"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו..." - דניאל זמיר

כבר זמן רב שאני מחכה להזדמנות לכתוב על דניאל זמיר, אחד היוצרים המוכשרים והיחודיים שצמחו כאן, אשר זוכה לא רק להצלחה בינלאומית אלא גם להצלחה לא מבוטלת כאן בארצנו הקטנטונת. באופן אישי מדובר באחד היוצרים והמוסיקאים האהובים עלי, אחד מאלה שאני רץ לקנות כל דיסק חדש שלהם ונותן לו להתנגן במערכת שוב ושוב ושוב.

לאחרונה יצא אלבומו הרביעי, I Believe, בלייבל הניו-יורקי Tzadik ואלבומו השני, "אחד" בלייבל התו השמיני. הספק מכובד ביותר בכל קנה מידה.

דניאל זמיר בן 29 "אבל אני לא נוהג לדייק בגיל, אז זה פחות או יותר", התחיל את דרכו המוסיקלית בגיל 6 בלימוד נגינה על פסנתר, לאחר כמה שנים עבר לנגן כינור וקצת תופים, ומגיל 12 גילה את הסקסופון ומאז אין הסקסופון מש מבין שפתיו ואצבעותיו. תחילת דרכו המוסיקלית היתה דומה לדרכם של רבים מחבריו, שמהווים היום את נציגי ישראל בג'אז העולמי. הוא למד ב"תלמה ילין" ואחר כך נסע ללמוד ולהתפתח בניו יורק, שם התפרנס בעיקר מהופעות באירועים חרדיים לצד הופעות עם ההרכב "סאטלה" שהקים שם. דיסק הדגמה עם מוסיקה של ההרכב "סאטלה" שנתן זמיר ל John Zorn, המלחין, המפיק ונגן האלט האוונטגארדיסט, שבה את ליבו של Zorn ומשם קצרה הדרך להקלטת "סאטלה" בלייבל Tzadik הנחשב.

דניאל זמיר הוא איש שיחה מרתק. שעתיים העברתי בשיחה איתו ולא הרגשתי איך הזמן עובר. ממש כמו בנגינתו, כך בשיחה, הוא קולח, רהוט, חופשי, מתמסר באופן טוטאלי, פתוח וכן.

את האלבום הראשון שהקליט, זה שפרץ לו את הדרך והפך אותו מעוד סקסופוניסט מ"תלמה" לכוכב התורן של זירת הג'אז החופשי, לישראלי הראשון שהקליט אצל John Zorn, עם Zorn עצמו, הקליט דניאל זמיר בשנת 1999 עם חבריו להרכב "סאטלה": Shanir Ezra Blumenkranz בבאס ו Kevin Zubek בתופים וכלי הקשה. גם John Zorn נכנס והצטרף לנגינה בחלק מהקטעים. בתקופה ההיא עוד ניגן זמיר בסקסופון אלט. בשנים האחרונות, באופן הדרגתי, עזב את האלט כמעט לחלוטין אבל לדבריו זה לא נבע מהחלטה מודעת, פשוט כך קרה. תקופה ארוכה הוא היה מגיע להופעות עם שני הכלים. את החזרות לדיסק הראשון שהוציא בארץ, "אמן", עוד עשה גם עם האלט וגם עם הסופרן ובסוף החליט שנכון יותר יהיה לנגן סופרן. אבל זה לא סופי. לדבריו הוא בהחלט עוד יכול לחזור לאלט, הכלי המקורי שלו. הכל פתוח.

זמיר מנגן מן שילוב מהפנט ונדיר של מוסיקה יהודית וג'אז חופשי. "ניגון" (במלעיל) חופשי, כלייזמר עם טוויסט אוונטגארד. והכל בווירטואוזיות נדירה. הוא עצמו שונא הגדרות. לדידו המוסיקה צריכה להיות חופשית לגמרי, מכל הגדרות ומכל מגבלות. זה אומר, בין היתר, שאם הוא מרגיש צורך לנגן מוסיקה יותר קומוניקטיבית ממה שהורגלו מאזיניו לקבל ממנו בעבר או לנגן פשוט יותר עם מעט צלילים, או בלי צלילים בכלל, או אפילו לשיר – יש לו את החופש לעשות זאת. Free, הוא אומר, זה לא בהכרח צרחות וחריקות. Free כולל גם את החופש לנגן לכם גם ניגון פשוט ונקי, בלי דאווינים.

שאלתי אותו על ההבדל בין ההקלטות בלייבל הישראלי "התו השמיני" ובין ההקלטות ב Tzadik. לי היה רושם שב Tzadik קיבל חופש אומנותי מלא ואילו ב"תו השמיני" ביקשו שיתרכך וינגן "יותר לאמצע". זמיר סיפר שההיפך הוא הנכון. דווקא ב"תו השמיני" זכה לחופש אומנותי מוחלט, ואילו ב Tzadik היתה ציפייה שיספק את הסחורה המוכרת, שיתן לסקסופון להתפרע, לחרוק ולצרוח כי אחרי הכל הוא מקליט אלבום שיצא תחת הסדרה בעלת השם המפוצץ "Radical Jewish Culture". במהלך ההקלטות פנה אליו Zorn, שלא היה לגמרי מרוצה מהקו "המפוייס" והבהיר לו איך מצופה ממנו לנגן. זמיר, כמובן, מקבל זאת באהבה. מבחינתו זו הפקה של Zorn ואין לו שום בעיה לנגן Radical אם זה מה שיעשה את Zorn מבסוט.

אבל כאמור לאחרונה, וזה התחיל עוד באלבום "אמן", דניאל זמיר כבר לא מבקש לשבור לכם את הסקסופון על הראש ולאתגר לכם את האזניים בנגינת free אגרסיבי. נוח לו מאד לנגן גם דברים שהם יותר קומוניקטיביים, יותר קלים לעיכול. לשלב גיטרות, ושירה. "בכלל, הדברים האלה", אומר זמיר, "לא באים מהחלטה מודעת שלי. הם קורים בעצמם זו סוג של התפתחות, ביטוי של המקום שבו אני נמצא ושל המקום ממנו מגיעה אלי המוסיקה".

המוסיקה, אליבא דזמיר, מגיעה מלמעלה. מה"יש" הגדול, מהאינסופי, מהשכינה, מאלוקים. ויש אלוקים. הוא עצמו רק כלי, צינור, שבו עובר השדר האלוהי אל קהל השומעים. כבר כמה שנים שהוא עובד על עצמו קשה מאד להוריד את ה"אגו" לבטל את העצמי, לנסות להיות "בלתי קיים" על הבמה ולתת ל"גדול מכולם" לדבר דרכו. "אם אהיה עסוק בעצמי", כך הסביר לי, "זה בעיקר יפריע. אני חושב שהרבה פחות מעניין לשמוע מה לי יש להגיד מה אני רוצה לנגן. הרבה יותר מעניין זה לשמוע אותו. את הדבר האמיתי". ובכל זאת, הקשיתי, אתה הרי לא סתם צינור: למדת, חקרת, התאמנת יש לך כשרון – עובדה שהוא מדבר מפיך ולא מפי. "נכון" מסכים זמיר "אבל אני כמו כוס. צריך להוציא אותה, להכין אותה, לנקות ולמרק אותה על מנת שאפשר יהיה למזוג לתוכה יין. אבל היין הוא שחשוב. לא הכוס"

זמיר הושפע ממוסיקאים כמו Coltrane John ("אני לגמרי מבין את מה שהוא חווה. מתחבר לחלוטין למה שהוא עשה בתקופות הכי מופרעות שלו. זה טראנס רוחני. כל המבקרים שירדו עליו בזמנו ב DownBeat פשוט לא מבינים כלום. איך אפשר להגיד על דבר כזה שזה לא יפה? שזה לא קומוניקטיבי? הוא הרי ניגן מתוך האמונה שלו"). כנגן אלט ודאי לא תופתעו לקרוא שהוא הושפע רבות מנגני האלט: Eric Dolphy, Ornette Coleman, Kenny Garrett ו John Zorn ובנוסף גם מהגיטריסט Pat Metheney, מ Micahel Brecker, Chick Corea, Keith Jarrett וגם משירי פופ ורוק ישראליים, מפופ אירופאי של שנות ה 80', ממוסיקת עם ישראלית והרבה מאד ממוסיקה הודית.

כיום, לעומת זאת, אין לו זמן לשמוע מוסיקה בכלל. "אני שם דיסק במערכת הסטריאו בבית אולי פעם בשנתיים. לצערי אין לי זמן לזה. באוטו יש לי רק רדיו ואני מאד אוהב לשמוע גל צה"ל, רשת ג', אפילו גלגל"צ. אוהב להתעדכן בחדשות, אוהב לשמוע ראיונות, אוהב לשמוע אנשים חכמים מדברים, אוהב לשמוע מוסיקה ונחרד לפעמים לשמע הטקסטים שהולכים היום"

גם להתאמן באופן מסודר אין לו פנאי. הוא מנגן בהפקות שונות, עושה חזרות עם ההרכב הקבוע שלו ומופיע הרבה וזה מספיק בשביל לשמור אותו בכושר. לצד כל אלה הוא גם עוסק בהוראת נגינה שדרכה, הוא אומר, הוא לומד המון.

דניאל זמיר שחזר בתשובה לפני מספר שנים והיום הוא חסיד חב"ד ("חוד החנית של היהדות") אינו מצטער לרגע שנולד חילוני. "אני מודה לה' שנולדתי חילוני, שהרי אם הייתי נולד למשפחה חרדית – ברור שלא הייתי עובר את הדרך שעברתי ולא הייתי מתפתח כפי שהתפתחתי". לדבריו יש הרבה מוסיקאים דתיים וחרדיים מצויינים, אבל כל העניין הזה של העיסוק העמוק במוסיקה יהודית הוא עניין חדש יחסית. המוסיקה היתה כמובן חלק בלתי נפרד מהיהדות בעבר (זה היה תפקידם של בני שבט לוי שניגנו בבית המקדש) אבל העיסוק בזה בתקופה המודרנית הוא עדיין בחיתוליו וצריך לראות לאן הוא יתפתח. בינתיים הוא מברך על המגמה הגוברת של מוסיקאים שעוסקים ברצינות במוסיקה יהודית.

עניין אחר שביקשתי מדניאל לפתור עבורי הוא שמות הקטעים שהלחין. רובם רשומים כמספרים. אני חשבתי שזה מן קטע אוונטגארדי סטייל Anthony Braxton לתת שמות סתומים, ממש קודים. ובכן ההסבר הוא פשוט - מדובר לרוב במספר הכרונולוגי של הקטעים לפי סדר הלחנתם. לפעמים המספר מתאר את המקצב בו נכתב הקטע ("שש" למשל ניתן לקטע המנוגן במקצב 6/8), אבל לרוב זה פשוט המספר הסידורי של הקטע.

זמיר הוסיף והסביר שמתן שמות לקטעים נראה לו כיומרנות מוגזמת: "הרי המוסיקה אינה שלי. היא שלך כמו שהיא שלי, אז מי אני שאתן לה שם? בנוסף, מתן שמות לשירים מאד מגביל את החופש של המאזין וישר זורק אותו לסיטואציה מסויימת. אם אני אקרא לקטע "הקיץ שלי באפריקה" אתה ישר תתחיל לחפש איפה התכוונתי לקיץ ואיפה אפריקה, למה להגביל את החופש שלך להבין מה שאתה רוצה?"

ובכל זאת באלבומו האחרון, "אחד", מופיעה "סוויטה לגלעד שליט בלה מינור". בהחלט לא שם שעובר לידך. כשמגיעים לדבר על גלעד שליט ניתן לחוש עד כמה הנושא בוער בעצמותיו. "שואלים אותי כל הזמן מה הקשר, איפה גלעד שליט בתוך השיר הזה. אפשר להסביר בכל מיני דרכים. אפשר לשמוע שיש שם עניין של מצוקה, של תפילה כל מיני דברים. אבל בסופו של דבר – חשוב היה לי להעלות את העניין הזה שוב ולשמר אותו בסדר היום. לא ייתכן שאדם נמצא כבר 3 שנים במצב של פיקוח נפש גמור והממשלה מתעסקת בשטויות במקום לחשוב איך להחזיר אותו הביתה כמה שיותר מהר. יש כנראה תחושה בממשלה שאם יעבור מספיק זמן הציבור ישכח והבעיה תיעלם. חשוב לי לומר לא. אנחנו זוכרים ואנו רוצים שתעשה פעולה בעניין הזה. חייבים להחזיר את גלעד ומהר".

לקראת צאת אלבומו האחרון, "אחד", זמיר מאד חשש, גם בגלל השירה שהלכה והשתלטה על חלקים נרחבים וקיבלה מקום מרכזי, גם בגלל הסגנון שלוקח תפנית חדשה והוא פחות מה שהורגלנו ממנו: יותר Reverb על הסקסופון, יותר גיטרות, יותר הודו. אבל זה החופש שלו. זו האמת שלו. זה מה שהוא חש שעליו לעשות וזה מה שהוא עושה והוא, כרגיל, עושה זאת מצויין. למרות ששירה לא כל כך מדברת אלי בדרך כלל (בייחוד לא כשיש אפשרות לשמוע את הזמר מפליא לנגן בסופרן) דווקא כאן כן הצלחתי להתחבר, כנראה משום שדניאל זמיר לא שר באופן המקובל. אצלו זה תמיד חלק מיצירה מוסיקלית, ארוכה, מתפתחת, בעלת עומק והשירה טעונה, מגיעה מבפנים ונותנת ערך מוסף למוסיקה. במיוחד אהבתי את מה שעשה לברכת "אשר יצר" (אותה ברכה רוטינית שמברכים לאחר היציאה מהשירותים) שקיבלה בפיו של זמיר משמעות חדשה עבורי.

בכל הנוגע להלחנה, מספר זמיר, ישנם שלושה מצבים טיפוסיים: המצב בו הוא יושב ליד הפסנתר ומלחין מאפס, המצב בו יש לו רעיון בסיסי וכעת נותר לפתח אותו לכדי משהו שלם והמצב השלישי בו אתה פשוט "מקבל" מלמעלה את הקטע גמור ומושלם. לשאלתי איזה חלק מהקטעים שהלחין נופל בכל אחד מהמצבים השיב כי החלוקה פחות או יותר שווה. בכל מקרה, הוא הסביר, הלחנה לא באה לו בסבל בין היתר משום שהוא מאמין גדול במחזור ואוהב לנגן אותם קטעים שוב ושוב (כך למשל "השר הממונה" שמופיע במרבית אלבומיו) או לקחת שני קטעים ישנים שלו ולהדביק אותם ביחד וליצור מהם משהו חדש.

יש לדניאל זמיר את היכולת להדביק אותך בתפילה שלו גם אם מעולם לא התפללת. כשהוא מתחיל לנגן הקטע אולי מתחיל תמים, אבל לאט לאט דניאל גורר אותך אחריו לשיחה אחד על אחד עם בורא עולם. זה כבר הרבה מעבר לצינור דרכו עוברת המוסיקה מלעלה למטה, כמו שהוא נוהג להגיד. בשלב מסויים אתה מוצא את עצמך מרחף, מתנועע ללא שליטה או אפילו רוקד ויוצא מההופעה (או מההאזנה לדיסק) בתחושת התעלות, מלא אנרגיות ועם שיר בלב. מן חוויה רוחנית חוויה שהיא הרבה מעבר לחווית השמיעה האינטלקטואלית.

שאלתי את זמיר איך ייתכן שהניגון נשמע אצלו כל כך טבעי למרות שלא זו המוסיקה עליה גדל והוא סיפר לי על אינספור הופעות באירועים חרדיים בניו-יורק שהכניסה לו את המוסיקה הזו עמוק עמוק ללב ולאצבעות.

"איך אתה מסביר את המשיכה של חילוניים גמורים, חילוניים להכעיס, למוסיקה הזו, היהודית כל כך?", שאלתי אותו, "ברוך השם, כנראה שזה מצליח לגעת בנקודה אמיתית, להגיע אל הניצוץ היהודי שבכול אחד מאיתנו" היתה תשובתו.

לפני סיום, בואו נעשה סדר באלבומים שהוציא דניאל זמיר תחת ידיו עד כה:

הראשון, Satlah, כשם ההרכב, (בלייבל Tzadik) אלבום מדהים. טריו של אלט, באס ותופים כשלפעמים מצטרף Zorn באלט נוסף לחגיגה. אוונטגארדי ובועט אבל שווה כל רגע. ללא ספק מציב את הסטנדרט גבוה גבוה.

השני, Exodus, הוקלט שנה לאחר מכן באותו הרכב ולאותו לייבל וניכרת בו הדרך שעשו זמיר וחבריו להרכב. הם מגובשים יותר ונשמעים עדיין מאד רעננים ו"רעבים". כאן גם מציג זמיר לראשונה את נגינת הסופרן שלו. האלבום הזה, כקודמו, בועט וחורק וידבר מאד למי שאוהב את הג'אז שלו עם מסמרים, מבלי להיות בלתי נגיש או בלתי מובן.

שני האלבומים הללו ביססו את מעמדו של זמיר כיוצר מוסיקה יהודית אוואנטגארדית מן המעלה הראשונה והפכו אותו לחבר של כבוד במסדר האבירים ה"ראדיקליים" של John Zorn.

האלבום השלישי, Children Of Israel, (Tzadik, 2002) כבר שונה משני קודמיו. ראשית משום שהמוסיקה בו מורכבת רובה משירי עם ישראליים (שיר השומר, יש לי גן, מה יפים הלילות, ריח תפוח אודם שני, מעמק לגבעה) שקיבלו עיבודים משגעים ויוצאי דופן. שנית, משום שדניאל זמיר שוב הביא איתו את הסופרן, ונתן לו הפעם הרבה יותר ביטוי מהמתוכנן ושלישית, מפני שהרכב הטריו המקורי Satlah מקבל כאן חיזוק רציני מנבחרת סקסופוניסטים מצויינים: ענת כהן ו Paul Shapiro בטנור, Marty Ehrlich ו Ned Rothenberg באלט, Doug Weiselman בבריטון וכמובן – אורח הכבוד John Zorn. דיסק נהדר שכולו מחווה לשירים מצויינים שנשכחו.

האלבום הבא כבר הוקלט בישראל בשנת 2006 בלייבל "התו השמיני" לאחר חזרתו של דניאל זמיר מהגלות בניו-יורק, ונקרא "אמן". דניאל זמיר מנגן כאן עם עומר אביטל בבאס, עומרי מור ("אומרים אור" בפיו של זמיר) הנפלא בפסנתר ודניאל פרידמן בתופים. גם הפעם מגיע אורח מיוחד – אבישי כהן (החצוצרן) שמעלה את הקטע "שש שמיניות" לפסגות חדשות. הסגנון כבר פחות אוונטגרדי, הקטעים ברובם כבר הופיעו באלבומים הקודמים, אבל המוסיקה משובחת והביצועים לעילא. זו ההקלטה הראשונה שבה נוכח הפסנתר (אולי סימן מסויים להרגעת הרוחות) ועומרי מור מנגן את המוסיקה הזו כאילו גדל לתוכה. עומר אביטל ודניאל פרידמן (שמנגנים הרבה ביחד, בין היתר בהרכב Third World Love) מהווים חטיבת קצב מיומנת שיודעת לתת בראש ולהחזיק גם גרוב חסידי למהדרין כשצריך.

האלבום הבא, I Believe, שוב מוקלט ב Tzadik הפעם בהרכב של רביעייה עם Uri Caine המצויין בפסנתר, Greg Cohen בבאס ו Joey Barron בתופים. זמיר יותר רגוע כאן, בוודאי בהשוואה לאלבומיו האחרים ב Tzadik אבל לא מתבייש לרגע ליד השמות הגדולים. הוא מנהיג מלידה ומוביל את ההרכב הזה בבטחה בנבכי המוסיקה שלו. התוצאה קרובה יותר ל"אמן" מאשר למוסיקה הבועטת אליה הורגלו מאזיני Tzadik.

האלבום האחרון, נכון לעכשיו, הוא "אחד" שיצא השנה בלייבל "התו השמיני" המוקדש כולו לחייל החטוף גלעד שליט ומנגנים בו, מלבד זמיר שמנגן בסופרן וגם שר לא מעט, ניתאי הרשקוביץ' בפסנתר, יונתן אלבלק בגיטרות, נעם ויזנברג בבאס ודניאל דור בתופים. כמו כן משתתפים גם רביעיית כלי קשת וכן מתארחים בשיר "שדמתי" ברי סחרוף בגיטרה ושירה וזוהר פרסקו כלי הקשה. זמיר מבקש שלא לחשוב על האלבום הזה כעל "אלבום חדש של הסקסופוניסט דניאל זמיר" שאז אתה עשוי למצוא את עצמך ממתין בציפייה דרוכה דקות ארוכות עד שהוא נוטל סוף סוף את הסקסופון בידיו אלא על "האלבום החדש של המוסיקאי דניאל זמיר". מפתיע, אבל זה עובד. האלבום ממכר.

Smalls

אם לא הייתי רואה בעצמי פשוט לא הייתי מאמין. מועדון הג'אז Smalls שהפך זה מכבר לביתם השני של שליחי הג'אז הישראליים ב New York מציע גישה חופשית ונוחה לארכיב המוסיקלי העצום שלו. ומה בתכנית המוסיקלית? הכל. כולל הכל.

כל הופעה שנערכה בשנה וחצי האחרונות תועדה בהקלטה מצויינת, ההופעות מלאות וכוללות את שני הסטים שנוגנו באותו ערב. הגישה נוחה מאד (באמצעות תפריט כלים ונגנים תקבלו את כל ההופעות בהן השתתף אותו מוסיקאי). זהו תיעוד מצויין ונדיר של סצינת הג'אז הניו-יורקית, לא דרך אולפן ההקלטות אלא בזירתה הטבעית – במועדון, בפני קהל. והבונוס הנוסף - דרישת שלום חמה ועדכנית מבחורינו המצויינים ב New York.

חוץ מהקלטות האודיו יש שם גם שידורים חיים בוידאו של ההופעות. כל לילה. מדי לילה. אתמול, למשל, הופיע שם עומר קליין (סולו פסנתר) והיום ייפתח את המועדון נגן הפסנתרן אהוד אשרי בדואט עם החצוצרן Erik Kellso בשעה 19:30 שעון New York. לא תקפצו לראות?

Smalls jazz club

Ernest Dawkins' New Horizons Ensemble

ל Ernest Dawkins התוודעתי לראשונה לפני כשלוש שנים. המפגש המוסיקלי עם האיש הזה ועם המוסיקה שלו פתח לי את האזניים ואת הראש לכיוונים מוסיקליים חדשים שעד אז לחלוטין לא דיברו אלי ונראו לי כבלאגן בלתי מובן. האמת היא שכבר די ויתרתי, הרי יש די והותר ג'אז שמדבר אלי. לא חייבים להתחבר להכל. אבל אז כאמור הגיעו Ernest Dawkins וה New Horizons Ensemble שלו והראו לי שאף פעם לא מאוחר מדי וכל מה שצריך זה נקודת פתיחה טובה.

Ernest "Khabeer" Dawkins הוא נגן סקסופון (אלט וטנור) וחליל שנמנה בין חברי ה AACM (Association for the Advancement of Creative Musicians) ואולי אחד ממיצגיו הבולטים והנגישים יותר כיום. מגוון המוסיקאים והסגנונות המוסיקליים החוסים תחת הכותרת AACM הוא רחב ומגוון, אבל המשותף לכולם הוא החתירה להרחיב את גבולות המוסיקה לכיוונים חדשים ומאתגרים, לעשות "מוסיקה מתקדמת" שמחוברת חזק לשורשים האפריקאיים, או כפי שהם קוראים לזה - Great Black Music. ההרכב המפורסם ביותר תחת הגג של AACM הוא כמובן ה Art Ensemble Of Chicago הותיק, ולצדו הרכבים רבים ומגוונים כדוגמת הרכבים בהנהגתם של נגן כלי ההקשה הנפלא Kahil El'Zabar, הבאסיסטWilliam Parker , החצוצרן Roy Cambell (שלושת האחרונים הופיעו במהלך השנים האחרונות בישראל במסגרת פסטיבלי הג'אז של תל-אביב), נגני הסקסופון Anthony Braxton ו Fred Anderson, החצוצרן Lester Bowie, הפסנתרן Muhal Richard Abrams ועוד רבים.

Dawkins הוא לטעמי נציגו העכשווי הבולט של הזרם המוסיקלי הזה. ראשית מפני שהוא קיבל את חינוכו המוסיקלי מפי הגבורה בבית הספר של ה AACM, שנית, מפני שהוא ממשיך בגאווה את המסורת החשובה הזו ושלישית, משום שהוא מצליח לעשות את הכל ביחד: גם לשמור על המסורת הייחודית של ה AACM וגם לשלב אותה עם ג'אז מסורתי יותר. Dawkins ציין פעם שהדור השני של מוסיקאי ה AACM כבר מרגיש פחות מחוייב לנגן אוואנטגארד בלבד שכן הרחבת הגבולות כבר הושגה על ידי דור המייסדים והיא עובדה קיימת. כעת יכולים המוסיקאים לעשות שימוש בכל הכלים שניתנו להם, לרבות בסגנונות הג'אז המיינסטרימיים יותר ולשלב את הכל ביחד. אבל עם כל המסורת (הישנה והחדשה) וכל המטען הכבד הזה עדיין מדובר במוסיקאי מאד קומוניקטיבי, כמו שכבר כתבתי - נקודת פתיחה טובה למי שרוצה להתחיל להבין את הסצינה הזו ולהתחבר אליה.

Ernest Dawkins, יליד 1953, החל את דרכו המוסיקלית בנגינה על באס ותופי קונגאס. כילד, שמע את שכניו Anthony Braxton ו Sonny Seals מתאמנים בנגינה בסקסופון, ובגיל 19 עבר לנגן בעצמו בסקסופון. בשנת 1979 ייסד את ההרכב New Horizons Ensemble שחבריו המקוריים היו Ernest Dawkins בסקסופונים (טנור, אלט וסופרן) וחליל, Ameen Muhammad בחצוצרה, Steve Berry בטרומבון, Yosef Ben Israel בבאס ו Reggie Nicholson בתופים. בסוף שנות ה-80 החליף את Nicholson מתופף אחר בשם Avreeayl Ra (שהיה המתופף בהרכב של Sun Ra) ובשנת 1992 התווסף להרכב גם חבר שישי – נגן הגיטרה Jeff Parker שנתן בין היתר גם חיזוק הרמוני להרכב.

הסגנון המוסיקלי של ההרכב מגוון מאד ונע לסירוגין בין bebop, hardbop, blues ו אלתור חופשי. הכשרון והמוסיקליות של כל אחד מהנגנים, חוש ההומור, הכתיבה המצויינת והעיבודים של Dawkins, השילוב בין ישן וחדש, בין ג'אז מסורתי ובין ג'אז חופשי ומתקדם והגרוב הנהדר של ההרכב שיכול להתקיים רק בהרכב שעובד כל כך הרבה שנים ביחד הופכים את כל המיקס הזה לחוויה מוסיקלית קצבית עשירה וחמה שנשמעת לרוב כמו big band יותר מאשר כ- sextet, בדיוק כפי שידעו לעשות Duke Ellington ו Charlie Mingus. גם המעבר בין המוסיקה המולחנת והמעובדת ובין האלתור החופשי מזכיר לטובה את ההקלטות של Mingus. הם יודעים לדחוף את המוסיקה עד לגבולות הא-טונאליות אבל לרוב פועלים במסגרת מלודית והרמונית ברורה.

באופן מפתיע (ואולי, בעצם לא כל כך מפתיע) זכתה המוסיקה הזו להכרה ולהערכה רבה באירופה שתמיד היתה פתוחה יותר לנסיונות ולחדשנות מוסיקלית, בעוד שבארה"ב הקהל פחות התלהב. כך קרה ש Dawkins הוציא את שלושת אלבומיו הראשונים בלייבל השוודי Silkheart ורק בשנת 2000 יצא אלבומו הראשון בלייבל האמריקאי delmark המתעד בשקדנות את סצינת הג'אז של Chicago. אגב, Dawkins עצמו הופיע בישראל בשנת 1994 במסגרת פסטיבל הג'אז באילת וגם בשנה שעברה בסינמטק תל-אביב יחד עם Kahil El'Zabar וה Ethnic Heritage Ensemble.

Dawkins בביקור בירושלים, 2008 [צילום: ברק וייס]

מתוך שלל האלבומים של ההרכב שניים אהובים עלי במיוחד וישמשו היטב לצורך היכרות ראשונית – האחד הוא האלבום הראשון של ההרכב – South Side Street Songs שהוקלט בשנת 1993 ויצא בלייבל Silkheart והשני הוא Jo'Burg Jump שהוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל delmark. בשניהם מנגנת השישייה עם Avreeayl Ra הנהדר בתופים.

שני אלבומים מצויינים נוספים הוקלטו בשנת 1994 לרגל 30 שנה ל AACM (בלייבל Silkheart) ובהם מנגן ההרכב עם המתופף המקורי – Reggie Nicholson, ונקראים Chicago Now – Thirty Years of Great Black Music vol 1 & 2.

בהמשך הקליט ההרכב עוד מספר אלבומים ללא הגיטרה של Parker (שלדעתי חסרה שם). בשנת 2003 נפטר החצוצרן של ההרכב, Ameen Muhammad, שהיה גם חבר ילדות קרוב של Dawkins, ובשנת 2004 הקליטו ה New Horizons Ensemble בהרכב אחר (למעשה מההרכב המקורי מנגנים כאן רק Dawkins ו Steve Berry הטרומבוניסט) אלבום מצויין לזכרו בשם Mean Ameen (בלייבל delmark) עם Maurice Brown בחצוצרה.

לקינוח, הנה הקלטה של ההרכב הנוכחי של ה New Horizons Ensemble עם Maurice Brown בחצוצרה, Dawkins בסקסופון, Steve Berry בטרומבון, Darius Savage בבאס ו Isaiah Spencer בתופים. ההופעה הוקלטה במועדון ה Velvet Lounge ב Chicago בשנת 2005 ויצאה בדיסק וב DVD בלייבל delmark.

פסטיבל הג'אז בגבעתיים 14-16 במאי 2009

הנחה בת 25 ש"ח לכל כרטיס לחברי , פורום הג'אז של אג'נדה אז אל תשכחו לציין בעת הזמנת הכרטיסים את קוד ההנחה: "אג'נדה".

Lou Blackburn - Complete Imperial Recordings

Lou Blackburn הוא טרומבוניסט ומוסיקאי שלא זכה לחשיפה ולהכרה שהוא ראוי לה. הטרומבוניסט הנפלא הזה ניגן עם רבים וטובים, בין היתר שנתיים עם Lionel Hampton, אחר כך תקופה קצרה בתזמורת של Cat Anderson (החצוצרן האגדי של Ellington) ואפילו שנה בתזמורת של Ellington.

בשנת 1961 עבר Blackburn למערב ארה"ב והשתקע ב L.A.. למרות ש Blackburn התפרנס יפה מנגינה בתזמורות בתיאטרון ומנגינה לפסי קול לסרטים, כל הזמן הזה בער בו הרצון לעשות מוסיקה שלו, עם הרכבים קטנים יותר.

בשנת 1963 סוף סוף מגשים Blackburn את החלום הזה. ביחד עם החצוצרן Freddie Hill הם מציגים חמישייה לא שגרתית שבחזיתה עומדים שני כלי נשיפה ממתכת (brass)*. השילוב הזה קטלני במיוחד מכיוון שמדובר בשני מוסיקאים ששולטים באופן מוחלט בכלי שלהם ויודעים להפיק ממנו מגוון רחב של צבעים ובעיקר בגלל השילוב בין השניים. הצליל הגבוה של החצוצרה משתלב באופן יפהפה עם הצליל הנמוך של הטרומבון וגם אופי הנגינה של Blackburn ושל Hill דומה למדי. האוניסונים (נגינת המלודיה באופן זהה על ידי מספר נגנים) שלהם נשמעים רעננים וכשהם מנגנים בשני קולות זו בכלל חגיגה. העובדה שאין סקסופון בסביבה נותנת לצליל הכולל של ההרכב אופי שונה. לא פחות חשוב לציין שההרכב הזה היה הרכב שעובד ומופיע ביחד במועדונים ולא הורכב רק לצורך ההקלטה, והדבר ניכר מהשניה הראשונה.

גם למי שלא משוגע על טרומבון מצפה כאן הפתעה, כי Blackburn הוא טרומבוניסט מצויין שנגינת הטרומבון שלו נקיה, חלקה ומאד ברורה.

תוסיפו לכל זה את הליווי של הפסנתרן Horace Tapscott (בעצמו טרומבוניסט לשעבר, שניגן גם הוא בתזמורת של Lionel Hampton) שזו לו ההקלטה הראשונה ותקבלו אלבום נפלא מכל הבחינות. Tapscott התפרסם מאוחר יותר כנגן אוואנטגארדי בועט, אבל כאן הוא עדיין בתחילת דרכו ואינו "מתפרע" מספיק (וחבל...) הוא מלווה יוצא מן הכלל ונגינת הסולו שלו היא משהו שאתה מחכה לו בכל קטע.

לצידם מנגנים John Duke בבאס ו Leroy Henderson בתופים, שניהם מצויינים ומכניסים המון אנרגיה לסט.

Lou Blackburn and Freddie Hill

הרפרטואר כאן מתחלק בין קטעים מקוריים, שכתב Blackburn במיוחד להרכב הזה, ובין סטנדרטים שמקבלים עיבודים מיוחדים, שלדעתי משקפים השפעה חזקה מצד עבודתו של Blckburn בתעשיית המוסיקה לסרטים והצגות.

האלבום יצא הן בלייבל Fresh Sound (בשנת 1999 תחת השם Perception) והן בלייבל Blue Note אבל למרות העטיפות השונות – זהו בסופו של דבר אותו אלבום שכולל שני אלבומים שיצאו במקור בלייבל Imperial תחת השמות Jazz Frontier ו Two Note Samba. מומלץ מאד.

Lou Blackburn – trombone

Freddie Hill – trumpet

Horace Tapscott – piano

John Duke – bass

Leroy Henderson – drums

Recorded in Holywood, 1963

* סקסופון, על אף שהוא בנוי ממתכת, אינו נחשב כלי נשיפה ממתכת (brass) מכיוון שמפיקים ממנו צליל באמצעות "עלה" (reed) בדומה לקלרינט.

פגוש את המוסיקאי

הנה פרוייקט מעניין: אחת לשבועיים יתקיים במועדון "לבונטין 7" מפגש בו יתארח מוסיקאי ג'אז ישראלי שיתן לקהל הזדמנות להציץ לטעמו המוסיקלי וישמיע מוסיקה שהשפיעה עליו.

ממש לאחרונה פרסם Ben Ratliff, כתב ה New York Times, ספר בשם The Jazz Ear, בו הוא מתאר את רשמיו מפגישות שקיים במהלך השנים האחרונות עם מוסיקאי ג'אז מהשורה הראשונה, במהלכן הקשיב יחד עמם למוסיקה שהם בחרו ושוחח עמם עליה. לדבריו, המפגש האינטימי עם המוסיקאים וההאזנה המשותפת למוסיקה חשפה בפניו רבדים חדשים אצל המוסיקאים עמם נפגש אשר לא היו נגישים בראיון סטנדרטי, שם מטבע הדברים מתמקדים בשיחה על האלבום החדש או על מסע ההופעות הנוכחי.

בעוד שבגרסת הספר המפגש האינטימי התרחש רק בין הכתב למוסיקאי ולנו לא נותר אלא לקרוא את התרשמויותיו של Ratliff, בלבונטין תוכלו להיות נוכחים בעצמכם ולהתרשם ישירות הן מהמוסיקאי והן מהמוסיקה שהוא שומע. אמנם קצת פחות אינטימי אבל מאד בלתי אמצעי. הכניסה, אגב, חופשית.

המפגש הראשון יתקיים ב 17.2.2009 בשעה 18:30 עם הפסנתרן דניאל שריד, שהוא גם אחד מבעליו של המועדון.

פסטיבל הג'אז תל-אביב: 24-27 פברואר 2009

סוף סוף הוא מגיע. פסטיבל הג'אז של תל אביב. הפעם החגיגה גדולה מתמיד כי הפסטיבל הזה הוא ה- 20 במספר ולכבוד המאורע החגיגי התארך הפסטיבל ביום אחד והוא יימשך ארבעה ימים במקום שלושה וגם התייצבות האורחים מחו"ל מרשימה ומגוונת.

הפסטיבל ייפתח ביום שלישי, 24.2.2009, בזוג הופעות בעלות פוטנציאל גבוה במיוחד שיתקיימו במשכן לאומנויות הבמה ("בית האופרה"). ההופעה הראשונה היא הופעת החמישייה של הסקסופוניסט הווירטואוז James Carter מלווה ב Dwight Adams בחצוצרה, Gerard Gibbs בפסנתר, Ralphe Armstrong בבאס ו Leonard King בתופים. ההופעה השניה היא הופעת מחווה לחצוצרן Lee Morgan בהשתתפות שני חצוצרנים: David Weiss ו Jermey Pelt ולצידם שני נגני הטנור הענקיים Billy Harper (שהפך אורח קבוע בפסטיבל) ו Bennie Maupin (שניהם ניגנו עם Morgan בהקלטותיו האחרונות בלייבל Blue Note), George Cables בפסנתר, Dwayne Burno בבאס ו Billy Hart בתופים.

למחרת יעבור הפסטיבל למשכנו הקבוע – הסינמטק, שם יתקיימו ההופעות בימים רביעי עד שישי (25 עד 27 בפברואר). במהלך שלושת הימים תוכלו לשמוע את הופעותיהם הבאות של האמנים האורחים: שלישיית האורגן של James Carter, חמישיית Jermey Pelt (שתיהן ברביעי) את George Cables בטריו (חמישי) ואת החלילן James Newton עם שלישיית אלברט בגר (שישי).

אמנים ומוסיקאים מקומיים (גם כאלה שרוב הזמן נמצאים בחו"ל) זוכים לחשיפה מכובדת ביותר בתמהיל מעניין במיוחד.

כך ברביעי תופיע הזמרת יעלה באלין בחמישייה, ותופיע חמישיית נגן הגיטרה מישל שגראוי.

ביום חמישי יופיעו הפסנתרן תומר בר (שיחגוג את צאת אלבומו השני) ויארח את דניאל סלומון ואורחים נוספים, רביעיית מל רוזנברג עם החצוצרן ייבגני וריסוצקי תנגן מחווה ל Chet Baker, ובסוף היום רבעיית החצוצרן יואב עמיצור.

בשישי יתקיימו ההופעות של הפסנתרן עומר קליין המארח את יהודית רביץ, הופעתו של החלילן מתן קליין בה הוא מנגן מוסיקה ברזילאית בהרכב של רביעייה . בנוסף יופיע רמי פורטיס (?!) במופע מיוחד ושלישיית הפסנתרן זהר כחילה במחווה לנעמי שמר.

כבכל שנה, גם השנה יתקיימו מופעים חופשיים באכסדרה: רביעיית הפסנתרן ארי ערב עם הזמרת תמי קלי ב"שירים תל אביביים" (בשלישי - במשכן) חמישיית אורי ברכה (רביעי) חמישיית יעקב אמר ורוברט אנצ'יפולובסקי (חמישי) חמישיית "הרובע הצרפתי" במחווה לסקסופוניסט Sidney Bechet (שישי).

וביום שישי בצהריים – הפניניג חגיגי ברחבת הסינמטק עם תזמורת הג'אז של תל-אביב בניצוחו של עמיקם קימלמן וההרכב Good Time Jazz בהנהגתו של ז'אק סאני.

קישור לאתר הפסטיבל.

"A Genius Is The One Most Like Himself" and some more advice from Thelonius Monk

מסמך מרתק שערך ככל הנראה נגן סקסופון הסופרן, Steve Lacy, ובו הוא מרכז רשימת עצות ותובנות מפיו של Thelonious Monk עמו ניגן לראשונה בשנת 1960 ולימים הפך לאחד הפרשנים החשובים והמעניינים של המוסיקה של Monk. חלק מן העצות האלה מופיע לעיתים קרובות בספרי הדרכה ולימוד אילתור וג'אז כך שחלקן מוכרות. (תודה רבה ליותם שמצא את המסמך)

לחץ על התמונה כדי לראותה בבירור

1. MONK'S ADVICE (1960)

JUST BECAUSE YOU'RE NOT A DRUMMER, DOESN'T MEAN THAT YOU DON'T HAVE TO KEEP TIME.

PAT YOUR FOOT AND SING THE MELODY IN YOUR HEAD, WHEN YOU PLAY.

STOP PLAYING ALL THOSE WEIRD NOTES (THAT BULLSHIT), PLAY THE MELODY!

MAKE THE DRUMMER SOUND GOOD.

DISCRIMINATION IS IMPORTANT.

YOU'VE GOT TO DIG IT TO DIG IT, YOU DIG?

ALL REET!

ALWAYS KNOW....(MONK) --- [flip it over and upside down and read]

IT MUST BE ALWAYS NIGHT, OTHERWISE THEY WOULDN'T NEED THE LIGHTS.

LET'S LIFT THE BAND STAND!!

I WANT TO AVOID THE HECKLERS.

DON'T PLAY THE PIANO PART, I'M PLAYING THAT. DON'T LISTEN TO ME. I'M SUPPOSED TO BE ACCOMPANING YOU!

THE INSIDE OF THE TUNE (THE BRIDGE) IS THE PART THAT MAKES THE OUTSIDE SOUND GOOD.

DON'T PLAY EVERYTHING (OR EVERYTIME); LET SOME THINGS GO BY. SOME MUSIC JUST IMAGINED. WHAT YOU DON'T PLAY CAN BE MORE IMPORTANT THAN WHAT YOU DO.

A NOTE CAN BE SMALL AS A PIN OR AS BIG AS THE WORLD, IT DEPENDS ON YOUR IMAGINATION.

STAY IN SHAPE! SOMETIMES A MUSICIAN WAITS FOR A GIG, AND WHEN IT COMES, HE'S OUT OF SHAPE AND CAN'T MAKE IT.

WHEN YOU'RE SWINGING, SWING SOME MORE!

(WHAT SHOULD WE WEAR TONIGHT? SHARP AS POSSIBLE!)

ALWAYS LEAVE THEM WANTING MORE.

DON'T SOUND ANYBODY FOR A GIG, JUST BE ON THE SCENE.

THESE PIECES WERE WRITTEN SO AS TO HAVE SOMETHING TO PLAY AND TO GET CATS INTERESTED ENOUGH TO COME TO REHEARSAL.

YOU'VE GOT IT! IF YOU DON'T WANT TO PLAY, TELL A JOKE OR DANCE, BUT IN ANY CASE. YOU GOT IT! (TO A DRUMMER WHO DIDN'T WANT TO SOLO.)

WHATEVER YOU THINK CAN'T BE DONE, SOMEBODY WILL COME ALONG AND DO IT.

A GENIUS IS THE ONE MOST LIKE HIMSELF.

THEY TRIED TO GET ME TO HATE WHITE PEOPLE, BUT SOMEONE WOULD ALWAYS COME ALONG AND SPOIL IT.

ספרות ג'אז

המונח "ספרות ג'אז" אין כוונתו ספרי ג'אז כמו ביוגרפיות, סקירות תקופתיות, סגנוניות וכדומה, אלא ליצירות ספרותיות שהג'אז שלוב בהן, בצורה גלויה או סמוייה, כחלק מהעלילה או על ידי שימוש בדימויים מעולם הג'אז או אפילו באופן הכתיבה עצמו.

בועז כהן כתב בבלוג שלו, "רעש" רשימה נהדרת על ספרות ג'אז. מומלץ לקרוא.

Duke Ellington - The Great Paris Concert

בואו נדבר הפעם על Duke Ellington. יש כל כך הרבה מה לומר ולספר על אגדת הג'אז הזו ועוד הרבה יותר מזה יש לשמוע, כי הוא כתב והקליט בלי סוף – שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל. יש לא מעט אנשים ש Ellington הוא "השריטה" שלהם. הם מכירים את כל האלבומים ואת כל ההרכבים השונים לאורך השנים, יודעים לספר מי עזב ומי חזר ומתי ולמה, ממש כמו שמכורי כדורגל מכירים בעל פה ויודעים לדקלם באמצע הלילה את ההרכבים ששיחקו במשחקי הליגה לפני 30 שנה, כולל שחקני הספסל.

אני לא כזה. ההיכרות של עם Ellington החלה די בתחילת הדרך שלי בג'אז, התאהבתי בתיזמורים שלו ובלחנים שלו שהצליחו להביא צבע שונה ומאד מיוחד שלא הכרתי אז ולא הכרתי מאז. אחר כך עברתי לדברים "מתקדמים" יותר – כמו Parker, כמו Miles, כמו Coltrane. את Ellington והסגנון "המיושן" שלו השארתי מאחוריי, או כך לפחות חשבתי. דני קרפל אמר לי אז שפעם, כשאהיה גדול, אחזור לשמוע Duke Ellington ואז גם אולי אבין באמת את גדולתו. אני לא בטוח שהגעתי לשם כבר, כי אוסף ההקלטות שלי עדיין מכיל מעט מאד הקלטות של Ellington והאלבומים הללו אינם מושמעים אצלי לעיתים קרובות.

אז מה פתאום אני כותב על Duke Ellington אתם ודאי שואלים. העניין הוא שלאחרונה הגיע לידי אלבום כפול בשם The Great Paris Concert שהוא למעשה תיעוד של 4 הופעות שנתנו Duke וחברי ההרכב שלו ב Olympia, Paris בשנת 1963 ויצא בלייבל Atlantic. את האלבום הזה, או יותר נכון חלק ממנו, היה לי בקלטת (מקורית!) בתקופה שעוד קנו קלטות מקוריות. זו הקלטת שאיתה גיליתי את המוסיקה של Ellington ואיתה ביליתי שבועות ארוכים מבלי שידעתי מי זה Ellington ומי האנשים הנפלאים שמנגנים איתו. כך למשל היה עם Johnny Hodges - נגן סקסופון האלט הראשון ששמעתי, ומאז שום נגן אלט לא הצליח לרגש אותי שוב באותו אופן.

Duke Ellington החל את הקריירה שלו בסוף שנות ה 20 של המאה שעברה, כשההרכב שהנהיג שימש הרכב הבית של המועדון המפורסם ביותר בהארלם: ה Cotton Club. באותה תקופה נהגו לרקוד, רחמנא ליצלן, לצלילי ג'אז ו Duke Ellington הביא איתו סאונד חדש שהדהים את באי המקום וגרם להם לחזור לשם ערב אחרי ערב. הסאונד הזה, שקשה לי להגדיר אותו אבל קל מאד לזהות אותו, נקרא ה Jungle Sound ובאותה תקופה הוא הילך קסמים על כל מי שבא לשמוע אותו והיו הרבה כאלה. מסתבר שהיו גם לא מעט כאלה שבאו והיו כל כך מרותקים למוסיקה עד שהעדיפו לשבת לשמוע ולא לרקוד. ההרכב ניגן אמנם ב Cotton Club אבל נשמע בכל ארה"ב מכיוון שמדי שבוע שידרו בשידור חי את המוסיקה של Ellington ברדיו.

כך למעשה היה Ellington הצעיר אחד המוסיקאים הראשונים שתרמו לשינוי המשמעותי ביותר שעבר הג'אז – המעבר מאולמות הריקודים למועדונים ובשלב מאוחר יותר לאולמות הקונצרטים. Ellington גם הקפיד לחדש כל הזמן וכתב כל הזמן חומר חדש להרכב שלו, והיה עוד משהו – Ellington היה שחור שכתב מוסיקה שחורה, הוא כתב מתוך התרבות השחורה על נושאים "שחורים", במקצבים אפריקאיים בסולמות בלוזיים והרמוניות לא שגרתיות והצליח להעביר במוסיקה שלו מין אווירה קסומה, אלגנטית ואניגמטית שחורה שהיטיבה לדבר אל הקהל השחור, אבל קנתה מעריצים רבים גם בקרב הלבנים.

תור הזהב של התזמורת של Ellington היה בשנות הארבעים והיא מנתה הרכב קבוע של 12-13 נגנים להם כתב Duke באופן ייחודי תוך שהוא מתאים את התפקידים באופן אישי לנגנים, כל אחד לפי סגנונו ואופיו. חברי ההרכב כונו Ellingtonians ו Ellington עצמו שימש כפסנתרן של ההרכב. העובדה שההרכב היה קבוע וחבריו מנוסים מאד בנגינה אחד עם השני איפשרה ל Duke Ellington לעשות ככל העולה על רוחו מבחינה מוסיקלית וההרכב היה למעשה מעבדת הניסויים המוסיקלית שלו. באותן שנים הוא לא רק כתב עשרות להיטים שהפכו כמובן לסטנדרטים המוכרים ביותר בג'אז, ביניהם: It Don’t Mean A Thing If It Ain’t Got That Swing, Mood Indigo, In A Sentimental Mood, Prelude To A Kiss, Caravan ועוד הרבה מאד לחנים, אלא גם התנסה בתיזמורים שונים ומשונים והגדיל באופן משמעותי את "פלטת הצבעים" שעמדה לרשות מלחיני הג'אז בדורות שאחריו והפך לאחד המלחינים האמריקניים החשובים ביותר מאז ומעולם.

בתחילת שנות החמישים, לאחר שחלף תור הזהב של ה Big Bands, המשיך Ellington להופיע ברחבי ארה"ב ובעיקר באירופה אבל הפופולאריות של ההרכב שלו ושל המוסיקה שכה היטיב ליצור היתה בירידה מתמדת. חלק מהנגנים עזבו למקומות אחרים והיה נדמה שתור הזהב של הדוכס נגמר. אלא שאז בשנת 1956, בפסטיבל הג'אז ב Newport אירע הנס. Ellington והנגנים עלו על הבמה ולקראת סוף ההופעה, שברובה הותירה את הקהל מנומנם ואדיש על הכסאות, נתן Paul Gonzalves, נגן הסקסופון טנור, את סולו חייו. נדמה לי שהיו שם 27 קורוסים (קרי 27 מחזורי סולו) במהלך הסולו שלו כי הקהל פשוט קם על רגליו והתחיל לרקוד ולהשתולל וסירב להירגע ולא נתן ל Ellington והנגנים לרדת מהבמה. ההופעה הזו הוקלטה ויצאה בלייבל Coulmbia ולמיטב ידיעתי זו ההקלטה הנמכרת ביותר של Duke Ellington.

בעקבות אותה הופעה התעורר עניין מחודש במוסיקה של Duke והוא קיבל עשרות הזמנות להופעות ברחבי העולם וזריקת מרץ יצירתית. הפעם כבר כתב סוויטות ארוכות יותר, ממש קונצרטנטיות חלקן בעלות אמירה אנטי גזענית, כאשר הוא ממשיך בסגנונו הייחודי – לכתוב תפקידים אישיים שיתאימו לנגנים השונים בהרכב שלו. הקול של ההרכב של Ellington היה שילוב נהדר של קולות המוסיקאים עמם עבד, ביניהם: נגן סקסופון האלט Johnny Hodges , הכנר ונגן הקורנט Ray Nance, נגן הטנור Paul Gonsalves, החצוצרן Cootie Willams, נגן הבריטון סקסופון Harry Carney (שניגן עם Ellington כ- 50 שנה!).

ההופעה ב Paris ב 1963 אינה מהווה ציון דרך חשוב והיא גם לא הקלטה בעלת חשיבות היסטורית (כמו ההקלטה של ההופעה ב Newport, למשל) אבל היא פשוט הופעה מצויינת עם כל הכוכבים הגדולים של Ellington ועם הרבה מהלהיטים הגדולים שלו וגם סוויטה אחת (Suite Thursday). ניתן לשמוע את הכתיבה ה Ellington-ית הטיפוסית, את התזמורים העשירים, את הנגינה הקבוצתית המושלמת העשירה בדינמיקה עדינה מחד ובאנרגיות מתפרצות מאידך. כמעט כל קטע מציג סולן אחר והאופן שבו התאים Ellington את הקטעים למוסיקאים שלו מעורר התפעלות. אני לא טוען שזה האלבום הטוב ביותר של Ellington, כי לא שמעתי את כולם אפילו לא מאית מהם (כן, יש לו כמה מאות אלבומים) – אבל בשבילי הוא תמיד יישאר האלבום המופלא ההוא, שאת הקלטת שלו שחקתי עד דק.

בהופעה מנגנים: Duke Ellington בפסנתר, Cootie Williams, Cat Anderson ו Roy Burrowes בחצוצרות, Ray Nance בקורנט ובכינור, Lawrence Brown, Buster Cooper ו Chuck Connors בטרומבונים, Johnny Hodges בסקסופון אלט, Russell Procope בקלרינט ובאלט, Jimmy Hamilton בקלרינט ובטנור, Paul Gonsalves בטנור, Harrey Carney בבריטון וקלרינט, Ernie Shepard בבאס ו Sam Woodyard בתופים.

Hodges ו Ellington