יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום רביעי


יום רביעי, השעה 20:00 בערב. הפעם אנו מגיעים לתחילת הערב וחונים בקלות ובקרבת הפסטיבל. על סדר היום ארבע הופעות של אמנים מחו"ל. ההופעה הראשונה היא של הטריו של Danilo Perez, ידיד ותיק של המנהל האומנותי אבישי כהן (עמו הקליט את Panamonk המצויין). Perez משמש היום כפסנתרן של Wayne Shorter ברביעייה המונה גם את Brian Blade ואת John Patitucci. לעובדה זו עוד תהיה חשיבות בהמשך. חכו.

על הבמה לצד Danilo Perez מנגנים גם הבאסיסט Ben Street (שהיה כאן בשנה שעברה עם Kurt Rozenwinkel) והמתופף Adam Cruz. שלושתם מגישים ג'אז מורכב מאד, רב שכבתי שהולך בו זמנית בכמה כיוונים שונים ומדי פעם מתאחד לכמה שניות הדוקות רק כדי לשוב ולזרום את זרימתו המשונה. הם מנגנים לגמרי ביחד והתקשורת ביניהם היא ברמה מדהימה. לקראת האמצע התקרבנו לבמה עוד יותר והחוויה רק העצימה. זה ג'אז מאתגר, אינטליגנטי ולא מתחנף. אהבתי מאד. בסוף ההופעה החליט Perez שכדאי שנאחל כולנו יומולדת שמח לחבר שלו, איזה Wayne Shorter. אז הוא התקשר אליו וכולנו שרנו לתוך הטלפון הפתוח Happy Birthday Mr. Shorter והיינו מאד מרוצים מעצמנו.

ההופעה הבאה היתה של רביעיית המתופף Jeff ‘Tain’ Watts הזכור לטוב מימיו בהרכב פורץ הגבולות של האחים Marsalis (כש Wynton עוד היה בענין...) ומשנים ארוכות בהרכב של Branford. הפעם מגיע Tain עם רביעייה שהרכיב והיא מונה את Jean Toussaint בטנור וסופרן, את Dave Kikoski בפסנתר ואת James Genus בבאס. כבר בתחילת ההופעה צצה הבעיה הקבועה של הפסטיבל: הרוח והתוים אינם מסתדרים ביניהם. לא עוזרים כל מקלות הכביסה בעזרתם מנסה Kikoski להכניע את התוים ולאלצם להישאר במקומם. במשך דקות ארוכות, ובמהלך כל ההופעה, נאבק Kikoski עם הדפים ואלמלא היה מדובר בנגן בעל יכולת אלתור מופלאה ההופעה היתה נידונה לכישלון. בסופו של דבר שולף Kikoski את ארנקו התפוח מכיס מכנסיו ובאמצעותו מצליח לעגן את התוים על הסטנד עד משב הרוח הבא. מה שמפליא ומרגיז בכל הסיפור הזה הוא שהבעיה ידועה ומוכרת כבר מפסטיבל הג'אז הראשון באילת, והנה אנו בפסטיבל ה- 24 ועדיין לא נמצא לה פתרון ואפילו פועל במה אחד לא נמצא שיזנק ממקומו ויחיש עזרה ל Kikoski.

ההופעה מורכבת כולה מחומרים שכתב Jeff ‘Tain’ Watts שמוכיח שהוא מלחין מוכשר שכותב מוסיקה מורכבת אך נגישה. אבל אצל Tain לא הלחנים הם העניין אלא הנגינה שלו והאנרגיה המיוחדת שהוא מביא לכל הרכב בו הוא משתתף. בעבר הוא התאפיין בעיקר ביכולת שלו לדחוף את ההרכב קדימה באינטנסיביות ובתחושת דחיפות נדירה עד כדי שהתחושה המתקבלת היתה שאם לא תעמוד בקצב שלו הוא פשוט ידרוס אותך. הפעם נראה שהוא נרגע מעט והיו גם רגעים שהוא הרשה לעצמו להוריד את הרגל מהגז ולנגן בתחושה קצת יותר laid back, אבל פתאום ללא אזהרה מוקדמת הוא מדליק את מנוע הטורבו שלו והקטר יוצא לדרך, מאיץ בכולם לעמוד בקצב שלו. בניגוד לאופי המוסיקלי שלו שנדמה להיות אגרסיבי למדי ומאד to the point, הרי שבקטעי הקישור מתגלה אדם עדין, חם, חייכן ובעל חוש הומור. הסקסופוניסט Toussaint והבאסיסט Genus עושים את עבודתם נאמנה אבל נמצאים לגמרי בצילו של Kikoski המוטרף שמרגע עלייתו לבמה איננו מפסיק לרקוד ולקפוץ, כולו אנרגיה שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, וכשהיא פורצת סוף סוף בקטעי הסולו שלו אי אפשר להפסיק אותו. הוא לוקח סולואים ארוכים באינטנסיביות ובווירטואוזיות שהיתה מחסלת כל פסנתרן אחר, נורמלי. קורוס אחר קורוס הוא מעלה את הקצב מוסיף עוד ועוד צלילים ומעלה את הרף לקראת הקורוס הבא בו הוא עושה שוב את אותו הדבר. ראיתי אותו פעם בהופעה עם Roy Haynes. אחרי הקורוס החמישי עבר Haynes המותש להכות רבעים על המצילה ואחרי הקורוס השביעי הוא פשוט קם והלך לראות מה נסגר עם הפסנתרן שלו. בסוף הקורוס השמיני צעק Haynes לקהל, כשהוא מחווה על Kikoski המחוייך: “What’s wrong with you man? Do you want to give me a heart attack?". הפעם הסיטואציה היתה שונה כי את Tain הנמרץ קשה להוציא מאיזון ולגרום לו לקוצר נשימה, הוא פשוט נהנה מכל רגע, ובקלילות הוא מעלה טיפה את הקצב כדי לסמן ל Kikoski שהוא עדיין חי ובועט ומבחינתו אפשר להמשיך כך כל הלילה.

ההופעה הבאה היתה של ה Brass Ecstasy של החצוצרן Dave Douglas עם Luis Bonilla בטרומבון, Vincent Chancey בקרן יער, Marcus Rojas בטובה ו Nasheet Waits בתופים. ההרכב הזה הוא מחווה להרכב דומה שהנהיג Lester Bowie בשם Brass Fantasy. למרות ש Douglas הוא חצוצרן עתיר זכויות ומוכשר ביותר, הוא עדיין אינו כריזמטי בסדר הגודל של Bowie אבל אם מתעלמים מההשוואה ופשוט מתמסרים למוסיקה, ההרכב הזה נשמע נהדר ונותן חוויה אחרת. ללא כלי הרמוני הנשפנים אחראים לתמוך זה הזה מבחינה הרמונית והם עושים זאת בקלות. העיבודים טובים, מעניינים ומוצקים והנגינה המשותפת קולחת. ניתן לשמוע הקלטה של ההרכב הזה מהופעה לפני מספר ימים בפסטיבל Newport כאן:



את הערב חותמת הופעתו של Gary Burton, נגן הוויברפון שהתפרסם בעיקר בזכות עבודתו עם Chick Corea. הוא ניגן יפה עם צליל מצויין וטכניקה מושלמת אם כי מבחינה מוסיקלית הוא לא הציע משהו יוצא דופן או מאתגר במיוחד. ההופעה התבססה על נגינת סטנדרטים ולא על חומר מקורי, אבל היתה מתאימה מאד לשעה המאוחרת ולמעמדה כהופעה האחרונה (מבחינתי) בפסטיבל השנה. לצדו של Burton ניגנו Julian Lage בגיטרה, Scott Colley בבאס ו Antonio Sanchez בתופים.

בסך הכל היה כיף, או כמו שג. אומר: "בנאדם, היה פסטיבל של העולמות".

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin