פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום השלישי

גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

עבר אמנם כמעט שבוע מאז הסתיים פסטיבל הג'אז של תל אביב, אבל רק עכשיו אני מתפנה לכתוב את חלקה השני של סקירת ההופעות של הפסטיבל. 

ההופעה שפתחה עבורי את יום שישי (היום השלישי והאחרון של הפסטיבל) היתה הופעת רביעייתו של "אורח הכבוד" של הפסטיבל, Gary Bartz. בגיל 73, Gary Bartz, כבר לא ילד והשנים שחלפו בהחלט ניכרות בו ובנגינתו. מי שציפה לשמוע את Bartz רושף אש לתוך סקסופון האלט שלו בוודאי התאכזב. מי שבא לשמוע את Bartz של לפני 40 שנה, שניגן עם Miles ועם Mingus התאכזב גם הוא, מכיוון ש Bartz לא מתעניין בציפיות שלנו ממנו, והוא מתעלם מהתוויות שאנחנו מנסים להדביק לו ולמוסיקה שלו.

Bartz הוא מוסיקאי אמיתי וכן שעושה את המוסיקה שלו ("מעבדה מוסיקלית" הוא קורא להרכב שלו) מתוך אהבה ורגישות נדירים וניכר בו שגם אחרי למעלה מחמישים שנות נגינה הוא עדיין מחפש לומר לנו משהו מקורי. החיפוש הזה ההיא לנו ביום שישי האחרון את אחת ההופעות המשכנעות ביותר שיצא לי לחוות.

Bartz לא ניסה לשחזר את ימי עלומיו ולא ניסה להראות את יכולותיו על הכלי (והן בהחלט קיימות גם היום). הוא בא לעשות מוסיקה מהלב. ואם צריך בשביל זה גם לשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות, אז, לעזאזל - נשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות. אני לא בטוח שהייתי מוכן לקבל את זה ממישהו אחר, אבל אצל Bartz הציניות שלי נרדמה בשמירה ונתתי לעצמי להיסחף אחריו. 

רביעיית גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

ההופעה לא היתה בנויה מקטעים נפרדים אלא מרצף של כמה קטעים כשבין לבין Bartz עוצר כדי לספר משהו לקהל. הדינמיקה בין חברי ההרכב (Barney McAll בפסנתר, James King בבאס ו Greg Bandy בתופים) היתה משהו שאפשר רק לקרוא עליו. הם הלכו איתו ביחד כמו שרק חבורה שמנגנת 20 שנה ביחד יכולה ולא סתם הוא הציג אותם כ band. המוסיקה עצמה, חלקה הגדול מאלבומם האחרון שהוקדש ל Coltrane ונקרא Coltrane Rules (קולטריין שולטטטטתתתתת!!!!!!!!!) יחסית פשוטה אבל ההבעה עמוקה וכך גם התקשורת בין Bartz לשותפיו על הבמה ולקהל. 

בתחילת ההופעה היה נדמה שמשהו קרה לצליל האלט הכל כך מוכר ואהוב של Bartz. משהו בנמוכים לא היה נינוח, כמעט לא נכון אבל אחרי שני קטעים נראה לפתע שהכל שב על מקומו בשלום. הצליל המוכר  של Bartz כישף את האולם, גם כשניגן באלט וגם בסופרן.

Barney McAll הפסנתרן נתן הופעה מצוינת ולמרות שאפשר להתווכח על הצורך בנגינת כל כך הרבה צלילים, הנגינה שלו בהחלט הרימה את ההרכב ודחפה את המוסיקה למעלה.

מבחינתי Bartz, בדומה מאד ל Charles Lloyd, סיפק את הסחורה במלואה והוכיח לא רק שהוא מוסיקאי ענק, שיודע לסחוף אחריו הרכב ואת הקהל אלא שהוא יודע לספר סיפור בצורה מרתקת (ואני לא מדבר על הסיפורים ששימשו כקטעי קישור) ומעל הכל, Bartz הראה שג'אז, מילה ש Bartz עצמו מתעב ומסרב להשתמש בה, הוא חוויה אנושית חזקה הרבה יותר מאשר חבורה של נגנים טובים שמאלתרים על מהלכים הרמוניים.

משם עברה כשעה של מפגש עם חברים לקראת ההופעה הנועלת את הפסטיבל: דואו חצוצרה-תופים של Roy Campbell וערן אלישע.

רוי קמפבל
צילום: דניאל אנדרסן

נפתח בווידוי. בביקורו הקודם של Campbell בארץ לא התרשמתי ממנו בצורה יוצאת דופן. ליתר דיוק, סבלתי מההופעה שנתן. אני חושב שאפילו יצאתי באמצע מרוב שהייתי מבואס. במשך שנים אחר כך שמעתי שוב ושוב אנשים שסיפרו לי שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהם ראו ever. מוזר. החלטתי לבדוק את העניין ובאמת מספר דיסקים של Campbell בלייבל delmark העמידו אותו על טעותי. האיש מוסיקאי פנטסטי. אין ספק. שילוב מהפנט של מסורת אפריקאית מצד אחד וחדשנות והייפ ניו יורק מצד שני. נאלצתי אם כך לאכול את כובעי בשקט ולקוות שבורא עולם יעניק לי הזדמנות לתיקון היסטורי, והזדמנות כזו אכן הגיעה.

לפני ההופעה שמעתי את הדיסק של Campbell/Elisha שנקרא Watching cartoons with Eddie (על שום מה אתם שואלים? על שום ששיעורי התופים של ערן אלישע אצל Ed Blackwell היו מתחילים תמיד באיחור של שעה מכיוון ש Blackwell היה מכריח את הסטודנט אלישע לשבת לצדו ולצפות איתו בסרטים מצויירים.)

בחזרה, ערן אלישע
צילום: דניאל אנדרסן

ובכן הדיסק היה, איך לומר, על גבול ה"נגרייה" לאזני. התחלתי לחשוש מההופעה אך עדיין קיוויתי לטוב. ואז התחילה ההופעה וגיליתי שגם ערן וגם קמפבל הם מוסיקאים מצויינים ששולטים בכלים שלהם במידה מעוררת הערצה. במיוחד התרשמתי מערן אלישע שההקשבה שלו, התקשורת שלו ויכולת ההבעה שלו על התופים לא מביישות את מורהו Blackwell. אלא שהמוסיקה, צר לי חברים, עדיין היתה ברובה כנגריה באזני. עם כל הרצון להתחבר ולהכיל ועם שמחת החיים והאופטימיות בהן הייתי טעון עוד מההופעה של Bartz, באתי הכי פתוח וקשוב, מוכן בכל ליבי לפתוח דף חדש עם קמפבל, אותו קמפבל מהאלבומים המצויינים ב delmark אבל ההוא לא הגיע. במקומו שוב עלה Campbell הנגר מלפני 8 שנים. אם היתה זו הופעה מעולה שתיזכר לעוד 8 שנים אז פספסתי גם אותה.

תמה אך לא נשלמה סקירת הפסטיבל. יש עוד הפתעה בקנה. Stay Tuned...