Randy Weston - African Cookbook

הפגישה הראשונה שלי עם ה African Cookbook של Randy Weston היתה דווקא ב"גדה השמאלית" בתל-אביב. חיכינו לתחילת ההופעה (נדמה שאבישי כהן (חצוצרה) ויונתן אבישי (פסנתר) היתה הסיבה שהביאה אותי לשם מלכתחילה) וברקע מישהו שם דיסק. בהתחלה הייתי בטוח שזו הקלטה של יונתן אבישי. הלחן המיוחד והנגינה החופשית שאינה דומה לשום דבר ששמעתי ובייחוד הפסנתר הממזרי, שנשמע מושפע מאד מ Thelonious Monk תמכו במסקנה, אבל אז נכנס Booker Ervin. בכך לא היה ספק. ומכיוון ש Booker נפטר עוד לפני שיונתן אבישי נולד – נאלצתי לחפש התאמה לפסנתרן אחר.

בהפסקה מישהו גילה לי את הסוד – מדובר ב Randy Weston ובאלבום שנקרא The African Cookbook. לקח קצת זמן להשיג את הדיסק – אבל היה שווה לחכות.

African Cookbook:

לטעמי זהו אחד הדיסקים היותר יפים ומעניינים בג'אז (עומד בשורה אחת עם Tijuana Moods, עליו כבר כתבתי כאן בעבר), בעיקר בזכות ההלחנה המבריקה והבלתי שגרתית של Weston אבל גם בזכות הביצוע המבריק של שותפיו לאלבום: Booker Ervin בסקסופון טנור (בראיון שנתן Weston בשנת 1993 הוא טען שמבחינתו Ervin היה מוסיקאי ונגן ברמה של Coltrane), Ray Copeland (פשוט מוסיקאי נהדר! חבל שאין הרבה הקלטות שלו) בחצוצרה ובפלוגלהורן, Vishnu Bill Wood בבאס, Lenny McBrowne בתופים, Big Black (איזה שם, הא?) בקונגאס ו Sir Harold Murray בכלי הקשה.

המוסיקה זורמת בצורה יוצאת דופן, והאינטראקציה בין הנגנים מצויינת. בחלק גדול מהקטעים הבאס חוזר על המקצב שוב ושוב לאורך הקטע ומאפשר למתופף ולנגני כל ההקשה לשחק עם המקצבים. הליווי של Randy Weston, הכניסות שלו, ההדגשות שלו, ההתמקדות שלו והתרומה שלו למשחקי הקצב ואפילו הצליל שלו שלעיתים הוא הוא צליל גדול וכבד ולעיתים קליל, זריז וקופצני הם יחודיים לו ומהווים שינוי מרענן משאר הפסנתרנים (גם באותה תקופה וגם היום).

האלבום המקורי הוקלט בשנת 1964 והוא הופק ויצא לאור על ידי Randy Weston עצמו בהוצאה מוגבלת. כמו כל דבר טוב, דבר קיומו עבר מפה לאוזן משך שנים ארוכות, עד שבשנת 1972 גאל אותו הלייבל Atalantic מאלמוניותו והדפיס אותו באופן מסחרי.

Randy Weston הוא אחד הנציגים הבולטים ביותר של הקשר בין ג'אז לאפריקה, והנושא הזה מעסיק אותו בכל אלבומיו (ויש כאלה רבים ומצויינים). הוא עצמו נולד וגדל בברוקלין, וביקר לראשונה באפריקה רק בשנת 1961, אבל כפי שסיפר לא אחת בראיונות, "אפריקה תמיד היתה נוכחת אצלם בבית". הנגינה של Weston מזכירה יותר מכל את Thelonious Monk אבל יש בה גם צבעים רבים נוספים.

זוהי יצירת מופת שחוגגת את המורשת האפריקאית ובראשה את המוסיקה של "אמא אפריקה". הנגינה של Weston וחברי ההרכב, מתאפיינת, כאמור, בהבלטת מוטיבים ריתמיים של המוסיקה. הרפטטיביות רק מדגישה את העוצמה והיופי של הסולואים, והלחנים הבלתי שגרתיים. הקטעים מאד בלוזיים והסולאים אינם מתמקדים בהפגנת יכולות וירטואוזיות אלא ביצירת קו מוסיקלי רציף ומתפתח לאורך הקטע. לא תמצאו שם פראזות bebop או hard bop, מחד, אבל המוסיקה היא לא free, מאידך. בקיצור, זה משהו אחר לגמרי.

אגב, משנשאל Weston מה משמעות ה "Cookbook" הוא השיב שהקטע נכתב בין היתר בהשראתו של Booker Ervin, שהיה מכונה בפי חברי ההרכב "Book", ובזמן שהיה מנגן סולו היו נוהגים לצעוק לו: "Cook, Book. Cook!"

Monterey '66:

אני מאד אוהב את "ספר הבישול האפריקאי" ולכן גם כל כך שמחתי לגלות שההרכב במלואו, בתוספת שחקן החיזוק Cecil Payne (שהיה שכן וחבר ילדות קרוב של Weston) בסקסופון בריטון, תועד בהופעה חיה במסגרת פסטיבל הג'אז של Monterey בשנת 1966, באלבום שנקרא Randy Weston Sextet: Monterey '66. מדובר בהופעה האחרונה של ההרכב אחרי שלוש שנות פעילות משותפת, ו Randy Weston מציין כי בזכות העבודה המשותפת הארוכה כל כך הם הגיעו לרמה מאד גבוהה של ביצוע ושל תקשורת בין הנגנים. מעניין לציין כי Booker Ervin מוצג בהופעה כ"כוכב אורח" למרות שבפועל היה חלק בלתי נפרד מהשישייה (אם כבר מישהו היה "כוכב אורח" – הרי זה Cecil Payne שלמרות שנהג להצטרף מעת לעת להרכב – הוא לא היה חבר קבוע בו), הסיבה לכך היא שבאותה תקופה ביקש Booker Ervin לפתח הרכב משלו והעדיף להציג את עצמו כ Leader ולא כ Sideman.

מכל מקום הנגנים נמצאים בכושר מצויין וההקלטה מענגת ונותנת הזדמנות להנות מאותו הרכב שהקליט את African Cookbook, ובתוספת Cecil Payne שתרומתו בהחלט מורגשת לטובה, בהופעה חיה, על כל המשתמע מכך.

אגב, שימו לב בתמונות כמה Weston גדול מבחינה פיזית. כפות הידיים שלו מכסות כמעט חצי פסנתר והרגליים לא נכנסות מתחת למקלדת...

Randy Weston – African CookBook
(Recorded: 1964, Commercialy Released : Atlantic, 1972)
Current print: Koch Jazz
Randy Weston, Booker Ervin, Ray Copeland, Vishnu (Bill) Wood, Lenny McBrowne, Big Black, Sir Harold Murray.

The Paul Motian Trio

אני לא ממש בטוח איזו מהתכונות באופיו המוסיקלי של המתופף Paul Motian, גורמת לכך שטריו בהשתתפותו הופך לחוויה שמגיעה לגבהים חדשים ויוצרת אצל המאזין רושם מוסיקלי חזק ועמוק. עם זאת, אני בטוח שמלבד לכשרון הנגינה ולהבנה המוסיקלית שלו, האיש הזה ניחן בנדיבות ביכולת הכאילו ברורה מאליה - להקשיב.

ההיכרות הראשונה שלי עם Paul Motian היתה בהאזנה לטריו של Bill Evans עם Scott LaFarro. ללא ספק אחד מהרכבי הטריו הקלאסי (באס-פסנתר-תופים) הטובים ביותר שידע עולם הג'אז. הטריו הזה (ששווה פוסט ארוך בפני עצמו) שינה את כללי המשחק ונתן ביטוי שווה לבאס ולתופים. לא עוד פסנתר בליווי באס ותופים אלא שלוש צלעות של שלכל אחת מהן תפקיד מרכזי בצליל הכולל של ההרכב. כבר אז, אצל Bill Evans הגדול ניתן היה לשמוע ש Paul Motian הוא מתופף מסוג אחר. אחד שבא להחליף רעיונות, שמסוגל לתפקד מצויין גם אם באופן שקט מינימליסטי, אחד שבא לנגן ולא רק ללוות.

שנים אחר כך בא הטריו של Paul Bley עם Charlie Haden ו Paul Motian, ולקח את הטריו הקלאסי עוד צעד אחד קדימה, חלוקת התפקידים המסורתית נעלמה כאן, הטריו הזה חגג את החופש היצירתי של חבריו ואפשר להם לבטא מקצבים, משקלים ולחנים משוחררים יותר ששידרגו לחלוטין את החויה המוסיקלית שניתן לקבל מטריו קלאסי, ולטעמי אפילו הגדירו אותו מחדש.

ואז יצא לי לשמוע את הטריו של Paul Motian עם Joe Lovano בסקסופון ועם Bill Frisell בגיטרה באלבום I Have The Room Above Her ומה אומר לכם ? Paul Motian עשה זאת שוב.

למרות שבאופן אישי אני לא מת על Joe Lovano (ושמעתי אותו לאחרונה פעמיים, גם בתל אביב וגם באילת – הוא היה פשוט מאכזב) וגם המוסיקה של Frisell אינה כוס התה שלי, כאן מדובר ביצירה שהיא הרבה מעבר ל Lovano או ל Frisell. המונח "טריו" מקבל כאן את משמעותו האמיתית. אתה לא מקשיב לכל אחד מהנגנים בפני עצמו, אין כאן עניין של סולואים אלא נגינה משותפת, בו זמנית, שבה כולם מנגנים סולו ומלווים אחד את השני כל הזמן. הסולו הופך לליווי והליווי הופך לסולו, והם נשזרים זה בזה ללא הפסקה עד שכבר לא חשוב להבדיל ולהבין מי מנגן מה. אתה פשוט יושב ומקשיב למכלול המוסיקלי.

יתר על כן, למרות שבאופן הרגיל, איני נמנה, כאמור, על מעריצי Lovano ו Frisell, הרי שכאן נדמה שהם עוברים ל mode אחר, שהדבר העיקרי שמאפיין אותו זו התקשורת הפתוחה ביניהם. הגם שמדובר ב"כוכבים" (במושגים של ג'אז) שאינם נטולי אגו (בלשון המעטה), הרי שכאן הם פשוט מניחים את האגו בצד ונותנים למוסיקה את מרכז הבמה. האופן שבו הם משתלבים זה ברעיונותיו של זה, ומסייעים אחד לשני להישמע מצויין הוא לא פחות ממעורר השתאות.

ועוד לא דיברנו על Paul Motian, האיש שכבר למעלה מ- 20 שנה מאחד מסביבו את הטריו המופלא הזה וגורם לו להישמע כל כך חי ודינמי וגם אחראי להלחנת רוב החומר.

Motian רב הנסיון הוא בן 76 כיום אבל נדמה שהוא רק משתבח עם השנים. הוא כבר מזמן לא מתופף במובן הרגיל של המילה, אלא מוסיקאי שמצליח להוציא מהתופים קשת שלמה של צלילים ותחושות (בצדק רב ה N.Y Times כינה אותו: "Rhythm Melodist") ומעל לכל הוא מוסיקאי שמיטיב לתקשר עם שותפיו ומצליח לשמש הלב הפועם בגוף הטריו. לפעמים נדמה שהגדולה של Motian היא לא במה שהוא מנגן, אלא דווקא במה שאינו מנגן, כי Motian יודע להשתמש בהפסקות, בהשהיות ובהדגשות בצורה מבריקה ולנגינה שלו יש חיים משל עצמה.

בראיון שנתן בשנת 2005 ל AllAboutJazz, סיפר Motian על אופן הנגינה והאלתור שלו:

“Everything comes from the sound. It’s in the sound. It’s in the sound of my drums. It’s in the sound of whatever I’m hearing,” Paul Motian says describing his unique musical style. “I don’t have any idea what I’m doing, what I’m going to do. I don’t plan. I’m playing off of the other people I’m playing with. I’m getting my ideas from the other people I’m playing with…I’m getting my ideas from the sound - the sound of the drums. That’s really the most important thing.”

אגב, העדרו של הבאס אינו מורגש מכיוון ששלושת הנגנים מכסים את כל המנעד (Lovano בטנור מנגן חלק ניכר מהזמן אי שם במרומי הרגיסטר הגבוה ואילו Frisell ו Motian שומרים בלי שום בעיה על מנעד נמוך מלא ועשיר) כך שהחלק התחתון אינו חסר מאום. (להשלמת התמונה אציין כי יש להרכב הזה הקלטות מצויינות גם ברביעיה עם באסיסטים כ Charlie Haden ו Marc Johnson – אבל הפעם אנו בענייני טריו).

אני מתנצל מראש אם התיאורים הם די אמורפיים, אבל גם המוסיקה כזו. החומר, הקצב והמשקל חופשיים למדי ונראה שכל אחד מהמוסיקאים יכול לקחת אותם לאיזה כיוון שירצה, ויותר מכך – הוא יכול להיות סמוך ובטוח ששאר חבריו להרכב ילכו לשם יחד איתו.

מכל מקום, האלבום הנ"ל מייצר קסם מוסיקלי יוצא דופן. מדובר אמנם במוסיקה חופשית, אך מאד אסתטית ונגישה. אני לא בטוח שכולם יסכימו שהמוסיקה הזו נופלת בקטגוריית ה- Free Jazz, אבל כנראה שזה בדיוק העניין ב free...

רק לאחר ששמעתי לראשונה את האלבום הסתבר לי שהטריו המופלא הזה הקליט אלבומים רבים במשך למעלה מ- 20 שנות פעילותו, בתחילה ב ECM לאחר מכן בלייבל האיטלקי SoulNote אחר כך בלייבל Winter and Winter ובשנים האחרונות שוב חזר להקליט ב ECM. לשמחתי איני מכיר כמעט אף אחת מההקלטות הללו כך שהאלבום הזה מהווה עבורי נקודת פתיחה למסע מענג בעקבות הטריו הזה.

אגב, בגיליון אוגוסט 2007 של JazzTimes פורסמה כתבה גדולה שהוקדשה ספציפית לטריו הזה – התקציר כאן.

לראיון המלא של Motian ב AllAboutJazz

לכתבה שהקדיש ה N.Y. Times ל Motian

Paul Motian trio / I Have The Room Above Her
(ECM 2005)
Paul Motian, Joe Lovano, Bill Frisell.

Fats Navarro and Tadd Dameron: 1947-1949

הפעם נלך קצת אחורה, לתקופת ה bebop הסוערת, אל ממשיכי דרכם של Charlie Parker וDizzy Gilespie. מדובר בדיסק כפול המכיל את שיתופי הפעולה של המלחין והפסנתרן Tadd Dameron עם החצוצרן Fats Navarro בלייבלים Capitol ו Blue Note בין השנים 1947-1949 (הדיסק הראשון) וכן הקלטות של Fats Navarro בשישייה עם חצוצרן נוסף (שהיווה בעצמו השפעה על Navarro) הלא הוא Howard McGee ובחמישייה עם Sonny Rollins ו Bud Powell מהשנים 1948-1949 (הדיסק השני).

הדיסק הראשון

Tadd Dameron נחשב למלחין "הרציני" הראשון של דור ה bebop, מלחין שהעמיד את היופי מעל לכל. כמי שהתפתח מוסיקלית בתקופת ה Big bands, ניכרות בעיבודים ובתזמורים שלו גם השפעות התקופה הזו, אבל הלחנים הם כבר לגמרי bebop.

Fats Navarro היה חצוצרן bebop קצת אחר. הוא אמנם היה מאד מושפע מ Diz (אבל מי לא היה מושפע ממנו באותה תקופה ?) אבל הוא ניסה גם לקחת את החצוצרה למקום קצת אחר. נכון, בחלק גדול מההקלטות כאן הוא עדיין נשמע מאד דומה ל Diz, וקצת קשה לי להסביר מבחינה טכנית בדיוק במה זה מתבטא אבל בואו נאמר שלמרות של- Navarro לא היתה שום מגבלה טכנית, הוא האט מעט את שטפון הצלילים שהיה נהוג אצל Diz והתחיל לנגן פראזות פחות עמוסות ובעלות קו מלודי יותר ברור. אני מניח שגם ללחנים של Tadd Dameron שהיו יותר מלודיים מהלחנים של Parker ושל Diz היה בכך חלק.

מכל מקום, החומר שמוקלט כאן הוא bebop מלודי במיטבו, ולמרות ההרכבים הקטנים – התזמורים העשירים (גם הם של Dameron) נותנים תחושה של הרכב גדול יותר ומאד חגיגי.

אבל חוץ מהנגינה של Navarro והלחנים של Dameron יש כאן עוד הרבה הפתעות. למשל מספר מוסיקאים צעירים כמו: Charlie Rouse שלימים יהיה "ה"סקסופוניסט של Monk. חצוצרן אלמוני למדי באותה תקופה בשם Miles Davis, שלצערי לא מנגן באותה הקלטה עם Navarro וגם לא ממש מקבל סולואים אבל בכל זאת נשמע מצויין, Dexter Gordon, הטרומבוניסטים J.J. Johnson ו Kai Winding, האלטיסט Ernie Henry וכן Cecil Payne הבריטוניסט המצויין. אף אחד כאן לא מקבל סולואים ארוכים במיוחד (הקטעים באורך של כ- 3 דקות) אבל עדיין אפשר להתרשם מסוללת הכוכבים לעתיד, ולראות מי כבר התגבש ומי יעבור עוד הרבה שינויים בדרך (מישהו אמר Miles ?).

הדיסק השני

למרות שהדיסק הראשון מיוחד בגלל נוכחותו של Dameron כמלחין וכנגן, הרי שלטעמי הפנינה האמיתית נמצאת כאן. ההקלטה של השישייה של McGee עם Navarro פשוט נפלאה. אנו זוכים לשמוע כאן שני חצוצרנים מצויינים שלכל אחד כיוון קצת שונה וממש תענוג לשבת ולהבחין בין הסגנונות של שניהם. Navarro מייצג כאן את מחנה Diz ואילו McGee מייצג את מחנה Eldridge, והשילוב בין הסגנונות כל כך רענן ומהנה, הדוגמא המובהקת לכך היא בקטע Double Talk. (תזכורת לעצמי: לקנות סוף סוף את הדבר האמיתי, האלבום Roy & Diz).

הלחנים כאן הם של McGee ושל Navarro שמתגלים לא רק כנגנים מעולים אלא גם כמלחינים מוכשרים והאוירה כאן יותר בפירוש יותר משוחררת ופחות מעובדת מהאלבומים עם Tadd Dameron. אגב, ליד הפסנתר יושב לא אחר מאשר Milt Jackson נגן הויבראפון האגדי של ה MJQ (רביעיית הג'אז המודרני), וכמובן ש Jackson מנגן גם ויבראפון באחד הקטעים.

אחרי שגמרתי לחייך מזוג החצוצרנים המופלא הזה, הצטרפו ל Navarro הפסנתרן Bud Powell ו Sonny Rollins בטנור, בהקלטה פשוט מפילה. Bud Powell הוא פסנתרן בלתי יציב, יש לו ימים מושלמים ויש לו ימים... השם ישמור. אבל כאן הוא מתועד באחד מהימים היותר טובים שלו וכל מה שיוצא מתחת לאצבעותיו פשוט מצויין. לשמוע ולהבין למה האיש נחשב גאון.

Sonny Rollins שניתן לשמוע כאן הוא עדיין לא ה Sonny Rollins של 7 שנים אחר כך, שניגן עם Brownie ועם Richie Powell (אחיו הצעיר של Bud Powell) בחמישיית Brownie-Roach, אבל כל אחד צריך להתחיל מאיפשהו, וזו בהחלט התחלה לא רעה, שמאפשרת לשמוע את Rollins מנגן bebop.

בסוף בסוף, יש הפתעה נוספת בדמותו של Benny Goodman שמנגן בקטע האחרון. כמובן ש Benny לא ממש מנגן bebop אבל זה לא מפריע ל Navarro לעשות את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב – לתת בחצוצרה, הפעם עם סורדינה.

לסיכום, מדובר ב-2 אלבומי bebop משובחים, שמנציחים שני כשרונות גדולים של התקופה (ועוד חבורה מוכשרת לא פחות שתזכה להתפרסם בשנים שאחרי). חובה לאוהבי Dameron ולאוהבי Navarro, ועוד יותר חובה למי שעדיין לא מכיר Navarro !

Fats Navarro and Tadd Dameron
Complete Blue Note and Capitol Recordings
(1947-1949)

Mingus: Tijuana Moods

שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לעבור באותו ערב. הייתי בן 16 בערך וחזרתי מחנות המוסיקה שבמרכז המסחרי השכונתי כשבאמתחתי הרכש החדש - קלטת בקופסא שחורה עליה מצולם נגן באס שנראה די עצבני. שמו של הנגן, שם שלא היה מוכר לי אך די הצחיק אותי באותה תקופה, היה Charles Mingus ושם הקלטת היה Tijuana Moods. מובן שלא ידעתי בכלל במה מדובר.

הכנסתי את הקלטת לטייפ לחצתי play ונשארתי לעמוד פעור פה. זה לא היה דומה לשום דבר שאי פעם שמעתי. מן שילוב של ג'אז ובלוז עם מוסיקה ספרדית. קטעים יפהפיים מתוזמרים היטב שמצד אחד הם מעובדים "על המילימטר" ומצד שני מנוגנים בחופשיות, תוך כדי צעקות, ופתאום מתפרקים לך בין הידיים והופכים לאילתור פרוע ואז, באורח פלא, שוב חוזרים ומתהדקים. ומעל הכל – תחושה של משהו פורק עול, פרוע, ממש בלתי מוסרי עולה מההקלטה הזו.

אני זוכר שהקשבתי לקלטת הזו עוד 3 פעמים באותו ערב ולא יכלתי להפסיק. אני חושב שבאותו ערב התמכרתי.

רק שנים אחר כך קראתי את ה liner notes שכתב Mingus (בקלטת לא השקיעו ב liner notes) והבנתי שאת המוסיקה לאלבום הזה הוא כתב בתקופה מאד סוערת בחייו. במילותיו של Mingus עצמו:

"All the music in this album was written during a very blue period in my life. I was minus a wife, and in flight to forget her with an expected dream in Tijuana"

והיא אכן מתארת לילה של פריקת עול שחוו Mingus וידידו המתופף Danny Richmond ב Tijuana, Mexico.

הרבה פרטים מעניינים נקשרו באלבום הזה, למשל העובדה שהוקלט ב 1957 אבל יצא רק בשנת 1962, אולם עד היום לא ממש ברור מדוע חיכו בלייבל RCA כל כך הרבה זמן. כמו כן העובדה שזה האלבום הראשון של Danny Richmond כמתופף (מסתבר שהוא בכלל היה נגן סקסופון טנור, עד ש Mingus עשה לו הסבה למתופף, כחודש לפני ההקלטה. אגב, הוא לא היחיד שעבר הסבה לתיפוף: Art Blakey הגדול אולץ באיומי אקדח לעבור מכיסא הפסנתרן לכיסא המתופף, ומאז (יכול להיות שמהפחד?) הוא לא קם משם... אבל זה סיפור לפעם אחרת). לכך מצטרפת העריכה המאסיבית שעבר האלבום (שסימניה נוכחים וברורים) והעובדה ש Mingus אמר על האלבום הזה שהוא האלבום הטוב ביותר שעשה מעולם ושהוא מכיל ביצועים של כמה מהמוסיקאים הטובים ביותר עמם עבד. אמירה מסקרנת בהתחשב בכך שרוב המוסיקאים המנגנים כאן היו (ונשארו) די אלמונים.

מנגנים באלבום הזה, מלבד Mingus בבאס, גם Jimmy Knepper המצויין בטרומבון, Curtis Porter הידוע יותר כ Shafi Hadi באלט (ועושה כרגיל עבודה מצויינת), Clarence Shaw המעולה בחצוצרה (Mingus לא מפסיק להתפעל ממנו ומציין שהוא המפסיד העיקרי מכך שהאלבום לא יצא סמוך להקלטתו שכן אז ודאי זוכה להכרה ולפרסום הראויים לו. תחת זאת שקע Clarence Shaw באלמוניות ו Mingus כותב שהוא חיפש אותו כדי לצרף אותו להרכב שלו, אך לשוא), Bill Triglia בפסנתר (זו ההקלטה היחידה בה שמעתי אותו, והוא פשוט מצויין) וכמובן Danny Richmond בתופים (באחריות – אף אחד בעולם לא נשמע ככה אחרי חודש בלבד של תיפוף). אליהם מצטרפים גם Frankie Dunlop בכלי הקשה, Ysabel Morel בקסטנייטות ו Lonnie Elder בקולו.

בפרספקטיבה קצת יותר רחבה מזו שהיתה לי אז – אני עדיין חושב שזה אחד מאלבומי החובה בג'אז בכלל ושל Mingus בפרט, מפני שהוא ללא ספק מתאר את הדבר החמקמק הזה שנקרא ג'אז, ובו בזמן מרחיב את הגבולות של הז'אנר ולטעמי – הקדים את זמנו, ודאי בשנת 1957.

נוסף על כל אלה, יש לאלבום הזה משהו מיוחד שאין להרבה אחרים, והוא גרסה אלטרנטיבית מלאה (כלולה באלבום) שמאפשרת האזנה השוואתית (הפעם ללא העריכה האגרסיבית) בה מתגלה פן נוסף של המוסיקה, ונותנת להבין כמה חופש מוסיקלי ניתן לנגנים וכמה המוסיקה הזו מבוססת על אילתור.

פשוט חובה.

Charles Mingus / Tijuana Moods
(Bluebird (RCA) 1962)
Charles Mingus, Jimmy Knepper, Shafi Hadi, Clarence Shaw, Bill Triglia, Danny Richmond, Frankie Dunlop, Ysabel Morel, Lonnie Elder.

Brownie, Rollins and Roach - 1956

בהמשך לשיתוף הפעולה של Oliver Nelson עם Eric Dolphy עליו דיברנו בפעם האחרונה, הגיע הזמן לדבר על אחד משיתופי הפעולה היותר מוכרים ולטעמי אחד מהטובים ביותר שנעשו אי פעם בג'אז.

אני מדבר על שיתוף הפעולה המשולש בין Brownie, הלא הוא החצוצרן Clifford Brown, ביחד עם הסקסופוניסט Sonny Rollins (המכונה גם (Newk, ומתופף העל אשר נפטר ממש לאחרונה - Max Roach.

מדובר בלא פחות מאשר שלוש אגדות ג'אז, שהוכתרו כאגדות עוד בחייהם.

Brownie, החצוצרן המושלם, מבחינה מוסיקלית, טכנית, לירית ומכל בחינה אחרת שתרצו מת בתאונת דרכים (יחד עם הפסנתרן Richie Powell, להלן) בגיל 26 בלבד. Max Roach, שנמנה על דור המייסדים של ה bebop ולאחר מכן הנהיג הרכבים רבים והיה אקטיוויסט ידוע למען מעמד השחורים (ואף נתן לכך ביטוי רב במוסיקה שלו) נפטר, כאמור, ממש לאחרונה, בגיל 83 ואילו Rollins יבדל"א, חי ובועט, מלא אנרגיות וחוש הומור, וגם בגיל 77 מנגן בלהט כאילו רק עכשיו התחיל את הקריירה שלו ומופיע באופן קבוע בפסטיבלים ובמועדונים.

שתי ההקלטות העומדות במרכז פוסט זה נעשו לפני כיובל - בשנת 1956, כששלושת המופלאים הצעירים הללו היו כבר בשיא הקריירה שלהם (במקרה של Roach ושל Rollins השיא הזה לא היה היחיד בקריירה מוסיקלית שנמשכה שנים ארוכות).

ההרכב המדובר הוא חמישיית Brown-Roach (כפי שהיא כונתה על ידי הלייבל EmArcy בו היו חתומים Brown ו Roach) או Sonny Rollins + 4 (כפי שכונתה בלייבל Prestige בו היה חתום Sonny Rollins).

כך או כך, מדובר באותו הרכב ממש שכלל מלבד שלושת המוסיקאים האמורים, גם את Richie Powell (אחיו הצעיר והמוכשר של Bud Powell הענק) בפסנתר ואת George Morrow בבאס.

ההרכב המופלא הזה פעל בתחילת שנת 1956, אז הצטרף Rollins באופן רשמי להרכב במקום Harold Land שהיה הסקסופוניסט של חמישיית Brown-Roach משנת 1954. למרבה המזל החמישיה לא בזבזה זמן יקר והשאירה אחריה שתי הקלטות אולפן: At Basin Street (שהוקלט עבור הלייבל EmArcy) ו Plus Four (שהוקלט עבור הלייבל Prestige).

המוסיקה שיצר ההרכב הזה היא לא פחות ממושלמת. החל בעיבודים המוקפדים שבנויים על היכולות הטכניות האדירות ועל הצליל המושלם של Brownie ושל Rollins בחזית ועל הדרייב המניע של Roach מאחור, וכלה באישיותם האינדיבידואליסטית החזקה של שלושת המוסיקאים הללו שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהסולואים.

הסולואים של Brownie וגם של Roach מלאים ברק, וירטואוזיות, רעיונות חדשים ובעיקר – הם כל הזמן דירבנו אחד את השני ועזרו זה לזה להוציא מעצמם את המקסימום. Sonny Rollins סיפר שהרגיש משועמם כשניגן עם Miles Davis משום שהלה לא אתגר אותו מבחינת נגינה, אולם עם Brownie המצב היה שונה לחלוטין. ליכולת של Brownie על החצוצרה לא היו מתחרים. לא לפניו ולא אחריו. הוא ניגן בצליל מושלם, על כל המנעד, ובמהירות שאין שני לה, רעיונות ופראזות חדשים ומבריקים שאיש לא ניגן לפניו, אבל שכולם העתיקו ממנו. לא אגזים אם אומר שמאז Brownie אין חצוצרן שלא הושפע ממנו.

Rollins סיפר גם שהשפעתו של Brownie עליו חרגה מעבר לגבולות הבמה. Rollins שתמיד היה מוסיקאי "טוטאלי" היה מכור אז לסמים והאמין בכל לבו שללא הסמים לא יוכל לנגן כפי שרצה. ההתמכרות הזו גרמה לו גם להתדרדר לפשע, אולם בעקבות המפגש עם Brownie ועבודתם המשותפת נוכח Rollins שהסמים אינם הכרח ולראשונה בחייו הוא התנקה מן הסמים...

מלבד שתי הקלטות האולפן הנ"ל, קיימת עוד הקלטה שיצאה בלייבל האיטלקי Philology כשני דיסקים תחת השמות הבלתי מפתים: Brownie's Eyes, volumes 7,8 המכילים הקלטת רדיו של הופעה שערך ההרכב הזה במועדון Continental ב Norfolk, Virginia בחודש יוני 1956.

ההקלטה משקפת היטב את היכולת של ההרכב והיא ההזדמנות היחידה לשמוע את ההרכב הזה בהופעה חיה, אבל להקלטה הזו במועדון ה Continental נודעה חשיבות נוספת: זו היתה ההקלטה האחרונה של Brownie לפני מותו מספר ימים לאחר מכן (ב 26 ביוני 1956) בתאונת דרכים ביחד עם הפסנתרן של ההרכב, Richie Powell ואשתו של האחרון, בדרכם להופעה בשיקאגו.

את ההקלטות של Brownie ב EmArcy אני נוהג וממליץ לשמוע על בסיס קבוע כי הן ערובה בטוחה להעלאת המורל, אולם ההקלטות עם Rollins הן לטעמי הדובדבן שבקצפת, ואני משתדל לשמור אותם לאירועים מיוחדים – רק כדי שלא יימאס...

מורשתו של Clifford Brown - מאמר שפורסם ב DownBeat בשנת 1961.

האתר הרשמי של Sonny Rollins. (מומלץ מאד)

Brown/Roach Quintet – At Basin Street
(EmArcy, 1956)
Sonny Rollins - Plus Four
(Prsetige, 1956)
Clifford Brown – Brownie's Eye, vols: 7,8
(Philology, 1956)
Clifford Brown, Sonny Rollins, Richie Powell, George Morrow, Max Roach.

Eric Dolphy & Oliver Nelson: 1960-1961

מפגש של גאונים מוסיקליים, כל אחד עם סגנון אישי מאד ברור ומוגדר, עשוי לייצר שלם הגדול מסכום חלקיו. אחת הדוגמאות הפחות מוכרות לכך היא שיתוף הפעולה (הקצר מדי) בין Oliver Nelson ו Eric Dolphy, בין השנים 1960-1961.

הם באים מעולמות שונים ומייצגים אסכולות שונות: Oliver Nelson עסק בעיקר בעיבוד והלחנה. הוא עיבד ותזמר עבור Sonny Rollins, Cannonball Addrely, Wes Montgomery, Jonnhy Hodges ועוד רבים וטובים, הלחין מוסיקה "קלאסית-מודרנית", ובשנות השבעים הלחין גם מוסיקה לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ובין היתר הלחין את "יצירת המופת" – מוסיקת הפתיחה של "סטיב אוסטין" בנוסף עבד Nelson כמעבד גם עבור אמני פופ (או מה שהיה אז פופ) כדוגמת Nancy Wilson ו James Brown.

חוץ מעבודתו הפוריה כמלחין ומעבד מבוקש ניגן Nelson בסקסופון אלט ובסקסופון טנור. Nelson היה נגן טוב עם סגנון אישי, אבל מאד main stream, לא משהו יוצא דופן.

על Eric Dolphy, לעומת זאת, הדבר הראשון שניתן לומר הינו שהיה יוצא דופן. בכל מה שעשה, בכל כלי שניגן (סקסופון אלט, בס קלרינט או חליל) – הוא היה פורץ דרך, אוונטגארדיסט אמיתי.

המוסיקה של Oliver Nelson תמיד מאורגנת, מסודרת ומובנית. כך גם הנגינה שלו: מאד straight ahead, מאד לינארית, מתודית וברורה. לעומתו הסולואים של Dolphy הם מעין "גוש" בלתי ניתן להפרדה של קולות וצלילים, כמו התפרצות אנרגיה של מישהו שהחזיק המון רעיונות בבטן והם מתפרצים ממנו בכח, כמעט בבת אחת. הסולואים של Dolphy מלאים רעיונות, מקצבים ואפקטים שלא ניתן לפרוט לתוים ולצלילים בודדים, ובכל זאת Dolphy מכשף אותך בנגינה שלו, גם אם לרוב אתה לא מסוגל להגיד מה בדיוק הוא עושה שם.

אבל למרות השוני בין שני המוסיקאים האלו, יש להם מכנה משותף חזק מאד: הבלוז.

Eric Dolphy ו Oliver Nelson שיתפו פעולה בארבעה אלבומים, בכולם המוטיב המרכזי החזק והברור הוא הבלוז.

המוכר ביותר ביניהם הוא אלבום המופת The Blues And The Abstract Truth, שהוקלט עבור הלייבל Impulse! בשנת 1961 ומשתתפים בו גם Bill Evans בפסנתר (הזדמנות די נדירה לשמוע את Evans מנגן פסנתר שלא בטריו) Freddie Hubbard בחצוצרה, George Barrow בסקסופון בריטון, Paul Chambers בבאס ו Roy Haynes בתופים.

האלבום הזה הוא ללא ספק אחד הפנינים של הג'אז וראוי להאזנות רבות הן בגלל הלחנים העיבודים והתזמורים המעולים והמיוחדים של Oliver Nelson (שהלחין עיבד ותיזמר את כל הקטעים באלבום) והן בזכות היכולת שלו להביא את הנגנים האחרים לידי מיצוי כשרונם. כולם כאן נשמעים פשוט מצויין, ללא יוצא מן הכלל.

שני אלבומים פחות מוכרים, אך בהחלט מצויינים, אף הם מולחנים ומתוזמרים היטב (Nelson פשוט לא יכול אחרת) ומאד בלוזיים הם Screamin' The Blues שהוקלט ב 1960 ו Straight Ahead שהוקלט ב 1961. שניהם הוקלטו עבור הלייבל New Jazz (כיום יוצאים לאור תחת Fantasy) ושניהם רשומים על שם Nelson כ"לידר". למעט קטע אחד בכל אלבום, Nelson הלחין את כל הקטעים וכמובן שהוא גם האחראי לעיבודים. חברי הרית'ם סקשן זהים בשני האלבומים והם Richard Wynads בפסנתר, George Duvivier בבאס ו Roy Haynes בתופים, כאשר באלבום הראשון מתווסף גם Richard Williams בחצוצרה ועושה עבודה מושלמת.

שיתוף הפעולה בין Dolphy ו Nelson מאד טבעי והם משלימים אחד את השני, כאשר Oliver Nelson דואג לייצר את המסגרת המוסיקלית ולנגן את הסולו הסולידי "המתבקש" ואילו Dolphy דואג להרחיב אותה, להגמיש אותה ולפעמים אפילו קצת לשבור אותה.

חשוב, עם זאת, להדגיש שמדובר באלבומים מאד נגישים שמהווים "נקודת כניסה" טובה והיכרות בלתי מאיימת עם Dolphy גם למי שאינו נמנה על מעריציו השרופים.

להשלמת התמונה אציין כי האלבום הרביעי בו משתתפים Nelson ו Dolphy ביחד, הוא למעשה אלבום Big Band שהוקלט עבור הלייבל Prestige בשנת 1960 תחת שמו של הסקסופוניסט Eddie "Lockjaw" Davis, והוא נקרא Trane Whistle. לצערי טרם יצא לי לשמוע אותו...

אתר מצויין המוקדש ל Oliver Nelson:

http://www.dougpayne.com/nelson.htm

Woody Shaw Live, Vol. 1-4

Woody Shaw הוא לטעמי אחרון הענקים בשושלת של Dizzy, Brownie, Morgan, Hubbard. כמו כל אחד מקודמיו הוא הצליח לקחת את החצוצרה למקום אחר, גם מבחינה טכנית וגם מבחינה מוסיקלית. על Woody Shaw האדם מספרים שהיה טיפוס לא פשוט בעל התקפי זעם, אבל זה לא העניין כאן.

העניין כאן הוא המוסיקה והיכולת של Woody Shaw לשמר, להחיות ולחדש, אפילו בשנים הכי קשות של הג'אז.

בלייבל HighNote יצאו לאור ארבעה אלבומי הופעה חיה של Woody Shaw. האלבומים תופסים את Woody Shaw בכושר מצויין ומצליחים להעביר באופן מאד חי את תחושת ההופעה ואת האנרגיה שעל הבמה.

תארוך ההופעות מצוי במחלוקת: בעוד שעל פי המצויין באלבומים עצמם מדובר בהקלטת מהשנים 1977 (שלושת האלבומים הראשונים) ו 1981 (האלבום הרביעי) הרי שהדיסקוגרפיה באתר הרשמי של Woody Shaw גורסת כי מדובר בהקלטות שנערכו כולן בין השנים 1979-1980 (בהסתמך על הרפרטואר ועל הנגנים).

כך או כך, מדובר כאמור בארבעה אלבומים מצויינים שמעריציו של Shaw חייבים לעצמם.

ההרכב נשמר ברובו לאורך כל ארבעת האלבומים:

באלבום הראשון מנגן Woody Shaw עם Carter Jefferson בסקסופון, Larry Willis בפסנתר, Stafford James בבאס ו Victor Lewis בתופים.

באלבום השני מחליף הטרומבוניסט המעולה Steve Turre את Carter Jefferson (למעט בקטע הרביעי) ומושך את כל האלבום לכיוון קצת יותר "כהה" מבחינת הצליל.

ההרכב הזה נשמר גם באלבומים השלישי והרביעי, למעט "הופעת אורח" של הפסנתרן Mulgrew Miller (האדיר) שמחליף את Larry Willis בשני קטעים באלבום השלישי.

שלושת האלבומים הראשונים מאד אופיניים ל Woody shaw. הצליל המושלם והייחודי שלו (בראיון ל Downbeat אמר Shaw שזה הדבר החשוב ביותר לחצוצרן), המוסיקה שלוקחת צעד ענק קדימה מסגנון ה hard bop אבל עדיין שומרת איתו על קשר עין, הסגנון ה"שחור" והאגרסיבי. רוב הקטעים הם מקוריים של Woody Shaw וחברי ההרכב ובזכות העובדה שמדובר באלבומי הופעה – הקטעים ארוכים ומאפשרים בניית סולואים ארוכים שיש בהם התפתחות טבעית ובעיקר הקשבה והסתמכות של הנגנים אחד על השני בפיתוח הרעיונות המוסיקליים תוך כדי הנגינה.

האלבום הרביעי בסדרה מעט שונה משלושת קודמיו. ראשית, מפני שיש בו שלושה סטנדרטים (When Lights Are Low, It Could Happen To You, Bye Bye Blackbird), בניגוד לאלבומים האחרים המורכבים רק מקטעים מקוריים של Shaw ושל חבריו להרכב (למעט What Is This Thing Called Love, באלבום השני).

שנית, מפני שהנגינה של Shaw לאורך רובם המוחלט של הקטעים מאד מושפעת מ Miles. למרות ש Shaw מעולם לא נחשב כמי שמושפע מ Miles Davis, לטעמי בהקלטה הזו קשה לפספס את ההשפעה הברורה של Miles, נראה ש Woody Shaw הוא ממש חוגג אותה, וכמה שזה יפה. Shaw אפילו תוקע סורדינה בחצוצרה. יותר מזה ?

Larry Willis פשוט משגע בפסנתר, נותן ליווי מאד אנרגטי אבל קשוב ותומך, וכמובן מבריק בקטעי הסולו. בהחלט פסנתרן לא מוערך מספיק. עצוב לשמוע אחרי הסולואים שלו, כשהוא גומר לפרק את הפסנתר, מחיאות כפיים כל כך עלובות מצד הקהל.

הנגינה של Stafford James בבאס מאד מזכירה לי את Ron Carter ביכולת שלה למלא את החלל ולייצר בסיס רחב ואיתן לכל ההרכב.

Victor Lewis הוא מתופף מצויין שמתאים להרכב הזה כמו כפפה. מין שילוב מנצח של Elvin Jones ביחד עם Tony Williams. מאד דינמי ומסוגל לייצר את האנרגיה האדירה שכמעט דוחפת את כולם מהבמה וגורמת למוסיקה לשמור על "עצימות גבוהה" במשך כל ההופעה.

באשר ל Steve Turre – הוא פרטנר ותיק של Woody Shaw והקליט עמו די הרבה, בצדק לטעמי. בכלל, השילוב של חצוצרה עם טרומבון (brass) ולא עם סקסופון (reeds) נותן עוצמה וסוג של "כהות" מיוחדת בצליל הכולל של ההרכב, דבר שבעיני גם הוא מזוהה מאד עם Woody Shaw (למרות שלא חסרו לו שיתופי פעולה מצויינים עם סקסופוניסטים).

אני מודה ש Carter Jefferson הוא תעלומה בעיני. מדובר בנגן מצויין, מושפע מאד מקולטריין אבל בהחלט לא חקיין. יש לו צליל מלא, חזק ועוצמתי, רעיונות יפים וסולואים שלא משאירים אותך אדיש, ובכל זאת – לא זכיתי לשמוע אותו מחוץ להקלטות הללו.

זהו להפעם. אני ממליץ כמובן בחום על ארבעת ההקלטות האלו, ולמי "שכבד לו" ארבעה אלבומים – שיקח את הראשון והרביעי ויקבל מדגם מייצג.

ראיון מצויין ב DownBeat Magazine בשנת 1978 (אף מילה על Miles):

http://www.shout.net/~jmh/articles/woody4.html

האתר "הרשמי" של Woody Shaw:

http://www.woodyshaw.com

Woody Shaw Live, Volumes 1-4

(HighNote Records, 1977-1981)

Woody Shaw, Carter Jefferson, Steve Turre, Larry Willis, Mulgrew Miller, Stafford James, Victor Lewis.

Woody Shaw - The Video

כמובן שאי אפשר בלי וידאו... אז הנה הקלטה של הרכב כמעט זהה להרכב שמנגן באלבום הראשון, למעט Ronnie Mathews שמנגן כאן בפסנתר במקום Larry Willis.

וכמובן הזדמנות לראות את Woody Shaw, Carter Jefferson, Stafford James ו Victor Lewis נותנים בראש.

(נא לא להתייאש מהשניות הראשונות, זה מסתדר מיד אחר כך)