסקה. תלמידים רבים עברו אצלו והוא מלא הערכה לכשרונות הצעירים הרבים שצמחו וצומחים כאן בכמות חסרת פרופרציה לגודלנו היחסי, וברמה המוסיקלית הגבוהה ביותר. עם זאת, בשנה האחרונה כבר יש לו פחות זמן ללמד מכיוון שהוא מרבה להופיע בחו"ל עם ההרכב של אבישי כהן.

עמוס הופמן הוא אורח קבוע בפסטיבל הג'אז באילת והופיע כבר בכמה וכמה פסטיבלים. בשנה שעברה הופיע עם ההרכב שהקליט את Carving ואילו בפסטיבל הג'אז באילת שיערך בסוף אוגוסט 2010 יופיע עמוס הופמן עם ההרכב הזה (בתוספת ניתאי הרשקוביץ בפסנתר וללא אילן קצ'קה) והפעם המוסיקה שתנוגן תהיה פרי עטו של החלילן הוותיק אילן סאלם, מתוך אלבום חדש.

לאתר של עמוס הופמן (ניתן לשמוע שם קטעים שלמים מכל אלבומיו) --> קליק