יום ראשון, 30 במאי 2010

Charles Lloyd - Live in Jerusalem


אתמול בלילה, בירושלים, נכנסה הופעה לרשימת חמש ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי *. זה לא עניין של מה בכך. ככל שעוברות השנים אנחנו רואים יותר הופעות, נחשפים ליותר מוסיקה, משכללים ומפתחים את הטעם המוסיקלי שלנו ובאופן כללי נהיים יותר בררנים ופיין שמעקרים. הולך ונהיה קשה יותר ויותר לרצות אותנו. אבל לשמחתי אתמול וכחתי שהדבר עודנו אפשרי. Charles Lloyd האחד והיחיד לקח אותי אתמול למסע קסום שארך כ שעתיים וחצי ובסיומו ריחפתי החוצה מהאולם כשחיוך ענק מרוח על פני.

בואו נתחיל מההתחלה. Charles Lloyd, כבר בן 72, הגיע אמש לירושלים עם הרביעיה שלו להופעה אחת ויחידה במסגרת פסטיבל ישראל. ההופעה שנערכה, בלי מספיק פרסום ורעש מקדים, בבנייני האומה בירושלים סבלה מחוסר הענות מצד הקהל או מבחירת אולם גרועה – כך שהאולם היה כחצי מלא וזאת לאחר הוזלת הכרטיסים לחצי מחיר שבוע לפני ההופעה.

לשמחתי כל זה לא הפריע לרביעייה המדהימה הזו לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב: מוסיקה.

לצדו של Lloyd ניגנו Jason Moran בפסנתר, Reuben Rogers בבאס ו Eric Harland בתופים. זו הרביעייה שהוא מופיע איתה בשנתיים האחרונות ועמה הקליט את האלבום Rabo De Nube בלייבל ECM.

כרגיל, אין הרבה טעם לדבר על מוסיקה וצריך פשוט לשבת ולהקשיב לה, אבל לטובת מי שלא מכיר את Lloyd וצריך גירוי מילולי לפני שהוא מוכן להפקיר את אזניו בידי המוסיקאי המחונן הזה אספר ש Lloyd פרץ בתחילת שנות ה-60 כאשר החליף את Eric Dolphy בהרכב של Chico Hamilton. אחר כך עבר לנגן תקופה קצרה עם Cannonball Adderley ובערך בשנת 1966 הקים את הרביעייה המפורסמת שלו בה היו חברים הפסנתרן Keith Jarrett, Cecil McBee או Ron McLure בבאס והמתופף Jack DeJohnette.

הרביעייה הזו הקליטה מספר אלבומים משובחים בלייבל Atlantic, הופיעה בפסטיבלים ברחבי העולם וזכתה להצלחה גדולה מאד אולם בשנת 1969 בשיא הצלחתו של ההרכב ההוא, החליט Lloyd להפסיק להופיע. ההפסקה הזו באה לאחר מות אמו ובעקבות תחושתו שהעולם השתנה ומוסיקה בעלת מסרים של שלום ואחווה כבר אינם מעניינים. עשור לאחר מכן, בתחילת שנות ה- 80, בעקבות המפגש שלו עם Michel Petruccianni, הגיח Lloyd לתקופה קצרה בה ניגן עם Petrruccianni שהפיח בו מחדש את התשוקה להופיע אולם רק כ- 20 שנה אחרי הפרישה ההיא, הוא חזר באופן מלא לבמה בכוחות מחודשים ובניגוד לאמנים אחרים שעשו קאמבק ומנסים לשחזר את הצלחתם, Charles Lloyd התמסר למוסיקה, לאמת הפנימית שלו ופשוט התחבר לעצמו. המסרים והכוונות נשארו מסרים של שלום ואחווה בדיוק כפי שהיו אז באמצע שנות ה-60 אבל היום הוא מנגן אחרת, מלחין אחרת, נשמע אחרת.

במהלך השנים מ 1989 הוא שיתף פעולה עם מוסיקאים כ Bobo Stenson, Billy Higgins, Geri Allen, Brad Mehldau והקליט 13 אלבומים. האחרון שבהם Rabo De Nube מתעד את הרביעייה שהגיעה אתמול לירושלים. וכאן המקום להדגיש – למרות שרובם הגדול של האלבומים נהדרים, הם לא מצליחים להעביר את היופי והשלמות ש Lloyd מייצר בהופעה חיה. צריך להיות שם, לשמוע ולהרגיש ולחוות כדי להבין באמת. לפני כמה שנים באילת חוויתי על בשרי מה עושה את Lloyd לכזה מוסיקאי ענק ומטבע הדברים, לאחר ההופעה ההיא הציפיות שלי נסקו לשמים.

נחזור להופעה. Lloyd של היום הוא איש של ניואנסים. אימפרסיוניסט. את רוב הערב הוא העביר עם סקסופון הטנור שלו, אבל את הקטע הפותח הוא ניגן ב Tarogato שהוא כלי ממוצא הונגרי, מן הכלאה בין קלריינט (עשוי מעץ) ובין סקסופון סופרן (צורת חרוט) וקטע אחד קסום בחליל אלט.

הוא סקסופוניסט מצויין שמצד אחד מזכיר לי מאד את John Coltrane בפראזות שלו, בספיריטואליות שלו, בגישה של sheets of sound ובאופן שבו הוא מגיש רעיונות מוסיקליים; אבל מצד שני, בעוד קולטריין היה הולך עד הסוף, נותן לעצמו להתפוצץ ומשחרר לבה רותחת של צלילים אל הקהל ומתיך את הסקסופון שלו ערב ערב על הבמה, הרי ש Lloyd מעדיף להביא את המאזין כל הדרך לשם ואז לתת לאנרגיה הזו להתפוצץ לך בתוך הראש. הוא לא יעשה את זה בשבילך. הוא אמן בלבנות tension ואז ברגע השיא, כשכל מה שאתה רוצה זה שהוא יקח אויר מלוא הריאות וירוקן אותו בבת אחת לתוך הסקסופון, הוא מנגן 3-4 פראזות קולטרייניסטיות לגמרי אבל חרישיות. במקומות ש Coltrane היה מצמיד את הסקסופון למיקרופון ושואג בזעם, Lloyd נסוג עם הסקסופון חצי מטר אחורה ומנגן חרש. נשמע מתסכל ? ממש לא. האפקט הרגשי של מה שניסיתי לתאר כאן הוא מדהים וממכר.


אבל בכך לא נגמר הסיפור. בעוד Lloyd עצמו מצליח להישאר "מאופק" שאר חברי ההרכב ממש לא מצליחים להפגין שליטה כזו והם, טעונים בכל האנרגיה הזו, לוקחים את זה לשלב הטירוף. Lloyd, מצדו לא טורח להסתיר את הנאתו הרבה. הוא פשוט רוקד על הבמה (לפעמים עם זוג "קשקשנים" בידיו כשראשו תחוב עמוק בתוך הפסנתר) , כולו קופצני ומלא התלהבות.

Jason Moran מנגן כל כך יפה ומלווה ברגישות שיא את Lloyd ואז כשהוא לוקח סולו הוא פשוט מפגן מרהיב של כשרון ושל צבע שלא בא לך שייפסק. שמעתי אותו בכמה אלבומים שלו ולא נהניתי עשירית ממה שנהניתי ממנו אתמול בלילה. Reuben Rogers גם הוא לא טמן ידו בצלחת ולקח כמה סולואים נהדרים אתמול, אבל עיקר עבודתו היא כמובן הליווי האנרגטי והמצויין שהוא מעניק להרכב הזה במהלך כל הערב. הוא מדוייק, מקורי ומעניין. ויש גם את Eric Harland מתופף אדיר, מהדור החדש של המתופפים, אלה שיודעים לנגן כל דבר ולא כבולים לסגנון מסויים. האיש הזה עשה כשפים באולם אתמול. הסולו בן כמעט 5 דקות שלקח על הבלוז היה מעלף ולא רצית שייגמר. אבל גם אותו לא צריך למדוד רק בסולואים אלא בעיקר בליווי השוטף, ואת זה הוא עשה, לטעמי, בצורה פנטסטית, קשובה, מרתקת ומאד מגוונת. היו רגעים שרק הוא ו Lloyd ניגנו – האמינו לי, לא היה חסר שם כלום.

כל הארבעה הציגו רמה נגינה אישית גבוהה אבל בעיקר בלט השילוב ביניהם שהיה נדיר באיכותו. זו לא היתה הופעה של סקסופוניסט "כוכב" עם שלושה סיידמנים צעירים. הו לא.

זו היתה הופעה של ארבעה מוסיקאים נפלאים, מגובשים ובשלים ואם תשאלו אותי – הדבר הקרוב ביותר להופעה של Coltrane שאפשר לשמוע כיום. חבר שהיה איתי בהופעה הגדיר אותה במילה אחת, תמציתית ומדוייקת:

קסם.


* הערה: רשימת חמש ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי כוללת יותר מחמש הופעות.

2 comments:

rnh vanaubh אמר/ה...

היי
אין ספק שהקונצרט אתמול היה יוצא מגדר הרגיל
והקטע המסיים רק הוכיח את הגדולה של ההרכב

אמיר אמר/ה...

כיף לקרוא כמו תמיד.

להופעות כאלה אולי נסה לפרסם רשימה מקדימה, נשמע כמו הופעה שחבל להפסיד.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin