לקראת פסטיבל הג'אז ה-24 באילת, שייערך השנה בין ה-23 ל-26 באוגוסט, פורסמה תכנית הפסטיבל וניתן לראות בה באופן מובהק את הקו המנחה שהנהיג אבישי כהן אשר קיבל לידיו בשנה שעברה את ניהולו האומנותי של הפסטיבל. לצד נוכחותם של מספר ג'אזיסטים מהשורה הראשונה מתרחב מאד גם חלקה של"מוסיקת העולם" המהווה מוקד משיכה חזק לקהל שאינו בהכרח חובב ג'אז והמגמה הזו משקפת היטב גם אתהכיוון האומנותי אליו נוטה אבישי כהן באופן אישי בשנים האחרונות ובאלבומיו האחרונים.
בגזרת אמני הג'אז מחו"ל ניתן יהיה לראות בפסטיבל השנה את החצוצרן Dave Douglas בחמישייה לא שגרתית שכוללת ארבעה נגני Brass (חצוצרה, טרומבון, קרן יער וטובה) ומתופף (הלא הוא Nasheet Waits), רביעיית המתופף Jeff 'Tain' Watts (המוכר היטב לחובבי Branford Marsalis), שלישיית הפסנתרן Danilo Perez (אחת מתחנות הביניים החשובות בקריירה של אבישי כהן), שלישיית הגיטריסט עוז נוי (שיגיע עם Will Lee ו Dave Weckel) וגם שני (!!) ויבראפוניסטים שינסו לצנן את הלילה: Gary Burton ברביעייה ו Stefon Harris בחמישייה.
לצדם, באגף הג'אז הקל / "מוסיקת העולם" יופיעו אגדת המוסיקה הברזילאית, האיש והזקן: Hermeto Pascoal שיופיע בשביעייה, רביעייתו של המתופף הצרפתי Manu Katche, הזמרת Rickie Lee Jones, הזמרת Nikki Yanofsky בת ה- 16 ודואט בין הזמרת Petra Magoni ונגן הקונטרה-באס Ferruccio Spinettiהמהווים את ההרכב Musica Nuda.
בל נשכח את האגף הישראלי שמתמקד כמעט כולו בכיוון מוסיקת העולם. ניתן לראות כאן את חמישיית אילן סאלם עם עמוס הופמן (בהרכב דומה למדי הרכב שהופיע בפסטיבל בשנה שעברה תחת שמו של עמוס הופמן). את האנסמבל של שם-טוב לוי שתמיד חגיגה לשמוע אותו, את הרכב הופעות הרחוב הנהדר מארש דונדורמה ואת רביעיית נגן הסופרן אבטה בריהון. את עומרי מור ופרוייקט האנדלוג'אזשלו שהושק בהצלחה בפסטיבל הג'אז של תל-אביב, את שלישיית הגיטריסט עופר גנור ואפילו את ירוסלב יעקובוביץ' הסקסופוניסט הצ'כי שזכור לכולנו מהתקופה בה ליווה את "מרגול", שחזר בשנים האחרונות לנגן ג'אז.
הרכבים ישראליים נוספים שיופיעו הם Idan K and the Movement of Rhythm שעושים שילוב בין סגנונות מוסיקליים שונים: ממוסיקה אלקטרונית ועד מוסיקה אפריקאית, ואפילו ברי סחרוף ורע מוכיח (ששיתוף הפעולה האחרון ביניהם הניב את האלבום הנהדר של שירי אבן גבירול: "אדומי השפתות") שיופיעו עם עומרי מור, עמית כרמלי ואיתמר דוארי.
אתמול בלילה, בירושלים, נכנסה הופעה לרשימת חמש ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי *. זה לא עניין של מה בכך. ככל שעוברות השנים אנחנו רואים יותר הופעות, נחשפים ליותר מוסיקה, משכללים ומפתחים את הטעם המוסיקלי שלנו ובאופן כללי נהיים יותר בררנים ופיין שמעקרים. הולך ונהיה קשה יותר ויותר לרצות אותנו. אבל לשמחתי אתמול וכחתי שהדבר עודנו אפשרי. Charles Lloyd האחד והיחיד לקח אותי אתמול למסע קסום שארך כ שעתיים וחצי ובסיומו ריחפתי החוצה מהאולם כשחיוך ענק מרוח על פני.
בואו נתחיל מההתחלה. Charles Lloyd, כבר בן 72, הגיע אמש לירושלים עם הרביעיה שלו להופעה אחת ויחידה במסגרת פסטיבל ישראל. ההופעה שנערכה, בלי מספיק פרסום ורעש מקדים, בבנייני האומה בירושלים סבלה מחוסר הענות מצד הקהל או מבחירת אולם גרועה – כך שהאולם היה כחצי מלא וזאת לאחר הוזלת הכרטיסים לחצי מחיר שבוע לפני ההופעה.
לשמחתי כל זה לא הפריע לרביעייה המדהימה הזו לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב: מוסיקה.
לצדו של Lloyd ניגנו Jason Moran בפסנתר, Reuben Rogers בבאס ו Eric Harland בתופים. זו הרביעייה שהוא מופיע איתה בשנתיים האחרונות ועמה הקליט את האלבום Rabo De Nube בלייבל ECM.
כרגיל, אין הרבה טעם לדבר על מוסיקה וצריך פשוט לשבת ולהקשיב לה, אבל לטובת מי שלא מכיר את Lloyd וצריך גירוי מילולי לפני שהוא מוכן להפקיר את אזניו בידי המוסיקאי המחונן הזה אספר ש Lloydפרץ בתחילת שנות ה-60 כאשר החליף את Eric Dolphy בהרכב של Chico Hamilton. אחר כך עבר לנגן תקופה קצרה עם Cannonball Adderley ובערך בשנת 1966 הקים את הרביעייה המפורסמת שלו בה היו חברים הפסנתרן Keith Jarrett, Cecil McBee או Ron McLure בבאס והמתופף Jack DeJohnette.
הרביעייה הזו הקליטה מספר אלבומים משובחים בלייבל Atlantic, הופיעה בפסטיבלים ברחבי העולם וזכתה להצלחה גדולה מאד אולם בשנת 1969 בשיא הצלחתו של ההרכב ההוא, החליט Lloyd להפסיק להופיע. ההפסקה הזו באה לאחר מות אמו ובעקבות תחושתו שהעולם השתנה ומוסיקה בעלת מסרים של שלום ואחווה כבר אינם מעניינים. עשור לאחר מכן, בתחילת שנות ה- 80, בעקבות המפגש שלו עם Michel Petruccianni,הגיח Lloyd לתקופה קצרה בה ניגן עם Petrruccianni שהפיח בו מחדש את התשוקה להופיע אולם רק כ- 20 שנה אחרי הפרישה ההיא, הוא חזר באופן מלא לבמה בכוחות מחודשים ובניגוד לאמנים אחרים שעשו קאמבק ומנסים לשחזר את הצלחתם, Charles Lloyd התמסר למוסיקה, לאמת הפנימית שלו ופשוט התחבר לעצמו. המסרים והכוונות נשארו מסרים של שלום ואחווה בדיוק כפי שהיו אז באמצע שנות ה-60 אבל היום הוא מנגן אחרת, מלחין אחרת, נשמע אחרת.
במהלך השנים מ 1989 הוא שיתף פעולה עם מוסיקאים כ Bobo Stenson, Billy Higgins, Geri Allen, Brad Mehldau והקליט 13 אלבומים. האחרון שבהם Rabo De Nube מתעד את הרביעייה שהגיעה אתמול לירושלים. וכאן המקום להדגיש – למרות שרובם הגדול של האלבומים נהדרים, הם לא מצליחים להעביר את היופי והשלמות ש Lloyd מייצר בהופעה חיה. צריך להיות שם, לשמוע ולהרגיש ולחוות כדי להבין באמת. לפני כמה שנים באילת חוויתי על בשרי מה עושה את Lloyd לכזה מוסיקאי ענק ומטבע הדברים, לאחר ההופעה ההיא הציפיות שלי נסקו לשמים.
נחזור להופעה. Lloydשל היום הוא איש של ניואנסים. אימפרסיוניסט. את רוב הערב הוא העביר עם סקסופון הטנור שלו, אבל את הקטע הפותח הוא ניגן ב Tarogato שהוא כלי ממוצא הונגרי, מן הכלאה בין קלריינט (עשוי מעץ) ובין סקסופון סופרן (צורת חרוט) וקטע אחד קסום בחליל אלט.
הוא סקסופוניסט מצויין שמצד אחד מזכיר לי מאד את John Coltrane בפראזות שלו, בספיריטואליות שלו, בגישה של sheets of sound ובאופן שבו הוא מגיש רעיונות מוסיקליים; אבל מצד שני, בעוד קולטריין היה הולך עד הסוף, נותן לעצמו להתפוצץ ומשחרר לבה רותחת של צלילים אל הקהל ומתיך את הסקסופון שלו ערב ערב על הבמה, הרי ש Lloydמעדיף להביא את המאזין כל הדרך לשם ואז לתת לאנרגיה הזו להתפוצץ לך בתוך הראש. הוא לא יעשה את זה בשבילך. הוא אמן בלבנות tension ואז ברגע השיא, כשכל מה שאתה רוצה זה שהוא יקח אויר מלוא הריאות וירוקן אותו בבת אחת לתוך הסקסופון, הוא מנגן 3-4 פראזות קולטרייניסטיות לגמרי אבל חרישיות. במקומות ש Coltrane היה מצמיד את הסקסופון למיקרופון ושואג בזעם, Lloyd נסוג עם הסקסופון חצי מטר אחורה ומנגן חרש. נשמע מתסכל ? ממש לא. האפקט הרגשי של מה שניסיתי לתאר כאן הוא מדהים וממכר.
אבל בכך לא נגמר הסיפור. בעוד Lloyd עצמו מצליח להישאר "מאופק" שאר חברי ההרכב ממש לא מצליחים להפגין שליטה כזו והם, טעונים בכל האנרגיה הזו, לוקחים את זה לשלב הטירוף. Lloyd, מצדו לא טורח להסתיר את הנאתו הרבה. הוא פשוט רוקד על הבמה (לפעמים עם זוג "קשקשנים" בידיו כשראשו תחוב עמוק בתוך הפסנתר) , כולו קופצני ומלא התלהבות.
Jason Moran מנגן כל כך יפה ומלווה ברגישות שיא את Lloyd ואז כשהוא לוקח סולו הוא פשוט מפגן מרהיב של כשרון ושל צבע שלא בא לך שייפסק. שמעתי אותו בכמה אלבומים שלו ולא נהניתי עשירית ממה שנהניתי ממנו אתמול בלילה. Reuben Rogers גם הוא לא טמן ידו בצלחת ולקח כמה סולואים נהדרים אתמול, אבל עיקר עבודתו היא כמובן הליווי האנרגטי והמצויין שהוא מעניק להרכב הזה במהלך כל הערב. הוא מדוייק, מקורי ומעניין. ויש גם את Eric Harland מתופף אדיר, מהדור החדש של המתופפים, אלה שיודעים לנגן כל דבר ולא כבולים לסגנון מסויים. האיש הזה עשה כשפים באולם אתמול. הסולו בן כמעט 5 דקות שלקח על הבלוז היה מעלף ולא רצית שייגמר. אבל גם אותו לא צריך למדוד רק בסולואים אלא בעיקר בליווי השוטף, ואת זה הוא עשה, לטעמי, בצורה פנטסטית, קשובה, מרתקת ומאד מגוונת. היו רגעים שרק הוא ו Lloyd ניגנו – האמינו לי, לא היה חסר שם כלום.
כל הארבעה הציגו רמה נגינה אישית גבוהה אבל בעיקר בלט השילוב ביניהם שהיה נדיר באיכותו. זו לא היתה הופעה של סקסופוניסט "כוכב" עם שלושה סיידמנים צעירים. הו לא.
זו היתה הופעה של ארבעה מוסיקאים נפלאים, מגובשים ובשלים ואם תשאלו אותי – הדבר הקרוב ביותר להופעה של Coltrane שאפשר לשמוע כיום. חבר שהיה איתי בהופעה הגדיר אותה במילה אחת, תמציתית ומדוייקת:
קסם.
* הערה: רשימת חמש ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי כוללת יותר מחמש הופעות.
ב- 16 במאי 2010 הלך לעולמו אחד מאחרוני הענקים של דור הבי-בופ: הפסנתרן בן ה-91 Hank Jones. אדם בעל נשמה ענקית ומוזיקאי מעולה שהצליח להישאר מרענן ומרגש גם 60 שנה אחרי מהפיכת הבי-בופ.
Hank, אחיהם הבוגר של החצוצרן Thad Jones ושל המתופף Elvin Jones, התחיל לנגן בגיל צעיר ובאמצע שנות ה- 40 של המאה הקודמת הגיע לניו-יורק ונחשף למוסיקת הבי-בופ שעשתה אז את צעדיה הראשונים.
Hank Jonesשהתאהב בסגנון החדשני והמתוחכם הצליח לאמץ אותו במהירות ולהגיע להבעה אישית מתוחכמת ואינטיליגנטית שליוותה אותו לאורך הקריירה הארוכה שלו. הוא שלט ביד רמה בכל האספקטים ההרמוניים החדשניים שהציעה שפת הבי-בופ ונודע כ sideman מוכשר ומבוקש מאד אך מה שייחד אותו מכל פסנתרני הבי-בופ האחרים בני דורו היה הדגש הרב שנתן למלודיות והיכולת שלו להוציא החוצה מכל standardאת השיר שבו, גם כשניגן במהירות מסחררת.
Hank Jones השתתף במאות הקלטות ובין שלל הקלטותיו ניתן למצוא הקלטות עם Charlie Parker, John Coltrane, Miles Davis, Coleman Hawkins, Wes Montgomery, Cannonball Adderley, Dexter Gordon, Jacky Mclean, Ella Fitzgerald, Ron Carter, Joe Lovano, Charlie Haden ועוד.
בשנת 1975 הקים את ההרכב Great Jazz Trio עימו הופיע ממש עד מותו. הצלע הקבועה היחידה בהרכב היתה Hank Jones כשלצידו הופיעו מתופפים ובאסיסטים מהשורה הראשונה כמו: Ron Carter, Tony Williams, Buster Williams, Jimmy Cobb, Eddie Gomez, Al Foster, Mads Vinding, Billy Hart, Roy Haynes, Jack DeJohnette , Elvin Jones.
לזכרו של Hank Jones, הנה קטעים מהופעתו במועדון ה Blue Note בטוקיו לפני כשנתיים עם אחת הגרסאות האחרונות ל Great Jazz Trio. הפעם מנגנים David Wong בבאס ו Billy Kilson בתופים. מקווה שתאהבו.
ממש במקרה מצאתי את שני קטעי הוידאו הבאים של חמישיית Horace Silver. מדובר בחמישייה שלו מהשנים 1958-1959 עם Junior Cook בטנור, Blue Mitchell בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. החמישייה הזו (למעט המתופף Louis Hayes שפינה את מקומו ל Roy Brooks) המשיכה לעבוד ביחד עד שנת 1963 והקליטה הרבה מאד אלבומים מצויינים ב Blue Note.
לא לשכוח להפסיק את הנגן המנומר משמאל שמנגן את מוסיקת הרקע באתר
ועכשיו, ללא הקדמות נוספות, הנה הם לפניכם.... חמישיית Horace Silver:
בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הופיע עומרי מור לראשונה עם הרכב משלו. ההופעה נקראה "פרוייקט אנדלוג'אז" והציגה שילוב בין שתי אהבותיו הגדולות של עומרי מור: הג'אז והמוסיקה האנדלוסית.
למי שאינו מכיר את עומרי מור אספר שמדובר בפסנתרן ובמאלתר מ-ד-ה-י-ם בכל קנה מידה. עד היום ניתן היה לשמוע אותו בעיקר כסיידמן (והוא ניגן בארץ עם כל מי שאפשר לחשוב עליו) והנה סוף סוף הוא מופיע עם חומר שלו והרכב בהנהגתו.
ביחד עם עומרי מנגנים: גלעד אברו בבאס, נעם דוד בתופים ואורחים נוספים...
אז למי שלא היה בהופעה וגם למי שהיה ובטח רוצה עוד פעם – הנה הקלטה כמעט מלאה שלה.
נא ללכת לצד שמאל של המסך, ללחוץ Pause על הנגן כדי להפסיק את מוסיקת הרקע ו... תהנו.
בואו נתחיל מהסוף: היה "סוף". Kahil El-Zabar הראה אתמול שהקשר בין ג'אז ואפריקה הוא כל כך נכון, כל כך טבעי ושיילכו לעזאזל כל האירופאים האלה עם הג'אז השכלתני והמנוכר שלהם.
ההופעה שלEl-Zabar אמש נעלה את פסטיבל הג'אז ה-21 של תל אביב, ורבותיי היה מדובר בתפילת נעילה, כי כש Kahil מתחיל לנגן, הקהל מתחיל להתנועע בכיסא ומהר מאד אתה מוצא את עצמך זז בסנכרון עם הגרוב הפנימי המדהים והחזק שיש לאיש הזה.
אם הייתם שואלים אותי מה הסגנון המוסיקלי שמאפיין את El-Zabar התשובה היתה בוודאי free, אבל אם free מתקשר אצלכם לצרחות דיסוננסיות נטולות הקשר ולשבירת מצילות על האזניים – you just can’t be more wrong. ה free של Kahil הוא חופש מוסיקלי אמיתי ומענג, נגיש, חכם, קסום ומלא אהבה.
הערב מתחיל כשקאהיל עולה על הבמה, במכנסיים כתומים, חולצה בהירה משובצת ומעליה ווסט אדום, חמוש בשפם ומשקפי שמש. בלי לבזבז זמן הוא מוציא חבל וקושר לעצמו את הבונגו. המסע מתחיל. קאהיל מוציא מהבונגו'ס שלו ים של צלילים עמוקים, מכשפים ומעליהם הוא לא מפסיק ללחשש ולשיר. כל אחד אחר שהיה עושה את זה היה כנראה גורם לי לעקם את הפרצוף ולומר: "אולי עדיף שתשתוק ופשוט תנגן?" אבל אצל קאהיל זה עובר חלק. משהו מאד משכנע באותנטיות של האיש הזה ושל המוסיקה שלו. מהר מאד מצטרפים Junius Paul הבאסיסיט ו Hamiet Bluiett בחליל. שניהם מוסיקאים מעולים שיודעים לשים את האגו בצד ולתת למוסיקה לדבר.
משהו באנרגיה או בתנועה של קאהיל מדליק את מנוע הגרוב המשותף של ההרכב ומאותו רגע הכל נשמע אחרת.
בקטע השני קאהיל עובר לנגן במערכת התופים שנמצאת על הבמה. מערכת קטנה וקומפקטית, שנראית קטנה על Kahil בכמה מידות, אבל האיש פשוט רוקד על התופים. בתנועה הרמונית וסוחפת הוא מנגן על התופים והסאונד שלו, אח הסאונד. אין דברים כאלה. הוא מניף את יד ימין לגובה רב רק כדי להנחית אותה כמו טיפת גשם על המצילה. חרישי ומלטף. הוא יודע לגרום לכלי הכי רועם בתזמורת ללחוש. מדהים.
קטע אחרי קטע Kahil והחברים מהפנטים אותך, מושכים אותך לתוך הגרוב האפריקאי העתיק שלהם ואתה עובר איתם חוויה משכרת. הם מערסלים אותך בעדינות וברכות במקצב שלהם, עוד קורוס ועוד אחד ואז בבת אחת מתירים את הרסן – והכל מותר. קאהיל מקפיד לחלק את זמנו בין מערכת התופים ה"סטנדרטית" (עד כמה שאפשר להגיד על משהו שהאיש הזה עושה סטנדרטי) ובין כלי ההקשה האפריקאיים (הבונגו'ס והקאלימבה) והוא נשמע אדיר בשני הסט-אפים.
Bluiett, שהכלי הראשון שלו הוא סקסופון בריטון יודע לבשל אותך על אש קטנה. גם הוא מצליח ללחוש עם הכלי הענק הזה אבל מתחת לכל הרוך הזה מסתתר מנוע של אף 16. הוא כבר פועל ומוכן לשאוג, אבל רגע. עוד קורוס אחד של בנית מתח ואז.... בבת אחת הוא מתפוצץ לך בפנים בעושר של אוברטונים ובסנכרון מלא עם Kahilשמתפוצץ בדיוק באותו הרגע ומיד חוזר לעצמו. הידיעה הזו שיש על הבמה חיית טרף שעשויה להשתחרר בכל רגע טוענת הכל באנרגיות מטורפות. כשהוא מנגן בדרכו הייחודית בחליל ובקלרינט וגורם לזה להיראות כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם אתה מבין שהוא הרבה מעבר לנגן כלי נשיפה מעולה, הוא פשוט מוסיקאי ברמה הגבוהה ביותר שיש.
Junius Paul על הבאס עושה גם הוא עבודה מדהימה. הוא הרבה יותר מאשר מחזיק קצב. גם הוא הר געש שמאיים להתפרץ ולמרות שרוב הזמן הוא (יחסית) מאופק, כשהוא מתפרץ נדמה שמגבר הבאס לא יכול לעמוד במהירות ובשטפון הצלילים שהוא מפיק. איזה בטחון עצמי יש לאיש הצעיר הזה ואיזו נוכחות.
להרכב הזה, עם Kahil בראשו, יש גרוב פנימי חזק ותקיף. הוא כל כך נוכח וכל כך נשמע שנדמה שכולם רוכבים עליו מבלי שיהיה צורך שמישהו ממש יטרח וינגן אותו. Kahil לא מפסיק לרגע להוציא קולות, לחשושים רעשים, קריאות עידוד, שירים ומה לא. הוא באקסטזה והקהל איתו.
בשלב מסויים קאהיל מתחיל לרקוד ושוב, אין הרבה אנשים שהיו עושים את זה ומצליחים לשכנע אותי באותנטיות שלהם. הכריזמה שלו פשוט כובשת אותך ולא משאירה לך מקום לפקפק.
למרות השעה המאוחרת (בחיאתק, מי מתחיל הופעה ב 23:30 ?) הערב כמובן נגמר מוקדם מדי הרבה לפני שהרגשתי שאני מוכן לוותר על Kahil, Bluiett ו Paul הנפלאים.
בלטו לטובה הקטע שהקדישו לבאסיסט האגדי של ה Art Ensemble Of Chicago שגם ניגן עם Kahil לא מעט - Malachi Favors, וכמובן שני ההדרנים: Giant Steps האלמותי וSave your love for me הנהדר ש Kahil שר בסולו.
היה נהדר. ה AACM Chicago כבשו את תל-אביב. מעניין את מי מהם יביאו בשנה הבאה...
בתחילת החודש הבא (3-5 בפברואר) יתקיים פסטיבל הג'אז של תל-אביב בפעם ה- 21. התוכנית, כמו בשנים עברו, מגוונת ומעניינת ונראה שכל אחד יוכל למצוא בה (לפחות) משהולטעמו.
בפטיבל יתארחו אמנים מחו"ל כגון נגן האלט האגדי Lee Konitz (שינגן עם הרכב ישראלי בהשתתפות יובל כהן, עומר קליין, גלעד אברו וזיו רביץ), הפסנתרן Don Friedman שמגיע עם Chuck Israels בבאס ו Joe Hunt בתופים וינגן פעם אחת בטריו ופעם נוספת ברביעיה עם נגן הבריטון סקסופון Gary Smulyan. כמו כן יגיע הפסנתרן Tony Pancella שיופיע בדואט עם נגן הגיטרה אורי ברכה, ההרכב Gutbucket שעושה פיוז'ן אנרגטי מעניין וייחודי מאד, וכן חוזר לביקור נגן כלי ההקשה Kahil El-Zabar, שהשאיר בתל-אביב הרבה מעריצים אחרי שביקר כאן בפעם האחרונה, עם הטריו שלו בהשתתפות Hamiet Bluiett הנפלא בבריטון (בתמונה)
לצד האמנים האורחים ינגנו גם הרכבים ישראליים שונים: הפסנתרן עמרי מור שחוזר סוף סוף להופיע ינגן בטריו שמשלב בין ג'אז ומוסיקה אנדלוסית, הסקסופוניסט ארז בר-נוי בהרכב של שישייה, ההרכב של הסקסופוניסט יוני קרצ'מר, שישייתו המצויינת של המתופף רועי אוליאל, הזמרת שני מור וגם מופע של עדי רנרט בו יארח את רונה קינן וברי סחרוף.
על Uri Caine אני מת. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן היה אודותיו. הוא מוזיקאי מגוון שיש לו מה להגיד בכל סגנון ובכל תחום שהוא פונה אליו. הג'אז שלו עשיר ומרתק והפרוייקטים הקלאסיים שלו הם פשוט הברקה. אחד אחד. (האחרון ששמתי עליו ידי נקרא Diabelli Variations בעקבות Beethoven והוא אינטיליגנטי וקסום בעיני).
Paolo Fresuהוא ללא ספק חצוצרן מוכשר מאד, אף שאינני מתחבר תמיד למה שהוא עושה. במיוחד מוציאה אותי מדעתי הנטיה שלו לשבת שפוף על הבמה ולשחק עם האלקטרוניקה אליה הוא מחבר את החצוצרה שלו. אבל למרות זאת, אי אפשר לקחת ממנו את הצליל שלו (כשהוא טבעי) ואת הנגינה שלו שיש בה שפע של השפעות שונות ומשונות ואת היכולת שלו לעשות מוסיקה מרגשת תחת סגנונת שונים בג'אז.
אני רוצה להמליץ לכם על שני אלבומים שאני פשוט נהנה לשמוע עוד ועוד: הראשון הוא דואט בין Fresu ו- Caine שנקרא Thingsשהוקלט בשנת 2006 והשני נקרא Think ואף הוא דואט בין השניים אליו מצטרפת מדי פעם רביעיית המיתרים Alborada.
דואט זה עניין לא פשוט. מתוך עשרות אלבומי דואטים ששמעתי יש בודדים שבאמת הצליחו לייצר רגעים קסומים בין שני המוסיקאים, רגעים שמצליחים להעביר את האינטימיות המיוחדת שנוצרה בתווך האינטימי שבין הנגנים החוצה, אל המאזין, ולגרום לו להרגיש כאילו נכח בעצמו ברגע נדיר וחד פעמי.
צ'ט בייקר ופול בליי , אנריקו ראווה וסטפאנו בולאני , צ'רלי היידןשמצליח לעשות זאת עם בני זוג רבים וגם Archie Shepp ו Horace Parlan כולם הם דוגמאות נהדרות.
לרשימה המכובדת הזו ניתן להוסיף מבחינתי גם את Fresu ו Caineשמתאימים אחד לשני כמו כפפה ליד. ההתאמה הבסיסית ביניהם וההשפעה ההדדית שלהם זה על זה נשמעת לכל אורך האלבומים. שניהם מוסיקאים הרפתקנים בתוכן, בסגנון ובצליל לשניהם נקודת מבט מוסיקלית רחבה, שניהם אימפרוביזטורים נהדרים, שניהם מאד ליריים ושניהם אוהבים להפתיע.
מה שלא פחות מפתיע הוא הלייבל בו יצאו שני האלבומים הללו: BlueNote איטליה שהוא ממש לא האכסניה הטבעית לא של Fresu ולא של Caine.
החומר כולל, איך לא, גם סטנדטים מוכרים (בעיקר באלבום הראשון) כמו Dear Old Stockholm, Everything Happens To Me, Cheek To Cheek, I Loves You Porgy, Solar, Doxy, Darn That Dream וגם קטעים מקוריים.
לא כל כך פשוט יהיה להשיג אותם אבל המאמץ משתלם. באמת.
אגב, אם תקשיבו טוב תראו שהורדתי את ה playlist "הרגיל" של הבלוג ושמתי במקומו קטעים של Fresu ו Caine.
ולפני סיום, תודה רבה ל Roberto Cifarelli שהרשה לי להשתמש בתמונות הנהדרות שצילם.
הוא ניגן עם כולם: עם Parker, Dizzy, Monk, Rollins, Blakey, Roach, Sttit, Cannonball, Mobley, Henderson, Coltrane ועוד ועוד, ולכולם היו רק דברים טובים להגיד עליו.
ובכל זאת McKinley Howard Dorhamהידוע יותר בשם Kenny Dorham היה ונשאר מוכר למתי מעט ממאזיני הג'אז, וחבל.
החצוצרן המופלא הזה, השאיר אחריו עשרות אלבומים בהם ניגן כ sideman לצד כל השמות הגדולים בג'אז ועוד אלבומים רבים שהוקלטו תחת שמו אבל משום מה הוא לא זכה לתהילה לה זכו חצוצרנים אחרים כמו Brownie, Miles ו Morgan. אולי זה קשור לאופי הביישני והבלתי מתבלט שהיה לו או לעובדה שהוא אף פעם לא היה Screamer (חצוצרן שמנגן בעוצמה בקצה הסקאלה העליון של החצוצרה, ע"ע Dizzy, Jon Faddis וכו') ואף פעם לא התיז ניצוצות מהחצוצרה שלו.
דווקא מבחינה מוסיקלית לא היה חסר לו כלום. מוסיקאי אינטיליגנטי מאד, בעל צליל מאד "טבעי" וייחודי (אף כי לא מהסוג שגורם לאנשים לצרוח מהתלהבות במועדונים) שמסוגל לנגן בכל סגנון ולהתאים את עצמו לכל סיטואציה (מ Parker ועד Andrew Hill) מוסיקלית ועדיין להישמע תמיד כמו עצמו.
Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.
אני מניח שההקלטות הכי מוכרות שלו (הכל יחסי כמובן) הן הדברים שהקליט ב BlueNote, במהלך שתי התקופות שהקליט עבור הלייבל הזה: בין השנים 55-56 ושוב מ 61-64 הן תחת שמו והן לצדם של אחרים, ובוודאי ההקלטה עם ה Messengers ב Café Bohemia לצד Blakey, Mobley ו Horace Silver.
ומכיוון שאלה הדברים היותר מוכרים ופשוטים להשגה, בואו נדבר קודם כל על שלוש הקלטות שלו בלייבלים קטנים שהודפסו מחדש על ידי הלייבל הספרדי Fresh Sound שמתמחה בהדפסה חוזרת של חומרים מלייבלים קטנים ונשכחים.
בשנת 1960, שנתיים אחרי שפרש מההרכב של Max Roach בנסיון לבנות לעצמו קריירת סולו, היה ל Kenny Dorham הרכב קבוע ועובד. במקור הוא אמנם תכנן להקים הרכב ביחד עם נגן הטנור Jimmy Heath והם אפילו התחילו לגייס נגנים להרכב, כמו למשל הבאסיסט Butch Warren עליו הסכימו פה אחד ששמעו אותו ביחד בהופעה. אולם בסופו של דבר ההרכב המשותף עם Heath לא יצא לפועל, Heath פנה לדרכו וDorham הקים את ההרכב בעצמו.
במקום Heathבטנור הוא לקח את נגן סקסופון הבריטון Charlie Davis, לתפקיד הפסנתרן הוא גייס סטודנט צעיר ומוכשר בשם Steve Kuhn שפגש כשלימד מוסיקה בבית ספר לג'אז במסצ'יוסטס. בסופו של דבר חברי ההרכב מלבד Kenny Dorhamהיו Charlie Davis בבריטון, Steve Kuhn בפסנתר, "Butch" Waren בבאס ו "Buddy" Enlow בתופים.
[אגב, אם השילוב חצוצרה-בריטון נראה לכם מוכר זה בטח בגלל הצמד Byrd-Adams שהיו אף הם פעילים באותה תקופה, וכבר הקדשתי להם כאן סקירה מקיפה.]
על כל פנים Dorham נכנס עם ההרכב הזה (פחות או יותר, כפי שתראו בהמשך) לאולפן בשנת 1960 מה שהניב שני אלבומים נהדרים ובלתי מוכרים:
האלבום הראשון, שהוקלט בינואר 1960, יצא ככל הנראה לראשונה בלייבל Jaro בשם The Arrival Of Kenny Dorham ולאחר מכן בלייבל Xanaduתחת השם The Kenny Dorham Memorial Album. כיום חזר האלבום לשמו המקורי ויצא מחדש ב fresh sound תחת השם The Arrival Of Kenny Dorhamוהוא לטעמי אחד האלבומים היפים של Kenny Dorham. כל העניין עם השמות באמת קצת לא ברור (בעוד Xandau מתייחסים אליו כאלבום "זכרון" הרי ש Jaro והתייחסו אליו כאלבום ביכורים, למרות ש Dorham כבר הקליט, אפילו תחת שמו, עוד לפני כן) אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. הצליל של Dorham כאן גדול וחם והנגינה שלו מעניינת ומאד מגובשת. עדיין ניתן לשמוע את השורשים הבי-בופיים שלו אבל הוא כבר לוקח את זה לכיוון יותר מודרני וייחודי גם בסאונד שלו (שממש לא מנסה לחקות את Dizzy, Fats Navaro או Brownie) וגם באלתור עצמו. השילוב שלו עם הבריטון של Charlie Davis עובד היטב והבחירה של הקטעים עושה את האלבום הזה לאלבום שאפשר לנגן בלופ אינסופי. אגב, הפסנתרן המקורי של ההרכב, Steve Kuhn, לא יכל להגיע באותו יום ולכן הוחלף בהקלטה על ידי Tommy Flanagan.
חודש לאחר מכן שוב נכנסו Dorham וחבורתו לאולפן, הפעם עם Kuhn בפסנתר, והקליטו את Jazz Contemporary שיצא בלייבל Time. גם האלבום הזה כמו קודמו משובח ומומלץ מאד.באלבום הזה שהוקלט במשך יומיים מנגנים לסירוגין בבאס: Butch Warren ו Jimmy Garrison והוא כולל, בין היתר, ביצועים משגעים ל In Your Own Sweet Way של Dave Brubeckול Monk's Mood של Thelonious Monk כמובן, וכן ארבעה קטעים מקוריים מצויינים של Dorham. נוכחותו של Kuhn במקום Flanagan שכאמור החליף אותו באלבום הקודם מורגשת ולטובה.
בסוף שנת 1960 הקליט Dorham סוף סוף עם Jimmy Heath אלבום מיוחד מאד ובו הם עושים מחווה לשירי המיוסיקל המצליח Showboat(זה גם שם האלבום) שהלחין Jerome Kern למילותיו של Oscar Hammerstein. כידוע מיוסיקל'ס היו מאז ומתמיד מקור פורה לסטנדרטים בג'אז וגםJerome Kern תרם לא מעט סטנדרטים (המפורסמים שבהם: All The Things You Are, The Song Is You, Yesterdays, The Way You Look Tonight ו Why Was I Born) אלא שכאן לא מדובר בעוד אלבום סטנדרטים אלא בבחירה מכוונת לנגן רק משירי המיוסיקל, שירים שאגב לא הפכו ל"סטנדרטים" וכמעט שאינם מנוגנים בג'אז.ייתכן שהבחירה הזו קשורה לחשיבותו של המיוסיקל הזה שנחשב הראשון ששילב תיאטרון ממש ואמירה חברתית אנטי גזענית במופע בידור. המוסיקה שכתב Kern, כרגיל, מצויינת והתרגום וההתאמה לג'אז שעשה Kenny Dorhamליצירתו של Kern נשמעים טבעי ונכון. Jimmy Heath נשמע כאן נהדר וגם השילוב של עם Dorham עובר יפה מאד, למרות שהתוצאה הסופית יפה, האבלום הזה, לטעמי, פחות מעניין משני האלבומים הראשונים.
מנגנים כאן לצדם של Dorham ו Heath גם Kenny Drew בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Art Taylor בתופים. גם האלבום הזה יצא בלייבל Time והודפס מחדש על ידי fresh sound.
לצדם, באגף הג'אז הקל / "מוסיקת העולם" יופיעו אגדת המוסיקה הברזילאית, האיש והזקן: Hermeto Pascoal שיופיע בשביעייה, רביעייתו של המתופף הצרפתי Manu Katche, הזמרת Rickie Lee Jones, הזמרת Nikki Yanofsky בת ה- 16 ודואט בין הזמרת Petra Magoni ונגן הקונטרה-באס Ferruccio Spinetti המהווים את ההרכב Musica Nuda. 
