ברק וייס כותב על דייויד מארי - חלק שני

להלן חלקה השני של סקירתו של ברק וייס על המוסיקה של .David Murray את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

חלק שני: 1980-1987: הרכבים גדולים ופסנתרים

חלק שני ובו יסופר על השנים 1980-1987 בהם מארי החל לעבוד עם הרכבים גדולים, וכן החל לעבוד עם פסנתרנים. בשנים הללו מארי הדגיש יותר את העיבודים וההלחנה. בד בבד עם שינויים אלה, דייויד מארי חתם לראשונה חוזה ארוך טווח עם לייבל איטלקי) .בינתיים,
בחזית ה WSQ הרביעייה עברה תהליך של התמרכזות וקריצה לקהל הרחב ע``י הקלטת אלבומי קונצפט, זאת במקביל לחתימת ה WSQ עם לייבל אמריקאי ממוסד).

שנת 1978 הייתה השנה בה הביג בנד של דייויד מארי הופיע בהופעת בכורה. שנה מאוחר יותר – בשנת 1979 – הציג לראשונה את האוקטט שהקים. בשני ההרכבים הגדולים היה פסנתרן. אלה הם שני ציוני דרך חשובים בהתפתחות של מארי: ההקלטות על ההרכבים הגדולים שלו, שליוו אותו החל מאותה עת ועד היום, ושיתופי הפעולה שלו עם פסנתרנים. החל מאותה העת החל מארי לשלב ברוב הרכביו פסנתרנים - לרוב את ג`ון היקס ומאוחר יותר גם את דייב בארל. בהרכבים קטנים אחרים שילב מארי לעיתים את הגיטרה של ג`יימס ``בלאד`` אלמר ככלי ההרמוני.

הקלטת האוקטט הראשונה הייתה בשנת 1980, באלבום Ming. מעט קודם לכן חתם מארי בפעם הראשונה בחייו, חוזה ארוך טווח בלייבל. היה זה הלייבל האיטלקי Black Saint, בו הקליט בעבר הן תחת שמו והן עם ה WSQ . בשנת 1984 יצא אלבום הביג בנד הראשון של מארי בבלאק סיינט - Live At Sweet Basil.

בתקופה הזו דיוויד מארי הרבה להקליט ולהופיע עם הרכביו הגדולים – האוקטט והביג בנד. הרוב המוחלט של המוסיקה שמארי ניגן באותה התקופה היא מפרי עטו. הרבה פעמים עיבודים חדשים משלו למוסיקה אותה ניגן והקליט בשנות ה-70 בהרכבים הקטנים ללא הפסנתר.

בנוסף להקלטותיו כמנהיג, מארי הקליט באותה העת מספר אלבומי דואטים עם פסנתרנים – ג`ון היקס (Sketches of Tokyo, 1985) ורנדי ווסטון (The Healers, 1987). החל מאותה העת, הפכו הקלטות הדואטים שלו עם פסנתרנים לאלמנט חשוב ביצירתו של מארי.

בשנת 1986 המוסיקה של WSQ עברה שינוי משמעותי: ממוסיקה קשה יחסית לעיכול שהולחנה ע``י חבריה ובעיקר ע``י ג`וליוס המפיל, הפכו האלבומים לאלבומי קונצפט הניתנים לעיכול קל יותר בציבור. במקביל, חתמו ה WSQ על חוזה על הלייבל הגדול יחסית והאמריקאי – Elektra. אלבומי הקונצפט של ה- WSQ היו אלבום של אלינגטון (Plays Duke Ellington, 1986), בלדות וריקודים (Dances and Ballads, 1987) אר אנ' בי (Rhythm and Blues, 1988) . אין לדעת מה הביא למה: הרצון להגיע למיינסטרים יחסי מצד חברי ה WSQ שגרם להתמתנות הנגינה ולחתימה בלייבל מיינסטרימי המופץ בצורה סדירה באמריקה, או שמא להיפך – החתימה ב- Elektra המיינסטרימית, שאילצה אותם למכור את המוסיקה שלהם בקונצפטים יותר נגישים. סביר להניח ששתי האפשרויות נכונות באותה המידה.

בשנת 1987 חתם מארי חוזה ארוך טווח בלייבל היפאני DIW, תחילתה של תקופה חדשה בשבילו.

הקלטות מומלצות (יאיר שפיגל):

השמינייה:

David Murray Octet – Ming (Black Saint, 1980)

David Murray Octet – New Life (Black Saint, 1986)

ביג בנד:

David Murray Big Band – Live at Sweet Basil, Vol. 1 and 2 (Black Saint, 1985)

רביעייה:

David Murray Quartet – Morning Song (Balck Saint, 1984)

דואטים:

Sketches Of Tokyo (with John Hicks) (DIW, 1982)

The Healers (with Randy Weston) (Black Saint, 1987)

Amos Hoffman - New Middle East

את עמוס הופמן אני מניח שלא צריך להכיר לכם. או אולי כן ? אם אתם קוראים את הבלוג הזה סימן שאתם לפחות קצת בעניין של ג'אז ועמוס הופמן הוא דמות ותיקה ומוכרת בעולם הג'אז הישראלי. מצד שני, הופמן הוא לא טיפוס שדוחף את עצמו כך שיכול להיות ששמעתם אותו מנגן פה ושם אבל לא ממש טרחתם לברר מי הוא האיש המוכשר הזה על הגיטרה והעוּד.

עמוס הופמן, בן 40, מנגן גיטרה מאז היה בן 6. בגיל 10 אביו הביא לו עוּד. שיהיה. "עד היום", אומר עמוס, "לא ברור לי מה עבר לו בראש". אבל מסתבר שהוא ידע מה הוא עושה. לצד הנגינה המקצועית בגיטרה השתעשע הופמן בעוּד להנאתו, מה שעתיד היה להתברר כשעשוע רציני מאד.

כיום תפס העוד את המקום הראוי לו ומשמש את הופמן לצד הגיטרה בהרכבים השונים בהם הוא מנגן ובכלל זאת בהרכב של אבישי כהן (הבאסיסיט), אשר הקליט לא מזמן את התקליט Aurora בלייבל Blue Note ומופיע כיום ברחבי העולם.

הופמן, העוד והגיטרה רואים עולם עם המוסיקה של אבישי כהן

"העוד והגיטרה הן חיות אחרות לגמרי. פשוט שני כלים שונים", מסביר עמוס, "גם הג'אז והמוסיקה הערבית שונים מאד זה מזה, כמעט הפוכים. ודווקא השילוב הזה ביניהם מייצר איזה קסם". בעוד ההרמוניה בג'אז היא חלק חשוב מאד ואפילו עיקרי, הרי שבמוסיקה הערבית ההרמוניה היא מאד בשוליים והדגש מושם על המלודיה ועל המקצב. גישות שונות לחלוטין."

במהלך השנים האחרונות הצליח עמוס הופמן לייצר שילוב ייחודי בין שני העולמות הללו ואת התהליך אפשר לשמוע לאורך ארבעת האלבומים שהקליט תחת שמו עד היום.

האלבום הראשון, The Dreamer, (יצא בלייבל FreshSound, New Talent) הוקלט בשנת 1999 והוא אלבום ג'אזי למהדרין. מנגנים בו אבישי כהן בבאס, Jorge Rossy בתופים ו- Duane Eubanks המעולה בחצוצרה. הופמן מנגן בו גיטרה לכל אורכו ולמעשה הוא האלבום היוצא דופן מכל האלבומים שהקליט הופמן עד כה, מכיוון שאי אפשר לשמוע בו ולו ברמז את התפנית המוסיקלית שהופמן עומד לקחת באלבומים הבאים.

האלבום השני, "נעמה" (על שם בתו של הופמן) (יצא בלייבל Magda) מכיל מוסיקה שהלחין הופמן בסגנון ערבי מסורתי. כמו שהופמן עצמו הגדיר – זה משהו אחר לגמרי. באלבום הזה הופמן הולך עד הסוף עם הכיוון הערבי, גם בלחנים וגם באופן הביצוע, והתוצאה– מענגת ומאד אמינה, אם כי למי שאינו מורגל במוסיקה ערבית ודאי שנדרש זמן להתרגל. מלכתחילה הכוונה היתה לשמור על הרכב נגנים מסורתי (עוד, כלי הקשה וכינור) אולם במהלך העבודה הרגיש הופמן שמשהו חסר לו בצליל של ההרכב וצירף גם באס להרכב. באלבום הזה מנגנים לצדו של הופמן יהושע לויט בחליל ניי, איהאב נימר בכינור, עומר אביטל בבאס, תומר צור בכלי הקשה ורע בר-נס בכלי הקשה ומרימבה. (על הופעתם המשותפת של הופמן ובר-נס כתבתי כאן בעבר).

באלבום השלישי, Evolutuion (בלייבל RazDaz , 2008) שוב מנגן הופמן בעוד (עם נגיעות קטנות בגיטרה) אבל הפעם נראה שהוא מתחיל לשוב למחוזות הג'אז ולרקוח את התבשיל המיוחד שלו. מנגנים כאן אבישי כהן בבאס ופסנתר, אילן סאלם בחליל ואילן קצ'קה בכלי הקשה. לצד קטעים בעלי תחושה ערבית חזקה (כמו Enayim הפותח את הדיסק ו Takasin Bayati) ישנם קטעים בעלי ניחוח ג'אזי חזק (כדוגמת Exploration, Hamsa, Miss T היפהפה ו Sweet Eden). אגב, אם שילוב המילים "עוד" ו"ג'אז" גורם לכם לדמיין את Anouar Brahem וההקלטות שלו ב ECM, אז תדעו שזה לא נשמע דומה. כמו תמיד בעניינים האלה: "טוב משמע אזניים..."

ההרכב שהקליט את Evolution התקיים למעשה רק באולפן ובמעבר מהאולפן להופעות בחוץ השתנה מעט ההרכב: גלעד אברו החליף את אבישי כהן והמתופף הצעיר (והמוכשר כשד) אמיר ברסלר הצטרף להרכב. ההרכב החדש הופיע לא מעט ולמעשה החומר לאלבום הרביעי נוצר תוך כדי עבודה עם ההרכב.

באלבום הרביעי, Carving (בלייבל RazDaz , 2010), חוזר הופמן סוף סוף להקליט עם הגיטרה ומחלק את הקטעים בין הגיטרה והעוד, בין הג'אז והערבי והשילוב הכל כך יפה שהצליח למצוא ביניהם. הלחנים של הופמן מורכבים, מפתיעים ופתלתלים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. הם מגוונים מאד אך שומרים על רמה אחידה גבוהה ומשתבחים באזני עם כל האזנה נוספת. כל כך כיף לשמוע אותו חוזר לפרוט בלדות ובלוזים על הגיטרה כמו שרק הוא יודע וגם נותן בראש (בגיטרה ובעוד) בקטעים הקצביים יותר. בהאלבום נשמע מאד זורם מבחינת תחושת הנגינה וניכר שהמוסיקאים נהנו לנגן אותו. אילן סאלם מנגן כאן נהדר וכמיטב המוסרת הערבית סאלם והופמן מנגנים כמה אוניסונים (אוניסון = נגינת אותה המלודיה בדיוק וביחד בידי כמה כלים) וכשדרכיהם נפרדות בסופם וכל אחד לוקח את הכיוון שלו אתה פשוט עף... חלק גדול מכך יש לזקוף לזכות העובדה שההרכב הינו הרכב שעובד ביחד תקופה ארוכה והמוסיקה שהקליטו אינה חדשה להם. עוד משהו שהוא בבחינת בונוס עבורי: הסאונד של האלבום הזה נפלא.

המסע הזה מהג'אז למוסיקה הערבית ובחזרה לג'אז לקח אפוא להופמן שלושה אלבומים וכמעט עשור, אבל המטען המוסיקלי והתרבותי שהביא עמו מהמסע לא יסולא בפז.

באלבום מנגנים: עמוס הופמן, אילן סאלם בחליל, גלעד אברו בבאס, אילן קצ'קה בכלי הקשה, אמיר ברסלר בתופים ובנוסף משתתפים (בהופעות אורח מצויינות) גם אבישי כהן, שי מאסטרו ואיתמר דוארי.

בהופעות מנגן הופמן בעו­ּד מוגבר (חשמלי) שבנה בעצמו. כששאלתי מה היה עושה אלמלא היה מוסיקאי – תשובתו היתה נחרצת: נגר. ההתעסקות בעץ היא אהבה גדולה שלו וגם, כך מסתבר, כשרון. זה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את הייחוס המשפחתי שלו כבנו של משה הופמן, הפסל והצייר הירושלמי. הופמן נותן לאביו את הקרדיט על שפיתח בו את היצירתיות והאהבה למוסיקה. "השעות הארוכות בהן התבוננתי בו יוצר לימדו אותי ליצור בסבלנות" הוא אומר ובתמונת העטיפה של האלבום אף מופיעה עבודת תגליף של אביו. (תמונות התגליפים המופיעים בפוסט זה אף הם מיצירותיו של משה הופמן)

הופמן אינו רואה עצמו כאמן בעל אמירה אמנותית ופילוסופית עמוקה. הוא מעיד על עצמו כי התחיל כנגן רחוב ומבחינתו אין באמת הבדל בין הופעה במדרחוב באמסטרדם ובין הופעה בפני אלפי צופים באולם תיאטרון בגרמניה. אבל גם אם הופמן מתעניין רק במוסיקה ולא באמירה פוליטית, המוסיקה שלו נושאת עמה מסר אמיתי של דו-קיום ומבלי להיות טרחן פוליטי הוא מוכיח שהמרחק המוסיקלי בינינו ובין שכנינו קצר משנדמה.

בעשר השנים האחרונות לימד הופמן ללא הפסקה. תלמידים רבים עברו אצלו והוא מלא הערכה לכשרונות הצעירים הרבים שצמחו וצומחים כאן בכמות חסרת פרופרציה לגודלנו היחסי, וברמה המוסיקלית הגבוהה ביותר. עם זאת, בשנה האחרונה כבר יש לו פחות זמן ללמד מכיוון שהוא מרבה להופיע בחו"ל עם ההרכב של אבישי כהן.

עמוס הופמן הוא אורח קבוע בפסטיבל הג'אז באילת והופיע כבר בכמה וכמה פסטיבלים. בשנה שעברה הופיע עם ההרכב שהקליט את Carving ואילו בפסטיבל הג'אז באילת שיערך בסוף אוגוסט 2010 יופיע עמוס הופמן עם ההרכב הזה (בתוספת ניתאי הרשקוביץ בפסנתר וללא אילן קצ'קה) והפעם המוסיקה שתנוגן תהיה פרי עטו של החלילן הוותיק אילן סאלם, מתוך אלבום חדש.

לאתר של עמוס הופמן (ניתן לשמוע שם קטעים שלמים מכל אלבומיו) --> קליק

Joe Henderson - Live 1977

אתמול סגרתי את הלילה עם ההופעה המצויינת הזו של Joe Henderson משנת 1977 (ככל הנראה), וחשבתי לעצמי שגם לכם מגיע.

לצדו של Henderson מנגנים Steve Erquiaga בגיטרה, Ratzo Harris בבאס ו Mike Hyman בתופים.

שבת שלום :)

* לא לשכוח להפסיק את הנגן משמאל למעלה שמנגן את הפלייליסט הרגיל של הבלוג.

ברק ויס כותב על דייויד מארי - חלק ראשון

ברק ויס, מנהל פורום הג'אז של פליטי נענע, נענה בשמחה לבקשתי לפרסם כאן את ארבעת חלקי הסקירה המקיפה והמצוינת שלו אודות David Murray. מארי המוכשר והמוחצן היה מאז ומתמיד דמות קונטרוורסאלית אשר צבר במשך השנים הן מעריצים והן מבקרים רבים. על דבר אחד אין ויכוח – הוא אחד האמנים המוקלטים ביותר בג'אז (מעל ל- 300 אלבומים) וזה כבר הרבה הרבה יותר מדי אפילו למעריציו השרופים.

עם זאת בין שלל הקלטותיו מהתקופות השונות מצויות פנינים לא מעטות והסקירה של ברק תנסה לעשות קצת סדר בים ההקלטות. אז מבלי הקדמות נוספות - הרי לפניכם החלק הראשון, ושוב – תודה רבה לברק.

חלק ראשון: שנות השבעים - מהקולג` לניו יורק

חלק ראשון ובו יסופר על שורשיו המוסיקליים של דייויד מארי, ועל המעבר שעשה בשנות השבעים מהקולג` בחוף המערבי ומה- Black Arts Movement לסצינת הלופטים האוונגרדיסטית של ניו יורק ולפסטיבלים באירופה.

איפיונים מרכזיים בתקופה הזו אצל דייויד מארי: מוסיקה אוונגרדית חסרת מעצורים עם דגש על הנגינה ואלתורים קולקטיביים. הרכבים קטנים ללא פסנתר והקלטות חד פעמיות בלייבלים קטנים ועצמאיים.

דייויד מארי גדל בבית נוצרי מאמין שהיה גם בית מוסיקלי. הוריו ניגנו על גיטרה ופסנתר בכנסייה. דייויד הצעיר שר גם הוא בכנסייה – גוספלים והמנונים דתיים, כמובן. הוא התחיל ללמוד לנגן על סקסופון אלט עוד בהיותו בבתי``ס יסודי. בגיל 13 כבר ניגן בהרכבים מקומיים של אר אנ בי ורוק. בתיכון הוא נחשף לראשונה לג`אז, וכששמע את סוני רולינס – הוא עבר לנגן בטנור.

מארי הלך ללמוד בקולג' פּומונה – קולג 'לאומנויות ממזרח ללוס אנג'לס. הימים היו ימי פעילות הפנתרים השחורים ותנועת ה .Black Power הזרוע האומנותית של תנועת הכח השחור כונתה ,Black Arts Movement ששמה לה למטרה התמקדות ב``אומנויות השחורות`` כמורשת התרבותית של השחורים בארה"ב. שני תתי ענפים מפורסמים של תנועת האומנות השחורה הם ה AACM בשיקגו וה BAG בניו אורלינס. את מארי לימדו בפּונומה החצוצרן בובי בראדפורד וסטנלי קראוץ.'

מקורותיו התרבותיים הללו של מארי – הגוספל והאר אנ' בי שספג מהבית, והג'אז האומנותי שבמרכזו השורשים האפריקאים שספג בקולג' - יהיו עמודי התווך של המוסיקה של דייויד מארי בהמשך דרכו. ההשפעות אלה לא יהיו בולטות מייד ויהפכו משמעותיות יותר ויותר עד לשיא התקופה השלישית בחייו המוסיקליים: 1988-1995.

בגיל 20 עבר מארי לניו יורק והשתלב במהירות בסצינת הלופטים ("סצינת הלופטים" היה הכינוי שדבק בתקופה מרתקת של ג`אז אוונגארדי ונסיוני, שובר מוסכמות ובוחן גבולות, שנוגן ע"י מוסיקאים צעירים שהתקבצו מכל רחבי ארה"ב לניו יורק של שנות ה-70. יחד הם ניגנו בלופטים שונים במנהטן, ובמיוחד בלופט של סם ריברס. המוסיקה של סצינת הלופטים שואבת מההישגים וההתקדמות של הג`אז החופשי של שנות ה-60, אך יוצרת דבר חדש ומעודכן יותר, השואב השראתו במידה רבה מהתנועות השחורות ומחבר בין מסורת ושורשים אפרו-אמריקאים, אלתור קולקטיבי לאוונגארד רענן ומרדני. כל זאת התרחש מחוץ לאור הזרקורים, כמעט ללא הקלטות בעת בה הפיוז,ן מלך בכיפת הג,אז ללא עוררין ).

המוסיקה של דייויד מארי בשנות ה-70, סצינת הלופטים, היא מוסיקה טיפוסית לתקופה הזו: מוסיקה רעננה, מרדנית, מחפשת אתגרים. דגש יתר על אלתורים קולקטיביים וחקירה אינטנסיבית של כלי הנגינה שלו כמכונה ליצירת סאונד, ופחות הכרה ובחינה לעומק את הסאונד הייחודי והעשיר של הטנור סקסופון. רוב הרכביו של מארי בתקופה זו הם ללא פסנתר או כלי הרמוני אחר. מארי ניגן בהרכבים קטנים, לרוב טריו או קוורטט – אך לעולם לא בהרכבים גדולים יותר מקווינטט.

במקרים רבים המתופף של מארי היה לא אחר ממורו ורבו סטנלי קראוץ', שמיהר להכריז עליו כ"תקווה השחורה הגדולה" וכגאון מוסיקלי. כיאה לצעיר מרדן העושה מוסיקה ללא כל מגבלות וללא כל התפשרות, האלבומים של מארי יצאו בלייבלים קטנים ועצמאיים, חלקם אירופאיים. מארי לא חתם חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. בתקופה הזו הקליט כסולן לפחות 18 אלבומים ב-11 לייבלים קטנים.

(הבהרה: כשאני מציין שמדובר בלייבלים אירופאים ו/או לייבלים אמריקאיים עצמאיים, המשמעות היא גם אומנותית - חופש אומנותי ליוצרים בהם, וגם מסחרית - הלייבלים הללו לא הופצו בצורה מסודרת בארה"ב ולכן שמו של מארי היה מוכר הרבה יותר באירופה מאשר בארה"ב וכמובן - הוא מכר הרבה פחות אלבומים משהיה יכול למכור בלייבלים אמריקאים גדולים וממוסדים).

בשנים הללו מארי חבר לשלושה סקסופוניסטים בוגרי ה BAG של ניו אורלינס – ג`וליוס המפיל, המייט בלואיט ואוליבר לייק. מארי הכיר את השלושה בסשנים הארוכים בלופט של סם ריברס, והחיבור היה מיידי. הארבעה – שכולם היו שותפי לאידאולוגיה של ה Black Arts Movement וראו עין בעין את תפיסת המוסיקה, הג`אז והחברה – מיהרו לשתף פעולה. בשנת 1976 הם הקימו הרכב שהיה מהפכני באותה העת – ארבעה סקסופונים, וקראו לעצמם (אחרי שנאלצו לוותר על שמם המקורי New York Saxophone Quartet ) בשם World Saxophone Quartet .

ה- WSQ הקליטו בשנות ה-70 חמישה אלבומים ב-5 לייבלים עצמאיים שונים, רובם אירופאיים. המוסיקה שלהם התבססה על לחנים ובמיוחד על העיבודים של ג`וליוס המפּיל.

לסיכום: שנות ה-70 היו שנות הנגינה המרדנית וחסרת המעצורים של דייויד מארי. שנות בחינת גבולות המוסיקה. בשנים הללו מארי ניגן ג`אז חופשי שלא ניכרו בו במיוחד שורשיו המוסיקליים שהביא מהבית והאסתטיקה האפריקאית התבטאה בצורה מרומזת. ההרכבים היו לרוב חסרי כלי הרמוני לחופשיות יתרה. מארי הקליט בלייבלים עצאיים וקטנים, בלא לחתום חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. הדגש בשנים הללו היה על הנגינה ולא על עיבודים.

המלצות להאזנה מתקופה זו:

Flowers for Albert, India Navigation, 1976

Last of the Hipman, Red (also DIW), 1978

(עם ג`וני ``מביזו`` דיאני - עוד עליו ועל השפעתו בפרק השלישי)

3D Family, Hat Hut, 1978
כל האלבומים הוקלטו בהופעות חיות

אלבומי WSQ מומלצים מאותה התקופה:

Point of no return, Moers Music, 1977
Steppin` With, Black Saint, 1978

קישור לדיסקוגרפיה 1975-1979

לחץ כאן לחלקה השני של הסקירה

Fred Anderson - R.I.P

ב24 - ביוני 2010 הלך לעולמו הסקסופוניסט Fred Anderson אחד מענקי ה Free Jazz, ממייסדי ה AACM (Association for the Advancement Of Creative Musicians) ובעליו של מועדון ה Velvet Lounge בשיקאגו. מי שכונה ה"חוליה החסרה" בין המוסיקה המאוחרת של Coltrane למוסיקת ה Free המודרנית.

רוב חייו היה Fred Anderson מוסיקאי ששמו היה מוכר רק למתי מעט, בעיקר באיזור שיקאגו. הוא מיעט להקליט ומיעט להופיע. אולם בשנות ה- 90 הוא פרץ לתודעה העולמית והקלטות שלו החלו להגיע לאזני קהל הג'אז שמחוץ לשיקאגו.

הסאונד הגדול והייחודי שלו, האמירה האישית והסגנון הייחודי ששואב השראה מכל מה שבא לפניו ועדיין מיישיר מבט קדימה הפכו את Anderson לאחד ממוסיקאי הג'אז האהובים והחשובים בזירת הג'אז החופשי, וככזה הוא ייזכר לעד.

Fred Anderson at the Velvet Lounge

Monk and Coltrane - 1957

לכבוד הפוסט הזה יצרתי רשימת השמעה שמוקדשת למונק וקולטריין.
כדי להנות ממנה יש לכבות את הרשימה הרגילה בנגן שמשמאל למעלה ולהפעיל את זו

השנה היא 1957. לאחר שנים ארוכות של מלחמה ביורוקרטית מקבל Thelonious Monk בחזרה את ה Cabaret Card שלו שנלקח ממנו שש שנים לפני כן בשל האשמת שווא באחזקת סמים. במהלך השנים הארוכות והלא פשוטות הללו הוא לא הופיע בכלל, אבל לא הפסיק לנגן. גם כשהתקווה לחזור ולהופיע נראתה רחוקה הוא המשיך לנגן, להתאמן.

ביולי 1957 מונק מקבל גיג קבוע במועדון ה Five Spot Café בניו יורק. בימים הראשונים הוא מופיע בשלישייה עם Wilbur Ware בבאס ו Shadow Wilson בתופים. לא עובר זמן רב ומצטרף אליהם John Coltrane שאך זה נפרד מחמישיית Miles Davis. ההופעות הראשונות לא משהו. Coltrane מנסה, מתאמץ, אבל משהו שם לא חופשי. לא זורם.

עוברים כמה ימים. בכל ערב הם מנגנים 4-5 סטים ופתאום משהו משתחרר. האנרגיה של Coltrane פוגשת את האנרגיה של Monk. המוסיקה מצליחה להמריא, היא סוחפת ומטלטלת. הלחנים של Monk נשמעים פתאום כל כך נכון. הנגינה הבלתי הגיונית שלו נשמעת כמו הדבר הכי הגיוני והחיבור עם Coltrane נשמע כל כך יפה ונכון. Monk קם מהפסנתר ומתחיל לרקוד לעבר הבר. משאיר את Coltrane על הבמה עם הבאסיסט והמתופף. אחרי רבע שעה הוא חוזר ולוקח את העניינים בחזרה לידיים.

מי שהיו באותם סשנים לא הפסיקו לדבר עליהם גם שנים לאחר מכן. חלקם, כמו המשורר והמחזאי Amiri Baraka מספרים שהיו שם פשוט ערב ערב במשך חמישה חודשים כדי לתפוס עוד קצת מהקסם הזה.

כמה שנים אח"כ, על גבי עטיפת תקליטו המופתי A Love Supreme, יספר Coltrane לעולם שבשנת 1957 קרה לו משהו טוב:

"During the year 1957, I experienced, by the grace of God, a spiritual awakening which was to lead me to a richer, fuller, more productive life. At that time, in gratitude, I humbly asked to be given the means and privilege to make others happy through music."

המפגשים הראשונים

בשנת 1956 הגיע Monk ל Café Bohemia לשמוע את חמישיית Miles Davis. בסוף הערב הוא היה עד לאחת מהמריבות של Miles והנגנים שלו. ל Miles נמאס מההתמכרות של נגניו להרואין שגרמה להם לאחר כל הזמן ולאבד ריכוז ובסוף אותו ערב הוא פיטר את Philly Joe Jones ואת Coltrane מההרכב הידוע כ The New Miles Davis Quintet, לא לפני שהיכה את Coltrane בפניו. Monk שראה את הדברים מהצד ניגש ל Coltrane ואמר לו שאינו חייב לסבול התנהגות כזו מצד Miles. באותו ערב הבטיח Monk ל Coltrane שכשיתאפשר הדבר הוא יזמין אותו לנגן עמו.

Monk ו Coltrane הכירו אצל Pannonica de Koenigswarter שכולם הכירו כ Nica. היא היתה "ברונית הג'אז". ביתה וליבה תמיד היו פתוחים בפני נגני הג'אז (Charlie Parker, למשל, נפטר אצלה בבית) והם מצדם היו מגיעים אליה כמעט מדי יום לאכול, לשתות, לנגן ולהיפגש עם מוסיקאים אחרים או סתם כדי להעביר את הזמן. באחת הפעמים ניגש Coltrane ל Monk וביקש ממנו שילמד אותו לנגן את Monk’s Mood. הוא נענה בשמחה. Monk לימד אותו את הקטע והם ניגנו אותו ביחד. Monk כל כך אהב את מה שהיה ל Coltrane להגיד עליו שהוא פשוט הודיע ל Orrin Keepnews מ Riverside באחד מהימים שנקבעו להקלטת אלבום הסולו שלו ב Riverside שהוא הזמין את Coltrane ו Wilbur Ware להקליט איתו את Monk's Mood. וכך היה.

הם המשיכו להיפגש די הרבה אחר כך. Coltrane סיפר שהיה מגיע לביתו של Monk, מוציא אותו מהמיטה וביחד הם היו עובדים שעות על גבי שעות. Monk היה מנגן על הפסנתר את המוסיקה שלו ו Coltrane היה מנסה להבין מה בדיוק קורה שם. הוא סיפר ש Monk היה מאט בשבילו את הקצב, עובר איתו לאט לאט על האקורדים והמעברים "המוזרים" שוב ושוב ומראה לו אילו צלילים אפשר לנגן עליהם. כשהיו קטעים קשים במיוחד, Monk היה מוציא את תיק התווים בו היו כל הלחנים שלו והם היו עובדים מהדף. המפגשים האלה פתחו ל Coltrane משהו בראש. אצל Miles וגם לפני כן הוא היה רגיל לנגן בעקר בלוזים, אבל עם Monk הדברים היו הרבה יותר מורכבים ומסובכים, גם מבחינה הרמונית וגם מבחינה ריתמית. זה לא בא ל Coltrane בקלות, אבל מצד שני – הוא היה מוסיקאי שידע לעבוד קשה יותר מכל מוסיקאי אחר. ואם זה לא היה מספיק מאתגר, אז באותה שנה Coltrane גם נגמל מסמים.

מה- Five Spot Café ל Carnegie Hall

ביולי 1957 Monk קיים, כאמור, את הבטחתו ל Coltrane והזמין אותו לנגן איתו קבוע ב gig ב Five Spot.

הם ניגנו במועדון הקטן במשך חמישה חודשים ערב ערב, ששה ערבים בשבוע, 4-5 סטים בערב. בהתחלה Wilbur Ware ניגן בבאס אבל באחד הערבים, כשהוא פשוט לא הופיע, Monk נאלץ להזעיק מחליף והביא את Ahmed Abdoul Malik במקומו, והוא המשיך לנגן איתם גם בחודשים שאחרי.

Coltrane עבר שם שינוי רציני מאד וסביר להניח שהתקופה שם הפכה אותו ל Coltrane שאנחנו מכירים היום. השעות הארוכות שבילה מדי ערב כנגן כלי נשיפה יחיד ובעצם כנגן הכלי המלודי היחיד על הבמה, שינו את האופן בו ניגן. המוסיקה של Monk הכריחה אותו לעבוד קשה, לחשוב ולהוציא מעצמו דברים שלא יצא לפני כן. הליווי הבלתי צפוי של Monk, משחקי הקצב, ההפתעות – כל אלו חייבו את Coltrane להתעלות על עצמו רק כדי להחזיק מעמד. יש הטוענים שבאותו זמן פיתח את סגנון ה Sheets of Sound הייחודי לו. דבר אחד בטוח – הוא ניגן עם Miles לפני התקופה עם Monk וכמה שבועות אחרי התקופה הזו עם Monk הוא חזר לעבוד עם Miles והקליט עמו את Kind Of Blue. ההבדלים בין ההקלטות הללו בולטים.

על מה שקרה שם ב Five Spot Café היינו יכולים רק לפנטז אלמלא Naima, אשתו של Coltrane, היתה דואגת להקליט את אחד הסש'נים אחד ברשמקול ביתי. ההקלטה, שבמשך שנים ארוכות נחשבה לאגדה אורבנית ודבר קיומה היה מוטל בספק, ראתה אור בסופו של דבר בשנת 1993 תחת השםLive at The Five Spot Discovery! בלייבל Blue Note. ההקלטה אמנם באיכות בינונית (Coltrane נשמע רחוק והסאונד של התופים די גרוע) אבל המוסיקה באיכות עילאית.

המתופף שם, אגב, הוא ככל הנראה Roy Haynes אבל אף אחד לא יכול לאשר את זה באופן וודאי. אחרי שיצא הדיסק הסתבר כי ההקלטה רצה מהר מדי, מה שמעלה את הצליל בחצי טון והדבר תוקן לאחר מכן בקופסא של מכלול ההקלטות של Monk ב Blue Note.

אבל כאן לא נגמר הסיפור. לפני כחמש שנים יושב בחור יהודי בשם Larry Appelbaum בספריית הקונגרס ועוסק במיון הקלטות. הוא מוצא סליל הקלטה ישן של קונצרט ששודר ברדיו Voice Of America שכתוב עליו T. Monk. הוא מקשיב ולא מאמין למשמע אזניו. יכול להיות שהוא באמת שומע את מה שהוא שומע ? Monk עם Coltrane ? לא. אין סיכוי. הרי חוקרי הג'אז נברו כבר בכל פינה אפשרית בחיפוש אחר הקלטות של השניים. אבל אוזניו אינן מטעות אותו. יש לו ביד שני סטים מערב התרמה שנערך ב Carnegie Hall בהשתתפות הרביעייה של Monk עם Coltrane, Abdoul Malik בבאס ו Shadow Wilson בתופים. האיכות – פנטסטית. הביצוע – מושלם.

כל כך רבה היתה ההתרגשות עם גילוי ההקלטה שב Blue Note גויסו ששה כותבי Liner Notes למשימת כתיבת המלל שילווה את הדיסק החשוב הזה. אבן דרך בתולדות הג'אז ופנינה נדירה למעריצי Monk ו Coltrane.

שתי ההקלטות החיות הללו מצטרפות ליבול האולפני של Monk ו Coltrane שלמרבה הצער גם הוא דל למדי בשל העובדה ש Monk היה חתום ב Riverside ואילו Coltrane היה חתום בלייבל המתחרה Prestige. רוב הקלטות האולפן יצאו בשנת 1961 באלבום Theloinious Monk with John Coltrane בלייבל JazzLand שמאחד הקלטות מכמה סשנים ובנוסף קיים גם האלבום Monk's Music בו משתתפים לצד Coltrane גם Coleman Hawkins, Gigi Gryce באלט, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים. בשנת 2006, לאחר ש Blue Note הוציאה את ההופעה ב Carnegie Hall, ערכו ב Riverside שני דיסקים המכילים את כל החומר האולפני (כולל false starts וכו'( שהותירו Monk ו Coltrane תחת השם: The Complete 1957 Riverside Recordings.

לסיכום

אם עוד לא נחשפתם למוסיקה הזו, יש שלושה אלבומים שאתם חייבים לרכוש:

1. Thelonious monk with John Coltrane at Carnegie Hall (Blue Note)

2. Monk's Music (במקור ב Riverside, היום ב concord Records)

3. Monk and Coltrane (במקור ב JazzLand, היום ב concord Records)