יום שבת, 21 באפריל 2012

The Music Of Amit Golan

עמית גולן, ז"ל
ג'אז ישראלי. בעבר די היה במושג הזה כדי לעורר חיוכי מבוכה (במקרה הטוב) או עוויתות סלידה (במקרה הפחות מנומס). אולם בשנים האחרונות קיבל הג'אז הישראלי לגיטימציה מקהל חובבי הג'אז בישראל והפך למקור גאווה של ממש. בשנים האחרונות יצאו מכאן לא מעט מוסיקאי ג'אז שהצליחו יפה גם מעבר לים אבל חשוב מכך – יצאו מישראל לא מעט מוסיקאים צעירים שדוברים את שפת הג'אז באופן רהוט, שיש להם מה להגיד, מה לחדש וששווה להקשיב להם.

הסיבה העיקרית למהפך שחל בכמותו, טיבו ואיכותו של הג'אז בישראל נעוצה לטעמי בראש ובראשונה בהכשרה המוסיקלית המצוינת שניתן כיום לקבל בתחום הג'אז בישראל בשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ולימודי המוסיקה, קרי עוד בשלב בית הספר התיכון.

מי שהיה אחראי לכך במידה רבה מאד היה עמית גולן. מוסיקאי ופסנתרן יליד 1964 שלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ולאחר מכן ב New School בניו-יורק וחזר לארץ כשלנגד עיניו מטרה אחת ברורה: חינוך הדור הבא. הוא לימד ב"תלמה ילין", בעירוני א' (ת"א), בתיכון "אלון" והיה מי שהקים את מגמת הג'אז בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל-אביב. תחת ידיו עברו מאות תלמידים. מלבד ההשכלה המוסיקלית, הידע בתולדות הג'אז והוראת הנגינה בפסנתר (עמית היה תלמידו של Barry Harris והביא עמו את שיטת הלימוד שלו) הוא עשה עבור תלמידיו משהו גדול בהרבה. בעצם את הדבר החשוב מכל: הוא הצליח להצית ברבים מהם את האהבה היוקדת לג'אז, את האש שממשיכה לבעור ולהניע אותם גם שנים רבות אחרי סיום לימודיהם. 

את הקריירה האישית שלו כפסנתרן די הזניח לטובת תלמידיו ולמרות שהופיע מדי פעם במסגרות כאלו ואחרות, הוא לא הקליט עד שנת 2007. מבחינה מוסיקלית עמית היה חסיד גדול של Hard Bop.  זה היה הסגנון המועדף עליו ואהבתו הגדולה. אלא שבשנות ה-2000 ההארד בופ נחשב בעולם כמשהו מיושן שאבד עליו הכלח ובישראל היתה תדמיתו של הסגנון הזה נחותה עוד יותר וגרוע מכך – הוא כמעט ולא זכה להתייחסות.

בשנת 2007, בלחץ חברים ועמיתים, לאחר שנים רבות שנמנע מכך, הקליט עמית את אלבומו הראשון שנקרא I Decided בו מנגנים לצדו של עמית גולן בפסנתר גם Joe Magnarelli בחצוצרה ותלמידיו: אסף יוריה בטנור, גלעד אברו בבאס, דורון תירוש ויונתן רוזן חולקים בתופים ועדן ברקת בקטע אחד קסום בבריטון. האלבום מורכב מ- 7 לחנים מקוריים של עמית ומסטנדרט אחד (Love Walked In שהלחין George Gershwinועובד על ידי עמית) והוא כולו על טהרת ה Hard Bop. הוא לא רק נשמע כאילו הוקלט בסוף שנות 50 או תחילת שנות ה- 60. הוא גם נראה ככה: העטיפה הקדמית מבוססת על העטיפה שעיצב Reid Miles, מעצב הבית של Blue Note, לאלבום של Stanley Turrentine בשם Up At Minton’s וגם העטיפה האחורית מעוצבת בפורמט דומה מאד לזה שהיה בשימוש באלבומי Blue Note). גם מבחינה מוסיקלית האלבום הזה הוא חגיגה. הלחנים יפהפיים (כמו בימים הטובים של ההארד בופ) העיבודים עשירים ומוקפדים והנגינה זורמת ושופעת רעיונות ואנרגיה. כמעט אין מי שמקליט כיום מוסיקה כזו. לא בעולם ובטח לא בישראל. לא פלא שעמית נאלץ להקליט את המוסיקה באופן עצמאי (ההקלטות נערכו באולם ההופעות בשטריקר, חלקן בפני קהל) והפיץ אותה תחת הלייבל שהוקם לצורך כך - Minton’s Records



כל ההרכב נשמע טוב, ואני מאד אוהב את הנגינה של יוריה שלמרות חוסר הבטחון שבה יש בה משהו שמזכיר לי קצת את George Coleman, אבל מי שגונב את ההצגה הם עדן ברקת עם הבריטון שלו ובמיוחד Joe Magnarelli (הוא בעצם יותר מנהל את ההצגה מאשר גונב אותה) שנשמע כאילו יצא הרגע עם החצוצרה שלו מהאולפן של Van Gelder בניו-ג'רזי. האיש פשוט חי את הסגנון הזה והוא היה הבחירה המושלמת בעיני לאלבום הזה ולמוסיקה של עמית. יחד איתו הצליח עמית להגיע לשחזור מושלם של הסגנון אותו אהב והעריץ. 


אחרי האלבום הראשון הדרך לאלבום השני היתה קצרה יותר. עמית גולן היה אמור להקליט את האלבום השני שלו בשנת 2011. הוא כתב חומר חדש ועיבודים ואף הזמין להקלטה את החצוצרן האהוב עליו Eddie Henderson, אלא ש ב-3 בדצמבר 2010 במהלך משחק כדורסל ששיחק עם תלמידיו ב"תלמה ילין", קרס עמית ונפטר מדום לב. מותו הכה בתדהמה את תלמידיו ואת קהילת הג'אז כולה.

מכיוון שרוב החומר לאלבום השני נכתב כבר, ומתוך רצון להנציח את זכרו של עמית ולקיים את משאלתו להקליט ולהפיץ את המוסיקה, נטל על עצמו נעם עוזיאל, ידידו הטוב של עמית, את המלאכה. עוזיאל הכיר את עמית בניו-יורק בסוף שנות ה-80 כשעמית למד ב New School וביחד הם טיפחו את אהבתם המשותפת להארד בופ. ביחד הלכו לאינספור הופעות ועוזיאל נזכר בערגה איך היה עמית משמיע לו הקלטות של בן כיתתו, פסנתרן אחד, אז עדיין אלמוני, בשם Brad Mehldau שאת כישרונו העריץ עמית.

נעם עוזיאל, טיפח ידע עצום בכל הקשור בסגנון ההארד בופ וכיוון שמדובר בפרפקציוניסט שהולך עם כל מה שהוא עושה עד הסוף, הוא הלך גם עם אהבתו המוסיקלית רחוק יותר מרוב האנשים. הוא אמנם לא מוסיקאי אך היה מעורב גם בהפקת האלבום הראשון והיה כוח מניע מאחורי ההחלטה להקליט אותו. כעת עמדה בפניו משימה מסובכת בהרבה - הפקת האלבום השני של עמית גולן ללא השחקן הראשי.

הוא עשה זאת באופן שהיה ודאי גורם לעמית להיות מאד גאה בו ובתוצאה הסופית. בתחילת חודש יוני 2011 Eddie Henderson הגיע לישראל וביחד עם יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור, ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס בפסנתר, גלעד אברו בבאס, שי זלמן ויונתן רוזן בתופים ועופר גנור (המופלא, מופלא....) שמשתתף בגיטרה בשני קטעים הם מפיחים חיים במוסיקה שעמית הלחין וכל כך אהב. האלבום נקרא: Eddie Henderson and Friends Play The Music Of Amit Golan.

בדומה לאלבום הראשון גם הפעם ההפקה מצויינת (איכות ההקלטה טובה יותר, מכיוון שהפעם ההקלטות נערכו באולפן) והעטיפה עשויה בטוב טעם (אך הפעם אינה רפליקה של Blue Note) ומחזירה אותך לשנים הגדולות של ההארד בופ. יש כאן 8 קטעים מקוריים של עמית, אחד מהם (Sari) הופיע גם באלבום הראשון ושני קטעים שנכתבו בידי אחרים: האחד הוא בלדה משגעת בשם Carolyn שהלחין Lee Morgan (תקשיבו בהקלטה לשי זלמן מתמוגג מהנאה) והשני Out Of The Past של Bennie Golson


למרות נקודות הדמיון האלבום הזה שונה למדי מהאלבום הראשון. יש כאן נשפן נוסף (וולצ'וק בטרומבון) מה שמוסיף הרבה צבע ועומק ללחנים; יש כאן את עופר גנור שהנגינה שלו מוסיפה המון, על אף שהוא משתתף רק בשני קטעים; הפסנתרנים (ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס שחולקים ביניהם את הקטעים) מנגנים אחרת לגמרי מעמית; אבל עיקר השוני נובע בגלל Eddie Henderson שמביא איתו צליל אחר וגישה אחרת, מודרנית יותר מבחינה מוסיקלית, מזו של Magnarelli. המוסיקה שכתב עמית נטועה אמנם עמוק בשנות החמישים והשישים אבל הנגינה של Henderson לוקחת אותם שנים רבות קדימה. בדקתי את זה עם נעם עוזיאל ומסתבר שזו היתה החלטה מודעת שלקח. גם באלבום הראשון הוא לא סבר שצריך למקם את המוסיקה בשנות החמישים וללכת לכיוון של "שחזור מלא", אלא לקחת את המוסיקה להווה. באלבום השני, מאחר שעמית היה זה שבחר את Eddie Henderson לנגן באלבום הזה, נעם הרגיש שיהיה זה נכון שלא להגביל את Henderson לנגן בגבולות המסורתיים של הסגנון ולאפשר לו חופש סגנוני. זה נשמע היטב בתוצאה.


את המוסיקה של עמית גולן ניתן לרכוש ישירות באתר של Minton's Records שהוקם במיוחד לשם כך.
וניתן גם להקשיב לדיסק החדש במלואו בדף הפייסבוק שלו.

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט ה Blogathon של ה JJA (Jazz Journalists Assocciation) המתקיים השנה לראשונה לציון חודש הג'אז ויום הג'אז הבינלאומי שנקבע על ידי ארגון אונסק"ו ל 30 באפריל. אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא פוסטים נוספים שנכתבו במסגרת ה Blogathon באתר הפרוייקט.

תגובה 1:

aviad barid אמר/ה...

סקירה מדהימה (כרגיל), על אלבום מבריק
בהפקה נהדרת. אני (אתה!) מבין, שעכשיו אין סיכוי שאכתוב משהו. בטח לא אחריך :).

תודות וברכות על ראשך.

א

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin