מוסיקה ליום הזכרון

בכל יום זכרון, בשעות הקטנות של הלילה, כשכבר שבעתי מלשמוע שוב ושוב את "שירי יום הזכרון" ברדיו, אני מכבה את האור בסלון, שם את Ballad Of The Fallen ונותן לעצמי להתפרק.

נכון, אלו לא הנופלים "שלנו", ולמעשה מדובר במוסיקה עם אמירה פוליטית מובהקת (נגד מדיניות ההתערבות של ארה"ב) אבל מה זה משנה ?

המוסיקה, שחלקה שירי עם וחלקה נכתבה על ידי Carla Bley ו Charlie Haden כל כך יפה, לירית ונוגה וכל כך מתאימה ליום הזה. את כל העיבודים עשתה Carla Bley הנפלאה וצוות המוסיקאים המוכשרים והרגישים פשוט מוציא את המקסימום מהלחנים ומהעיבודים.

מנגנים כאן מלבד Charlie Haden בבאס ו Carla Bley בפסנתר גם Don Cherry בחצוצרת כיס, Sharon Freeman בקרן יער, Jack Jeffers בטובה, Michael Mantler בחצוצרה,Gary Valente בטרומבון, Jim Pepper, Dewey Redman ו Steve Slagle בסקסופונים, Mick Goodrick בגיטרה ו Paul Motian בתופים.

רגע אחד הם מנגנים שיר לכת קטן וצנוע, שגדל אט אט והופך למלא עוצמה וברגע שאחרי השיר מתפרק לך בידיים ומתפזר לכל עבר, או שרק קול קטן אחד נשאר ממנו וממשיך להוביל אותו, ואז שוב מתגבש ומתמלא כח והוד, ונמוג בתרועת חצוצרות קודרת.

האלבום הזה (שהוקלט בשנת 1982 ויצא ב ECM) מתחבר בטבעיות עם יתר האלבומים שהוציא Charlie Haden עם ה Liberation Music Orchestra אבל משום מה הוא לא נחשב אלבום של ה LMO. המוסיקה אינה ג'אז במובן הרגיל וגם אינה בסגנון ECM טיפוסי. לטעמי זו פשוט המוסיקה של Charlie Haden ו Carla Bley, והיא לא פחות ממושלמת !

אלבום "יום הזכרון" השני שלי הוא Avanti! של הפסנתרן האיטלקי Giovanni Mirabassi (אחיו של נגן הקלרינט Gabriel Mirabassi). זהו אלבום סולו פסנתר שהוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Sketch, ומוקדש כולו לשירי מלחמה ולשירי אנטי-מלחמה. המוסיקה שנבחרה בקפידה מבוצעת בצורה יוצאת מן הכלל על ידי Mirabassi, התוצאה מרגשת מאד.

"Le Chant De Partisan" : למוסיקה של Anna Marly חיברו Joseph Kessel ואחיינו Maurice Druon את מילות שיר הפרטיזנים שנכתב כמחווה להתנגדות הרוסית בסמולנסק במלחמת העולם השניה:

מלבד המוסיקה האלבום הזה הוא אחד האלבומים הבודדים בג'אז שראוי לתואר "אלבום" וזאת מן הסיבה שמצורפת אליו חוברת עבה למדי שכוללת הסבר על מקורו של כל אחד מהקטעים לצד תמונות היסטוריות מהתקופה הרלוונטית ובכך מצליח Mirabassi להעצים את החוויה המוסיקלית ולמקם את המוסיקה בקונטקסט ההיסטורי שלה.

Booker Little - Part I: With Max Roach

"In my own work I'm particularly interested in the possibilities of dissonance" אמר החצוצרן Booker Little. המשפט הזה מתאר בעיני בתמציתיות את התפישה המוסיקלית של Booker Little ואומר הרבה מאד על סגנון הנגינה וההלחנה שלו.

Booker Little היה אחד מאותם גאונים מוסיקליים שהטביעו חותמם בהיסטוריה (וגם בעתיד) של הג'אז. למרות שמת בגיל צעיר מאד (רק בן 23) הספיק Booker Little להקליט הרבה מאד ולשתף פעולה עם מוסיקאים רבים (המפורסמים שביניהם, וזו רק רשימה חלקית: George Coleman, Eric Dolphy, John Coltrane, Mal Waldron וכמובן Max Roach). בזמן קצר מאד Booker Little הצליח ליצור קול אישי, מאד ייחודי ומאד מזוהה, בזירת הג'אז השוקקת של סוף שנות החמישים – תחילת השישים, והקול הזה נשמע ייחודי ומרתק גם היום. העיסוק הבלתי פוסק בדיסוננס אינו צריך להפחיד את מי שאינו מכיר את Booker Little, שכן המוסיקאי המדהים הזה הצליח ליצור תמהיל מרתק בין הרצון שלו לפרוץ גבולות ולנגן מוסיקה בדרך חדשה ומקורית, עם לא מעט דיסוננס (אבל תמיד יפה), ובין המסורת החצוצרנית של החצוצרנים הגדולים שהיו לפניו, ובראשם Clifford Brown.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. Booker Little נולד ב Memphis בשנת 1938 לאם פסנתרנית ולאב נגן טרומבון. בגיל 14, לאחר שניסה לנגן על כלים שונים, החליט ללמוד חצוצרה, ובגיל 16, לאחר שהבין שאם הוא רוצה להתקדם יהיה עליו ללמוד מוסיקה ברצינות, נרשם ללימודי מוסיקה. 4 שנים לאחר מכן, כשהוא בן 20 סיים Booker Little את לימודי המוסיקה שלו והיה מוכן לצאת ולכבוש את העולם. במהלך לימודיו חלק Booker Little דירה עם Sonny Rollins שניגן מדי פעם עם החמישייה של Clifford Brown ו Max Roach (The Brown-Roach Quintet). היה זה Rollins שהפגיש, בשנת 1955, בין Booker Little ובין Max Roach ו Brownie שהיה אז בשיאו והיווה מודל לחיקוי לכל החצוצרנים הצעירים.

Booker Little סיפר כי Sonny Rollins הזהיר אותו לא אחת שלא ינסה לחקות מוסיקאים אחרים ושלא יקשיב יותר מדי לתקליטים של חצוצרנים אחרים, על מנת שיוכל לפתח סגנון אישי. כידוע, ל Sonny Rollins זה עבד. מסתבר שגם ל Booker Little.

בשנת 1956 נהרג Brownie בתאונת דרכים ו Max Roach מצא את עצמו ללא חצוצרן וללא פסנתרן (Richie Powell, אחיו של Bud Powell ופסנתרן בפני עצמו שניגן בחמשיית Brown-Roach נהרג אף הוא באותה תאונה). מי שמכיר את ההקלטות של Max Roach מסוף שנות החמישים יודע שעל פסנתרן הוא פשוט ויתר (אמנם לא מייד אבל די מהר), והחל להקליט בהרכבים נטולי פסנתר. על החצוצרן Roach לא ויתר. הוא עבד בעיקר עם Kenny Dorham והקליט עמו מספר אלבומים ואחר כך, בשנת 1958, ביקש מ Booker Little להצטרף אליו להרכב. בואו של Booker Little להרכב של Roach היה כניסה לנעליים גדולות מאד, הן של Brownie והן של Dorham, שחיצרצו שם לפניו, אולם Booker Little לא בא להתחרות באף אחד. הוא בא לעשות מוסיקה, ולא סתם מוסיקה אלא את המוסיקה שלו בדרך שרק הוא יכול לעשות. Booker Little היה בעל יכולת טכנית יוצאת מגדר הרגיל, ואהבה גדולה ליופי במוסיקה. ההבנה של Booker Little לגבי מהו יופי במוסיקה היתה רחבה יותר מהמקובל באותה עת והתייחסה גם למורכבות מוסיקלית ולמתיחת הגבולות ההרמוניים על מנת לבטא תחושות וצבעים אחרים. לעובדה שההרכב (למעט באלבום הראשון) היה נטול פסנתר, ולמעשה נטול כל כלי הרמוני, וודאי היתה השפעה על כך.

Booker Little עבד עם Roach במשך 9 חודשים (מאמצע 1958) והקליט עמו, 6 אלבומים (בכולם מנגן גם George Coleman בטנור):

האלבום הראשון נקרא Max Roach + 4 On The Chicago Scene. הוא הוקלט ביוני 1958 ללייבל Mercury ומנגנים בו, לצד Booker Little (שזו ההקלטה הראשונה שעשה) ו Max Roach, גם George Coleman בטנור, Eddie Baker בפסנתר ו Bob Cranshaw בבאס. האלבום הזה נסמך די הרבה על סטנדרטים, וזו הזדמנות מצויינת לשמוע את Booker Little מנגן ומפרש סטנדרטים מוכרים כמו Stompin' at the Savoy, Stella By Starlight או My Old Flame.

חודש לאחר מכן, עדיין עבור הלייבל Mercury, הוקלט Max Roach + 4 At Newport בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז המפורסם בהרכב מיוחד למדי בו מנגנים (שוב לצד Booker Little ו Max Roach): Ray Draper בטובה, George Coleman בטנור ו Art Davis בבאס. כפי שניתן להבחין – הפסנתר הלך לבלי שוב... אבל הוא ממש לא חסר. שלושת הנשפנים עושים עבודה מצויינת ונדמה ש Booker Little משתחרר מכל העכבות ומתחיל את המסע המוסיקלי האישי שלו. כאן אפשר כבר לשמוע את ניצניה הראשונים של חיבתו לדיסוננסים. אגב, כאן גם הוקלט לראשונה הקטע Minor Mode שהלחין Booker Little.

חודשיים לאחר מכן, הקליט אותו ההרכב תקליט מצויין עבור הלייבל Riverside בשם Deeds, Not Words, גם התקליט הזה יצא על שמו של Max Roach.

האלבום הרביעי הוקלט באוקטובר 1958 ונקרא The Defiant Ones או בשמו האחר:The Booker Little 4 + Max Roach היה כבר תחת הנהגתו של Booker Little וניגנו בו לצד Booker Little, Roach ו Coleman גם Tommy Flanagan בפסנתר ו Art Davis בבאס. האלבום גם כולל שלושה לחנים מקוריים של Booker Little והם: Rounder's Mood, Dungeon Waltz ו Jewel's Tempo. מעניין לציין שבעוד שבהרכב עם Roach עבד Booker Little ללא תמיכת פסנתר, הרי שלאלבומו הראשון כלידר הוא דווקא מבכר נוכחות פסנתרן.

האלבום החמישי, הוקלט חודש לאחר מכן, תחת שמו של Roach עבור הלייבל Time ונקרא Award Winning Drummer. ההרכב עם טובה וללא פסנתר בדיוק כמו באלבומים השני והשלישי.

האלבום האחרון, שמסכם את התקופה הראשונה של Booker Little עם Roach הוקלט בינואר 1959, שוב עבור הלייבל Mercury, ונקרא The Many Sides Of Max Roach. ההרכב נשאר כמעט כמו קודם, רק שהפעם הוחלף נגן הטובה Ray Draper בטרומבוניסט הנהדר Julian Priester. העיבודים באלבום הזה יפים במיוחד.

קשה להתייחס לששת האלבומים מבלי להתייחס להשפעה המכרעת שהיתה ל Max Roach ולגישתו המוסיקלית, שמאז ומתמיד הייתה חדשנית ופורצת דרך, להתגבשות אופיו המוסיקלי של Booker Little הצעיר (בסך הכל בן 20). הנגינה של Roach אנרגטית, מקורית מאד בנויה על הרבה משחקים ריתמיים ומכריחה את הנגנים להיות מאד מעורבים, ערניים וקשובים. גם העדר הפסנתר תורם לחופש ההרמוני ולהדגשת המרכיבים המלודיים והקצביים במוסיקה.

שלושת האלבומים שהוקלטו עבור Mercury (הראשון, השני והשישי) נכללים בסט של Mosaic שמאגד את כל ההקלטות של ההרכב שנקרא "Max Roach Plus 4". החדשות הרעות הן שהסט כבר OOP ולא ניתן להשיגו. מה שכן – האלבום Deeds, Not Words עדיין מודפס וכך גם Booker Little + 4 & Max Roach שיצא לאחרונה ב LoneHill Jazz תחת השם המטעה: Booker Little: Featuring George Coleman Complete Recordings (שלאור מה שתואר עד כה מסתבר שהוא לא ממש Complete) וכולל עוד אלבום מאוחר של Booker Little משנת 1961 – שנדבר עליו בהמשך) ומודפס גם ב Blue Note.

ששת האלבומים הללו שהקליט Booker Little עם Max Roach סימנו את נקודת הפתיחה שלו בג'אז. מי שישמע את ההקלטות האלה יבחין שכבר בנקודת הפתיחה הקדים Booker Little את זמנו, שכן הוא לא נשמע כמו אף אחד מהחצוצרנים האחרים מאותה תקופה, וגם ההלחנה שלו כבר מגובשת ומעניינת. הייתי אומר שההקלטות הללו מבשרות על מה שעוד הולך להגיע, אלא שבמקרה של Booker Little הקריירה המוסיקלית שלו נמשכה רק כשלוש שנים, ובלי כל קשר ההקלטות הללו בשלות ומרתקות לא פחות ממה שעוד יגיע.

לפני סיום הנה וידאו נדיר ביותר - למיטב ידיעתי ההקלטות הללו הן מהתוכנית Stars Of Jazz מאוקטובר 1958 והן התיעוד היחיד של Booker Little בוידאו. מנגנים Booker Little, Ray Draper, George Coleman, Art Davis וכמובן Max Roach. הקטע הראשון הוא Minor Mode של Booker Little והקטע השני הוא The Scene Is Clean של Thad Dameron. איכות ההקלטה גרועה למדי, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.

עד כאן החלק הראשון העוסק בהקלטות המוקדמות של Booker Little. המשך יבוא.

שאולי עינב - אנעים זמירות

שאולי עינב (Shauli Einav) , סקסופוניסט ישראלי צעיר ומוכשר שלומד וחי בניו-יורק, השתתף בפסטיבל מוסיקה יהודית שארגנה תנועת חב"ד במועדון ה Knitting Factory ונתן ביצוע משגע לניגון "אנעים זמירות". יחד איתו מנגנים Jermey Ziskind בקלידים, Miles Brown בבאס ויונתן רוזן בתופים.

להנאתכם...

Strata-East Rocords

הלייבל Strata-East הוקם בשנת 1971 על ידי החצוצרן Charles Tolliver והפסנתרן Stanley Cowell לאחר שהללו ביקשו להוציא לאור הקלטה של ההרכב המשותף שלהם (Music Inc & Big Band). מכיוון שחברות התקליטים לא ממש עמדו בתור כדי להוציא את החומר של ההרכב החליטו Cowell ו Tolliver להדפיס ולהפיץ את התקליט בעצמם, תחת חזות חיצונית של חברת תקליטים. הם לקחו את העניין מאד ברצינות והשקיעו בהדפסה איכותית ובעטיפה – הכל כדי שיראה כאילו מדובר בחברת תקליטים אמיתית ורצינית...

השם Strata-East הגיע כשחיפשו השניים שם ל"חברת התקליטים" שלהם ומאחר של- Stanley Cowell היו חברים בדטרויט שהיה להם לייבל עצמאי בשם Strata שכבר החל לבסס את עצמו הם החליטו לקרוא לעצמם Strata-East.

בהמשך הגיע Clifford Jordan שהיה לו הרבה חומר משלו אבל הוא לא היה בטוח האם להוציאו לאור. Jordan, שראה ש Cowell ו Tolliver לוקחים את עניין חברת התקליטים שלהם מאד ברצינות החליט להוציא את המוסיקה שלו אצלהם. כך בעצם הפכה החברה הקטנה לחברת תקליטים אמיתית שאמנים רבים ביקשו לעבוד עמה (ביניהם Billy Harper, Cecil Payne, Pharaoh Sanders, Cecil McBee, Sonny Fortune וגם הרכבים ואמנים רבים פחות ידועים אך מעניינים לא פחות. בנוסף גם Cowll ו Tolliver תרמו את חלקם והקליטו הרבה אלבומים מצויינים שיצאו בלייבל שלהם).

עם הזמן הפכה Strata-East בית חם לאמנים שחורים (הנושא הגזעי היה תמיד ברקע) שאפשר להם להקליט ללא מגבלות אומנותיות. התוצאה היתה לייבל שמצליח לייצג את המוסיקה השחורה באותה התקופה באופן ייחודי, מעניין ומרתק. הבסיס היה ג'אז אבל לאט לאט הכיוון הלך והתרחב וכלל גם מוסיקה שחורה שחורגת מהגבולות המקובלים של הג'אז, לעיתים לכיוון החופשי יותר ולעיתים לכיוון המסחרי יותר, אבל תמיד מאד יצירתי ומוקלט היטב.

במהלך השנים הודפס חלק (קטן מדי) מהקטלוג של Strata-East גם על דיסקים (בהוצאת Charly או Mosaic, למשל) אבל עדיין, באופן כללי, מדובר במוסיקה שקשה מאד להשיגה והיא נותרה, למרבה הצער, נחלתם של מעטים.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה היא משום שלפני מספר ימים הוקם אתר המעריצים של Strata-East והוא הולך וגדל מיום ליום. מי שמכיר בוודאי לא צריך את ההמלצה שלי, ולמי שלא מכיר – חובה !

Eli Degibri Is In Da' House !

זכרונות ראשונים

"אף פעם לא הייתי ילד שמתאמן 10 שעות ביום, הכל הלך לי די בקלות ומסביבי תמיד היה מן דיבור כזה ש "אלי מוכשר", אבל אני לא ממש הבנתי על מה הם מדברים. עד שבגיל 15, ניגנו בבית הספר באנסמבל עם אילן סאלם, לקחתי סולו ופתאום הכל התחבר לי. המלודיה, ההרמוניה, כל מה שרציתי להעביר, פתאום הכל התחבר והרגשתי שיש לי באמת את היכולת לאלתר. זו היתה אחת התחושות הכי חזקות ומחממות שחשתי בחיי" – כך תיאר באזני אלי דג'יברי את הרגע המכונן בו הבין שהוא רוצה ויכול להיות מוסיקאי מקצועי.

הפעם הראשונה ששמעתי את אלי דג'יברי התרחשה כשנתיים מאוחר יותר, כשאלי היה בן 17 לערך, לפני 12-13 שנים. זו היתה הופעה בבית קפה בחיפה עם ארנון פלטי בבאס ועופר פורטוגלי בקלידים. דג'יברי (הנער) בפרונט, מלא בטחון, לא מפחד מאף אחד.

בהפסקה ניגשתי לעופר וביקשתי שינגנו את "Whisper Not". עופר חייך ואמר שיעשו זאת בשמחה רק שהוא אינו מכיר את הקטע. ארנון פלטי שהקשיב לשיחה ניסה בכל כוחו להיזכר על מה מדובר אך לשווא. ואז עופר קרא לדג'יברי: "תגיד אלי, Whisper Not, אתה מכיר ?" "ברור" ענה אלי והתחיל לשיר להם את זה. בעודם מנסים לזהות את הקטע נטל אלי מפית ושרבט עליה את האקורדים של הקטע, תוך שניה, מבלי לחשוב אפילו, כאילו הוא נותן למישהו מספר טלפון. בקטע הראשון אחרי ההפסקה הם ניגנו את זה כאילו כלום. אלי ניגן מבריק. היה אדיר.

בשבוע שעבר הזכרתי לאלי את החוויה הזו, שנחרתה עמוק בזכרוני. בעיני, היכולת לעלות ולנגן בבטחון ובצורה מלאת השראה קטע שלא התאמנת עליו מעולם עם ההרכב (במיוחד אם ההרכב רואה את הקטע פעם ראשונה על מפית, דקה לפני כן) הוא אחד הדברים היפים והמרתקים בג'אז.

אלי, אגב, לא ממש זכר את האירוע אבל צחק ואמר שזה נשמע לו מאד הגיוני...

בגיל 20 תגיע לירח:

ב- 13 השנים שחלפו מימש אלי דג'יברי את כל ההבטחות ואת כל התקוות שנתלו בו. הוא נסע ללמוד בברקלי אבל כבר אחרי מספר חודשים שם הוא קיבל מילגה לתוכנית על שם Thelonious Monk אליה מתקבלים רק 6 מוסיקאים נבחרים מכל העולם בכל מחזור. זה כמובן לא דבר שמסרבים לו. במסגרת התוכנית זכה אלי ללמוד עם מורים כ Herbie Hancock, Ron Carter, לא רע בשביל ילד בן 18 שרק כרגע הגיע לברקלי...

בגיל 20, לאחר שסיים את התוכנית בהצטיינות, מצא את עצמו דג'יברי בעמדת הסקסופוניסט של שישיית Herbie Hancock שגייס אותו לסיבוב הופעות. שכשעמד על הבמה, בהופעה הראשונה של השישייה באוסלו לפני 2,500 איש – רעדו לו הרגליים. "זו לא מטאפורה. באמת רעדו לי הרגליים ובקושי הצלחתי לעמוד", הוא מספר. לתחושת הבטחון שלו לא הוסיפה העובדה שגם Joshua Redman, שהופיע לפניהם, ישב בקהל.

שאלתי את אלי מה עובר בראש למוסיקאי צעיר שמגיע לנגן עם מוסיקאי במעמדו של Herbie Hancock. עניין אותי לדעת מה מערכת היחסים המוסיקלית בהרכב כזה: האם הוא מנסה להתאים את עצמו ולקלוע לטעמו של Hancock או שהוא בטוח בעצמו, מנגן מה שהוא רוצה וש Hancock והחבר'ה ילוו אותו.

אלי סיפר שבאותה תקופה הוא היה כל כך נרגש מהעובדה ש Hancock הגדול, שיכל לבחור כל סקסופוניסט בעולם, בחר דווקא בו – והוא עשה הכל על מנת לרצות אותו ולהוכיח לו שלא טעה. "למעשה, גם כשניגנתי סולו, חשבתי על איך להשתלב עם הליווי של Herbie. בעצם אני ליוויתי אותו גם בסולואים שלי" הוא סיפר בגילוי לב. "היום, כשאני מנגן עם Al Foster למשל, אני יודע מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, ואני כמובן דואג לתת לו את זה, אבל כמו שאני רוצה. מתי שאני רוצה. בדרך שלי." אחר כך הוסיף ואמר שהוא מת ש Herbie ישמע אותו היום שוב, שישמע את "אלי האמיתי".

מאז החוויה המעצבת עם Hancock שנמשכה בסה"כ כשנתיים וחצי, אלי חי ועובד בניו-יורק, כבר 11 שנים. הוא חלק בלתי נפרד מה"סצינה הישראלית" של הג'אז בניו יורק (לצד אבישי כהן (החצוצרן), עומר אביטל ועוד) ובזכות געגועיו לארץ ובעיקר להוריו (שאותם הוא מעריץ ומגדיר באהבה כ"גרופיז הכי גדולים שלי") שגורמים לו לבלות מספר חודשים בשנה בארץ, אנו זוכים להנות מכישוריו גם כאן בישראל.

יש חיים גם מחוץ לג'אז:

מלבד שלושת אלבומי הג'אז שהקליט עד כה (סבלנות, נגיע גם לזה) דג'יברי לוקח חלק בפרוייקטים מוסיקליים רבים ומגוונים וביניהם הופעות משותפות עם יוני רכטר (שהתחילו בפסטיבל הפסנתר), או ההופעה משותפת עם ערן צור (ממש בשבוע האחרון). בהופעות האלו מנסה דג'יברי להתחבר לפן מרכזי נוסף באישיותו המוסיקלית – לשירה. דג'יברי, מודע לחלוטין לעובדה שאינו זמר אבל מעיד על עצמו שהוא מאד אוהב לשיר. לדבריו גם כשהוא מנגן הוא בעצם מנסה לשיר, וזו הסיבה לדעתו שהאלמנט המלודי והלירי בנגינה שלו מאד בולט.

השירה של אלי מבויישת, אולי אפילו מעט מפוחדת בהתחלה, בניגוד גמור לנגינה שלו שהיא מלאת עוצמה ושופעת בטחון עצמי. "ברור" הוא אומר, "בשירה אתה חשוף לגמרי, אתה לא יכול להסתתר מאחורי הכלי, וגם יש את כל העניין של המילים. כשאתה שר אתה מגיע לקהל לא רק דרך המוסיקה אלא גם דרך המילים, אתה צריך להתייחס למילים. יש להן המון כח וזה כמובן הרבה יותר אישי". ובכל זאת, למרות שזה נראה כאילו זה קצת קשה לו, דג'יברי הקפיד עוד בתחילת דרכו לשלב שירה גם בהופעות הג'אז שלו. כך למשל כשניגן בחמישייה עם אבישי כהן, יונתן אבישי, עומר אביטל ושחר חזיזה – הם פתחו כל הופעה ב "You make me feel so young" שאלי ביצע בהמון חן וקסם וכך עד היום. באלבום השני שלו נכללת גם גרסה משותפת של דג'יברי עם Kevin Hayes ל"שיר אהבה פשוט".

ניסיתי לחקור את דג'יברי קצת על האופן שבו הוא מתמודד עם הצורך לעמוד מול קהל ולאלתר, ביקשתי לדעת עד כמה הוא מתכנן את מהלך הסולואים שלו מראש (כי הם תמיד נשמעים לי מדוייקים ורהוטים) והתשובה היתה שחוץ מקביעת הקטעים שינוגנו בהופעה, הוא נותן לעצמו לזרום עם המוסיקה ונסמך מאד על האנרגיה שנוצרת על הבמה ועל האינטראקציה עם הנגנים האחרים. "אני לא יודע מראש מה בדיוק אני הולך לנגן בסולו ובטח שאני לא מכין פראזות מראש. מקסימום, עם הפסנתרן לקח סולו לפני והיתה לו איזו פראזה מעניינת, אני אזכור אותה וכשאתחיל לנגן, אולי אתחיל ממנה ואפתח אותה. בסך הכל אני טיפוס שמאד מושפע מהנגנים שמנגנים איתי באותו ערב - לטוב ולרע ואני מנגן הכי טוב כשיש לצידי מוסיקאי יצירתי שניתן לשאוב ממנו אנרגיות חיוביות כמו Aaron Goldberg או Kevin Hayes", הוא מסכם.

אם אתם מעוניינים (כמוני) לדעת לאיזו מוסיקה דג'יברי מקשיב ביום יום – אז היא מורכבת מהרבה מאד מוסיקאים ישראלים כמו: יוני רכטר, חווה אלברשטיין, קורין אלאל, יהודית רביץ, החברים של נטאשה, אביתר בנאי, שלומי שבן, ערן צור וגם למוסיקה של Sting ו Radiohead. באגף הג'אז הוא מסרב בתוקף להגביל את עצמו: "אני פשוט מקשיב לכל מה שאני יכול להשיג".

על מורים ותלמידים:

כשדיברנו על השפעות מצד אומנים אחרים סיפר דג'יברי שבניגוד להרבה מורים שאומרים לתלמידים שלהם שעדיף שיהיו הם עצמם ושלא ינסו להיות מישהו אחר, הרי שהוא דווקא מעודד את תלמידיו לנסות ולנגן כמו המוסיקאים האהובים עליהם. "ממילא, גם אם נורא תרצה להיות Stan Getz, אתה אף פעם לא תהיה Stan Getz אלא רק עצמך. אז אין שום פסול בזה שתנסה לנגן כמו Stan Getz, על הדרך תלמד רק דברים טובים". הוא עצמו רצה בתקופות שונות בחייו המוסיקליים לנגן כמו הרבה מאד נגנים, ביניהם: Coltrane, Parker, Shorter, Stan Getz, Chris Potter, Rollins, Oliver Nelson, Sonny Criss וגם Cannonball.

ואם כבר דיברנו על תלמידים - כמי שזכה לחינוך מוסיקלי מצויין גם בארץ וגם בחו"ל, נרתם דג'יברי בשמחה לטובת הכשרת הדור הבא של מוסיקאי הג'אז הישראלים והשנה זו כבר השנה השניה בה מתקיים "הפרוייקט של דג'יברי" במסגרתו נערכים אודישנים למוסיקאים צעירים (כתות ט' עד י"ב) בסופם מתגבש הרכב אשר יזכה לעבוד עם דג'יברי במשך 10 מפגשים מרוכזים במהלך השנה, וינגן חומר מקורי שנכתב ועובד על ידי דג'יברי במיוחד להרכב.

טוב, ייבשת אותנו כבר. מה יש לשמוע ?

אחרי כל הסקירה הארוכה הזו בואו נדבר קצת על האלבומים של דג'יברי עד כה:

האלבום הראשון, קרוי באופן לא מפתיע In The Beginning – יצא ב Fresh Sound הספרדית בשנת 2004 ומנגנים בו מלבד אלי דג'יברי גם Kurt Rosenwinel (המעולה !!) בגיטרה, Aaron Goldberg בפסנתר, Ben Street בבאס ו Jeff Ballard בתופים. זהו אלבום מצויין בכל קנה מידה ובשביל אלבום ראשון על אחת כמה וכמה. ההרכב באלבום הזה הופיע המון במשך כשנתיים והם באו להקלטה מוכנים היטב ומנוסים מה שאיפשר לא רק לסיים את ההקלטות ביום אחד אלא גם לקחת את ה take הראשון מכל קטע. המוסיקה באלבום אנרגטית, מגוונת ומציגה רבדים רבים באישיות המוסיקלית של דג'יברי. הצליל של דג'יברי גדול, מלא, חם וסמכותי. כשהוא מתחיל לנגן אתה מרגיש מיד שאתה בידיים טובות. הכל נשמע כל כך פשוט, קליל ואלגנטי אצלו. למי שמצפה לשמוע "ג'אז ישראלי" (אף שאין לי יכולת להגדיר בדיוק מה זה) מצפה הפתעה, מכיוון שהדיסק אינו לוקח לכיוונים ה"ישראליים" האופיניים (מבחינת מקצבים וסולמות שהתרגלנו לשמוע אצל הרבה ממוסיקאי הג'אז מישראל) אם כי המוסיקה בהחלט לא שגרתית. ואז מגיע Kurt Rosenwinkel ומעלה את האלבום הזה עוד יותר גבוה. הגיטריסט הזה הוא מוסיקאי מדהים ושומעים את זה בכל תו שהוא מפיק. פשוט תענוג. בין שלל הקטעים המקוריים (והיפים מאד) מסתתרת גם פנינה בדמות הסטנדרט "All The Things You Are" אותו מנגן דג'יברי לאט לאט בליווי של באס בלבד. מסתבר שהנגינה האיטית של סטנדרט שכבר שמענו אותו בעשרות ביצועים עושה לו (לסטנדרט) רק טוב ומוציאה ממנו צבעים חדשים. ויש גם גרסת סולו מאד דג'יברית ל Cherokee.

האלבום השני One Little Song (יצא בהוצאה עצמית בשנת 2006) הוא אלבום דואט עם Kevin Hayes, הפסנתרן עמו עובד דג'יברי ברביעיית המתופף Al Foster. כאן לוקח דג'יברי כיוון הרבה יותר רגוע, אינטימי ורומנטי. התקשורת ביניהם מצויינת, שניהם מאד מלודיים וניכר שהם נהנים לעבוד ביחד. האלבום מכיל גם שני שירים בסופו, האחד של Hayes (אליו לא כל כך התחברתי) והשני "שיר אהבה פשוט" של דג'יברי שהוא פשוט ומקסים.

האלבום השלישי, Emotionally Available, הוקלט ב 2005 ויצא אף הוא בשנת 2006, בלייבל Fresh Sound, ובו מנגנים משתתפי האלבום הראשון מלבד Kurt Rosenwinkel שבאותה תקופה כבר פיתח קריירת סולו מוצלחת מאד (תקראו את הפוסט שלי על Brad Mehldau כ Sideman ותבינו על מה אני מדבר). האלבום מצויין, הלחנים מצויינים והנגינה של דג'יברי רק הולכת ומשתבחת עם הזמן ומצליחה עוד יותר לרגש. הטכניקה שלו תמיד היתה מצויינת אבל הוא לא חושב אפילו להסתתר מאחוריה ותמיד מנסה להביא משהו מעצמו לתוך המוסיקה. לטעמי באלבום הזה הוא מצליח לקחת לשלב הבא גם את הצליל שלו (גם בסקסופון הסופרן) וגם את האמירה האישית שלו. אגב, גם כאן בוחר אלי להעביר סטנדרט טיפול איטי, והפעם מדובר ב "Giant Steps" של Coltrane. מה יש לומר ? אם היה נדמה שהקטע הזה חייב להיות מנוגן מהר כי אחרת אין לו טעם וריח, בא דג'יברי ומראה כמה הקטע הזה יפה גם כשמפרקים אותו לגורמים ומנגנים אותו כמו בלדה.

אתם יודעים מה ? נראה לי ש Herbie היה מאד נהנה לשמוע את האלבום הזה...

והסקופ:

ועכשיו לסקופ – בשבועיים הקרובים צפוי לצאת דיסק חדש לאלי דג'יברי, הפעם בטריו סקסופון-אורגן-תופים עם האורגניסט Gary Versache והמתופף Obed Calvaire. הדיסק, שדג'יברי מאד גאה בו, הוקלט בהופעה חיה באוגוסט אשתקד וייצא בלייבל Anzic של ענת כהן.

Eli Degibri / In The Beginning (Fresh Sound, 2004)
Eli Degibri, Kurt Rosenwinkel, Aaron Goldberg, Ben Street, Jeff Ballard.

Eli Degibri & Kevin Hayes / One Little Song (2006)

Eli Degibri / Emotionally Available (Fresh Sound, 2006)
Eli Degibri, Aaron Goldberg, Ben Street, Jeff Ballard.

לכבוד פורים - מוסיקאים בתחפושת

למוסיקאי ג'אז רבים יש כינויים (Bird, Dizzy, Prez, Beans, Fats, Chick, Trane, Duke, Cannonball ועוד היד נטויה) אלו הם כינויי חיבה ידועים שהפכו עם השנים להיות מזוהים כל כך עם המוסיקאים שנשאו אותם עד שפעמים רבות הם ממש החליפו את השם המקורי.

אבל לפעמים היה צורך בשם בדוי (בדרך כלל מטעמים של מחוייבויות להרכבים קבועים או ללייבלים) וכך נוצרו שמות מופלאים ומוזרים, חלקם קרובים מאד למקור (למשל Phil Forrest ל Phil Woods, או Manny Shell ל Shelly Mane או Ly. N. El ל Lionell Hampton) וחלקם רחוקים מאד מהמקור ומוזרים למדי (Buckshot La Funke ל Julian Adderley שכולם בכלל הכירו בכינוי "הרשמי" Cannonball, או למשל Dju Berry (על שם הסקסופוניסט Chu Berry) ו - Sven Coolson שניהם שמות בדויים של Stan Getz).

אז לכבוד פורים – קבלו לינק לרשימת המוסיקאים המתחפשים שערך Flibbert J. Goosty באתר AAJ.

לרשימה.

The New Miles Davis Quintet 1955-1956

ביוני 1956 עבר John Coltrane עם משפחתו מפילדלפיה לניו יורק. הם גרו, באופן זמני עד למציאת דירה, אצל הבאסיסט Paul Chambers. הרקע למעבר לניו יורק היה רצונו של Coltrane לקבל חשיפה רחבה יותר כמוסיקאי ולשחק במגרש של הגדולים. מה לעשות, בניו יורק היו הרבה יותר מועדונים, אומנים, אולפנים וחברות תקליטים מאשר בכל מקום אחר בעולם. אה, והיה עוד עניין אחד. בשנת 1955 הוא גם התחיל לנגן עם איזה חצוצרן אחד, די מוכר, .... Miles Davis .

העבודה המשותפת עם Miles מיקמה את Coltrane על מפת הג'אז וחשפה אותו לקהל המעריצים הגדול (כבר אז) של Miles. אבל מבקרים רבים כמו גם חלק נכבד מהקהל של Miles לא התחברו לנגינה של Coltrane, הם לא הבינו אותה, היא נשמעה להם כמו גיבובי תרגילים וסולמות אוריינטליים של מישהו שנאבק עם הסקסופון שלו ובעיקר הם לא הבינו למה Miles בחר דווקא בסקסופוניסט האלמוני, הגמלוני והמוזר הזה.

אבל היה אחד שדווקא מאד אהב את מה ששמע. קראו לו George Avakian והוא היה המפיק האחראי על מוסיקת הג'אז והפופ בלייבל Columbia. הוא שמע את Miles בשנת 1954 בפסטיבל הג'אז ב Newport, הופעה שלדעת רבים סימנה את הקאמבק (הראשון) של Miles. מר Avakian שמע את Miles מנגן את Round Midnight והתאהב. בסוף שנת 1955 נפגש Avakian עם Miles ו Coltrane ב Café Bohemia על הפרק עמדה האפשרות ש Miles יוחתם ב Columbia. בהמשך הערב Avakian נשאר לשמוע את החמישייה החדשה של Miles (אז, כבר עם Coltrane) ובסוף הערב היה לו ברור שהוא חייב להחתים את Miles. היתה רק בעיה אחת: Miles היה חתום ב Prestige לחוזה ארוך טווח, וב Prestige ממש לא התכוונו לתת לו ללכת.

אחרי מסע שכנועים אינטנסיבי הגיעו ב Prestige להסכמה עם Miles: הוא יקליט עבורם עוד 5 אלבומים והם ישחררו אותו מהחוזה. Miles לא בזבז זמן וניגש ישר לעבודה. בסשן אחד בשנת 1955 ובשני סשנים מרתוניים נוספים שנערכו במאי ובאוקטובר 1956, הקליטה חמישיית Miles Davis שמנתה את Coltrane בסקסופון טנור, Red Garland בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Philly Joe Jones בתופים, חומר שהספיק ל Prestige לחמישה אלבומים, הלא הם: The New Miles Davis Quintet, Steamin', Workin' Relaxin' , Cookin'.

במקביל, בשלושה סשנים שנערכו מסוף שנת 1955 ועד תחילת 1956 הקליטה חמישיית Miles Davis את האלבום Round About Midnight אלבומה היחיד של החמישייה עבור Columbia, שנקרא על שם ה Round Midnight שקיבע את Miles על הכוונת של Avakian עוד בשנת 54'.

אחרי כל הסקירה ההיסטורית הארוכה הזו, שמטרתה היתה להראות בעצם שהאלבום ב Columbia הוא אחיהם האובד של חמשת האלבומים שהקליט Miles ב Prestige נותר לדבר על המוסיקה.

החומר שבחמשת אלבומי Prestige מורכב רובו ככולו מסטנדרטים שהיוו את רפרטואר ההופעות של ההרכב. Miles, שהיה נחוש להשלים את התחייבויותיו ל Prestige במהירות האפשרית, פשוט הכריז על הקטעים והחמישייה ניגנה. טייק אחד והלאה, לקטע הבא. החבר'ה ב Prestige הגדילו לעשות והשאירו (באלבום Relaxin') את ההערות של Miles לנגנים ולטכנאי ולמפיק באולפן. וכך ניתן לשמוע את Miles מסביר ל Red Garland איך בדיוק הוא רוצה את הפתיחה ל You're My Everything או אומר למפיק Bob Weinstock: "I'll play it and tell you what it is later" על If I Were A Bell, שבסופו הוא מתבקש על ידי המפיק לנגן שוב את הקטע ומשיב בשאלה "למה ?". בשלב הזה שומעים ברקע את Coltrane כבר עסוק בחיפוש אחר פותחן הבירה...

החמישייה הזו שמלכתחילה כלל לא הוקמה לצורך הקלטות אלא לשם עבודה שוטפת (הופעות במועדונים) מצאה את עצמה מקליטה כמות עצומה של חומר בזמן קצר שהפך לחלק בלתי מבוטל בדיסקוגרפיה של Miles, ובצדק.

לטעמי דווקא בשלבים הללו שבהם Miles מנגן בעיקר עם סורדינה, בצליל מתכתי קר במקצת, לפעמים לוחש ולפעמים חותך את האוזן עם צליל חד ומולו Coltrane, מחפש, מנסה, בודק אפשרויות על הכלי, נושף ורושף אש חמה – מייצרים ניגוד מושלם שרק מקצין את ההבדלים ביניהם ומציג צדדים שונים וכיוונים שונים לאותו קטע. Miles ו Coltrane מתנהגים ונשמעים כמו הפכים מוחלטים: האחד מנהיג כריזמטי ומנוסה שהחליף את Dizzy לצד Bird, השני Sideman בתחילת דרכו מעט הססן ובלתי מנוסה, האחד בעל צליל חד וקר השני בעל צליל גדול ושמן, האחד מינימליסט שבוחר כל צליל בקפידה ואילו השני מפזר צלילים לכל עבר הרבה יותר ממה שהמלודיה הפשוטה דורשת.

המוסיקה שצומחת מהניגוד הזה מלאת תבונה ויופי, ולמרות שמדובר בסטנדרטים שחוקים ההרכב מצליח להפיח בהם חיים ולייצר מהם רפרנס לאיך ג'אז טוב צריך להישמע.

ה Rhythm Section לא נשאר מאחורה. Garland שהיה מזוהה בעיקר בזכות ה Block Chords שלו (סגנון שאומץ ושוכלל אחר כך לכדי שלמות על ידי Bobby Timmons) מספק תרומה משמעותית וחשובה לצליל של ההרכב, ושומר על המסגרת ההרמונית תוך שהוא תומך בנגינת הסולנים בצורה אלגנטית ודינמית. השילוב הכולל והטבעי כל כך עם Philly Joe Jones ו Paul Chmbers הוא פשוט תענוג כי הכל "יושב" הדוק ובמקום.

גם Miles וגם Coltrane הם מוסיקאים יחודיים ועצמאיים שעסקו כל הזמן בהגדרת גבולות חדשים למוסיקה ואז בהריסת הגבולות שרק הגדירו והצבתם מחדש במקום אחר. שניהם עברו לאורך השנים תהליכים מאד מעניינים של חיפוש עצמי, התבגרות והבשלה מוסיקלית כמו גם שינויי סיגנון תכופים. בהקלטות האלה Miles כבר בפאזה השלישית שלו (אחרי התקופה עם Parker ואחרי Birth Of The Cool) ואילו Coltrane בתחילת דרכו – מגבש את הצליל שלו ואת התפיסה הייחודית לגבי איך צריך לנגן קטע. אולי למאזיני אותה תקופה Coltrane נשמע כמי שאינו יודע מה הוא רוצה מעצמו, אבל בפרספקטיבה שיש לנו תודות להמשך הקריירה של Coltrane אנו יודעים ששם, באותן ההקלטות, היה כור ההיתוך של הרעיונות של הגאון החד פעמי הזה.

כפי שציינתי, הם כל כך שונים זה מזה והתוצאה היא מוסיקה מגוונת, מרתקת, מלאת יצרים, ניגודים ותהפוכות שאינה משעממת לרגע.

אגב, אני לא הצלחתי למצוא הבדלים של ממש בין חמשת אלבומי Prestige שהוקלטו בכפייה ובלחץ זמן ובין האלבום Round About Midinght שהוקלט במהלך שלושה סשנים שונים ל Columbia. אם תלחצו ממש, אולי ניתן להבחין במשהו יותר שוטף ויותר בעל ביטחון עצמי בנגינה של Coltrane בהקלטה עבור Columbia בסאונד ישיר וטבעי, פחות מופק, בהקלטות ב Prestige, סאונד שמדבר אליי יותר. כך שמבחינתי לפחות, השיטה של Prestige (בלי יותר מדי חזרות, הפקות וקשקושים מיותרים) עובדת ובגדול.

אחריתו של הסיפור המופלא הזה הוא בסילוקו (או שמא הסתלקותו) של Coltrane מההרכב. יש האומרים ש Miles נכנע לדרישת אוהדיו השמרנים שלא הצליחו להסתדר עם הצליל והגישה שהביא איתו Coltrane, יש שטוענים ש Miles הודיע ל Coltrane שאין לו מה לבוא לעבודה עד שלא ייגמל מאלכוהול ומסמים ויש שטוענים שבכלל Coltrane הוא זה שרצה לפרק את החבילה מכיוון שהתקשה להתרגל לקפריזות ולאגו של Miles.

כך או כך, בשנת 1957 חזר Coltrane לגור עם משפחתו בבית אמו בפילדלפיה, נגמל מאלכוהול ומסמים ושנה לאחר מכן, בשנת 1958, שבו Miles ו Coltrane והתאחדו שנית כדי לשנות את הג'אז לתמיד, אבל על כך בפעם אחרת.

Miles Davis Quintet 1955-1956
Miles Davis, John Coltrane, Red Garland, Paul Chambers, Philly Joe Jones
The New Miles Davis Quintet, Cookin', Relaxin', Workin', Steamin' (Prestige)
Round About Midnight (Columbia)

Outward Boundary

ותודה לברק וייס שגילה אותה