יום ראשון, 18 בספטמבר 2016

סופשבוע של ג'אז

בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי עושה את הדרך מביתי שבדרום לתל אביב פעמיים. בשישי בצהריים ושוב בשבת בצהריים. בשתי הפעמים נסעתי כדי לשמוע ג'אז חי, אבל מה שייחד את שתי ההופעות בהן נכחתי היו המוסיקאים והמסגרות בהן ניגנו. מיד תבינו.

ביום שישי, בבית העמודים שליד המדרחוב בנחלת בנימין, התקבצו חברים, בני משפחה וחובבי ג'אז לשמוע את הפרוייקט החדש של בית העמודים. מדובר ביוזמה מקסימה שבאה לתת מענה למוסיקאים לא מקצועיים, כאלה שהמוסיקה היתה חלק נכבד מחייהם בצעירותם ושתשוקתם למוסיקה לא שככה עם הזמן, אבל במשך השנים הם נאלצו להניח את הנגינה בצד לטובת העבודה, המשפחה ושגרת היום יום של החיים עצמם. גם אם המשיכו לנגן זה בדרך כלל היה לבד, מקסימום עם מערכת הסטריאו....

אלא שכמו שכל מוסיקאי יודע, הרצון לנגן, במיוחד ביחד עם מוסיקאים אחרים, בהרכב, חזק יותר מהכל, וכאן נכנס בית העמודים לתמונה. לפני מספר חודשים הם פרסמו מודעה שמזמינה מוסיקאים חובבים להצטרף למסגרת של נגינה בהרכבים, כאשר את המקום מספק בית העמודים ואת ההדרכה מספק מוסיקאי מקצועי.

בסך הכל יצאו לדרך שלושה הרכבים, מתוכם הגיעו לקו הסיום שני הרכבים. ההופעה הראשונה של אחד ההרכבים נערכה בצהרי יום שישי וניגנו בה שישה: מאיה איצקוביץ' בחצוצרה, נעם לוי, חבר ותיק שלי, בטנור ובחליל, אילן דיאמונד בגיטרה, יואב כהן אזולאי בפסנתר, גיא דויד, שהוא גם המדריך המוסיקלי של ההרכבים, בבאס ושחר עילם בתופים.

גיא דויד לא בא לנוח, לא עשה לחברי ההרכב הנחות וקבע רף דרישות גבוה. בהתאם לכך הקטעים שנבחרו היו יפים, מעניינים ומאד מאתגרים. הם גם הקפידו לבצע את הקטעים בעיבודים המקוריים, מה שהוסיף המון עניין וצבע למוסיקה.

חלק נכבד מהקטעים שנוגנו, כמו Cup Bearers של Tom Mcintosh (מתוך אלבום בשם הזה של Blue Mitchell), Mirrors של Joe Chambers (מתוך האלבום Breaking Point המופלא של Freddie Hubbard), Kiss and Run של Sam Coslow מתוך האלבום Plus Four וגם Gertrude Bounce של Richie Powell מתוך at Basin Street (Plus Four ו at Basin Street הם שני האלבומים האחרונים שהקליטה חמישיית Clifford Brown עם Max Roach ו Sonny Rollins) , לא זכיתי מעולם לשמוע בהופעה חיה לפני כן, והיה זה תענוג צרוף לשמוע אותם מנוגנים בפני קהל אוהד ומחבק שכלל גם לא מעט ילדים קטנים, שבאו לשמוע את הוריהם מגשימים חלום. היה יפה ומרגש, ואני מקווה שתהיה המשכיות גם להרכב הזה וגם לפרוייקט המבורך. זו ההזדמנות גם לספר שביום שישי הקרוב תתקיים ההופעה של ההרכב השני. ממליץ לקפוץ לשמוע ולתמוך.

בשבת, כאמור, נסעתי שוב לתל אביב. הפעם כדי לשמוע מחווה למוסיקאי האהוב עלי ביותר: Wayne Shorter. ההופעה התקיימה במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי ה-2 ביפו הנערך במרכז תרבות מנדל ביפו, שהוא מקום קטן ואינטימי. בכניסה קיבלו את פנינו (באתי עם שני בני) טריו של גיטרה-באס-תופים ובמבואה הוצגה תערוכת צילומים קטנה אך נהדרת של כל צלמי הג'אז בישראל. מדהים לראות איך, ממש כמו במוסיקה, כל אחד מהם מציג זוית ייחודית משלו ואמירה אישית. היו שם צילומים של אברהם קביליו, נעמי גנגי, יוסי צבקר (ששימש כאוצר התערוכה), בוב רוזנבאום, דיגי דקל,פטר ויט, עידו הלוי, מרגלית חרסונסקי וויקטור "מופרפוטו", כל אחד מהם נדרש לבחור שש תמונות בלבד, ואין לי ספק שהבחירה שלהם היתה בלתי אפשרית, מכיוון שלחבר'ה האלה יש כל כך הרבה תמונות טובות, גם של מוסיקאים מקומיים וגם של מוסיקאים מחו"ל. הייתי בהחלט שמח לראות תערוכה כזו בקנה מידה גדול בהרבה שתתן לכל אחד מהם יותר מקום לביטוי.


אדם נוסבאום. צילום: פטר ויט


אבל בואו נחזור להופעה. הפסטיבל כולו בנוי על שילובים של מוסיקאים ישראליים עם מוסיקאים אורחים מחו"ל, וגם המחווה ל Wayne Shorter היתה כזו. אבל בניגוד להופעות האחרות, כאן הנגנים היו כולם סטודנטים למוסיקה. ביניהם שלושה ישראלים: אסא קוק בחצוצרה, יובל דרבקין בטנור, ורועי קימלמן בתופים ושלושה אורחים: הבלגים קארל קוולנאר בפסנתר, ווילם היילן בגיטרה והסרבי מילוש קולביץ' בבאס.

מתוך החזרה להופעת המחווה לויין שורטר. צילום: פטר ויט
בחירת הקטעים היתה וודאי אתגר לא פשוט מכיוון שספר הלחנים של שורטר עצום ואין בו ולו קטע אחד שאיננו ראוי. ההרכב ניגן קטעים מתקופות שונות לאורך הקריירה של שורטר עם דגש חזק על שנות השישים המצויינות. היו שם קטעים מהתקופה עם ה Jazz Messangers של Art Blakey (Look at the Birdie מתוך Roots and  Herbs), עם ה Second Quintet של Miles Davis (Pinocchio מתוך Nefertiti) וכמובן קטעים רבים מתוך אלבומי ה Blue Note שיצאו תחת שמו של שורטר: Lost מתוך The Soothsayer, El Gaucho ו Footprints מתוך האלבום Adam’s Apple , Armageddon ו Virgo מתוך Night Dreamer , S.S. Golden Mean מתוך Without a Net (אלבום החזרה של Shorter ל BlueNote).


מתוך החזרה להופעת המחווה לויין שורטר. צילום: פטר ויט
הבחירה בדרבקין כנגן הטנור בהופעה הזו (מי שאמור להיכנס כביכול לנעליו הגדולות של Wayne Shorter) היתה מוצלחת ביותר, בשל הצליל שלו ואופי הנגינה המהורהר והפתלתל שמאפיין את Shorter. אבל האמת היא שכולם היו טובים. לאסא קוק היו כמה סולואים נהדרים , במיוחד ב Virgo וב El Gaucho, שני הבלגים, הפסנתרן והגיטריסט, סיפקו את המצע ההרמוני אבל בהחלט ידעו לתת בראש בסולואים והבאסיסט והמתופף שביחד היוו חוליית קצב מצויינת, אחידה ומהודקת שקשה להאמין שעד לפני שלושה ימים לא הכירו זה את זה. והיה גם צ'ופר בדמותו של המתופף Adam Nussbaum, מאסטר אמיתי, שהדריך את ההרכב ועבד איתם בימים שלפני ההופעה וגם עלה לנגן איתם את El Gaucho, שהיה אחד משיאי ההופעה.

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin