דפים

יום שלישי, 29 ביוני 2010

ברק ויס כותב על דייויד מארי - חלק ראשון


ברק ויס, מנהל פורום הג'אז של פליטי נענע, נענה בשמחה לבקשתי לפרסם כאן את ארבעת חלקי הסקירה המקיפה והמצוינת שלו אודות David Murray. מארי המוכשר והמוחצן היה מאז ומתמיד דמות קונטרוורסאלית אשר צבר במשך השנים הן מעריצים והן מבקרים רבים. על דבר אחד אין ויכוח – הוא אחד האמנים המוקלטים ביותר בג'אז (מעל ל- 300 אלבומים) וזה כבר הרבה הרבה יותר מדי אפילו למעריציו השרופים.


עם זאת בין שלל הקלטותיו מהתקופות השונות מצויות פנינים לא מעטות והסקירה של ברק תנסה לעשות קצת סדר בים ההקלטות. אז מבלי הקדמות נוספות - הרי לפניכם החלק הראשון, ושוב – תודה רבה לברק.


חלק ראשון: שנות השבעים - מהקולג` לניו יורק


חלק ראשון ובו יסופר על שורשיו המוסיקליים של דייויד מארי, ועל המעבר שעשה בשנות השבעים מהקולג` בחוף המערבי ומה- Black Arts Movement לסצינת הלופטים האוונגרדיסטית של ניו יורק ולפסטיבלים באירופה.


איפיונים מרכזיים בתקופה הזו אצל דייויד מארי: מוסיקה אוונגרדית חסרת מעצורים עם דגש על הנגינה ואלתורים קולקטיביים. הרכבים קטנים ללא פסנתר והקלטות חד פעמיות בלייבלים קטנים ועצמאיים.


דייויד מארי גדל בבית נוצרי מאמין שהיה גם בית מוסיקלי. הוריו ניגנו על גיטרה ופסנתר בכנסייה. דייויד הצעיר שר גם הוא בכנסייה – גוספלים והמנונים דתיים, כמובן. הוא התחיל ללמוד לנגן על סקסופון אלט עוד בהיותו בבתי``ס יסודי. בגיל 13 כבר ניגן בהרכבים מקומיים של אר אנ בי ורוק. בתיכון הוא נחשף לראשונה לג`אז, וכששמע את סוני רולינס – הוא עבר לנגן בטנור.


מארי הלך ללמוד בקולג' פּומונה – קולג 'לאומנויות ממזרח ללוס אנג'לס. הימים היו ימי פעילות הפנתרים השחורים ותנועת ה .Black Power הזרוע האומנותית של תנועת הכח השחור כונתה ,Black Arts Movement ששמה לה למטרה התמקדות ב``אומנויות השחורות`` כמורשת התרבותית של השחורים בארה"ב. שני תתי ענפים מפורסמים של תנועת האומנות השחורה הם ה AACM בשיקגו וה BAG בניו אורלינס. את מארי לימדו בפּונומה החצוצרן בובי בראדפורד וסטנלי קראוץ.'


מקורותיו התרבותיים הללו של מארי – הגוספל והאר אנ' בי שספג מהבית, והג'אז האומנותי שבמרכזו השורשים האפריקאים שספג בקולג' - יהיו עמודי התווך של המוסיקה של דייויד מארי בהמשך דרכו. ההשפעות אלה לא יהיו בולטות מייד ויהפכו משמעותיות יותר ויותר עד לשיא התקופה השלישית בחייו המוסיקליים: 1988-1995.


בגיל 20 עבר מארי לניו יורק והשתלב במהירות בסצינת הלופטים ("סצינת הלופטים" היה הכינוי שדבק בתקופה מרתקת של ג`אז אוונגארדי ונסיוני, שובר מוסכמות ובוחן גבולות, שנוגן ע"י מוסיקאים צעירים שהתקבצו מכל רחבי ארה"ב לניו יורק של שנות ה-70. יחד הם ניגנו בלופטים שונים במנהטן, ובמיוחד בלופט של סם ריברס. המוסיקה של סצינת הלופטים שואבת מההישגים וההתקדמות של הג`אז החופשי של שנות ה-60, אך יוצרת דבר חדש ומעודכן יותר, השואב השראתו במידה רבה מהתנועות השחורות ומחבר בין מסורת ושורשים אפרו-אמריקאים, אלתור קולקטיבי לאוונגארד רענן ומרדני. כל זאת התרחש מחוץ לאור הזרקורים, כמעט ללא הקלטות בעת בה הפיוז,ן מלך בכיפת הג,אז ללא עוררין ).


המוסיקה של דייויד מארי בשנות ה-70, סצינת הלופטים, היא מוסיקה טיפוסית לתקופה הזו: מוסיקה רעננה, מרדנית, מחפשת אתגרים. דגש יתר על אלתורים קולקטיביים וחקירה אינטנסיבית של כלי הנגינה שלו כמכונה ליצירת סאונד, ופחות הכרה ובחינה לעומק את הסאונד הייחודי והעשיר של הטנור סקסופון. רוב הרכביו של מארי בתקופה זו הם ללא פסנתר או כלי הרמוני אחר. מארי ניגן בהרכבים קטנים, לרוב טריו או קוורטט – אך לעולם לא בהרכבים גדולים יותר מקווינטט.


במקרים רבים המתופף של מארי היה לא אחר ממורו ורבו סטנלי קראוץ', שמיהר להכריז עליו כ"תקווה השחורה הגדולה" וכגאון מוסיקלי. כיאה לצעיר מרדן העושה מוסיקה ללא כל מגבלות וללא כל התפשרות, האלבומים של מארי יצאו בלייבלים קטנים ועצמאיים, חלקם אירופאיים. מארי לא חתם חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. בתקופה הזו הקליט כסולן לפחות 18 אלבומים ב-11 לייבלים קטנים.


(הבהרה: כשאני מציין שמדובר בלייבלים אירופאים ו/או לייבלים אמריקאיים עצמאיים, המשמעות היא גם אומנותית - חופש אומנותי ליוצרים בהם, וגם מסחרית - הלייבלים הללו לא הופצו בצורה מסודרת בארה"ב ולכן שמו של מארי היה מוכר הרבה יותר באירופה מאשר בארה"ב וכמובן - הוא מכר הרבה פחות אלבומים משהיה יכול למכור בלייבלים אמריקאים גדולים וממוסדים).


בשנים הללו מארי חבר לשלושה סקסופוניסטים בוגרי ה BAG של ניו אורלינס – ג`וליוס המפיל, המייט בלואיט ואוליבר לייק. מארי הכיר את השלושה בסשנים הארוכים בלופט של סם ריברס, והחיבור היה מיידי. הארבעה – שכולם היו שותפי לאידאולוגיה של ה Black Arts Movement וראו עין בעין את תפיסת המוסיקה, הג`אז והחברהמיהרו לשתף פעולה. בשנת 1976 הם הקימו הרכב שהיה מהפכני באותה העת – ארבעה סקסופונים, וקראו לעצמם (אחרי שנאלצו לוותר על שמם המקורי New York Saxophone Quartet ) בשם World Saxophone Quartet .


ה- WSQ הקליטו בשנות ה-70 חמישה אלבומים ב-5 לייבלים עצמאיים שונים, רובם אירופאיים. המוסיקה שלהם התבססה על לחנים ובמיוחד על העיבודים של ג`וליוס המפּיל.


לסיכום: שנות ה-70 היו שנות הנגינה המרדנית וחסרת המעצורים של דייויד מארי. שנות בחינת גבולות המוסיקה. בשנים הללו מארי ניגן ג`אז חופשי שלא ניכרו בו במיוחד שורשיו המוסיקליים שהביא מהבית והאסתטיקה האפריקאית התבטאה בצורה מרומזת. ההרכבים היו לרוב חסרי כלי הרמוני לחופשיות יתרה. מארי הקליט בלייבלים עצאיים וקטנים, בלא לחתום חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. הדגש בשנים הללו היה על הנגינה ולא על עיבודים.




המלצות להאזנה מתקופה זו:


Flowers for Albert, India Navigation, 1976

Last of the Hipman, Red (also DIW), 1978

(עם ג`וני ``מביזו`` דיאני - עוד עליו ועל השפעתו בפרק השלישי)

3D Family, Hat Hut, 1978
כל האלבומים הוקלטו בהופעות חיות



אלבומי WSQ מומלצים מאותה התקופה:

Point of no return, Moers Music, 1977
Steppin` With, Black Saint, 1978


קישור לדיסקוגרפיה 1975-1979


לחץ כאן לחלקה השני של הסקירה

יום ראשון, 27 ביוני 2010

Fred Anderson - R.I.P

ב24 - ביוני 2010 הלך לעולמו הסקסופוניסט Fred Anderson אחד מענקי ה Free Jazz, ממייסדי ה AACM (Association for the Advancement Of Creative Musicians) ובעליו של מועדון ה Velvet Lounge בשיקאגו. מי שכונה ה"חוליה החסרה" בין המוסיקה המאוחרת של Coltrane למוסיקת ה Free המודרנית.

רוב חייו היה Fred Anderson מוסיקאי ששמו היה מוכר רק למתי מעט, בעיקר באיזור שיקאגו. הוא מיעט להקליט ומיעט להופיע. אולם בשנות ה- 90 הוא פרץ לתודעה העולמית והקלטות שלו החלו להגיע לאזני קהל הג'אז שמחוץ לשיקאגו.

הסאונד הגדול והייחודי שלו, האמירה האישית והסגנון הייחודי ששואב השראה מכל מה שבא לפניו ועדיין מיישיר מבט קדימה הפכו את Anderson לאחד ממוסיקאי הג'אז האהובים והחשובים בזירת הג'אז החופשי, וככזה הוא ייזכר לעד.


Fred Anderson at the Velvet Lounge

יום ראשון, 6 ביוני 2010

Monk and Coltrane - 1957






השנה היא 1957. לאחר שנים ארוכות של מלחמה ביורוקרטית מקבל Thelonious Monk בחזרה את ה Cabaret Card שלו שנלקח ממנו שש שנים לפני כן בשל האשמת שווא באחזקת סמים. במהלך השנים הארוכות והלא פשוטות הללו הוא לא הופיע בכלל, אבל לא הפסיק לנגן. גם כשהתקווה לחזור ולהופיע נראתה רחוקה הוא המשיך לנגן, להתאמן.

ביולי 1957 מונק מקבל גיג קבוע במועדון ה Five Spot Café בניו יורק. בימים הראשונים הוא מופיע בשלישייה עם Wilbur Ware בבאס ו Shadow Wilson בתופים. לא עובר זמן רב ומצטרף אליהם John Coltrane שאך זה נפרד מחמישיית Miles Davis. ההופעות הראשונות לא משהו. Coltrane מנסה, מתאמץ, אבל משהו שם לא חופשי. לא זורם.

עוברים כמה ימים. בכל ערב הם מנגנים 4-5 סטים ופתאום משהו משתחרר. האנרגיה של Coltrane פוגשת את האנרגיה של Monk. המוסיקה מצליחה להמריא, היא סוחפת ומטלטלת. הלחנים של Monk נשמעים פתאום כל כך נכון. הנגינה הבלתי הגיונית שלו נשמעת כמו הדבר הכי הגיוני והחיבור עם Coltrane נשמע כל כך יפה ונכון. Monk קם מהפסנתר ומתחיל לרקוד לעבר הבר. משאיר את Coltrane על הבמה עם הבאסיסט והמתופף. אחרי רבע שעה הוא חוזר ולוקח את העניינים בחזרה לידיים.

מי שהיו באותם סשנים לא הפסיקו לדבר עליהם גם שנים לאחר מכן. חלקם, כמו המשורר והמחזאי Amiri Baraka מספרים שהיו שם פשוט ערב ערב במשך חמישה חודשים כדי לתפוס עוד קצת מהקסם הזה.

כמה שנים אח"כ, על גבי עטיפת תקליטו המופתי A Love Supreme, יספר Coltrane לעולם שבשנת 1957 קרה לו משהו טוב:

"During the year 1957, I experienced, by the grace of God, a spiritual awakening which was to lead me to a richer, fuller, more productive life. At that time, in gratitude, I humbly asked to be given the means and privilege to make others happy through music."

המפגשים הראשונים

בשנת 1956 הגיע Monk ל Café Bohemia לשמוע את חמישיית Miles Davis. בסוף הערב הוא היה עד לאחת מהמריבות של Miles והנגנים שלו. ל Miles נמאס מההתמכרות של נגניו להרואין שגרמה להם לאחר כל הזמן ולאבד ריכוז ובסוף אותו ערב הוא פיטר את Philly Joe Jones ואת Coltrane מההרכב הידוע כ The New Miles Davis Quintet, לא לפני שהיכה את Coltrane בפניו. Monk שראה את הדברים מהצד ניגש ל Coltrane ואמר לו שאינו חייב לסבול התנהגות כזו מצד Miles. באותו ערב הבטיח Monk ל Coltrane שכשיתאפשר הדבר הוא יזמין אותו לנגן עמו.

Monk ו Coltrane הכירו אצל Pannonica de Koenigswarter שכולם הכירו כ Nica. היא היתה "ברונית הג'אז". ביתה וליבה תמיד היו פתוחים בפני נגני הג'אז (Charlie Parker, למשל, נפטר אצלה בבית) והם מצדם היו מגיעים אליה כמעט מדי יום לאכול, לשתות, לנגן ולהיפגש עם מוסיקאים אחרים או סתם כדי להעביר את הזמן. באחת הפעמים ניגש Coltrane ל Monk וביקש ממנו שילמד אותו לנגן את Monk’s Mood. הוא נענה בשמחה. Monk לימד אותו את הקטע והם ניגנו אותו ביחד. Monk כל כך אהב את מה שהיה ל Coltrane להגיד עליו שהוא פשוט הודיע ל Orrin Keepnews מ Riverside באחד מהימים שנקבעו להקלטת אלבום הסולו שלו ב Riverside שהוא הזמין את Coltrane ו Wilbur Ware להקליט איתו את Monk's Mood. וכך היה.

הם המשיכו להיפגש די הרבה אחר כך. Coltrane סיפר שהיה מגיע לביתו של Monk, מוציא אותו מהמיטה וביחד הם היו עובדים שעות על גבי שעות. Monk היה מנגן על הפסנתר את המוסיקה שלו ו Coltrane היה מנסה להבין מה בדיוק קורה שם. הוא סיפר ש Monk היה מאט בשבילו את הקצב, עובר איתו לאט לאט על האקורדים והמעברים "המוזרים" שוב ושוב ומראה לו אילו צלילים אפשר לנגן עליהם. כשהיו קטעים קשים במיוחד, Monk היה מוציא את תיק התווים בו היו כל הלחנים שלו והם היו עובדים מהדף. המפגשים האלה פתחו ל Coltrane משהו בראש. אצל Miles וגם לפני כן הוא היה רגיל לנגן בעקר בלוזים, אבל עם Monk הדברים היו הרבה יותר מורכבים ומסובכים, גם מבחינה הרמונית וגם מבחינה ריתמית. זה לא בא ל Coltrane בקלות, אבל מצד שני – הוא היה מוסיקאי שידע לעבוד קשה יותר מכל מוסיקאי אחר. ואם זה לא היה מספיק מאתגר, אז באותה שנה Coltrane גם נגמל מסמים.

מה- Five Spot Café ל Carnegie Hall

ביולי 1957 Monk קיים, כאמור, את הבטחתו ל Coltrane והזמין אותו לנגן איתו קבוע ב gig ב Five Spot.

הם ניגנו במועדון הקטן במשך חמישה חודשים ערב ערב, ששה ערבים בשבוע, 4-5 סטים בערב. בהתחלה Wilbur Ware ניגן בבאס אבל באחד הערבים, כשהוא פשוט לא הופיע, Monk נאלץ להזעיק מחליף והביא את Ahmed Abdoul Malik במקומו, והוא המשיך לנגן איתם גם בחודשים שאחרי.

Coltrane עבר שם שינוי רציני מאד וסביר להניח שהתקופה שם הפכה אותו ל Coltrane שאנחנו מכירים היום. השעות הארוכות שבילה מדי ערב כנגן כלי נשיפה יחיד ובעצם כנגן הכלי המלודי היחיד על הבמה, שינו את האופן בו ניגן. המוסיקה של Monk הכריחה אותו לעבוד קשה, לחשוב ולהוציא מעצמו דברים שלא יצא לפני כן. הליווי הבלתי צפוי של Monk, משחקי הקצב, ההפתעות – כל אלו חייבו את Coltrane להתעלות על עצמו רק כדי להחזיק מעמד. יש הטוענים שבאותו זמן פיתח את סגנון ה Sheets of Sound הייחודי לו. דבר אחד בטוח – הוא ניגן עם Miles לפני התקופה עם Monk וכמה שבועות אחרי התקופה הזו עם Monk הוא חזר לעבוד עם Miles והקליט עמו את Kind Of Blue. ההבדלים בין ההקלטות הללו בולטים.

על מה שקרה שם ב Five Spot Café היינו יכולים רק לפנטז אלמלא Naima, אשתו של Coltrane, היתה דואגת להקליט את אחד הסש'נים אחד ברשמקול ביתי. ההקלטה, שבמשך שנים ארוכות נחשבה לאגדה אורבנית ודבר קיומה היה מוטל בספק, ראתה אור בסופו של דבר בשנת 1993 תחת השםLive at The Five Spot Discovery! בלייבל Blue Note. ההקלטה אמנם באיכות בינונית (Coltrane נשמע רחוק והסאונד של התופים די גרוע) אבל המוסיקה באיכות עילאית.

המתופף שם, אגב, הוא ככל הנראה Roy Haynes אבל אף אחד לא יכול לאשר את זה באופן וודאי. אחרי שיצא הדיסק הסתבר כי ההקלטה רצה מהר מדי, מה שמעלה את הצליל בחצי טון והדבר תוקן לאחר מכן בקופסא של מכלול ההקלטות של Monk ב Blue Note.

אבל כאן לא נגמר הסיפור. לפני כחמש שנים יושב בחור יהודי בשם Larry Appelbaum בספריית הקונגרס ועוסק במיון הקלטות. הוא מוצא סליל הקלטה ישן של קונצרט ששודר ברדיו Voice Of America שכתוב עליו T. Monk. הוא מקשיב ולא מאמין למשמע אזניו. יכול להיות שהוא באמת שומע את מה שהוא שומע ? Monk עם Coltrane ? לא. אין סיכוי. הרי חוקרי הג'אז נברו כבר בכל פינה אפשרית בחיפוש אחר הקלטות של השניים. אבל אוזניו אינן מטעות אותו. יש לו ביד שני סטים מערב התרמה שנערך ב Carnegie Hall בהשתתפות הרביעייה של Monk עם Coltrane, Abdoul Malik בבאס ו Shadow Wilson בתופים. האיכות – פנטסטית. הביצוע – מושלם.

כל כך רבה היתה ההתרגשות עם גילוי ההקלטה שב Blue Note גויסו ששה כותבי Liner Notes למשימת כתיבת המלל שילווה את הדיסק החשוב הזה. אבן דרך בתולדות הג'אז ופנינה נדירה למעריצי Monk ו Coltrane.

שתי ההקלטות החיות הללו מצטרפות ליבול האולפני של Monk ו Coltrane שלמרבה הצער גם הוא דל למדי בשל העובדה ש Monk היה חתום ב Riverside ואילו Coltrane היה חתום בלייבל המתחרה Prestige. רוב הקלטות האולפן יצאו בשנת 1961 באלבום Theloinious Monk with John Coltrane בלייבל JazzLand שמאחד הקלטות מכמה סשנים ובנוסף קיים גם האלבום Monk's Music בו משתתפים לצד Coltrane גם Coleman Hawkins, Gigi Gryce באלט, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים. בשנת 2006, לאחר ש Blue Note הוציאה את ההופעה ב Carnegie Hall, ערכו ב Riverside שני דיסקים המכילים את כל החומר האולפני (כולל false starts וכו'( שהותירו Monk ו Coltrane תחת השם: The Complete 1957 Riverside Recordings.

לסיכום

אם עוד לא נחשפתם למוסיקה הזו, יש שלושה אלבומים שאתם חייבים לרכוש:

1. Thelonious monk with John Coltrane at Carnegie Hall (Blue Note)

2. Monk's Music (במקור ב Riverside, היום ב concord Records)

3. Monk and Coltrane (במקור ב JazzLand, היום ב concord Records)

יום רביעי, 2 ביוני 2010

פסטיבל הג'אז ה-24 באילת: 23-26 באוגוסט 2010


לקראת פסטיבל הג'אז ה-24 באילת, שייערך השנה בין ה-23 ל-26 באוגוסט, פורסמה תכנית הפסטיבל וניתן לראות בה באופן מובהק את הקו המנחה שהנהיג אבישי כהן אשר קיבל לידיו בשנה שעברה את ניהולו האומנותי של הפסטיבל. לצד נוכחותם של מספר ג'אזיסטים מהשורה הראשונה מתרחב מאד גם חלקה של "מוסיקת העולם" המהווה מוקד משיכה חזק לקהל שאינו בהכרח חובב ג'אז והמגמה הזו משקפת היטב גם את הכיוון האומנותי אליו נוטה אבישי כהן באופן אישי בשנים האחרונות ובאלבומיו האחרונים.

בגזרת אמני הג'אז מחו"ל ניתן יהיה לראות בפסטיבל השנה את החצוצרן Dave Douglas בחמישייה לא שגרתית שכוללת ארבעה נגני Brass (חצוצרה, טרומבון, קרן יער וטובה) ומתופף (הלא הוא Nasheet Waits), רביעיית המתופף Jeff 'Tain' Watts (המוכר היטב לחובבי Branford Marsalis), שלישיית הפסנתרן Danilo Perez (אחת מתחנות הביניים החשובות בקריירה של אבישי כהן), שלישיית הגיטריסט עוז נוי (שיגיע עם Will Lee ו Dave Weckel) וגם שני (!!) ויבראפוניסטים שינסו לצנן את הלילה: Gary Burton ברביעייה ו Stefon Harris בחמישייה.

לצדם, באגף הג'אז הקל / "מוסיקת העולם" יופיעו אגדת המוסיקה הברזילאית, האיש והזקן: Hermeto Pascoal שיופיע בשביעייה, רביעייתו של המתופף הצרפתי Manu Katche, הזמרת Rickie Lee Jones, הזמרת Nikki Yanofsky בת ה- 16 ודואט בין הזמרת Petra Magoni ונגן הקונטרה-באס Ferruccio Spinetti המהווים את ההרכב Musica Nuda.

בל נשכח את האגף הישראלי שמתמקד כמעט כולו בכיוון מוסיקת העולם. ניתן לראות כאן את חמישיית אילן סאלם עם עמוס הופמן (בהרכב דומה למדי הרכב שהופיע בפסטיבל בשנה שעברה תחת שמו של עמוס הופמן). את האנסמבל של שם-טוב לוי שתמיד חגיגה לשמוע אותו, את הרכב הופעות הרחוב הנהדר מארש דונדורמה ואת רביעיית נגן הסופרן אבטה בריהון. את עומרי מור ופרוייקט האנדלוג'אז שלו שהושק בהצלחה בפסטיבל הג'אז של תל-אביב, את שלישיית הגיטריסט עופר גנור ואפילו את ירוסלב יעקובוביץ' הסקסופוניסט הצ'כי שזכור לכולנו מהתקופה בה ליווה את "מרגול", שחזר בשנים האחרונות לנגן ג'אז.

הרכבים ישראליים נוספים שיופיעו הם Idan K and the Movement of Rhythm שעושים שילוב בין סגנונות מוסיקליים שונים: ממוסיקה אלקטרונית ועד מוסיקה אפריקאית, ואפילו ברי סחרוף ורע מוכיח (ששיתוף הפעולה האחרון ביניהם הניב את האלבום הנהדר של שירי אבן גבירול: "אדומי השפתות") שיופיעו עם עומרי מור, עמית כרמלי ואיתמר דוארי.

לאתר הפסטיבל.


LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin