דפים

יום שלישי, 28 בפברואר 2012

Third World Love - Song for Sankoum

שיר לסנקום. אבישי כהן, יונתן אבישי, עומר אביטל ודניאל פרידמן - Third World Love.

יום שני, 27 בפברואר 2012

פסטיבל הג'אז תל-אביב: היום הרביעי

אבישי כהן. צילום (מההופעה של יום רביעי) : קביליו
את היום הרביעי והאחרון של הפסטיבל פתחתי בשעת צהריים עם הטריו של אבישי כהן. ההופעה הזו הותירה אותי נרגש ודי חסר נשימה גם כמה דקות אחרי שנסתיימה. היה בה כל מה שציפיתי ועוד קצת. ובאתי עם ציפיות בשמים.

אבישי ניגן בטריו, מה שנראה כפורמט החביב עליו, לאור העובדה ששלושה מתוך ארבעת האלבומים בהם הוא הלידר הינם אלבומי טריו. שותפיו לטריו היו יונתן אבישי (הקוסם, זוכרים?) ו Jeff Ballard שמהווה גם צלע קבועה בטריו של Brad Mehldau וניגן עם אבישי בתקליט הראשון שלו, The Trumpet Player, גם הוא בטריו.

אבישי הוא לידר טבעי. כל חזותו משדרת בטחון עצמי וקסם אישי וגם כשהוא מציג את הקטעים בטון שקט אתה מרגיש שהוא מרגיש הכי בבית על הבמה. 

אבל כשהוא נוטל את החצוצרה ומצמיד אותה לשפתיו – אז מתרחש הקסם הגדול. הצליל, הנקיון, הכריזמה בנגינה, הטכניקה המושלמת, הסגנון האישי הברור כל אלה הם רק כלים שנועדו לאפשר לו לעשות את הקסם. לנגן מוסיקה שמצליחה לרגש אותי כמעט מייד, גורמת לי לשקוע לתוך החוויה המוסיקלית באופן טוטאלי. אני עוצם עיניים והלב רוקד. גם הגוף. יש לי אמונה שלמה בכהן כקברניט שידע להוביל אותי בדרך המרתקת שלו ולהנחית אותי בסוף הטיול בעדינות אל הקרקע.

Jeff Ballard. צילום: גנגי
המוסיקה היתה ברובה המכריע מקורית של אבישי כהן, למעט Kofifi Blue של Abdullah Ibrahim ועוד קטע (מתי שהוא בטח אזכר איזה .... ) של Ornette Coleman שהשתלבו נהדר עם הקו שהוביל את כל ההופעה. הנגינה של אבישי כהן בטריו די שונה מהנגינה שלו עם Third World Love. בעוד שהמוסיקה של TWL מוציאה ממנו נגינה מאד גרובית, עם הרבה חזרות ופראזות מאד ספציפיות שהפכו לכל כך מזוהות עם המוסיקה של TWL, בטריו הוא יותר מספר סיפור ופחות רוכב על הגרוב ובעיקר הוא הרבה פחות מוסיקאי של פראזות. לאחרונה (גם בהופעה וגם באלבום החדש של שלושת הכהנים – Family) גם הצליל שלו והסגנון נשמעים לי קצת שונים. ניכר לאוזן שאבישי כהן מודע היטב למורשת המפוארת של החצוצרה בג'אז, והוא מסוגל לקחת ממנה מבלי לנסות להישמע כמו חצוצרנים אחרים. וטוב לראות שגם ברמה הגבוהה שהוא נמצא בה הוא כל הזמן מתפתח ומחפש.

יונתן אבישי כמובן מתאים למוסיקה הזו בצורה מושלמת. שמעו את האלבום Flood ותבינו על מה אני מדבר. הוא יודע לתת לאבישי כהן את כל התמיכה שהוא צריך וגם לצמצם את הנוכחות שלו כשהוא מרגיש שזה מה שהמוסיקה דורשת. הסולואים שלו היו תענוג צרוף של מלאכת מחשבת של אור וצל, צלילים ושקט. אבל כל זה לא היה מתאפשר לולא היה Jeff Ballard מאחורי התופים. הוא מתופף שכלי הנגינה העיקרי שלו זה האוזניים שלו. הוא פשוט יודע להקשיב ולתת את המינון המדויק שנדרש ממנו. רגע הוא מתפוצץ ומדליק חבית של חומר נפץ על הבמה ורגע אחר הוא הלוחש לתופים. כל כך הרבה מוסיקליות ואפס אגו. מדהים.

ישבתי לבד בהופעה הזו, התחברתי לגמרי למוסיקה ובכנות – הרגשתי שהטריו הזה בא לנגן רק בשבילי, בדיוק את המוסיקה שהייתי צריך. כל כך נהניתי בהופעה הזו שכשראיתי את אבישי לאחר מכן כל מה שרציתי היה לתת לו חיבוק תודה גדול. 

קיובר וחכימי. צילום: קביליו
את הפסטיבל סיימתי עם ערב המחווה של Ronnie Cuber למוסיקה של Horace Silver

ההופעה הזו בנתה ציפיות גבוהות מאד גם בגלל סוג המוסיקה, כמות הנגנים ואיכותם ולא מעט בזכות שרשרת פוסטים אישיים שפרסם יונתן גרינשטיין, מי שניגן טנור באותב הופעה, ובה תיאר מזוית אישית את החזרות לקראת המופע וגם את אישיותו הססגונית והבלתי רגועה בעליל של האורח Ronnie Cuber. (הקריאה מומלצת ביותר -  כאן, כאן וכאן)

לצדו של Cuber ניגנו אבי לייבוביץ' בטרומבון, ניב תואר בחצוצרה, יונתן גרינשטיין בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ושי זלמן בתופים. ההופעה כללה קטעים מקוריים של Silver בלבד, וכאלה יש בשפע.

Silver שהיה מהמקימים של ה Jazz Messangers המקוריים (עם Blakey) כותב Hard-Bop מתובל בהרבה Soul, אבל נעדר את העוצמה שהיתה במוסיקה של Art Blakey. התזמורים שלו, אותם שיחזר Cuber בצורה מושלמת, נשמעים מעולה ומאד מהודקים. מטבע הדברים כשיש ארבעה נשפנים על הבמה אף אחד לא מקבל יותר מדי זמן סולו וייאמר לזכות Cuber שהוא החיל את אותו דין גם על עצמו. 2-3 קורוסים לכל אחד והלאה. 

מימין לשמאל: גרינשטיין, תואר חכימי, לייבוביץ', קיובר ושמואלי. צילום: קביליו
ישבתי בשורה הראשונה ממש מתחת ל  Cuberונהניתי מאד מהנגינה שלו. אף כי היתה מיינסטרימית – זה מאד התאים לסיטואציה המוסיקלית. מדי פעם לגם קיובר מ"כוס המים שלו" ובסך הכל היה נראה די מבסוט, מה שכנראה גרם לו לרקוד בגמלוניות ולהגיד על כל קטע שזהו הקטע האהוב עליו של הוראס סילבר, God damn it.

מבחינת המוסיקאים הישראליים מאד אהבתי את הנגינה של רונן שמואלי שהצליח לייצר דרמה ולבנות סולואים שיש בהם התפתחות ועניין. גם ניב תואר היה מצוין אם כי היה נראה לי מעט לחוץ. אבי לייבוביץ' ויונתן גרינשטיין, לצערי, לא ממש נתנו את מה שהם יודעים לתת וחבל, כי שניהם נגנים מצויינים שיכולים לסחוב הופעה על גבם. אסף חכימי, שזהו המפגש הראשון שלי עם הנגינה שלו, הותיר בי רושם של באסיסט מצויין, מאד יציב ובעל נוכחות. וכמובן שהליהוק המתבקש של הערב היה שי זלמן שכמו נולד להופעה כזו.

אסף חכימי. צילום: גנגי
בסך הכל היתה הופעה מהנה, בעיקר בזכות המוסיקה של Silver והתזמורים העשירים ומבחינתי היוותה סיום ראוי לפסטיבל.

ואי אפשר לסיים בלי מילה על החברים: נהניתי מאד לפגוש הרבה חברים ומכרים ותיקים, חלקם מוסיקאים וחלקם חובבי ג'אז ותיקים ואושיות פורומים מכובדות ומוכרות, כולם ללא יוצא מן הכלל אנשים שהמוסיקה הזו היא סם חיים בשבילם. 
זה גם הזמן להודות לשני צלמים נהדרים שמעדיפים, כך נדמה, לראות את ההופעות דרך עינית המצלמה, ואשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עמי (ועמכם) את התמונות שצילמו:. תודה רבה לשניכם גנגי וקביליו.

נראה לי שזהו. בסך הכל היה כיף. היו כמובן עוד כמה הופעות שהייתי בהן ופחות נהניתי אבל העדפתי לכתוב רק על ההופעות שאהבתי. נתראה, כנראה, בשנה הבאה.

ואני מתחיל כבר מעכשיו את הקמפיין להבאת Paul Bley, עדיף בטריו. 

לצפייה בתמונות של גנגי מהיום הרביעי - לחץ כאן.

יום שישי, 24 בפברואר 2012

פסטיבל הג'ז תל אביב - היום השני

דויד אל-מאלק. צילום: גנגי
הנה חמש עובדות שלא ידעתם על David El-Malek:
אחת – הוא גדל עד גיל 8 בישראל.
שתיים – הוא התחיל לנגן סקסופון רק בשנת 1990 כשהיה בגיל 20. הוא מעולם לא חשב לפני כן לעסוק במוסיקה. 
שלוש – שירים ישראליים הם חלק בלתי נפרד מהמורשת המוסיקלית שלו.
ארבע – הוא עבד בחברה לייצור גלידה ולמד מוסיקה שנה אחת בלבד בקונסרבטוריון דה-מונטריאול , שם גילה את ההרמוניה. את ארבע השנים הבאות בילה בהתבודדות ובאימונים אינטנסיביים עד כדי אובססיביים כדי להשלים את הפער שצבר עקב ההתחלה המאוחרת.
חמש – הוא השלים את הפער. בענק. הוא היום אחד הסקסופוניסטים הטובים ביותר באירופה.
על רקע זה לא היתה שום הפתעה בהופעה המדהימה שנתן El-Malek עם הטריו של הפסנתרן Baptiste Trotignon ביומו השני של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. זו כמובן לא הפעם הראשונה שהם נפגשים. למעשה Trotignon היה הפסנתרן בהרכב הראשון שהקים David El-Malek.
El Malek ו Trotignon יחד עם Darryl Hall בבאס ו Dre Pallemaerts בתופים הקליטו שני אלבומים ללייבל naive. אחד משנת 2005 שקרוי על שם ארבעת חברי ההרכב, והשני אלבום כפול שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה Duc De Lombards בשנת 2006 ויצא בשנת 2007 בשם Fool Time. חלק גדול מהקטעים שנוגנו בהופעה בתל-אביב היו מתוך האלבום הזה.
הרביעייה. צילום: קביליו
בצאתי מההופעה שמעתי מי שחשב שהנגינה של El-Malek, ששילבה ביופי נדיר את השיר "כל הכבוד" (מתוך "קזבלן") ואת השיר "בשנה הבאה" (עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה...) היתה לא יותר מהתחנפות זולה לקהל המקומי. אולי כך היה הדבר עבור כל אמן אחר, אלא ש David El-malek כבר הוכיח שהמוסיקה הישראלית היא חלק מהרפרטואר שלו. הקטעים הללו מלווים אותו כבר שנים.
על כל פנים הופעתו בפסטיבל היתה נהדרת. הא החלה בסערה עזה שליוותה את הקטע הראשון. El-Malek רשף גיצים ועשן מתוך הסקסופון שלו ולרגעים היה נדמה שההרכב מנסה לנגן קצת חזק מדי ויותר מדי. אבל אז באו כל הקטעים האחרים, רובם חוברו יחדיו ללא כל הפרדה ביניהם, והוכיחו ש El-Malek למרות היותו טכנאי אדיר על הסקסופון בא לכאן לגמרי בשביל המוסיקה.
השילוב עם השלישייה של  Trotignon - עם Thomas Bramerie בבאס ו Andre Pallemarts בתופים - שנתנה הופעה מצויינת ערב לפני כן (כך שמעתי) עלה יפה אם כי Baptiste לקח מעט מדי זמן סולו לטעמי. 


אורן מרשל. יהודי יקר. צילום: קביליו
ההופעה השניה שראיתי באותו ערב היתה הדואו של קובי ישראלית עם אורן מרשל. עם קובי דיברתי עוד לפני המופע (כאן) וההופעה היתה בדיוק מה שניתן היה לצפות לו מאדם בלתי צפוי, כולל ההומור הציני של ישראלית וכריזמת הפסאודו-לוזר שאימץ לעצמו. 
למרות שרוב הזמן היו רק שני נגנים על הבמה (בקטעים האחרונים התארח הגיטריסט עמרי שי) המוסיקה שייצרו מילאה בקלות את האולם הקטן של הסינמטק, בעיקר תודות לשליטתו המוחלטת של אורן מרשל בטובה וברזי ההכפלות וה Over Dubbing. קובי מצדו ניגן באקורדיון, קחון, סופרנינו, תופים וכמובן iPhone. היה בלקני, היה חסידי, היה מטאל ובעיקר היה .... קובי. 

צילום: קביליו
לתמונות נוספות של גנגי מהיום השני - לחץ כאן

יום רביעי, 22 בפברואר 2012

פסטיבל הג'אז תל-אביב: יונתן אבישי ויובל כהן - דואט



יובל כהן. צילום: גנגי
פסטיבל הג'אז תל-אביב נפתח אמש (21.2.2012). בעוד רבים התלבטו האם ללכת להופעתה של הזמרת מרי סטולינגס או להופעה של יובל כהן ויונתן אבישי, אצלי הבחירה היתה קלה מאד. מחד אני לא מת על זמרות (ועל ג'אז ווקאלי בכלל) ומאידך - אני מאד אוהב את יובל כהן ואת יונתן אבישי.
אז איך היה אתם שואלים ?

דואט.






מילה אחת שטומנת בחובה את כל מה שיש לי להגיד על ההופעה הזו.

דואט.
לא שני מוסיקאים שכל אחד מושך לכיוון אחר. לא שני מוסיקאים שכל אחד בא עם הרעיונות שלו מהבית רק כדי לזרוק אותם על הבמה. אלא דואט אמיתי שנבנה על הקשבה, הערבה ומוסיקליות אין קץ.

גם יובל כהן וגם יונתן אבישי, מוסיקאים עתירי זכויות בג'אז הישראלי, נתברכו בכשרון ענק ובאגו צנום. שתי התכונות הללו (שבדרך כלל אינן הולכות ביחד) איפשרו להם להתחבר ולייצר (הנה הקלישאה שלכם מגיעה...) שלם הגדול מסכום חלקיו.

המוסיקה שנוגנה התחלקה בין שירים (לא "קטעים" אלא "שירים") שהלחינו יובל ויונתן. ההבדלים בסגנונות ההלחנה ברורים וניכרים לאוזן. לכל אחד מהם עולם פנימי שלם, מלא ומגובש משל עצמו ובכל זאת כל אחד מהם היה מסוגל להזמין את השני לחדור לתוך עולמו ולהתהלך בו בטבעיות.

ליובל כהן יש צליל משגע בסופרן. נטול החריפות הנאזאלית המאפיינת את הכלי ומצד שני נטול גם עודף המתיקות המאפיינת. יש בצלילים שלו (במיוחד הנמוכים) הרבה אויר. רוח. לעיתים הוא גם נהנה לנגן פשוט רוח. אלו קיימים לא רק בצלילים שלו אלא גם באלתור שלו. בהקשבה שלו. ביכולת לאסוף  רעיון שנזרק לאויר, בין אם היה זה רעיון שהוא עצמו זרק ובין אם היה זה רעיון של יונתן אבישי, ולקחת אותו הלאה, להפיח בו רוח חיים, להגיל ולהעצים אותו ולהגיש אותו לקהל.

הלחנים של יובל יפהפיים ומורכבים והעיבוד שעשה ל"בארץ אהבתי" הותיר אותי דומע. מזל שהיה חשוך.
כמובן שאי אפשר היה להישאר אדיש לקטע "זעקת הגר" והפסוק "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" עוד המשיך ללוות אותי עוד שעות ארוכות לאחר ההופעה.

יונתן אבישי. צילום: גנגי
יונתן אבישי, הצלע השניה, הוא פשוט קוסם בצלילים. הוא יודע לתת בדיוק את המינון הצלילי הנכון והנדרש בכל רגע כדי לחדד ולמקד את המוסיקה, כדי לצבוע ביופי הרמוני של צבעים ולמלא בשלל גוונים את התמונה שהולכת ונוצרת על הבמה.

הליווי שלו מלא אהבה ושכל, לעיתים עז ולעיתים עדין ומלטף - אך תמיד בשירות המוסיקה ולמענה. ניכר בו שהוא פשוט נמצא בעולם אחר בזמן שהוא מנגן. והאמת - גם אני התמכרתי בשמחה לצלילים הללו אתמול.
כל קטע... סליחה. כל "שיר" שלו נשמע אחרת, מקורי, מבריק, מפתיע ("אטיוד מספר 2", טנגו), ויובל, עם הסופרן, הרגיש בהם לגמרי בבית, התהלך בחופשיות, בדק, ניסה ונהנה מכל רגע בלונה פארק המוסיקלי שברא יונתן.

היתה זו הופעה של שני מוסיקאים מהמעלה הראשונה שהצליחו לייצר ביניהם את הקסם האמיתי שבמוסיקה. דואט.

לתמונות נוספות של גנגי מהיום הראשון - לחץ כאן

יום ראשון, 19 בפברואר 2012

Stefon Harris: There are no mistakes on the bandstand

הויבראפוניסט Stefon Harris מתארח ב TED, מדגים ומדבר על הקשבה ועל מהי באמת טעות בג'אז:








יום שישי, 10 בפברואר 2012

Koby Israelite



אחת ההופעות המסקרנות ביותר שצפויות לנו בפסטיבל הג'אז התל-אביבי המתקרב היא זו של קובי ישראלית ואורן מרשל שמגיעים אלינו מלונדון.

קובי ישראלית הוא בין המוסיקאים המעניינים והמפתיעים ביותר ששמעתי. הוא אינדיבידואליסט אמיתי, מולטי-אינסטרומנטליסט (מנגן בהרבה כלים) והמוסיקה שלו מגוונת, מוטרפת, מקפיצה, בלתי צפויה ומלאת הומור – בדיוק כמוהו. בעצם קובי ישראלית עושה את המוסיקה הפנימית שלו. והיא, חברים, בדיוק כמוהו - לא דומה לשום דבר אחר שאתם מכירים.

בואו של ישראלית לפסטיבל הג'אז היווה תירוץ מצוין עבורי לשוחח עמו.

"מגיל 6 עד גיל 12 ניגנתי פסנתר אבל שנאתי כל רגע. בגיל 15 עברתי לתופים, בגיל 22 עברתי ללונדון ובגיל 36 הגעתי לאקורדיון" מספר קובי. המעבר לאקורדיון התרחש לאחר ששמע בהופעה את הלהקה הרומנית  Taraf De Heidouks ואחרי שתי דקות הוא הוקסם מהטרילים הצועניים והווירטואוזיות הרומנית והחליט שהוא הולך לנגן אקורדיון או עוזב לגמרי את המוסיקה. למרבה המזל האקורדיון ניצח ומאז זה הכלי העיקרי שלו. למרות שלא למד אקורדיון באופן מסודר (למעט שבועיים בהם אירח בדירתו את Marius Manole נגן האקורדיון של Taraf De Heidouks שהעביר לו חלק מסודות הטכניקה) הוא מפגין יכולות ווירטואוזיות על הכלי ונשמע כאילו כל חייו גדל בין הצוענים ולמד את רזי הנגינה באקורדיון ישר מהמאסטרים.

בצעירותו רצה ישראלית להיות מתופף ג'אז אבל שורשיו הנטועים עמוק במוסיקת המטאל היו חזקים ממנו והוא לא הצליח לפתח את עצמו בכיוון הזה. כשמדברים איתו על מוסיקאים אהובים עולים מיד שני שמות של מתופפים אהובים עליו: Tony Williams והחמישייה השניה של Miles וכן הרביעייה הנוכחית של Wayne Shorter עם Brian Blade בתופים. שני ההרכבים אהובים עליו בשל האינטראקטיביות, הדינמיות, החופש וההקשבה שמאפיינים אותם יותר מכל דבר אחר. אהבה גדולה נוספת שלו היא Led Zeppelin. בדינמיקה שלהם, מסביר ישראלית, הם לגמרי ג'אז. להקה נוספת שהשפיעה עליו בתחילת דרכו המוסיקלית היתה Mr. Bungle עם Mike Patton. חוץ מאלה הוא אוהב את המוסיקה של Thelonious Monk, Duke Ellington וגם Chopin ו Bach

המוסיקה שלו ווירטואוזית, צבעונית, מקפיצה אקלקטית ומכילה שפע רב של השפעות: ממוסיקה בלקנית, טורקית, רומנית, בולגרית וצוענית ועד לפאנק, מטאל, בלוז ומוסיקה יהודית. כל זה עטוף בכמות נדיבה של כריזמה וכשרון ומתובל בהמון הומור.



למרות שמוסיקת כליזמר מבוססת על מוסיקה צוענית ומזרח אירופית ובוודאי יונקת אף היא מאותן השפעות, כל הנושא של "מוסיקה יהודית" לא בא לישראלית באופן טבעי והוא הבליט את הפן היהודי במוסיקה שלו בעיקר לאור דרישתו של John Zorn ועל מנת לעמוד בסטנדרטים שהציב Zorn כדי להוציא את ארבעת אלבומיו הראשונים של ישראלית בסדרת ה Radical Jewish Culture בלייבל Tzadik (האלבומים הם: Dance Of The Idiots, Mood Swings, Orobas: Book Of Angeles, vol. 4 ו Is He Listening)
באלבום הבא שלו, Blues From Elsewhere, הצפוי לצאת בלייבל הגרמני היוקרתי Asphalt Tango המתמחה במוסיקת עולם ובפרט במוסיקה צועני, הכיוון כבר הרבה פחות "יהודי" והולך יותר לשילוב של קאונטרי, בלוז ובלוגראס עם מוסיקה בלקנית. קובי ינגן באלבום בכל הכלים ולצורך כך הוא אף החל ללמד את עצמו לנגן בבנג'ו.


במקביל לנגינה עוסק ישראלית גם בכתיבת מוסיקה לקולנוע, לטלוויזיה ולמחול ובהפקה מוסיקלית לאחרים. בהקשר הזה ראוי במיוחד לציון הפרויקט של King Papaya. זוהי מוסיקה שנכתבה מראש על מנת לשמש כמוסיקה לסרט ויצאה כאלבום בשנת 2009. המוסיקה כתובה כאופרה שמשלבת רוק ומוסיקה בלקנית ומוטיבים קלאסיים ופסיכודאליים. בשלב השני הועברה המוסיקה לסופר אופיר טושה גפלא ("העולם סוף", "ביום שבו המוסיקה מתה") חבר טוב של קובי שכתב את הטקסט עבורה וכעת דרוש יוצר מוכשר שירים את הכפפה, יוסיף את המימד הויזואלי ויצור מהטקסט ומהמוסיקה סרט.

לתל אביב יגיע קובי ישראלית עם אורן מרשל. "אורן הוא המוסיקאי הכי מדהים שניגנתי איתו כל חיי. הוא זליג מוסיקלי. כל outfit שתשים לו יהיה לו טבעי. לפני שנפגשתי איתו הוא לא ידע מה זה מוסיקה בלקנית. עשינו חזרה אחת ואחריה הוא כבר נשמע כמו יליד סרבי. הוא מקורי מאד ומוציא מהכלי הזה, שהוא די מוגבל, את המקסימום האפשרי".

חזרות אחרונות למופע בתל-אביב

אורן מרשל הוא נגן טובה שמגיע מעולם ה Free Improv והקלאסי. הרזומה שלו עשיר והוא כולל פרילאנסינג עם ה London Symphony Orchestra ועם ה BBC Symphony orchestra, עבודה עם Charlie Haden, Bobby McFerrin, John Taylor, Derek Bailey, Tony Oxley, נגינה בהרכבים קאמריים ומוסיקה לסרטים ומה לא.

קובי ואורן ינגנו בדואט, אם כי העובדה שיהיו רק שני נגנים לא מכתיבה רק שני כלים, כי מלבד אקורדיון ינגן קובי גם בכלי הקשה, תופים, סופרנינו ו iPhone ואילו מרשל מצידו ינגן טובה עם הרבה אפקטים, לופים וכדומה.

"ההופעה עם אורן בדואו בפסטיבל היא הופעת בכורה. עד עכשיו היינו מופיעים בטריו (עם נגן כלי הקשה) אבל החלטנו שבדואו יהיה יותר מעניין. רוב החומר שננגן יהיה בעיקר קומפוזיציות שלי ושל אורן אבל יש המון חופש בסולואים ובדברים לא צפויים שכנראה יקרו."

קובי ישראלית ואורן מרשל. פסטיבל הג'אז תל-אביב ביום רביעי, 22.2.2012 בשעה 22:45. צפו לבלתי צפוי ו... אל תחרימו את Isarelite (חובה לראות !)



יום שישי, 3 בפברואר 2012

Ambrose Akinmusire - When The Heart Emerges Glistening


בשנים האחרונות, כנראה לא מעט בשל האינטרנט, אני מרגיש מוצף במידע, במוסיקה, בשמות חדשים. מצד אחד זו תחושה נפלאה. הרי עם כמות המוסיקה שהצטברה אצלי אני יכול בעיקרון לשמוע כל יום, כל היום, רק מוסיקה חדשה ולא לחזור על אותו אלבום פעמיים, כך עד לסוף ימיי כנראה. אבל מצד שני, מי באמת מסוגל להתעמק, להתרגל ולהתחבר למשהו משמיעה שטחית וריצה לדבר הבא ? אחת הסיבות שאני כל כך אוהב ג'אז היא העומק של המוסיקה, הטוטאליות של המוסיקאים וההשקעה וההקרבה העצומה הנדרשת ממי שבחר בג'אז כמקצוע. למול כל אלה כל מה שאני יכול להציע, כמאזין, זה את מלוא ההקשבה שלי והנכונות שלי להשקיע זמן איכות יקר, לבוא בלי דעות קדומות ולנסות באמת להתחבר למוסיקה. את זה, ברור לכולם, אי אפשר לעשות בהאזנה חד פעמית שטחית.

יוצא, אפוא, שהבעיה העיקרית היום היא לא שאין בחוץ חומר חדש ואין מה לשמוע אלא שיש יותר מדי מה לשמוע וצריך לברור היטב את המוץ מן התבן ולהשקיע את מעט הזמן היקר במקומות הנכונים. 

ולמה אני נותן לכם את כל ההקדמה הארוכה הזו ? מפני שהאומן הבא עבר מתחת לראדר שלי ואלמלא קראתי במקרה המלצה מפורשת של מישהו שאת דעתו וטעמו אני מאד מעריך (בוריס, בוריס מהפליטים, האם שומע ?) כנראה שלא הייתי טורח לשמוע אפילו את האלבום הזה.

אני לא אשאיר אתכם במתח. מדובר בחצוצרן מדהים בשם Ambrose Akinmusire שהוציא בשנת 2011 אלבום משובח בשם When The Heart Emerges Glistening בלייבל Blue Note.

Akinmusire, יליד 1982 הפיק את האלבום הזה יחד עם עוד מוסיקאי מבריק Jason Moran (שהוציא שנה לפני כן את האלבום המופלא Ten) והלחין 10 מתוך 12 הקטעים שבו. יחד עם Ambrose Akinmusire מנגנים באלבום גם Walter Smith  השלישי בסקסופון טנור, Gerald Clayton בפסנתר, Harish Raghavan בבאס ו Justin Brown (רק בחום) בתופים. מאחורי ההרכב הזה שנים רבות של חברות ועבודה משותפת וזה ניכר. השילוב ביניהם הוא מהמושלמים ששמעתי. משהו בסדר הגודל של החמישייה השנייה של Miles (עם Shorter, Hancock, Carter ו Williams). 

Ambrose שהתחיל לנגן פסנתר בגיל שלוש התגלה בגיל 19 על ידי Steve Coleman שצירף אותו לסיבוב ההופעות של ה Five Elements באירופה. המפגש עם Steve Coleman היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחותו של Akinmusire כאמן. Coleman הכריח אותו לחשוב ולהגדיר מה הכיוון המוסיקלי שלו, להחליט לאן הוא רוצה להגיע, להציב לעצמו מטרות ולחתור להשגתן. Akinmusire לקח את Coleman ברצינות רבה. הכין רשימה ותלה אותה בחדרו. כל אימון שלו מעכשיו כלל התבוננות ברשימת הדברים אותם רצה להשיג והיה ממוקד מטרה. 

לאחר שסיים לימודיו ב Manhattan School of Music חזר לקליפורניה, בה נולד, כדי לעשות תואר שני במוסיקה ולאחר מכן הגיע ל Monk Jazz institution שם למד עם Terence Blanchard, Herbie Hancock ו Wayne Shorter.

בהמשך חזר לניו יורק והחל להופיע עם Jason Moran, Vijay Iyer, Espranza Spaulding ו Aaron Parks ואז גם הוחתם ב BlueNote. האלבום הזה הוא האלבום השני שלו כמנהיג. עד להקלטתו השתתף Akinmusire לא מעט כ Sideman בהקלטות של אחרים ואף הקליט את Prelude… To Cora שיצא ב Fresh Sound New Talent (גם הוא אלבום מצויין)



כמו תמיד, כשמדברים על מוסיקה, עדיף להקשיב לצלילים ולא לנסות ולהסביר מה כל כך טוב באלבום הזה.
קחו למשל את הקטע הבא Confessions to my unborn daughter שמדגים בצורה מופלאה בעיני איזו סינרגיה יש בין המוסיקאים כאן. לא קרבות אגו ולא הפגנות כח מוסיקליות אלא נגינה קשובה של מוסיקאים שעובדים שנים ארוכות זה לצד זה (Akinmusire ונגן הסקסופון Walter Smith השלישי מנגנים ביחד כבר 12 שנים) שמביאה לתוצאה מושלמת:





וכאן אותו קטע בהופעה:


צליל החצוצרה של Ambrose הוא אחד המאפיינים החזקים שלו. לפי הצליל ניתן היה לחשוב שמדובר בארבע חצוצרנים שונים. הוא יודע לעשות כל מה שהוא רוצה עם החצוצרה, ולהיות כל מי שבא לו ועדיין הוא לא נשמע כמו אף חצוצרן אחר. אותו דבר גם הלחנים. כל לחן לוקח אותך למקום אחר, עם מצב רוח אחר ועם צליל חצוצרה משלו. והכל עם נשמה ענקית.

תקשיבו כמה יופי יש בקטע הבא – Henya  

זה לא אלבום Hard Bop א-לא Messengers, לא אלבום Avant garde אפריקאי זועם ולא אלבום Euro-jazz קודר ומהורהר. אם כי יש בו גם מזה וגם מזה אבל גם הרבה יותר. 

יותר ויותר אלבומים מהשנים האחרונות מציגים מוסיקאים שנמצאים בשלבים שונים של חיפוש דרך וזהות. אלבומים כאלו הם בעלי פוטנציאל גבוה אך לא מעט מהם מתגלים כמגושמים, מגומגמים חסרי כיוון וריקים מתוכן. כאן, להבדיל, התחושה היא שאתה צועד בבטחה בקרקע חדשה אחרי מדריך מיומן ובטוח בעצמו. החיפוש בהדרכתו של Akinmusire הוא חוויה שלימה ומספקת ששווה להתמסר לה (שוב ושוב) ולהקדיש לה את מלוא הזמן ותשומת הלב.

הייתי שמח לומר שזה אלבום שמייצג את הג'אז החדש של העשור השני של המאה ה-21 אבל לצערי הוא עדיין נדיר בנוף הג'אז מכדי להיות מייצג משהו מלבד את עצמו ואת יוצרו Ambrose Akinmusire

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin