להלן חלקה השני של סקירתו של ברק וייס על המוסיקה של .David Murray את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.
חלק שני: 1980-1987: הרכבים גדולים ופסנתרים
חלק שני ובו יסופר על השנים 1980-1987 בהם מארי החל לעבוד עם הרכביםגדולים, וכן החל לעבוד עם פסנתרנים. בשנים הללו מארי הדגיש יותר אתהעיבודים וההלחנה. בד בבד עם שינויים אלה, דייויד מארי חתם לראשונה חוזהארוך טווח עם לייבל איטלקי) .בינתיים, בחזית הWSQ הרביעייה עברה תהליך שלהתמרכזות וקריצה לקהל הרחב ע``י הקלטת אלבומי קונצפט, זאת במקביל לחתימתה WSQ עם לייבל אמריקאי ממוסד).
שנת 1978 הייתה השנה בה הביג בנד שלדייויד מארי הופיע בהופעת בכורה. שנה מאוחר יותר – בשנת 1979 – הציגלראשונה את האוקטט שהקים. בשני ההרכבים הגדולים היה פסנתרן. אלה הם שניציוני דרך חשובים בהתפתחות של מארי: ההקלטות על ההרכבים הגדולים שלו, שליוו אותו החל מאותה עת ועד היום, ושיתופי הפעולה שלו עם פסנתרנים. החלמאותה העת החל מארי לשלב ברוב הרכביו פסנתרנים - לרוב את ג`ון היקס ומאוחריותר גם את דייב בארל. בהרכבים קטנים אחרים שילב מארי לעיתים את הגיטרה שלג`יימס ``בלאד`` אלמר ככלי ההרמוני.
הקלטת האוקטט הראשונה הייתהבשנת 1980, באלבום Ming. מעט קודם לכן חתם מארי בפעם הראשונה בחייו, חוזהארוך טווח בלייבל. היה זה הלייבל האיטלקי Black Saint, בו הקליט בעבר הןתחת שמו והן עם ה WSQ . בשנת 1984 יצא אלבום הביג בנד הראשון של מארי בבלאקסיינט - Live At Sweet Basil.
בתקופה הזו דיוויד מארי הרבה להקליטולהופיע עם הרכביו הגדולים – האוקטט והביג בנד. הרוב המוחלט של המוסיקהשמארי ניגן באותה התקופה היא מפרי עטו. הרבה פעמים עיבודים חדשים משלולמוסיקה אותה ניגן והקליט בשנות ה-70 בהרכבים הקטנים ללא הפסנתר.
בנוסףלהקלטותיו כמנהיג, מארי הקליט באותה העת מספר אלבומי דואטים עם פסנתרנים – ג`ון היקס (Sketches of Tokyo, 1985) ורנדי ווסטון (The Healers, 1987). החל מאותה העת, הפכו הקלטות הדואטים שלו עם פסנתרנים לאלמנט חשוב ביצירתושל מארי.
בשנת 1986 המוסיקה של WSQ עברה שינוי משמעותי: ממוסיקהקשה יחסית לעיכול שהולחנה ע``י חבריה ובעיקר ע``י ג`וליוס המפיל, הפכוהאלבומים לאלבומי קונצפט הניתנים לעיכול קל יותר בציבור. במקביל, חתמו ה WSQ על חוזה על הלייבל הגדול יחסית והאמריקאי – Elektra. אלבומי הקונצפטשל ה- WSQ היו אלבום של אלינגטון(Plays Duke Ellington, 1986), בלדותוריקודים (Dances and Ballads, 1987) אר אנ' בי (Rhythm and Blues, 1988) . אין לדעת מה הביא למה: הרצון להגיע למיינסטרים יחסי מצד חברי ה WSQ שגרםלהתמתנות הנגינה ולחתימה בלייבל מיינסטרימי המופץ בצורה סדירה באמריקה, אושמא להיפך – החתימה ב- Elektraהמיינסטרימית, שאילצה אותם למכור את המוסיקהשלהם בקונצפטים יותר נגישים. סביר להניח ששתי האפשרויות נכונות באותההמידה.
בשנת 1987 חתם מארי חוזה ארוך טווח בלייבל היפאני DIW, תחילתה של תקופה חדשה בשבילו.
הקלטות מומלצות (יאיר שפיגל):
השמינייה:
David Murray Octet – Ming (Black Saint, 1980)
David Murray Octet – New Life (Black Saint, 1986)
ביג בנד:
David Murray Big Band – Live at Sweet Basil, Vol. 1 and 2 (Black Saint, 1985)
רביעייה:
David Murray Quartet – Morning Song (Balck Saint, 1984)
דואטים:
Sketches Of Tokyo (with John Hicks) (DIW, 1982)
The Healers (with Randy Weston) (Black Saint, 1987)
את עמוס הופמן אני מניח שלא צריך להכיר לכם. או אולי כן ? אם אתם קוראים את הבלוג הזה סימן שאתם לפחות קצת בעניין של ג'אז ועמוס הופמן הוא דמות ותיקה ומוכרת בעולם הג'אז הישראלי. מצד שני, הופמן הוא לא טיפוס שדוחף את עצמו כך שיכול להיות ששמעתם אותו מנגן פה ושם אבל לא ממש טרחתם לברר מי הוא האיש המוכשר הזה על הגיטרה והעוּד.
עמוס הופמן, בן 40, מנגן גיטרה מאז היה בן 6. בגיל 10 אביו הביא לו עוּד. שיהיה. "עד היום", אומר עמוס, "לא ברור לי מה עבר לו בראש". אבל מסתבר שהוא ידע מה הוא עושה. לצד הנגינה המקצועית בגיטרה השתעשע הופמן בעוּד להנאתו, מה שעתיד היה להתברר כשעשוע רציני מאד.
כיום תפס העוד את המקום הראוי לו ומשמש את הופמן לצד הגיטרה בהרכבים השונים בהם הוא מנגן ובכלל זאת בהרכב של אבישיכהן (הבאסיסיט), אשר הקליט לא מזמן את התקליט Auroraבלייבל Blue Note ומופיע כיום ברחבי העולם.
הופמן, העוד והגיטרה רואים עולם עם המוסיקה של אבישי כהן
"העוד והגיטרה הן חיות אחרות לגמרי. פשוט שני כלים שונים", מסביר עמוס, "גם הג'אז והמוסיקה הערבית שונים מאד זה מזה, כמעט הפוכים. ודווקא השילוב הזה ביניהם מייצר איזה קסם". בעוד ההרמוניה בג'אז היא חלק חשוב מאד ואפילו עיקרי, הרי שבמוסיקה הערבית ההרמוניה היא מאד בשוליים והדגש מושם על המלודיה ועל המקצב. גישות שונות לחלוטין."
במהלך השנים האחרונות הצליח עמוסהופמן לייצר שילוב ייחודי בין שני העולמות הללו ואת התהליך אפשר לשמוע לאורך ארבעת האלבומים שהקליט תחת שמו עד היום.
האלבום הראשון, The Dreamer, (יצא בלייבל FreshSound, New Talent) הוקלט בשנת 1999 והוא אלבום ג'אזי למהדרין. מנגנים בו אבישיכהן בבאס, Jorge Rossy בתופים ו- Duane Eubanksהמעולה בחצוצרה. הופמן מנגן בו גיטרה לכל אורכו ולמעשה הוא האלבום היוצא דופן מכל האלבומים שהקליט הופמן עד כה, מכיוון שאי אפשר לשמוע בו ולו ברמז את התפנית המוסיקלית שהופמן עומד לקחת באלבומים הבאים.
האלבום השני, "נעמה" (על שם בתו של הופמן) (יצא בלייבל Magda) מכיל מוסיקה שהלחין הופמן בסגנון ערבי מסורתי. כמו שהופמן עצמו הגדיר – זה משהו אחר לגמרי. באלבום הזה הופמן הולך עד הסוף עם הכיוון הערבי, גם בלחנים וגם באופן הביצוע, והתוצאה– מענגת ומאד אמינה, אם כי למי שאינו מורגל במוסיקה ערבית ודאי שנדרש זמן להתרגל. מלכתחילה הכוונה היתה לשמור על הרכב נגנים מסורתי (עוד, כלי הקשה וכינור) אולם במהלך העבודה הרגיש הופמן שמשהו חסר לו בצליל של ההרכב וצירף גם באס להרכב. באלבום הזה מנגנים לצדו של הופמןיהושע לויט בחליל ניי, איהאב נימר בכינור, עומר אביטל בבאס, תומר צור בכלי הקשה ורע בר-נס בכלי הקשה ומרימבה. (על הופעתם המשותפת של הופמן ובר-נס כתבתי כאן בעבר).
באלבום השלישי, Evolutuion (בלייבל RazDaz , 2008) שוב מנגן הופמן בעוד (עם נגיעות קטנות בגיטרה) אבל הפעם נראה שהוא מתחיל לשוב למחוזות הג'אז ולרקוח את התבשיל המיוחד שלו. מנגנים כאן אבישיכהן בבאס ופסנתר, אילן סאלם בחליל ואילן קצ'קה בכלי הקשה. לצד קטעים בעלי תחושה ערבית חזקה (כמו Enayim הפותח את הדיסק ו Takasin Bayati) ישנם קטעים בעלי ניחוח ג'אזי חזק (כדוגמת Exploration, Hamsa, Miss T היפהפה ו Sweet Eden). אגב, אם שילוב המילים "עוד" ו"ג'אז" גורם לכם לדמיין את Anouar Brahem וההקלטות שלו ב ECM, אז תדעו שזה לא נשמע דומה. כמו תמיד בעניינים האלה: "טוב משמע אזניים..."
ההרכב שהקליט את Evolutionהתקיים למעשה רק באולפן ובמעבר מהאולפן להופעות בחוץ השתנה מעט ההרכב: גלעד אברו החליף את אבישיכהן והמתופף הצעיר (והמוכשר כשד) אמיר ברסלר הצטרף להרכב. ההרכב החדש הופיע לא מעט ולמעשה החומר לאלבום הרביעי נוצר תוך כדי עבודה עם ההרכב.
באלבום הרביעי, Carving (בלייבל RazDaz , 2010), חוזר הופמן סוף סוף להקליט עם הגיטרה ומחלק את הקטעים בין הגיטרה והעוד, בין הג'אז והערבי והשילוב הכל כך יפה שהצליח למצוא ביניהם. הלחנים של הופמן מורכבים, מפתיעים ופתלתלים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. הם מגוונים מאד אך שומרים על רמה אחידה גבוהה ומשתבחים באזני עם כל האזנה נוספת. כל כך כיף לשמוע אותו חוזר לפרוט בלדות ובלוזים על הגיטרה כמו שרק הוא יודע וגם נותן בראש (בגיטרה ובעוד) בקטעים הקצביים יותר. בהאלבום נשמע מאד זורם מבחינת תחושת הנגינה וניכר שהמוסיקאים נהנו לנגן אותו. אילן סאלם מנגן כאן נהדר וכמיטב המוסרת הערבית סאלם והופמן מנגנים כמה אוניסונים (אוניסון = נגינת אותה המלודיה בדיוק וביחד בידי כמה כלים) וכשדרכיהם נפרדות בסופם וכל אחד לוקח את הכיוון שלו אתה פשוט עף... חלק גדול מכך יש לזקוף לזכות העובדה שההרכב הינו הרכב שעובד ביחד תקופה ארוכה והמוסיקה שהקליטו אינה חדשה להם. עוד משהו שהוא בבחינת בונוס עבורי: הסאונד של האלבום הזה נפלא.
המסע הזה מהג'אז למוסיקה הערבית ובחזרה לג'אז לקח אפוא להופמן שלושה אלבומים וכמעט עשור, אבל המטען המוסיקלי והתרבותי שהביא עמו מהמסע לא יסולא בפז.
באלבום מנגנים: עמוסהופמן, אילן סאלם בחליל, גלעד אברו בבאס, אילן קצ'קה בכלי הקשה, אמיר ברסלר בתופים ובנוסף משתתפים (בהופעות אורח מצויינות) גם אבישיכהן, שי מאסטרו ואיתמר דוארי.
בהופעות מנגן הופמן בעוּד מוגבר (חשמלי) שבנה בעצמו. כששאלתי מה היה עושה אלמלא היה מוסיקאי – תשובתו היתה נחרצת: נגר. ההתעסקות בעץ היא אהבה גדולה שלו וגם, כך מסתבר, כשרון. זה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את הייחוס המשפחתי שלו כבנו של משה הופמן, הפסל והצייר הירושלמי. הופמן נותן לאביו את הקרדיט על שפיתח בו את היצירתיות והאהבה למוסיקה. "השעות הארוכות בהן התבוננתי בו יוצר לימדו אותי ליצור בסבלנות" הוא אומר ובתמונת העטיפה של האלבום אף מופיעה עבודת תגליף של אביו. (תמונות התגליפים המופיעים בפוסט זה אף הם מיצירותיו של משה הופמן)
הופמן אינו רואה עצמו כאמן בעל אמירה אמנותית ופילוסופית עמוקה. הוא מעיד על עצמו כי התחיל כנגן רחוב ומבחינתו אין באמת הבדל בין הופעה במדרחוב באמסטרדם ובין הופעה בפני אלפי צופים באולם תיאטרון בגרמניה. אבל גם אם הופמן מתעניין רק במוסיקה ולא באמירה פוליטית, המוסיקה שלו נושאת עמה מסר אמיתי של דו-קיום ומבלי להיות טרחן פוליטי הוא מוכיח שהמרחק המוסיקלי בינינו ובין שכנינו קצר משנדמה.
בעשר השנים האחרונות לימד הופמן ללא הפסקה. תלמידים רבים עברו אצלו והוא מלא הערכה לכשרונות הצעירים הרבים שצמחו וצומחים כאן בכמות חסרת פרופרציה לגודלנו היחסי, וברמה המוסיקלית הגבוהה ביותר. עם זאת, בשנה האחרונה כבר יש לו פחות זמן ללמד מכיוון שהוא מרבה להופיע בחו"ל עם ההרכב של אבישיכהן.
עמוסהופמן הוא אורח קבוע בפסטיבל הג'אז באילת והופיע כבר בכמה וכמה פסטיבלים. בשנה שעברה הופיע עם ההרכב שהקליט את Carving ואילו בפסטיבל הג'אז באילת שיערך בסוף אוגוסט 2010 יופיע עמוסהופמן עם ההרכב הזה (בתוספת ניתאי הרשקוביץ בפסנתר וללא אילן קצ'קה) והפעם המוסיקה שתנוגן תהיה פרי עטו של החלילן הוותיק אילן סאלם, מתוך אלבום חדש.
לאתר של עמוס הופמן (ניתן לשמוע שם קטעים שלמים מכל אלבומיו) --> קליק
ברק ויס, מנהל פורום הג'אז של פליטי נענע, נענה בשמחה לבקשתי לפרסם כאן את ארבעת חלקי הסקירה המקיפה והמצוינת שלו אודות David Murray. מארי המוכשר והמוחצן היה מאז ומתמיד דמות קונטרוורסאלית אשר צבר במשך השנים הן מעריצים והן מבקרים רבים. על דבר אחד אין ויכוח – הוא אחד האמנים המוקלטים ביותר בג'אז (מעל ל- 300 אלבומים) וזה כבר הרבה הרבה יותר מדי אפילו למעריציו השרופים.
עם זאת בין שלל הקלטותיו מהתקופות השונות מצויות פנינים לא מעטות והסקירה של ברק תנסה לעשות קצת סדר בים ההקלטות. אז מבלי הקדמות נוספות - הרי לפניכם החלק הראשון, ושוב – תודה רבה לברק.
חלק ראשון: שנות השבעים - מהקולג` לניו יורק
חלק ראשון ובו יסופר על שורשיו המוסיקליים של דייויד מארי, ועל המעבר שעשהבשנות השבעים מהקולג` בחוף המערבי ומה- Black Arts Movement לסצינתהלופטים האוונגרדיסטית של ניו יורק ולפסטיבלים באירופה.
איפיוניםמרכזיים בתקופה הזו אצל דייויד מארי: מוסיקה אוונגרדית חסרת מעצורים עםדגש על הנגינה ואלתורים קולקטיביים. הרכבים קטנים ללא פסנתר והקלטות חדפעמיות בלייבלים קטנים ועצמאיים.
דייויד מארי גדל בבית נוצרי מאמיןשהיה גם בית מוסיקלי. הוריו ניגנו על גיטרה ופסנתר בכנסייה. דייויד הצעירשר גם הוא בכנסייה – גוספלים והמנונים דתיים, כמובן. הוא התחיל ללמוד לנגןעל סקסופון אלט עוד בהיותו בבתי``ס יסודי. בגיל 13 כבר ניגן בהרכביםמקומיים של אר אנ בי ורוק. בתיכון הוא נחשף לראשונה לג`אז, וכששמע את סונירולינס – הוא עבר לנגן בטנור.
מארי הלך ללמוד בקולג' פּומונה – קולג 'לאומנויות ממזרח ללוס אנג'לס. הימים היו ימי פעילות הפנתרים השחוריםותנועת ה .Black Power הזרוע האומנותית של תנועת הכח השחור כונתה ,Black Arts Movement ששמה לה למטרה התמקדות ב``אומנויות השחורות`` כמורשתהתרבותית של השחורים בארה"ב. שני תתי ענפים מפורסמים של תנועת האומנותהשחורה הם ה AACM בשיקגו וה BAG בניו אורלינס. את מארי לימדו בפּונומההחצוצרן בובי בראדפורד וסטנלי קראוץ.'
מקורותיו התרבותיים הללו שלמארי – הגוספל והאר אנ' בי שספג מהבית, והג'אז האומנותי שבמרכזו השורשיםהאפריקאים שספג בקולג' - יהיו עמודי התווך של המוסיקה של דייויד מאריבהמשך דרכו. ההשפעות אלה לא יהיו בולטות מייד ויהפכו משמעותיות יותר ויותרעד לשיא התקופה השלישית בחייו המוסיקליים: 1988-1995.
בגיל 20 עברמארי לניו יורק והשתלב במהירות בסצינת הלופטים ("סצינת הלופטים" היה הכינוי שדבק בתקופה מרתקת של ג`אז אוונגארדי ונסיוני, שובר מוסכמות ובוחןגבולות, שנוגן ע"י מוסיקאים צעירים שהתקבצו מכל רחבי ארה"ב לניו יורק שלשנות ה-70. יחד הם ניגנו בלופטים שונים במנהטן, ובמיוחד בלופט של סםריברס. המוסיקה של סצינת הלופטים שואבת מההישגים וההתקדמות של הג`אזהחופשי של שנות ה-60, אך יוצרת דבר חדש ומעודכן יותר, השואב השראתו במידהרבה מהתנועות השחורות ומחבר בין מסורת ושורשים אפרו-אמריקאים, אלתורקולקטיבי לאוונגארד רענן ומרדני. כל זאת התרחש מחוץ לאור הזרקורים, כמעטללא הקלטות בעת בה הפיוז,ן מלך בכיפת הג,אז ללא עוררין).
המוסיקהשל דייויד מארי בשנות ה-70, סצינת הלופטים, היא מוסיקה טיפוסית לתקופההזו: מוסיקה רעננה, מרדנית, מחפשת אתגרים. דגש יתר על אלתורים קולקטיבייםוחקירה אינטנסיבית של כלי הנגינה שלו כמכונה ליצירת סאונד, ופחות הכרהובחינה לעומק את הסאונד הייחודי והעשיר של הטנור סקסופון. רוב הרכביו שלמארי בתקופה זו הם ללא פסנתר או כלי הרמוני אחר. מארי ניגן בהרכבים קטנים, לרוב טריו או קוורטט – אך לעולם לא בהרכבים גדולים יותר מקווינטט.
במקריםרבים המתופף של מארי היה לא אחר ממורו ורבו סטנלי קראוץ', שמיהר להכריזעליו כ"תקווה השחורה הגדולה" וכגאון מוסיקלי. כיאה לצעיר מרדן העושהמוסיקה ללא כל מגבלות וללא כל התפשרות, האלבומים של מארי יצאו בלייבליםקטנים ועצמאיים, חלקם אירופאיים. מארי לא חתם חוזים לטווח ארוך עם אףלייבל. בתקופה הזו הקליט כסולן לפחות 18 אלבומים ב-11 לייבלים קטנים.
(הבהרה: כשאני מציין שמדובר בלייבלים אירופאים ו/או לייבלים אמריקאיים עצמאיים, המשמעות היא גם אומנותית - חופש אומנותי ליוצרים בהם, וגם מסחרית - הלייבלים הללו לא הופצו בצורה מסודרת בארה"ב ולכן שמו של מארי היה מוכרהרבה יותר באירופה מאשר בארה"ב וכמובן - הוא מכר הרבה פחות אלבומים משהיהיכול למכור בלייבלים אמריקאים גדולים וממוסדים).
בשנים הללו מאריחבר לשלושה סקסופוניסטים בוגרי ה BAG של ניו אורלינס – ג`וליוס המפיל, המייט בלואיט ואוליבר לייק. מארי הכיר את השלושה בסשנים הארוכים בלופט שלסם ריברס, והחיבור היה מיידי. הארבעה – שכולם היו שותפי לאידאולוגיה של ה Black Arts Movement וראו עין בעין את תפיסת המוסיקה, הג`אז והחברה – מיהרו לשתף פעולה. בשנת 1976 הם הקימו הרכב שהיה מהפכני באותה העת – ארבעהסקסופונים, וקראו לעצמם (אחרי שנאלצו לוותר על שמם המקורי New York Saxophone Quartet ) בשם World Saxophone Quartet .
ה- WSQ הקליטו בשנות ה-70 חמישה אלבומים ב-5 לייבלים עצמאיים שונים, רובם אירופאיים. המוסיקה שלהם התבססה על לחנים ובמיוחד על העיבודים של ג`וליוס המפּיל.
לסיכום: שנות ה-70 היו שנות הנגינה המרדנית וחסרת המעצורים של דייויד מארי. שנות בחינת גבולות המוסיקה. בשנים הללו מארי ניגן ג`אז חופשי שלא ניכרו בובמיוחד שורשיו המוסיקליים שהביא מהבית והאסתטיקה האפריקאית התבטאה בצורהמרומזת. ההרכבים היו לרוב חסרי כלי הרמוני לחופשיות יתרה. מארי הקליטבלייבלים עצאיים וקטנים, בלא לחתום חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. הדגשבשנים הללו היה על הנגינה ולא על עיבודים.
המלצות להאזנה מתקופה זו:
Flowers for Albert, India Navigation, 1976
Last of the Hipman, Red (also DIW), 1978
(עם ג`וני ``מביזו`` דיאני - עוד עליו ועל השפעתו בפרק השלישי)
3D Family, Hat Hut, 1978 כל האלבומים הוקלטו בהופעות חיות
אלבומי WSQ מומלצים מאותה התקופה:
Point of no return, Moers Music, 1977
Steppin` With, Black Saint, 1978
ב24 - ביוני 2010 הלך לעולמו הסקסופוניסט Fred Anderson אחד מענקי ה Free Jazz, ממייסדי ה AACM (Association for the Advancement Of Creative Musicians)ובעליו של מועדון ה Velvet Lounge בשיקאגו. מי שכונה ה"חוליה החסרה" בין המוסיקה המאוחרת של Coltrane למוסיקת ה Free המודרנית.
רוב חייו היה Fred Anderson מוסיקאי ששמו היה מוכר רק למתי מעט, בעיקר באיזור שיקאגו. הוא מיעט להקליט ומיעט להופיע. אולם בשנות ה- 90 הואפרץ לתודעה העולמית והקלטות שלו החלו להגיע לאזני קהל הג'אז שמחוץ לשיקאגו.
הסאונד הגדול והייחודי שלו, האמירה האישית והסגנון הייחודי ששואב השראה מכל מה שבא לפניו ועדיין מיישיר מבט קדימה הפכו את Anderson לאחד ממוסיקאי הג'אז האהובים והחשובים בזירת הג'אז החופשי, וככזה הוא ייזכר לעד.
השנה היא 1957. לאחר שנים ארוכות של מלחמה ביורוקרטית מקבל Thelonious Monk בחזרה את ה Cabaret Card שלו שנלקח ממנו שש שנים לפני כן בשל האשמת שווא באחזקת סמים. במהלך השנים הארוכות והלא פשוטות הללו הוא לא הופיע בכלל, אבל לא הפסיק לנגן. גם כשהתקווה לחזור ולהופיע נראתה רחוקה הוא המשיך לנגן, להתאמן.
ביולי 1957 מונק מקבל גיג קבוע במועדון ה Five Spot Café בניו יורק. בימים הראשונים הוא מופיע בשלישייה עם Wilbur Ware בבאס ו Shadow Wilson בתופים. לא עובר זמן רב ומצטרף אליהם John Coltrane שאך זה נפרד מחמישיית Miles Davis. ההופעות הראשונות לא משהו. Coltrane מנסה, מתאמץ, אבל משהו שם לא חופשי. לא זורם.
עוברים כמה ימים. בכל ערב הם מנגנים 4-5 סטים ופתאום משהו משתחרר. האנרגיה של Coltrane פוגשת את האנרגיה של Monk. המוסיקה מצליחה להמריא, היא סוחפת ומטלטלת. הלחנים של Monk נשמעים פתאום כל כך נכון. הנגינה הבלתי הגיונית שלו נשמעת כמו הדבר הכי הגיוני והחיבור עם Coltrane נשמע כל כך יפה ונכון. Monk קם מהפסנתר ומתחיל לרקוד לעבר הבר. משאיר את Coltrane על הבמה עם הבאסיסט והמתופף. אחרי רבע שעה הוא חוזר ולוקח את העניינים בחזרה לידיים.
מי שהיו באותם סשנים לא הפסיקו לדבר עליהם גם שנים לאחר מכן. חלקם, כמו המשורר והמחזאי Amiri Barakaמספרים שהיו שם פשוט ערב ערב במשך חמישה חודשים כדי לתפוס עוד קצת מהקסם הזה.
כמה שנים אח"כ, על גבי עטיפת תקליטו המופתי A Love Supreme, יספר Coltrane לעולם שבשנת 1957 קרה לו משהו טוב:
"During the year 1957, I experienced, by the grace of God, a spiritual awakening which was to lead me to a richer, fuller, more productive life. At that time, in gratitude, I humbly asked to be given the means and privilege to make others happy through music."
המפגשים הראשונים
בשנת 1956 הגיע Monk ל Café Bohemiaלשמוע את חמישיית Miles Davis. בסוף הערב הוא היה עד לאחת מהמריבות של Miles והנגנים שלו. ל Miles נמאס מההתמכרות של נגניו להרואין שגרמה להם לאחר כל הזמן ולאבד ריכוז ובסוף אותו ערב הוא פיטר את Philly Joe Jones ואת Coltrane מההרכב הידוע כ The New Miles Davis Quintet, לא לפני שהיכה את Coltrane בפניו. Monk שראה את הדברים מהצד ניגש ל Coltrane ואמר לו שאינו חייב לסבול התנהגות כזו מצד Miles. באותו ערב הבטיח Monk ל Coltraneשכשיתאפשר הדבר הוא יזמין אותו לנגן עמו.
Monk ו Coltrane הכירו אצל Pannonica de Koenigswarter שכולם הכירו כ Nica. היא היתה "ברונית הג'אז". ביתה וליבה תמיד היו פתוחים בפני נגני הג'אז (Charlie Parker, למשל, נפטר אצלה בבית) והם מצדם היו מגיעים אליה כמעט מדי יום לאכול, לשתות, לנגן ולהיפגש עם מוסיקאים אחרים או סתם כדי להעביר את הזמן. באחת הפעמים ניגש Coltrane ל Monk וביקש ממנו שילמד אותו לנגן את Monk’s Mood. הוא נענה בשמחה. Monk לימד אותו את הקטע והם ניגנו אותו ביחד. Monkכל כך אהב את מה שהיה ל Coltrane להגיד עליו שהוא פשוט הודיע ל Orrin Keepnews מ Riverside באחד מהימים שנקבעו להקלטת אלבום הסולו שלו ב Riverside שהוא הזמין את Coltrane ו Wilbur Ware להקליט איתו את Monk's Mood. וכך היה.
הם המשיכו להיפגש די הרבה אחר כך. Coltrane סיפר שהיה מגיע לביתו של Monk, מוציא אותו מהמיטה וביחד הם היו עובדים שעות על גבי שעות. Monkהיה מנגן על הפסנתר את המוסיקה שלו ו Coltrane היה מנסה להבין מה בדיוק קורה שם. הוא סיפר ש Monk היה מאט בשבילו את הקצב, עובר איתו לאט לאט על האקורדים והמעברים "המוזרים" שוב ושוב ומראה לו אילו צלילים אפשר לנגן עליהם.כשהיו קטעים קשים במיוחד, Monk היה מוציא את תיק התווים בו היו כל הלחנים שלו והם היו עובדים מהדף. המפגשים האלה פתחו ל Coltrane משהו בראש. אצל Miles וגם לפני כן הוא היה רגיל לנגן בעקר בלוזים, אבל עם Monk הדברים היו הרבה יותר מורכבים ומסובכים, גם מבחינה הרמונית וגם מבחינה ריתמית. זה לא בא ל Coltrane בקלות, אבל מצד שני – הוא היה מוסיקאי שידע לעבוד קשה יותר מכל מוסיקאי אחר. ואם זה לא היה מספיק מאתגר, אז באותה שנה Coltrane גם נגמל מסמים.
מה- Five Spot Café ל Carnegie Hall
ביולי 1957 Monk קיים, כאמור, את הבטחתו ל Coltrane והזמין אותו לנגן איתו קבוע ב gig ב Five Spot.
הם ניגנו במועדון הקטן במשך חמישה חודשים ערב ערב, ששה ערבים בשבוע, 4-5 סטים בערב. בהתחלה Wilbur Ware ניגן בבאס אבל באחד הערבים, כשהוא פשוט לא הופיע, Monk נאלץ להזעיק מחליף והביא את Ahmed Abdoul Malik במקומו, והוא המשיך לנגן איתם גם בחודשים שאחרי.
Coltrane עבר שם שינוי רציני מאד וסביר להניח שהתקופה שם הפכה אותו ל Coltrane שאנחנו מכירים היום. השעות הארוכות שבילה מדי ערב כנגן כלי נשיפה יחיד ובעצם כנגן הכלי המלודי היחיד על הבמה, שינו את האופן בו ניגן. המוסיקה של Monk הכריחה אותו לעבוד קשה, לחשוב ולהוציא מעצמו דברים שלא יצא לפני כן. הליווי הבלתי צפוי של Monk, משחקי הקצב, ההפתעות – כל אלו חייבו את Coltrane להתעלות על עצמו רק כדי להחזיק מעמד. יש הטוענים שבאותו זמן פיתח את סגנון ה Sheets of Sound הייחודי לו. דבר אחד בטוח – הוא ניגן עם Miles לפני התקופה עם Monk וכמה שבועות אחרי התקופה הזו עם Monk הוא חזר לעבוד עם Miles והקליט עמו את Kind Of Blue. ההבדלים בין ההקלטות הללו בולטים.
על מה שקרה שם ב Five Spot Caféהיינו יכולים רק לפנטז אלמלא Naima, אשתו של Coltrane, היתה דואגת להקליט את אחד הסש'נים אחד ברשמקול ביתי. ההקלטה, שבמשך שנים ארוכות נחשבה לאגדה אורבנית ודבר קיומה היה מוטל בספק, ראתה אור בסופו של דבר בשנת 1993 תחת השםLive at The Five Spot Discovery! בלייבל Blue Note. ההקלטה אמנם באיכות בינונית (Coltrane נשמע רחוק והסאונד של התופים די גרוע) אבל המוסיקה באיכות עילאית.
המתופף שם, אגב, הוא ככל הנראה Roy Haynes אבל אף אחד לא יכול לאשר את זה באופן וודאי. אחרי שיצא הדיסק הסתבר כי ההקלטה רצה מהר מדי, מה שמעלה את הצליל בחצי טון והדבר תוקן לאחר מכן בקופסא של מכלול ההקלטות של Monk ב Blue Note.
אבל כאן לא נגמר הסיפור. לפני כחמש שנים יושב בחור יהודי בשם Larry Appelbaumבספריית הקונגרס ועוסק במיון הקלטות. הוא מוצא סליל הקלטה ישן של קונצרט ששודר ברדיו Voice Of America שכתוב עליו T. Monk. הוא מקשיב ולא מאמין למשמע אזניו. יכול להיות שהוא באמת שומע את מה שהוא שומע ? Monk עם Coltrane ? לא. אין סיכוי. הרי חוקרי הג'אז נברו כבר בכל פינה אפשרית בחיפוש אחר הקלטות של השניים. אבל אוזניו אינן מטעות אותו. יש לו ביד שני סטים מערב התרמה שנערך ב Carnegie Hall בהשתתפות הרביעייה של Monk עם Coltrane, Abdoul Malik בבאס ו Shadow Wilson בתופים. האיכות – פנטסטית. הביצוע – מושלם.
כל כך רבה היתה ההתרגשות עם גילוי ההקלטה שב Blue Noteגויסו ששה כותבי Liner Notesלמשימת כתיבת המלל שילווה את הדיסק החשוב הזה. אבן דרך בתולדות הג'אז ופנינה נדירה למעריצי Monk ו Coltrane.
שתי ההקלטות החיות הללו מצטרפות ליבול האולפני של Monk ו Coltrane שלמרבה הצער גם הוא דל למדי בשל העובדה ש Monk היה חתום ב Riverside ואילו Coltrane היה חתום בלייבל המתחרה Prestige. רוב הקלטות האולפן יצאו בשנת 1961 באלבום Theloinious Monk with John Coltrane בלייבל JazzLandשמאחד הקלטות מכמה סשנים ובנוסף קיים גם האלבום Monk's Music בו משתתפים לצד Coltrane גם Coleman Hawkins, Gigi Gryce באלט, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים. בשנת 2006, לאחר ש Blue Note הוציאה את ההופעה ב Carnegie Hall, ערכו ב Riverside שני דיסקים המכילים את כל החומר האולפני (כולל false starts וכו'( שהותירו Monk ו Coltrane תחת השם: The Complete 1957 Riverside Recordings.
לסיכום
אם עוד לא נחשפתם למוסיקה הזו, יש שלושה אלבומים שאתם חייבים לרכוש:
1. Thelonious monk with John Coltrane at Carnegie Hall(Blue Note)
2. Monk's Music(במקור ב Riverside, היום ב concord Records)
3. Monk and Coltrane(במקור ב JazzLand, היום ב concord Records)