יום שני, 29 בנובמבר 2010

Paul Bley - My Standard



אני רוצה להציג לכם פסנתרן שהוא אחת האהבות הגדולות שלי בג'אז. הוא אינו נופל מענקי פסנתר כמו Keith Jarrett או Bill Evans ולמרות שהוא לא מוכָּר ולא מוכֵר כמותם, עבורי הוא לגמרי בליגה שלהם, אם לא יותר.
אני מדבר על הפסנתרן הקנדי Paul Bley אותו שמעתי לראשונה באלבום Diane של Chet Baker שהוקלט בשנת 1985 עבור הלייבל הדני SteepleChase.
מטבע הדברים, Chet Baker היה הסיבה שהביאה אותי לרכוש את האלבום מלכתחילה, וכבר בשמיעה הראשונה הרגשתי שמדובר באלבום אחר לגמרי מכל אלבומיו של בייקר. שמעתי את האלבום הזה שוב ושוב ובכל פעם גיליתי שאני חוזר אליו קצת פחות בגלל Chet וקצת יותר בשביל הנגינה של Bley. האלבום הזה הוא אחת הפנינים שהוציא Chet Baker תחת ידיו וחלק גדול מהקרדיט לכך מגיע ל Paul Bley. הנגינה המינימליסטית, האוורירית והמלנכולית של Bley מתמזגת עם קולו הייחודי של Chet ועוד יותר עם נגינת החצוצרה שלו ויוצרת אלבום חד פעמי, מקסים ומאד מרגש.
תקופה ארוכה ניסיתי למצוא עוד פנינים כאלה בדיסקוגרפיה של Chet, אבל ללא הצלחה יתירה. לקח לי זמן להבין שאת מבוקשי אמצא דווקא אצל Bley. התחלתי אפוא לנבור בדיסקוגרפיה של Paul Bley וגיליתי שהוא הקליט המון, בהרכבים שונים ומגוונים. Bley ניגן והופיע לצדם של מוסיקאים אינדווידואליסטים, בעלי רוח חופשית שנטו ברובם לצד החופשי יותר של הג'אז: Ornette Coleman, Don Cherry, Charlie Haden, Gary Peacock, Paul Motian, Steve Swallow וזו רק רשימה חלקית.
האלבום עליו אני רוצה לספר לכם נקרא My Standard והוא, כשמו, מורכב בעיקר מסטנדרטי ג'אז, אם כי Bley לא הלך על הנדושים שבהם. הבחירה של Bley, שבסיסו נטוע בג'אז החופשי, לנגן דווקא סטנדרטים, כובלת אותו כביכול לקטעים בעלי מבנה ברור וידוע מראש. לכאורה זה ההיפך הגמור מג'אז חופשי, אולם בפועל Paul Bley מצליח לשמר את החופש שלו גם בתוך המסגרת ולהביא מעצמו תוכן חדש לגמרי לאותן מנגינות.
אם מה שעולה לכם בראש זה Keith Jarrett שעשה מזה קריירה לא רעה, אתם לגמרי בכיוון, שכן Paul Bley היה אחת ההשפעות של Jarrett הצעיר, וניתן לשמוע הרבה דמיון בין השניים, למרות ש Bley יותר חופשי מ Jarrett והוא גם הרבה פחות רפטטיבי ממנו.
יש ל Paul Bley חוש מדהים למלודיה והאלתור שלו תמיד מכיל בתוכו קו מלודי חזק. יש לו השפעות מאד ברורות של מוסיקה קלאסית ומצד שני הוא "בלוזיונר" אדיר (מלשון בלוז) וצובע הכל בהרמוניות ג'אזיות נפלאות. אין לו סווינג במובן הרגיל אבל במקום זה יש לו את הדרך האישית שלו להתנהל במרחב הריתמי של הקטע, עם המון space מצד אחד ועם גרוב מאד מיוחד מצד שני וזו, לדעתי, אחת הסיבות שהוא צריך לצדו מתופפים מעולים (ר' למשל השילוב בינו ובין Paul Motian שנשמע כל כך טבעי ונכון). צליל הפסנתר שלו פנטסטי (הנמוכים נהדרים) והוא מלא רעיונות כרימון. האינטראקציה שלו עם הנגנים (במקרה זה: Jesper Lundgaard הדני בבאס ו Billy Hart בתופים) מצויינת ולמרות שלא מדובר בהרכב קבוע שלו הם נשמעים מעולה ביחד, נותנים איש לרעהו את מלוא החופש והחיבור ביניהם טבעי לחלוטין. Billy Hart הצליח להפתיע אותי לגמרי ביכולת ההקשבה שלו ובנגינה מינימליסטית. (למשל ב Lover Man).
הדיסק מכיל 14 סטנדרטים ושלושה קטעים מקוריים של Bley, ובשונה מרוב המוסיקה ש Bley מקליט, הקטעים כאן קצרים למדי. קטע הפתיחה I’m Glad There Is You (סולו פסנתר) קובע את הקצב והאווירה לשאר האלבום. קטעים כמו All The Things You Are ו You’d Be So Nice To Come Home To מקבלים טיפול מקיף ואוהב ולמרות שאינספור שלישיות ניגנו אותם וטחנו אותם עד דק הם נשמעים חדשים, רענים ומסקרנים כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותם, וכך גם Long Ago and Far Away, , The Theme, I Can’t Get Started ו I Wish I Knew.
למרות שמדובר בסטנדרטים מוכרים למדי זה נשמע כאילו Bley פשוט נותן לעצמו להיזרק לתוך הקטע, וכשנגמר ה head הוא מתחיל לאלתר בלי ידיעה מוקדמת להיכן הוא הולך, מה שיוצר תחושה חזקה מאד של חופש. (כך למשל Black and Blue ו I Wish I Knew).
האלבום הוקלט בלייבל SteepleChase בשנת 1985 (באותה שנה בה הוקלט Diane של Chet ובאותו label), ולמרות שלא מדובר ב"אלבום הטוב ביותר" של Paul Bley זה אלבום נהדר בעיני ומומלץ מאד לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים באיזורים החופשיים יותר של הג'אז.

תגובה 1:

Bright Star אמר/ה...

היי,
ראשית תודה על ההיכרות ועל ההמלצה.
אשמח לשמוע מה לדעתך הוא כן האלבום הטוב ביותר שלו.

והרי המלצה מהכיוון שלי, Tommy Flanagan - The Tokyo Recital
האזנה נעימה

זיו ר.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin