Kahil El'Zabar - Ritual Trio

כשירות לקוראי הנאמנים, הפוסט הפעם יוקדש לנגן כלי ההקשה Kahil El'Zabar הצפוי להגיע לארץ להופיע בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

El'Zabar יגיע לתל-אביב עם הטריו שלו הנקרא:Ethnic Heritage Ensemble. לצערי, עלי להודות כי לא שמעתי לעומק שום הקלטה של הטריו הזה, וההמלצה היחידה שאני יכול לתת על Kahil El'Zabar היא דווקא על הרכב טריו אחר שלו שנקרא: Ritual Trio.

ה Ritual Trio הוקם על ידי El'Zabar בשנות השבעים ופעל לאורך השנים במקביל ל Ethnic Heritage Ensemble. היה חבר בו הבסיסט Malacy Favors בקונטרה באס, מי ששימש במשך שנים ארוכות הבסיסט של ה Art Ensemble Of Chicago, עד מותו לפני ארבע שנים. לאחר מותו החליף אותו Yosef Ben Israel. הצלע השלישית היא המוסיקאי הנהדר והבלתי מוכר Ari Brown שמפליא לנגן בסקסופונים ובפסנתר.

הייחוד של ההרכב הזה הוא בגישה שלהם למוסיקה ובתפיסה שלהם את הג'אז כגוון אחד מקשת שלמה של צבעים וגוונים שיסודם במוסיקה האפריקאית. El'Zabar כנגן כלי הקשה התעניין מאד בשורשיו המוסיקליים האפריקאיים ואת מחקרו ותובנותיו בתחום הוא מצליח להגיש למאזינים בצורה מרתקת שמצליחה להתחבר גם לאוזניים מערביות.

אל תצפו ל Swing ולנגינה על Changes כי זה ממש לא העניין כאן.

המוסיקה של ההרכב הזה נעה על הציר שבין מוסיקה פרימיטיבית (במובן הפשוט של המילה) ובין מוסיקת Avant Gard שאינה דווקא Free. כך מצליח ההרכב לייצר מוסיקה מהפנטת ומכשפת אשר למרות שברגעי השיא היא עשויה להיות קצת עמוסה ורועשת, ברוב הזמן היא דווקא מאד פשוטה, אסטתית ומלודית. המוסיקה מושתתת על מוטיבים ומקצבים אפריקאיים והאלתור בה מתפתח בצורה איטית ומדורגת, כך שגם אם 10 דקות לתוך הקטע המוסיקה נעשית תובענית יותר, מורכבת יותר ורועשת יותר – הרי שהדבר לא קורה באופן פתאומי אלא נבנה לאט ובאופן רציף. ברגע השיא אתה מוצא את עצמך לגמרי בתוך החוויה, מתפלל שה"רעש" ו"העומס" לא יפסקו...

לאורך השנים שיתפו El'Zabar וה Ritual Trio פעולה עם אומנים שהיו מעמודי התווך של ה free וה Avant gard, כמו Archie Shepp, Pharaoh Sanders ו Lester Bowie. התוצאה, בעיני, היתה תמיד מופלאה ומרתקת. El'Zabar עצמו אמר שבשבילו המוסיקה של הענקים הללו לא היתה Avant Gard אלא פשוט המוסיקה שהקיפה אותו ושאותה נהג לשמוע ברדיו בילדותו בשיקגו.

לטעמי האלבום Africa N'da Blues שהוציאו ה Ritual Trio יחד עם Pharaoh Sanders בשנת 1999 הוא אחד האלבומים היפים ביותר שהוציא Sanders ורוחו של Coltrane נוכחת שם הרבה יותר מאשר בכל תקליטי ה"מחווה" שהוציא Sanders לאחר מותו של Coltrane.

נכון, זה לא מתאים לכל אחד (אשתי, למשל כבר הודיעה שלא אקח אותה בחשבון להופעה הזו) אבל מי שמתחבר למוסיקה הזו, מי שמחפש לדעת את המשמעות האמיתית של המונח "מוסיקה שחורה" או לפחות מוכן לפתוח את האוזניים משהו קצת אחר – ימצא כאן יופי נדיר.

באשר להרכב שמגיע לפסטיבל, כאמור El'Zabar יגיע עם ה Ethnic Heritage Ensemble שמנגנים בו מלבד El'Zabar גם המוסיקאים Ernest "Khabeer" Dawkins בסקסופון ו Corey Wilkes בחצוצרה. עיניכם הרואות – אין באס ואין פסנתר כך שאין מה לבנות יותר מדי על דמיון ל Ritual Trio המצויין שהבאס בו הוא אלמנט חשוב.

למיטב הבנתי ההרכב שיגיע צפוי להיות בעל אוריינטציה קצת יותר ג'אזית עדכנית ואולי גם קצת יותר חופשית ופחות "מסורתית" (מהבחינה האפריקאית), אבל עד שלא נשמע לא נדע...

Tel Aviv 19th Jazz Festival

פסטיבל הג'אז של תל אביב מתקרב והתוכנית נראית מבטיחה.

מה 20 עד ה 22 בפברואר בסינמטק תל-אביב יופיעו אומנים מקומיים (מצויינים !) לצד אורחים מחו"ל (גם מצויינים).

בין המופיעים: Odean Pope שישחזר את ה Saxophone Choir שלו עם נגנים ישראלים, Kahil El'Zabar נגן כלי ההקשה הפנטסטי, הסקסופוניסט David "Fat Head" Newman ועוד.

בצד הישראלי: יותם זילברשטיין ברביעייה, הטרומבוניה של יאיר סלוצקי, אבי אדריאן בטריו שאני כבר מת לשמוע, אלברט בגר ואפילו מרינה מקסימיליאן-בלומין (עם תזמורת הטיילת של תל-אביב) ושלומי שבן.

אה, כמעט שכחתי יש גם הופעת חינם של תזמורת "מארש דונדרמה" המעיפה...

אני אהיה שם...

לאתר

mnozil and Wycliffe Gordon

כשחבורה עליזה של מוסיקאים אוסטרים פוגשת את הטרומבוניסט האדיר Wycliffe Gordon לג'אם בלתי מתוכנן אנו זוכים לראות what jazz is all about...

כישרון, חוש הומור, אינטליגנציה, מסורת, עבודת צוות לצד הפגנת יכולת אישית ובעיקר המון המון שמחת חיים.

Rea Bar-Ness Live at the Camelot

איזה לילה מדהים. פשוט אין מילים אחרות לתאר את החוויה המוסיקלית שעברה עלי אתמול בלילה במועדון "הקמלוט". אבל בואו נתחיל מההתחלה...

רע בר-נס, מתופף ומוסיקאי ענק נתן אתמול בלילה תצוגת תכלית מרשימה ומקיפה הן ליכולותיו כמתופף והן ליכולותיו כמלחין ומעבד.

מלבד רע בר-נס ניגנו עומרי מור (המדהים !) בפסנתר, גלעד אברו בבאס, איתמר דוארי בכלי הקשה, עמוס הופמן בגיטרה והאורח המיוחד של הערב, החצוצרן הספרדי הצעיר: Raynald Colom. לקטע אחד הצטרף לחמישייה המופלאה הזו בטנור גם אסף יוריה, שלאט לאט מבשיל ומתבגר כנגן, ומפעם לפעם יותר מעניין להאזין לו.

אז מה היה לנו שם ?

תשכחו את מה שאתם יודעים על מתופפים כשאתם באים לשמוע את רע בר-נס. הוא בכלל התחיל כנגן טימפאני בפילהרמונית הצעירה ואח"כ ניגן עם הפילהרמונית הישראלית ובסימפונית ירושלים, אבל מזה 7 שנים שהוא מנגן תופים כמו שרק הוא יכול. מפתיע, מרענן, משעשע, חושני, סוחף... לא תשמעו אותו נותן "סתם" סווינג במהלך כל הערב וגם לא תשמעו אותו מנגן לפי איזושהי מתודה מוכרת. הנגינה שלו פיזית, "גדולה", ונוכחת ובעיקר מאד ייחודית. הוא חי את ההתרחשות על הבמה, מעצים אותה, מאיר אותה ואף יוצר אותה בעצמו. פשוט נגן ענק ! וזה עוד לפני שדיברנו על ההלחנה שלו שמצליחה להיות גם רבגונית וגם מאד מקומית.

וכל הג'אז הזה ממוסיקאי שעד לפני עשר שנים כלל לא ידע מיהם Miles ו Coltrane. אלא שאז פגש בר-נס, ששהה אותה עת בברלין, את עומר אביטל כשהלה הגיע לבקר חבר משותף שלהם והמפגש והנגינה המשותפת גרמו לו להתחיל לפקפק ביעודו כמוסיקאי קלאסי. כשלוש שנים לאחר מכן החליט בר-נס לעבור לנגן במערכת תופים. הוא מעולם לא לקח שיעורים אלא למד תוך כדי נגינה עם חבריו החדשים: עומר אביטל ואבישי כהן (הבאסיסט). כשהתעקשתי לדעת מי בכל זאת השפיע על נגינתו בתופים עלה שמו של Tony Williams.

אבל בר-נס, כאמור, לא לבד בסיפור הזה. עומרי מור, הפסנתרן המחונן, הוכיח אתמול שליכולת הטכנית שלו ולמוסיקליות שלו אין מתחרים. ישבתי חצי מטר מהפסנתר שלו וראיתי איך הוא מלטף את המקלדת, ממלא צבע, מגיב לכל פרובוקציה של הנגנים האחרים ויוצא לסולואים שמערבים בטבעיות ג'אז וקלאסי שאתה פשוט לא רוצה שייגמרו (אני שכחתי לנשום כשהוא ניגן את ההקדמה שלו לקטע "כינרת"). אמנם יצא לי לשמוע אותו מספר פעמים במהלך השנים האחרונות, והנגינה שלו מתעדנת עם הזמן, אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה המרכזית שקיבלתי ממנו אתמול מעבר למוסיקליות המענגת – הצליל שלו היה פשוט מופלא. אה, כמעט שכחתי: כל זה כשיד ימין שלו נתונה בתחבושת...

על איתמר דוארי כבר כתבתי כאן כשניגן עם עומר אביטל בטריו, ובכלל נראה שאיתמר דוארי תפס את מקומו בסגל הבכיר של נבחרת הג'אז הישראלי, ובצדק. גם אתמול הוא תרם את חלקו ברגישות, העצים את התחושה האתנית בקטעים הנכונים ויצר דיאלוג ריתמי מרתק עם רע בר-נס.

גלעד אברו, שכבר מזמן הפך לסיידמן של המדינה (אין כמעט הפקה שבה הוא לא מנגן) עשה כרגיל עבודה מצויינת.

עמוס הופמן, שזכה אצלנו במשפחה לכינוי "הנותן ידו בעוד" נתן גם נתן את ידו בעוד (עמוס, אם אתה קורא את זה - אני מת לשמוע אותך פעם מנגן בעוד אמיתי ולא בעוד החשמלי) כמו גם בגיטרה ולמרות חזותו החיצונית המרושלת והמטעה, המוסיקה שלו היתה כל כך יפה ואלגנטית. הוא מגוון מאד ומיטיב לנגן בכל הסגנונות, וראו עליו שהוא פשוט נהנה כל הערב.

אז מי זה הספרדי הזה שדיברת עליו בהתחלה ?

ועכשיו הגיע הזמן לספר לכם על Raynald Colom, מי שמילא את משבצת ה"כוכב האורח מחו"ל" עם קצת פוזה והמון כשרון. Raynald Colom, בן 28, הוא חצוצרן מצויין. בניגוד לרוב החצוצרנים שמחפשים את הברק שלמעלה, הוא מפליא לנגן בטווח הצלילים התחתון של החצוצרה (והפלוגלהורן) והצליל שלו יפהפה, מלא הבעה וחום. אבל שלא יהיה לכם ספק - כשצריך לטפס למעלה, Colom עושה זאת בלי בעיה. הוא מעניין, מלהיב וכריזמטי בנגינה שלו, מבלי להסתמך יותר מדי על יכולתו הטכנית המצויינת. בשל מוצאו הספרדי והקירבה של המוסיקה הספרדית למוסיקה המזרח תיכונית הנגינה שלו מתאימה למוסיקה של בר-נס כמו כפפה ליד ולאורך כל ההופעה הרגשתי שהוא פשוט שייך לשם. כמו Dizzy Gillespie גם הוא נוהג לנפח את לחייו בזמן הנגינה (ההגדרה הרפואית לכך היא Gillespie's Pouches או כפי שאני מעדיף לכנות זאת: "אפקט הקרפדה") אבל כאן מתחיל ונגמר הדמיון ל Diz. הקשר עם Raynald Colom נוצר לאחר שהחצוצרן שמע את המוסיקה של בר-נס באינטרנט והתלהב. בר-נס שבנה על המטען המוסיקלי הספרדי שמביא איתו Colom, הביא אותו לארץ ולא התאכזב.

לצד המוסיקה המקסימה שכתב רע בר-נס (הוא מלחין על פסנתר אם תהיתם, כמוני, איך בדיוק מתרחש תהליך ההלחנה של מתופף) ההרכב ניגן גם קטעים שכתב Raynard Colom והשילוב היה כל כך טוב וכל כך טבעי עד שלא ניתן היה להבחין שההרכב מנגן את המוסיקה של "האורח".

כשההופעה הסתיימה לא ניתן היה למחוק את החיוך מפרצופי.

היה מדהים, אמרתי לכם.

הבוקר שאחרי:

את הבוקר שאחרי אני מבלה בכתיבה תוך האזנה לדיסק של רע בר-נס שנקרא: Remember & Forget (הוצאה עצמית). אז נכון שהדיסק האולפני אינו יכול לשחזר את החוויה העצומה של ההופעה החיה, וההשוואה כמובן אינה הוגנת, אבל מצד שני – כאלבום אולפן - הדיסק הזה לגמרי מספק את הסחורה. אם עוד לא שמעתם את ההרכב של רע בר-נס בהופעה או אם בא לכם להיזכר בחוויה – הדיסק מכיל את המוסיקה הקסומה שכתב בר-נס, ומנגנים בו כמעט כל משתתפי ההופעה אתמול (למעט איתמר דוארי, ובתוספת עומר אביטל שמתחלק בקטעים עם גלעד אברו בנגינת הבאס, אסף יוריה שמנגן לאורך כל האלבום ואבישי כהן בחצוצרה, שמספק חוויה שונה וצבע אחר לגמרי מזה של Raynald Colom).

לאתר של רע בר-נס (ניתן לשמוע קטעים מהדיסק)

Rea Bar-Ness Sextet - Remember & Forget
(2005)
Avishai Cohen, Asaf Yuria, Amos Hoffman, Omri Mor, Gilad Abro, Omer Avital, Rea Bar-Ness.

Mal Waldron Quintet - 1986 + A Surprise...

למרות ששהה באירופה מאמצע שנות השישים, הפסנתרן Mal Waldron מעולם לא ויתר על מעריציו הרבים בארה"ב. מדי שנה, ואפילו מספר פעמים בשנה, נהג Waldron לטוס לארה"ב להקליט ולהופיע ולשמור על קשר עם הקהל שלו. אחד המקומות החביבים על Waldron היה מועדון ה Village Vanguard בניו יורק, ובערך אחת לשנה היה Waldron מגיע לשם (בכל פעם עם הרכב אחר) ונותן שבוע של הופעות.

בשנת 1986, באחת מגיחותיו של Waldron לארה"ב הוא הופיע במשך שבוע ב Village Vanguard עם הרכב מעניין במיוחד. במהלך שבוע ההופעות האמור, נתנה החמישייה של Waldron שלושה סטים בערב, ובכל סט שלושה קטעים. אחד הערבים המצויינים הללו תועד על ידי הלייבל האיטלקי SoulNote בשני אלבומים: The Git Go ו- The Seagulls Of Kristiansund.

כל החומר הוא חומר מקורי של Waldron. באלבום הראשון שני קטעים בלבד ובאלבום השני שלושה קטעים. המשמעות היא שאורכו של כל קטע (למעט אחד) הוא כ 20 דקות !! זמן מספיק לכל הדעות על מנת לאפשר לכל אחד מחברי החמישייה לקחת סולו שלם, ארוך ומובנה ולא להסתפק ב"מופע זיקוקים" שכולו הפגנת מקסימום טכניקה במינימום זמן (לא שהייתי חושד במי מחברי ההרכב הזה שיש לו עניין במופע זיקוקים).

מכל מקום, ההרכב מאחד בין Charlie Rouse, מי שהיה הסקסופוניסט של Monk במהלך כמעט 10 שנים, וזכה לכך שהצליל שלו יהיה לעד מזוהה עם צליל האלבומים של Monk, ובין Woody Shaw שהיה החוליה הצעירה של ההרכב, מוסיקאי צעיר ואנרגטי שכל עתידו עוד לפניו (או לפחות כך חשבו ב 1986) לצדם מנגנים Reggie Workman הותיק שעבד שנים עם Art Blakey ועם John Coltrane ומאחוריהם מתופף מדהים – Ed Blackwel שהיה מזוהה בעיקר עם סצינת ה free בשנות השישים.

למיטב ידיעתי זו היתה הפעם היחידה שבה שיתפו Waldron ו Shaw פעולה, ומדובר ללא ספק בשיתוף פעולה מדהים.

Wladron הוא פסנתרן מיוחד, מאד אקספרסיבי ובעל אופי, גם בבחירה של הצלילים וגם באופן בו הוא מנגן (אני חושב שהוא עצמו הגדיר את הסגנון שלו כמינימליסטי) ולצדו Rouse בצליל גדול וחם שנותן לכל הערב תחושה Monk-ית חזקה ו Shaw שפשוט יורק אש מהחצוצרה שלו, כש Workman ו Blackwel משמשים כמנוע של כל העסק הזה. אני מרגיש שמתחילים להיגמר לי הסופרלטיבים, אז בואו נגיד את זה פשוט: It's as good as it gets.

כאן באופן רגיל היה נגמר הסיפור, והייתי שולח אתכם לחפש את הדיסקים ולבלות ערב מדהים ב Vanguard עם חמשיית Mal Waldron, אלא שבמהלך שיטוטיי באינטרנט גיליתי שקיימת הקלטה פרטית של הופעה של אותו הרכב בדיוק שהופיע שנתיים לפני כן בלוגאנו. ולא רק שקיימת הקלטה כזו, אלא שהיא גם שודרה לאחרונה במלואה ברדיו (האיטלקי, כמדומני) ואף הוקלטה על ידי בלוגיסט בשם ubu שהעלה אותה לרשת לטובת קוראיו, וביקש, ממש התחנן, להפיצה הלאה. אבל זה עוד לא הכל. ההקלטה מהארבעה ביולי 1984 כוללת חמישה קטעים, כאשר שלושה מתוכם לא מופיעים באלבומים שיצאו ב SoulNote כולל Soul Eyes הנהדר, שהוא כנראה הקטע המפורסם ביותר שכתב Waldron.

אז ללא הקדמות מיותרות, ועד שתצליחו להניח ידיכם על הדיסקים ב SoulNote (למי שעדיין אין) – קבלו את חמישיית Mal Waldron בהופעה חיה משנת 1984, בהקלטה מהרדיו.

להורדת ההופעה.
להורדת העטיפה.

Mal Waldron Quintet
Mal Waldron, Woody Shaw, Charlie Rouse, Reggie Workman, Ed Blackwel.

The Git Go, The Seagulls Of Kristiansund
(SoulNote, 1986)

Live In Lugano 1984
(Recorded (from the radio) and shared by ubu, 2007)

Charlie Parker - Then and Now

בעקבות מותו של Oscar Peterson ערכתי בשבוע האחרון מעין אזכרה מוסיקלית לזכרו והשמעתי בעיקר הקלטות שלו, הן כ Leader והן כ Sideman.

אחד האלבומים שמצאתי את עצמי מנגן שוב ושוב היה ה- Charlie Parker Jam Session. מדובר באלבום נפלא משנת 1952 ומלבד Oscar Peterson שהיה הסיבה המקורית לירידתו של האלבום מהמדף, מנגנים בו גם Charlie Parker, Benny Carter ו Johnny Hodges באלט, Ben Webster ו Flip Phillips בטנור, Charlie Shavers בחצוצרה, Berney Kessel בגיטרה, Ray Brown בבאס ו J.C. Heard בתופים.

Charlie Parker אינו זוכה כאן ליחס מועדף מבחינת משך הסולואים שהוא מקבל, ויתכן בהחלט כי ההחלטה לקרוא לאלבום על שמו נבעה משיקולים מסחריים גרידא. אבל על דבר אחד לא יכולה להיות מחלוקת – האיש מנגן מדהים. אבל הוא לא היחיד. האלבום מנציח כמה מענקי הדור הקודם ונותן תצוגת תכלית מרשימה ומענגת ליכולותיהם של הענקים הללו, ביחד ולחוד, מי ב swing ומי ב bebop. למרות ריבוי המשתתפים לא מדובר ב big band אלא כפי שמצויין בכותרת האלבום – ב Jam Session, קרי מפגש מוסיקאים המנגנים ומאלתרים ביחד. וכאמור – גם Oscar Peterson מנגן שם.

ואם אנחנו כבר בענייני Parker, ישנם שני אלבומים מאד מיוחדים ומעניינים שמוקדשים למוסיקה שלו, ומציגים זוית אחרת, חדשנית ומעודכנת למורשת ה bebop שייסד.

הראשון, הוא אלבום משנת 1992 שנקרא Paul Motian and the Electric Bebop Band (או בקיצור: EBBB) בהנהגת המתופף Paul Motian, בהוצאת Winter & Winter ומנגנים בו Joshua Redman הנהדר בטנור,Kurt Rosenwinkel ו Brad Schoeppach בגיטרות, Stomu Takeishi בבאס ו Paul Motian בתופים. באלבום הזה מצליח Motian לקחת לחני bebop מפורסמים ומוכרים, ולתת להם לבוש מודרני וחדיש, מאד גרובי ואפילו "רוקי". התוצאה היא אלבום יפהפה, מפתיע ושונה. הסאונד פשוט מושלם, והאלבום נגיש מאד (לדעתי, בוודאי יותר נגיש לקהל דהיום ממה שהיה ה bebop בשעתו).

האלבום השני, השונה לחלוטין מקודמיו, הוא אלבום כפול הנקרא Anthony Braxton's Charlie Parker Project שיצא בהוצאת HatHut בשנת 2004, הדיסק הראשון הוקלט בהופעה חיה בציריך בשנת 1993, ואילו הדיסק השני הוקלט, למחרתו, באולפן.

למי שלא מכיר את Anthony Braxton, אספר שמדובר במוסיקאי ובמלחין אוונטגארדי ייחודי ובלתי מתפשר שיוצר מוסיקה מאד מורכבת ויוצאת דופן, שאינה מסווגת כג'אז בהכרח. התוצרת המוסיקלית של Braxton, היא עצומה ואינה פשוטה להאזנה ובוודאי שאינה מיועדת למי שעושה את צעדיו הראשונים בג'אז, אבל למי שרעב למשהו אחר ומוכן להסתכן, להתמיד, להשקיע ולהתמסר למוסיקה של Braxton – מצפה גמול אדיר ומהנה (אם כי אשתי ודאי תחלוק עלי לגבי מרכיב ההנאה). באופן אישי זהו אחד האלבומים הבודדים של Braxton שאני מתחבר אליהם (לפחות בשלב זה...)

באלבום מנגנים Anthony Braxton בסופרן, אלט ובאס קלרינט, Ari Brown בטנור ובסופרן, Paul Smoker בחצוצרה ובפלוגלהורן, Misha Mengelberg בפסנתר, Joe Fonda בבאס, והמתופפים Han Bennink (בדיסק הראשון) ו Pheeroan AkLaff (בדיסק השני).

כל הקטעים מקורם ברפרטואר של Charlie Parker, אבל כמה רחוק, וכמה מורכב, לקחו אותם החבר'ה של Braxton. נדמה לי ש Charlie Parker היה שמח לראות שהמוסיקה שלו עדיין יכולה לשאת על גבה מסר חדשני ולהיות פורצת דרך ושנויה במחלוקת גם למעלה מ- 60 שנה אחרי שנכתבה.

Charlie Parker / Jam Session (1952)
Charlie Parker, Benny Carter, Johnny Hodges, Ben Webster, Flip Phillips, Charlie Shavers, Berney Kessel, Oscar Peterson, Ray Brown, J.C. Handy.
(Verve, 1952)

Paul Motian and the Electric Bebop Band with Joshua Redman
Joshua Redman, Kurt Rosenwinkel, Brad Schoeppach, Stomu Tekeishi, Paul Motian.
(Winter & Winter, 1992)

Anthony Braxton's Charlie Parker Project
Antony Braxton, Ari Brown, Paul Smoker, Misha Mengelberg, Joe Fonda, Han Bennink, Pheeroan AkLaff.
(HatHut, 1993)

אתר ללימוד ותרגול תיאוריה של המוסיקה

איני יודע כמה מקוראיו הנאמנים של הבלוג הם מוסיקאים (בכח או בפועל), אבל תחת ההנחה הסבירה שבטח יש כאן כמה כאלה – אני שמח להמליץ על אתר מדהים ללימוד ובעיקר לתרגול תיאוריה של המוסיקה.

קבלו את "teoria.com".

יש שם כמות אדירה של חומר, החל מהסברים פשוטים וממצים על מבנה סולמות, אקורדים, מקצבים וכד' ועד תרגולי הכתבה של מקצבים, סולמות, מודוסים ואקורדים. הכל בנוי בצורה ישירה ופשוטה, בלי קשקושים מיותרים וכמובן – בלי פרסומות. האתר חינמי לגמרי. מומלץ בחום !

נ.ב.: זהירות. זה ממכר.

Oscar Peterson - 1925-2007

אתמול, בגיל 82, נפטר פסנתרן הג'אז האדיר Oscar Peterson.

לזכרו...

Omer Avital - Arrival

משהו טוב קורה לג'אז הישראלי בזמן האחרון. כבר התרגלנו לשמוע על מוסיקאים ישראלים צעירים שמצליחים בחו"ל; כבר הפסקנו להתרגש מכך שבאלבומים של מוסיקאים ישראלים מנגנים כמה מהשמות החמים והמבוקשים בעולם הג'אז; כבר התרגלנו לראות את המוסיקאים הישראלים מופיעים, בלי שום רגשי נחיתות, לצד "כוכבים" מחו"ל שבאים להופיע בארץ – אבל לא לזה אני מתכוון.

הדבר הטוב והחשוב באמת הוא השינוי המוסיקלי שמביאים המוסיקאים הישראלים, שינוי שמביא איתו בשורה חדשה, רעננה ומעניינת לנוף המוסיקלי שלנו.

על מה אני מדבר, אתם שואלים ?

סוף השבוע האחרון שלי היה בסימן עומר אביטל. הוא החל בהופעה המצויינת שלו יחד עם עומר קליין בפסנתר ואיתמר דוארי המעולה בכלי הקשה במועדון "הכוכב השמיני" בהרצליה. ההופעה היתה מצויינת הן בזכות המיקום המצויין (לא קטן מדי, לא גדול מדי, וסאונד סביר בהחלט) אבל בעיקר בזכות השלישייה שניגנה חומר מקורי הן של עומר אביטל והן של עומר קליין. המוסיקה, שנטתה לכיוון המזרח תיכוני, נהנתה משליטתו המופלאה של דוארי בכל ההקשה ומפרשנות מצויינת שהעניקו לה צמד העומרים. מבלי להיכנס לניתוחים מוסיקליים אציין רק שהם יודעים היטב לנצל את המתח הטבעי הנוצר בין נגינת העוד, על רבעי הטונים שלו ובין נגינת הפסנתר שמוגבלת להרמוניות מערביות. התוצאה פשוט מקסימה. אני כבר לא בטוח שניתן לכנות את המוסיקה הזו ג'אז, למרות שהאילתור הוא עדיין מרכיב חשוב בה. היא רפטטיבית למדי, מאד ריתמית ומלאה בהומור, בקריצות ואזכורים למוסיקה שמקיפה את כולנו ביום יום: מוסיקה ערבית, מוסיקה טורקית ו"מוסיקה מזרחית" פופולרית. עומר אביטל עצמו התייחס אליה, בשיחה שנערכה לאחר ההופעה, כאל מוסיקת עולם שמנוגנת על ידי מוסיקאי ג'אז (או בלשונו, מוסיקאים שיודעים לנגן Donna Lee ו All The Things You Are) ולא נותר לי אלא להסכים.

עומר אביטל הוא אחד הישראלים שזכו להקליט הרבה (יחסית) והמוסיקה שלו תמיד מצליחה לרגש אותי. למרות שהוא מאז ומעולם היה מוסיקאי ייחודי, בכל אחד מההרכבים בהם הוא פעל, הרי שבאלבום האחרון שלו, Arrival, שהיווה את פס הקול לשאר סוף השבוע שלי, אפשר לשמוע, יותר מתמיד לטעמי, את החיבור החזק שלו עם שורשיו ועם המוסיקה המקומית.

זה מתחיל בנגינת העוד שנותנת למוסיקה צבע מדהים ומאד מקומי ומאפשרת לו לקחת כיוונים בנגינה שאי אפשר להוציא משום כלי אחר (פרט אולי לקונטרה באס תחת ידיו של עומר אביטל), ממשיך בתחושה הריתמית החזקה (ולטעמי זו תמיד היתה אחת התכונות החזקות באופיו המוסיקלי) במקצבים הבלתי סימטריים הסוחפים, ובליריות המאד מיוחדת הזו, של שישי אחר הצהריים, שכל ישראלי מכיר. בניגוד להופעה, האלבום הזה אינו מנוגן בטריו אלא בשישייה ולמרות שהכיוון הרבה פחות אתני, הוא עדיין מאד "ישראלי". ההלחנה של עומר אביטל, נשענת באופן מובהק על מקצבים שפועמים חזק לכל אורכה, היא מלאת חום ומאד מלודית, עד שממש אי אפשר שלא להתחיל לשיר עם המוסיקה...

האלבום מעובד, מופק ומנוגן היטב וניכר שהושקעו בו אהבה, מחשבה וכשרון רבים, כל זה עוד לפני שאמרנו משהו על המוסיקאים הנהדרים שמשתתפים בהקלטה הזו: אבישי כהן בחצוצרה, אבי לייבוביץ' בטרומבון, Jason Lindner בפסנתר, Joel Frahm בסקסופונים, Jonathan Blake בתופים.

בקיצור – אלבום נפלא, הופעה מעולה, וצעד נוסף בדרך להגדרת הג'אז הישראלי.

סדרת הג'אז בהרצליה – מומלץ ולחלוטין לא יקר

Omer Avital – Arrival
Fresh Sound, 2007
Avishai Cohen, Avi Leibovich, Joel Frahm, Jason Lindner, Omer Avital, Jonatahn Blake.

V.S.O.P. Quintet

הפוסט הקודם, על הרית'ם סקשן של Miles, הזכיר לי שעוד לא כתבתי כאן כלום על ההרכב הנהדר והמוכר ביותר של יוצאי ה Second Quintet של Miles. אני מתכוון, כמובן להרכב V.S.O.P. שחבריו הקבועים היו: Wayne Shorter בסקסופון, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

את עמדת החצוצרן איישו במהלך השנים מבחר חצוצרנים: Freddie Hubbard (שהיה החצוצרן "המקורי" של ההרכב), Wynton Marsalis, Wallace Roney. אבל מבחינתי, התקופה עם Freddie Hubbard היתה הגדולה מכולה.

נתחיל בהבהרה: המוסיקה של V.S.O.P. היא לא המוסיקה של Miles. נכון, הם ניגנו גם חומרים מהרפרטואר של Miles אבל שום דבר לא נשמע כמו Miles אם Miles לא נמצא שם כדי לנגן אותו. ובכלל הרעיון לא היה לעשות הרכב מחווה ל Miles אלא לקחת את הצוות המוכשר (והמוכר לקהל... השיקול המסחרי כאן הוא ברור) ולתת לו לעשות מוסיקה אקוסטית טובה ואנרגטית. זה לא דבר של מה בכך בסוף שנות השבעים.

דווקאה העמדת חצוצרנים שכל כך שונים מ Miles בחזית, נתנה להרכב הזה את האפשרות לנצל את היכולת המוסיקלית המופלאה שלהם ביחד וליצור משהו אחר לגמרי, שלמרות שהוא ללא ספק יונק מ Miles – הוא מספק חוויה אחרת.

כל מה ששמעתי מבית היוצר של החמישיה המופלאה הזו הוא ג'אז מצויין.

אז נכון, Miles היה שם לפני זה. הוא מצא ואיחד את כל המוסיקאים האלה וגרם להם לדבר בשפה חדשה. אבל, עם כל הכבוד ל Miles (ויש כבוד) – הוא לא הצליח להרים את ההרכב שלו לכאלה רמות של אנרגיה, מן הסתם בגלל שלמרות כל הגאוניות, הכריזמטיות והסקס-אפיל שלו, הוא לא היה חצוצרן מלהיב ועוצמתי כמו Hubbard, שנותן לקהל בדיוק מה שהוא רוצה - ``שיתנו לו בראש``.

האלבום הראשון שלהם, The Quintet, הוקלט בשנת 1977 בהופעה חיה והוא פשוט תענוג צרוף לאוזניים ולרגליים. מה ש Ron Carter ו Tony Williams עושים שם זה לא פחות מבית ספר לרית'ם סקשן. Carter עם הצליל הבשרני ומשיכות הצליל המפורסמות שלו משרה על המאזין מין קסם אפל ועבודת הצוות המושלמת (כבר נמאס לי לחזור שוב ושוב על המילה הזו, אבל אין ברירה במקרה הזה) עם Williams שהמילה מתופף ג'אז נראית קצת קטנה עליו, היא דבר שאפשר רק לחלום עליו.

הקטעים עצמם הם קטעים מקוריים שנכתבו על ידי חברי ההרכב, ובין היתר ניתן למצוא שם גרסת חמישייה ל Third Plane של Ron Carter (הקטע המופלא הזה מופיע, בגרסת הטריו, באלבום מעולה שנקרא על שמו – עליו כבר כתבתי כאן)

האלבום השני, Live Under The Sky, הוקלט במהלך שתי הופעות חיות ביפן (אלבום כפול) והוא מכיל אנרגיות של קונצרט רוק, דינמיקה, לחנים מדהימים ונגינה פשוט ``מעיפה`` של כל המעורבים. בכל פעם מחדש אני נפעם מהסינרגיה המושלמת בין Williams ובין Carter, מהגרוב של Hancock, מהזיקוקים מהחצוצרה של Hubbard ומהסולואים המכשפים והמהורהרים של Shorter.

אגב בשנת 1978 ביקרה כאן חבורת המופלאים (עם Hubbard) ונתנה הופעה בלתי נשכחת בהיכל התרבות בתל-אביב. אני לצערי הייתי אז בן 5, אבל תנסו לשאול אנשים שהיו בהופעה ותראו איך פתאום העיניים בורקות בהתלהבות והפה מתייבש מהתרגשות...

אז לטובת מי שלא זכה לראות המופלאים הללו ב live אני מצרף שלושה קטעי וידאו. לצערי אף אחד מהם לא מראה את החמישייה המקורית (עם Shorter ו Hubbard), אבל בכל זאת כולם כאן.

בראשון יש מן "איחוד" של Under The Sky משנת 1992 עם Wallace Roney במקום Hubbard.

בשני יש אמנם את Hubbard אבל עם Joe Henderson במקום Shorter.

ובשלישי ההרכב המכונה V.S.O.P. II עם האחים Wynton and Branford Marsalis בפרונט.

Joe Henderson with Wynton Kelly Trio

מה קורה כשרית'ם סקשן מהסרטים נפגש עם אחד הסקסופוניסטים הכי טובים שיש ? הרבה פעמים, הקלטות מרובות "כוכבים", כאלה שבהן המפיק חיבר רית'ם סקשן מצויין (כזה שעובד כל יום עם נשפן אחר) עם "לידר" כלשהו שהגיע זמנו להוציא תקליט, מניבות אלבומים משעממים וחסרי עניין.

אבל זה בהחלט לא המצב עם האלבומים Four ו Straight, No Chaser שהקליטו Joe Henderson יחד עם רית'ם סקשן החלומות: Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Jimmy Cobb בתופים, שיצאו בלייבל Verve. מדובר בשני אלבומים, אשר למרות הדפסתם כשני אלבומים נפרדים, מתעדים הופעה אחת, שנערכה בבולטימור ב 21.4.1968 בפני כ- 400 איש.

Kelly, Chambers ו Cobb עבדו ביחד תקופה ארוכה וזכו ללוות אומנים רבים, אבל ללא ספק הם זכורים בעיקר בזכות היותם הרית'ם סקשן של חמישיית Miles Davis משנת 1959 ועד 1963.

הרביעייה נשמעת מגובשת לחלוטין, ולמרות שניתן לשמוע ש Joe Henderson בהחלט נוטה לכיוון יותר "חופשי" ומודרני ממלוויו הרי שזה, לטעמי, חלק מהיופי של ההקלטות האלה. בואו לא נשכח שלחבר'ה האלה יש נסיון לא מבוטל בנגינה עם סולנים חופשיים יותר ומודרניים יותר...

הליווי ש Henderson מקבל כאן הוא חלומו של כל נשפן. Kelly, אחד הסיידמנים המבוקשים ביותר להקלטות בג'אז, מדגים בקלות על מה כל המהומה, והשילוב שלו עם Chambers ו Cobb בהחלט מוציא מכולם את המיטב.

הרפרטואר כאן הוא בעיקר סטנדרטים ולא חומר מקורי של Henderson, מן הסתם בגלל שמדובר בהרכב חד פעמי שגובש לצורך ההופעה בלבד, מה שמאפשר הזדמנות די נדירה (לפחות יחסית לאותה תקופה) לשמוע את Henderson מנגן סטנדרטים ונותן להם את המגע והטעם הייחודי שלו. ואצל Henderson שום דבר לא נשמע שגרתי.

והכיף הגדול לא נגמר בסולו של Henderson, כי מייד אחריו Wynton Kelly מתחיל "לערבב" את הפסנתר ומוציא תחת ידיו סולו גרובי, אלגנטי וסוחף כמו שרק הוא יודע לתת.

יש לי חבר, סקסופוניסט, שאמר לי שאת כל מה שהוא יודע על Autumn Leaves הוא יודע מההקלטה הזו. ותאמינו לי, זה הרבה מאד.

במשך תקופה ארוכה לא ניתן היה להשיג את האלבומים האלו, אולם לאחרונה הודפסו שניהם ויצאו על ידי הלייבל הספרדי LoneHill Jazz תחת השם: Wynton Kelly Trio With Joe Henderson Complete Recordings (ובתוספת של שני קטעים נוספים, ללא Joe Henderson, משנת 1961).

Joe Henderson With Wynton Kelly Trio
Live in Baltimore 21.4.1968
Issued by Verve as: Four, Straight, No Chaser.
Issued by LoneHill Jazz as: Wynton Kelly with Joe Henderson – Complete Recordings
Joe Henderson, Wynton Kelly, Paul Chambers, Jimmy Cobb

Thelonious Monk - Big Band

שני אלבומים הקליט Thelonious Monk בליווי Big Band. מי שמכיר את המוסיקה של Monk אבל לא מכיר את האלבומים הללו, בטח מרים גבה. איך אפשר לנגן את המוסיקה שלו בהרכבים גדולים? הרי כבר ברביעייה זה נשמע מורכב מדי, ומעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כמו שצריך, עם כל הפאוזות הבלתי צפויות, ההדגשות ה"משונות" והלחנים ה"מוזרים". על אחת כמה וכמה מעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כשהוא עצמו יושב ליד הפסנתר.

אז מסתבר שאפשר לעשות את זה, ואפילו לצאת מזה בשלום, אם כי אקדים ואומר - לא מדובר ביצירות מופת, ולא באלבומי חובה של Monk.

האלבום הראשון נקרא The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall והוקלט, בהופעה חיה, עבור הלייבל Riverside בשנת 1959.

משתתפים בהרכב, מלבד Monk עצמו, בפסנתר כמובן, גם Donald Byrd בחצוצרה, Eddie Bert בטרומבון, Robert Northern בקרן יער, Phil Woods באלט, Charlie Rouse ששום אלבום של Monk אינו שלם בלעדיו - בטנור, Pepper Adams בבריטון, Jay McAlister בטובה, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים. סה"כ תשעה נגנים מלבד Monk.

את העיבודים כתבו Monk ו Hall Overton, ואם יש מה לומר על העיבודים – זה בעיקר שאין שם שום דבר יוצא מגדר הרגיל. העיבודים אינם מורכבים באופן מיוחד ולא מייצרים איזשהי אווירת Big band חגיגית אלא משחזרים, פחות או יותר, את ה mood ה"רגיל" באלבומים של Monk, אם כי כמובן מרחיבים אותו מבחינת הצבע שהרכב מרובה נגנים יכול לתת. התחושה היא ש Monk ו Overton הלכו על עיבודי Monk סטנדרטיים יחסית, שוב - עד כמה שאפשר להתייחס למוסיקה של Monk כמשהו סטנדרטי.

הסולואים, זה כבר משהו אחר לגמרי. לטעמי כל האלבום הזה שווה רק בשביל לשמוע את Pepper Adams לוקח סולו ב Little Rootie Tootie, אבל כל אחד זוכה כאן לנגן סולו ואף אחד מהנגנים לא באמת צריך את ההמלצה שלי. מי שרגיל לשמוע את Monk בשלישייה או רביעייה יהנה לשמוע כאן עוד סולו ועוד סולו וישמח על ההזדמנות לשמוע נגנים נוספים, מלבד ה"קבועים", מנגנים לצד המאסטרו.

Monk עצמו מנגן כל כך יפה (אני מעדיף את הנגינה שלו באלבום הזה על הנגינה שלו באלבום השני) בצורה שלא מותירה מקום לספק שהוא נהנה מההרכב המוגדל, ואכן הוא הופיע עם העיבודים הללו, בהרכבים גדולים, אם כי קצת אחרים, בשנים שלאחר מכן עוד מספר פעמים.

בשני הסרטונים הקצרים שלהלן מספר Orrin Keepnews המפיק האגדי של Riverside על הקלטת האלבום הזה ונותן הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של ההפקה.

האלבום השני, אלבום אולפן, הוקלט בשנת 1968, בשלהי הקריירה של Monk, עבור הלייבל Columbia ונקרא Monk's Blues. כאן ההרכב גדול יותר ומונה 15 נגנים, מלבד Monk בפסנתר מנגנים כאן Ernie Small, Thomas Scott, Gene Cipriano, Ernie Watts וכמובן Charlie Rouse בסקסופונים, Robert Bryant, Frederick Hill, Conte Candoli, Robert Brookmeyer בחצוצרות, William Byres, Mike Wimberly בטרומבונים, Howard Roberts בגיטרה (!!), Lawrence Gale בבאס, Ben Riley בתופים ו John Guerin בכלי הקשה.

קשה שלא לשים לב שהנגנים בהרכב השני פחות מוכרים והדבר נובע בעיקר מהסיבה שההקלטה לא נערכה בניו יורק אלא בהוליווד, שם התגורר המעבד של האלבום, לא אחר מאשר Oliver Nelson. באותה תקופה הוזמן Nelson להוליווד לכתוב מוסיקה לסדרת טלוויזיה וזו היתה התקופה בה החלה הקריירה שלו כמלחין מוסיקה לסדרות טלויזיה ולסרטים לצבור תאוצה. הוא הועסק על ידי Universal Studios ולמרות שכמעט לא עסק בג'אז, הוא עדיין נחשב מעבד מוכשר ומבוקש מאד. כל כך מבוקש עד שלפי אחת הגרסאות Monk עמד על כך שרק הוא יהיה המעבד של האלבום, ו Monk עצמו נסע (יחד עם חלק מהנגנים הקבועים שלו Rouse ו Riley) עד להוליווד כדי להקליט את האלבום תחת עינו הפקוחה של Oliver Nelson העסוק, שמצא זמן להתפנות להקלטה.

העיבודים שעשה Nelson למוסיקה של Monk מצליחים להרים את המוסיקה של Monk לגבהים חדשים ולתת לה צבעים שלא שומעים בדרך כלל. Monk הוא כמובן אותו Monk עם אותם גינונים מוסקליים אופיניים ויחודיים שאין לטעות בהם. הוא נהנה, כרגיל, מחופש מוחלט והעובדה שהמוסיקה עובדה ונתפרה מראש להרכב כל כך גדול לא משפיעה כהוא זה על היכולת שלו לנגן בצורה הכי חופשית והכי אישית שאפשר. העניין הוא ש Oliver Nelson עשה כאן עיבודי Big band מודרניים שלא מנסים לחקות את המוסיקה של Monk או להתחנף אליה, ודווקא זה יוצר מן מתח בין העיבוד המודרני (והלא כל כך Monk-י) ובין המוסיקה של Monk.

בשני האלבומים לא ניתן לטעות בהערכה הרבה שרוחש Monk לנגן הטנור Charlie Rouse, שכן אין כמעט שום קטע שבו Rouse אינו זוכה לנגן סולו. ובצדק.

בשורה התחתונה – כאמור, אין אלו מאלבומי החובה של Monk. לדעתי האלבומים הללו מתאימים בעיקר למי שכבר יש לו הרבה Monk על המדפים. שני האלבומים מכילים קטעים מהרפרטואר הענק של Monk ומספקים הזדמנות מצויינת לשמוע את המוסיקה המוכרת הזו עם "טוויסט" קצת אחר, עם סולנים אחרים, ותחת שני מעבדים מאד שונים.