קצת מדכאות אותי כל התרחשויות הימים האחרונים. הסגירה של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. הקיצוץ האגרסיבי בפסטיבל הג'אז של אילת. מה הלאה? נראה כאילו 7 השנים הטובות (יחסית) של הג'אז בישראל נגמרו והנה הגיעו 7 השנים הרעות.
מבלי לגרוע מאום מחשיבות הנושאים הללו, אני רוצה לחזור לנושא המקורי לשמו התכנסנו כאן אתם ואני. מוסיקה. זו שקיימת ולא זו שנמנעת מאיתנו.
את Brad Mehldau אני בטוח שאין צורך להציג. לפני כ-15 שנים האיש נחשב למשיח הג'אז, לגאון מוסיקלי חד פעמי, למי שבזכות יכולתו לקחת שירים מהרפרטואר של הרוק ולהפוך אותם לסטנדרטים חדשים יכול להצעיד את הג'אז בבטחה קדימה בשנות האלפיים. ובצדק. שורה של אלבומים מצויינים שהוציא, וגם אנשי יחסי ציבור לא רעים, מיצבו אותו בצמרת פסנתרני הג'אז. דיברו עליו אז כמי שעומד בכבוד לצד ענקים כ Bill Evans ו Keith Jarrett. לא פחות.
רוב האלבומים הללו היו בסדרה שנקראה The Art Of The Trio, והוצאו בלייבל Warner Bros. בין השנים 1996-2001. מנגנים שם Larry Grenadier בבאס ו Jorge Rossy בתופים. לאחרונה הודפסו שוב האלבומים הללו ואוגדו בקופסא בת שבעה דיסקים שכוללת 5 אלבומים (אחד מהם כפול) ודיסק נוסף עם הקלטות בונוס. למי שאין אותם בבודדת - זה הזמן לקנות.
אבל לא על התקופה הזו רציתי לדבר. מה שקרה ל Brad Mehldau אחרי 2001 היה ככל הנראה תוצאה ישירה של הציפיות הגבוהות מדי שתלו בו. נכון, הוא באמת פסנתרן נדיר ואדיר אבל אף אחד, אפילו לא Brad, אינו יכול למלא את החליפה העצומה שתפרו לו מעריציו ומכונת יחסי הציבור. Mehldau המשיך לעשות מוסיקה ואף ניסה כל מיני כיוונים חדשים אבל הקהל לא ממש התחבר. בדרך הוא החליף מתופף (Jeff Ballard), שיתף פעולה עם Pat Metheny בשני אלבומים, ניגן כ sideman בהקלטות של אחרים (כולל באלבום האחרון של אלי דג'יברי), ליווה זמרות, עשה פרוייקט קלאסי, הרבה סולו ועוד כל מיני נסיונות מוסיקליים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות.
אבל בקרב חובבי הג'אז (או לפחות בקרב אלו שאני מסתובב איתם...) היה מעין קונצנזוס ש Brad איבד את זה ומה שהיה כבר לא יחזור. כל שנותר הוא להתרפק אל האלבומים הישנים (ראו ההמלצה שלי למעלה על הקופסא של The Art Of The Trio).
לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון נרגש מחבר יקר שהפציר בי לשמוע את החדש של Mehldau. "אני נמצא עכשיו ב"ג'אז באוזן", שומע את "ODE" - הדיסק החדש של Brad" הוא אומר לי "ואני פשוט לא מאמין. Brad חזר. זה ברמה של האלובמים הישנים.". ואללה ? אני שואל. עד כדי כך ? "לגמרי" הוא עונה. "עד כדי כך".
טוב. בהחלט הסתקרנתי. אם Brad באמת חזר זהו אירוע שאין להקל בו ראש, מה עוד שהחבר ההוא שלי ידוע כמי שאינו קושר כתרים לחינם. לקח כשבוע עד שהאלבום סוף סוף הגיע אלי. מדובר באלבום שלישייה עם ההרכב הקבוע של Mehldau בשנים האחרונות, קרי: Grenadier ו Ballard. האלבום יצא במרץ 2012 בלייבל Nonesuch וכולל 11 לחנים חדשים של Mehldau.
חברים, מה אגיד לכם? מהרגע שהאלבום החל להתנגן במערכת חיוך עצום נסוך על פני ופשוט נשאבתי לתוך המוסיקה. כשהסתיים האלבום לא היתה בכלל שאלה. Brad חזר. בענק. שוב לוחץ Play ומתחיל עוד סיבוב על האלבום. וכך שוב ושוב 4 פעמים ברציפות ביום הראשון ועוד כמה פעמים למחרת ומאז רק עוד ועוד. איזה יופי. יש כאן את כל מה שחובבי Brad רגילים לקבל ממנו: קוים מלודיים נפתלים, מלאי תהפוכות קצביות ומתחים שרק הוא מסוגל לפתור, המהלכים ההרמוניים האופייניים, וההפרדה המושלמת בין הידיים שגורמת לך להאמין שהאיש ניחן בשני מעבדים שונים, אחד לכל יד. יש אפילו תחושה שהפעם הוא מחובר יותר מבעבר לתחושת ה- swing שלעיתים קצת נעדרה מחלק מאלבומיו. תוסיפו לכל זה את המרכיב החשוב מכולם: שיתוף הפעולה המופלא וארוך השנים בין המוסיקאים שמניב נגינת טריו פסנתר שבאמת מזכירה את הגדולים מכולם.
כמה ימים לאחר מכן החלטתי להקשיב לאלבום הופעה של Mehldau מאוקטובר 2006. זהו אלבום כפול שהוקלט במהלך ארבעה לילות במועדון ה Village Vanguard בניו-יורק עם אותה שלישייה ונקרא בפשטות: Live. שבוי תחת הקונספציה של Brad שאבד לא הקשבתי לאלבום הזה שנים ולא נתתי לו צ'אנס אמיתי כשיצא.
הרפרטואר שם כולל גם קאוורים (מצויינים!!) אבל בגדול משמיעה של שני האלבומים זה לצד זה הסתבר לי להפתעתי שאין אחד מהם נופל ממשנהו מבחינה האיכות המוסקלית. Brad, מסתבר, לא הפסיק לעשות את מה שהוא ידע לעשות ב 2001. הוא אמנם לקח כל מיני כיוונים חדשים, חלקם טובים ומעניינים יותר וחלקם קצת פחות, אבל ברמת הטריו - היכולת לא רק נשמרה, היא אפילו נשתבחה. כנראה שכל מה שהייתי צריך זה את האלבום החדש שיגרום לי לשוב ולהקשיב לאלבום הכפול הזה בגישה אחרת וחיובית. Brad, שמחתי לגלות, לא הלך לשום מקום. יכול להיות שהכל היה אצלי (אצלנו ?) בראש?
חג חירות שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה