דפים

יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

Carla Bley and Steve Swallow great duet

פשוט נהדר לראות שני מוסיקאים כל כך טובים עם חוש הומור נפלא. זה מן טייק אוף על One Note Samba. קבלו את One note blues...
(לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן מצד שמאל למעלה)


Eilat first winter Jazz festival - Jan. 20-22, 2010


בחודש ינואר הקרוב (20 עד 22 בינואר, ימים חמישי עד שבת) יוולד במזל טוב אח קטן לפסטיבל הג'אז בים האדום. פסטיבל חורף, צנוע יותר במימדיו אבל עם אמנים אורחים מהשורה הראשונה.

על הניהול האומנותי הופקד דובי לנץ ויש בכך כדי להסביר את הבחירות באמנים שרובם אינם מזוהים כאמני ג'אז נטו אלא יותר כאמנים שעושים "מוסיקת עולם".

לפסטיבל החורף הראשון יגיעו אפוא Egberto Gismonti הענק שינגן פסנתר (איזה כיף !!) וגיטרה, הפסנתרן והזמר הארגנטינאי Juan Carlos Caceres עם שלישייתTango Negro , אמן כלי ההקשה והטאבלה ההודי Trilok Gurtu, פרוייקט Horse Of Passion של המתופף הותיק דורון רפאלי עם הפסנתרן הוד מושונוב.

מצד הג'אז ינגנו Kenny Barron ואלי דג'יברי בדואט וכן שלישיית The Bad Plus, שמנגנת בפורמט של פסנתר-באס-תופים גם גרסאות למוסיקת פופ, רוק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית. ה Bad Plus, כבר ניגנו באילת בעבר והם מגיעים לאחר שהוציאו השנה אלבום משובח במיוחד.

בנוסף מתוכנן מופע מיוחד בשם "אחים למען אחווה" שיהווה מפגש מסורות וסגנונות מוסיקליים בין האחים ממוצא מצרי, ג'וזף וג'יימס טאוואדרוס לבין האחים לבית מוכיח, רע ותם אליהם יצטרף אסף תלמודי.

הפסטיבל יארך שלושה לילות והמופעים יתקיימו בנמל אילת בהאנגר 6 אשר יוכשר לשמש כאולם מופעים סגור, וערוך לקליטת כ- 2000צופים. בנוסף צפויות גם הופעות חופשיות של הרכבים צעירים וג'ם סשנים.

נשמע כמו הזדמנות נהדרת לחוות את פסטיבל הג'אז באילת ללא החום המעיק של סוף אוגוסט, אני בהחלט מתכוון להגיע.

למי שלא מכיר את הנפשות הפועלות, אספתי כמה טיובים שמסבירים על מה מדובר (לא לשכוח להפסיק את מוסיקת הרקע בנגן מצד שמאל למעלה):

Egberto Gismonti



Juan Carlos Caceres with Tango Negro Trio



Trilok Gurtu



The Bad Plus





Kenny Barron


יום שני, 29 בנובמבר 2010

Paul Bley - My Standard



אני רוצה להציג לכם פסנתרן שהוא אחת האהבות הגדולות שלי בג'אז. הוא אינו נופל מענקי פסנתר כמו Keith Jarrett או Bill Evans ולמרות שהוא לא מוכָּר ולא מוכֵר כמותם, עבורי הוא לגמרי בליגה שלהם, אם לא יותר.
אני מדבר על הפסנתרן הקנדי Paul Bley אותו שמעתי לראשונה באלבום Diane של Chet Baker שהוקלט בשנת 1985 עבור הלייבל הדני SteepleChase.
מטבע הדברים, Chet Baker היה הסיבה שהביאה אותי לרכוש את האלבום מלכתחילה, וכבר בשמיעה הראשונה הרגשתי שמדובר באלבום אחר לגמרי מכל אלבומיו של בייקר. שמעתי את האלבום הזה שוב ושוב ובכל פעם גיליתי שאני חוזר אליו קצת פחות בגלל Chet וקצת יותר בשביל הנגינה של Bley. האלבום הזה הוא אחת הפנינים שהוציא Chet Baker תחת ידיו וחלק גדול מהקרדיט לכך מגיע ל Paul Bley. הנגינה המינימליסטית, האוורירית והמלנכולית של Bley מתמזגת עם קולו הייחודי של Chet ועוד יותר עם נגינת החצוצרה שלו ויוצרת אלבום חד פעמי, מקסים ומאד מרגש.
תקופה ארוכה ניסיתי למצוא עוד פנינים כאלה בדיסקוגרפיה של Chet, אבל ללא הצלחה יתירה. לקח לי זמן להבין שאת מבוקשי אמצא דווקא אצל Bley. התחלתי אפוא לנבור בדיסקוגרפיה של Paul Bley וגיליתי שהוא הקליט המון, בהרכבים שונים ומגוונים. Bley ניגן והופיע לצדם של מוסיקאים אינדווידואליסטים, בעלי רוח חופשית שנטו ברובם לצד החופשי יותר של הג'אז: Ornette Coleman, Don Cherry, Charlie Haden, Gary Peacock, Paul Motian, Steve Swallow וזו רק רשימה חלקית.
האלבום עליו אני רוצה לספר לכם נקרא My Standard והוא, כשמו, מורכב בעיקר מסטנדרטי ג'אז, אם כי Bley לא הלך על הנדושים שבהם. הבחירה של Bley, שבסיסו נטוע בג'אז החופשי, לנגן דווקא סטנדרטים, כובלת אותו כביכול לקטעים בעלי מבנה ברור וידוע מראש. לכאורה זה ההיפך הגמור מג'אז חופשי, אולם בפועל Paul Bley מצליח לשמר את החופש שלו גם בתוך המסגרת ולהביא מעצמו תוכן חדש לגמרי לאותן מנגינות.
אם מה שעולה לכם בראש זה Keith Jarrett שעשה מזה קריירה לא רעה, אתם לגמרי בכיוון, שכן Paul Bley היה אחת ההשפעות של Jarrett הצעיר, וניתן לשמוע הרבה דמיון בין השניים, למרות ש Bley יותר חופשי מ Jarrett והוא גם הרבה פחות רפטטיבי ממנו.
יש ל Paul Bley חוש מדהים למלודיה והאלתור שלו תמיד מכיל בתוכו קו מלודי חזק. יש לו השפעות מאד ברורות של מוסיקה קלאסית ומצד שני הוא "בלוזיונר" אדיר (מלשון בלוז) וצובע הכל בהרמוניות ג'אזיות נפלאות. אין לו סווינג במובן הרגיל אבל במקום זה יש לו את הדרך האישית שלו להתנהל במרחב הריתמי של הקטע, עם המון space מצד אחד ועם גרוב מאד מיוחד מצד שני וזו, לדעתי, אחת הסיבות שהוא צריך לצדו מתופפים מעולים (ר' למשל השילוב בינו ובין Paul Motian שנשמע כל כך טבעי ונכון). צליל הפסנתר שלו פנטסטי (הנמוכים נהדרים) והוא מלא רעיונות כרימון. האינטראקציה שלו עם הנגנים (במקרה זה: Jesper Lundgaard הדני בבאס ו Billy Hart בתופים) מצויינת ולמרות שלא מדובר בהרכב קבוע שלו הם נשמעים מעולה ביחד, נותנים איש לרעהו את מלוא החופש והחיבור ביניהם טבעי לחלוטין. Billy Hart הצליח להפתיע אותי לגמרי ביכולת ההקשבה שלו ובנגינה מינימליסטית. (למשל ב Lover Man).
הדיסק מכיל 14 סטנדרטים ושלושה קטעים מקוריים של Bley, ובשונה מרוב המוסיקה ש Bley מקליט, הקטעים כאן קצרים למדי. קטע הפתיחה I’m Glad There Is You (סולו פסנתר) קובע את הקצב והאווירה לשאר האלבום. קטעים כמו All The Things You Are ו You’d Be So Nice To Come Home To מקבלים טיפול מקיף ואוהב ולמרות שאינספור שלישיות ניגנו אותם וטחנו אותם עד דק הם נשמעים חדשים, רענים ומסקרנים כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותם, וכך גם Long Ago and Far Away, , The Theme, I Can’t Get Started ו I Wish I Knew.
למרות שמדובר בסטנדרטים מוכרים למדי זה נשמע כאילו Bley פשוט נותן לעצמו להיזרק לתוך הקטע, וכשנגמר ה head הוא מתחיל לאלתר בלי ידיעה מוקדמת להיכן הוא הולך, מה שיוצר תחושה חזקה מאד של חופש. (כך למשל Black and Blue ו I Wish I Knew).
האלבום הוקלט בלייבל SteepleChase בשנת 1985 (באותה שנה בה הוקלט Diane של Chet ובאותו label), ולמרות שלא מדובר ב"אלבום הטוב ביותר" של Paul Bley זה אלבום נהדר בעיני ומומלץ מאד לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים באיזורים החופשיים יותר של הג'אז.

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

שנה טובה

לקוראיי הותיקים (היי אבא), לקוראי החדשים ולכל מי שאמר לעצמו במהלך השנה שחלפה שזהו, הפעם הוא חייב להתחיל לקרוא כאן בקביעות...

שתהיה שנה של למידה, שגשוג ופריחה, שנה של סובלנות, שלום ואהבה וכרגיל, שנה עם המון המון מוסיקה טובה. שנה טובה.

יאיר.

בתמונה: Bill Evans מאחל שנה טובה.

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום רביעי


יום רביעי, השעה 20:00 בערב. הפעם אנו מגיעים לתחילת הערב וחונים בקלות ובקרבת הפסטיבל. על סדר היום ארבע הופעות של אמנים מחו"ל. ההופעה הראשונה היא של הטריו של Danilo Perez, ידיד ותיק של המנהל האומנותי אבישי כהן (עמו הקליט את Panamonk המצויין). Perez משמש היום כפסנתרן של Wayne Shorter ברביעייה המונה גם את Brian Blade ואת John Patitucci. לעובדה זו עוד תהיה חשיבות בהמשך. חכו.

על הבמה לצד Danilo Perez מנגנים גם הבאסיסט Ben Street (שהיה כאן בשנה שעברה עם Kurt Rozenwinkel) והמתופף Adam Cruz. שלושתם מגישים ג'אז מורכב מאד, רב שכבתי שהולך בו זמנית בכמה כיוונים שונים ומדי פעם מתאחד לכמה שניות הדוקות רק כדי לשוב ולזרום את זרימתו המשונה. הם מנגנים לגמרי ביחד והתקשורת ביניהם היא ברמה מדהימה. לקראת האמצע התקרבנו לבמה עוד יותר והחוויה רק העצימה. זה ג'אז מאתגר, אינטליגנטי ולא מתחנף. אהבתי מאד. בסוף ההופעה החליט Perez שכדאי שנאחל כולנו יומולדת שמח לחבר שלו, איזה Wayne Shorter. אז הוא התקשר אליו וכולנו שרנו לתוך הטלפון הפתוח Happy Birthday Mr. Shorter והיינו מאד מרוצים מעצמנו.

ההופעה הבאה היתה של רביעיית המתופף Jeff ‘Tain’ Watts הזכור לטוב מימיו בהרכב פורץ הגבולות של האחים Marsalis (כש Wynton עוד היה בענין...) ומשנים ארוכות בהרכב של Branford. הפעם מגיע Tain עם רביעייה שהרכיב והיא מונה את Jean Toussaint בטנור וסופרן, את Dave Kikoski בפסנתר ואת James Genus בבאס. כבר בתחילת ההופעה צצה הבעיה הקבועה של הפסטיבל: הרוח והתוים אינם מסתדרים ביניהם. לא עוזרים כל מקלות הכביסה בעזרתם מנסה Kikoski להכניע את התוים ולאלצם להישאר במקומם. במשך דקות ארוכות, ובמהלך כל ההופעה, נאבק Kikoski עם הדפים ואלמלא היה מדובר בנגן בעל יכולת אלתור מופלאה ההופעה היתה נידונה לכישלון. בסופו של דבר שולף Kikoski את ארנקו התפוח מכיס מכנסיו ובאמצעותו מצליח לעגן את התוים על הסטנד עד משב הרוח הבא. מה שמפליא ומרגיז בכל הסיפור הזה הוא שהבעיה ידועה ומוכרת כבר מפסטיבל הג'אז הראשון באילת, והנה אנו בפסטיבל ה- 24 ועדיין לא נמצא לה פתרון ואפילו פועל במה אחד לא נמצא שיזנק ממקומו ויחיש עזרה ל Kikoski.

ההופעה מורכבת כולה מחומרים שכתב Jeff ‘Tain’ Watts שמוכיח שהוא מלחין מוכשר שכותב מוסיקה מורכבת אך נגישה. אבל אצל Tain לא הלחנים הם העניין אלא הנגינה שלו והאנרגיה המיוחדת שהוא מביא לכל הרכב בו הוא משתתף. בעבר הוא התאפיין בעיקר ביכולת שלו לדחוף את ההרכב קדימה באינטנסיביות ובתחושת דחיפות נדירה עד כדי שהתחושה המתקבלת היתה שאם לא תעמוד בקצב שלו הוא פשוט ידרוס אותך. הפעם נראה שהוא נרגע מעט והיו גם רגעים שהוא הרשה לעצמו להוריד את הרגל מהגז ולנגן בתחושה קצת יותר laid back, אבל פתאום ללא אזהרה מוקדמת הוא מדליק את מנוע הטורבו שלו והקטר יוצא לדרך, מאיץ בכולם לעמוד בקצב שלו. בניגוד לאופי המוסיקלי שלו שנדמה להיות אגרסיבי למדי ומאד to the point, הרי שבקטעי הקישור מתגלה אדם עדין, חם, חייכן ובעל חוש הומור. הסקסופוניסט Toussaint והבאסיסט Genus עושים את עבודתם נאמנה אבל נמצאים לגמרי בצילו של Kikoski המוטרף שמרגע עלייתו לבמה איננו מפסיק לרקוד ולקפוץ, כולו אנרגיה שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, וכשהיא פורצת סוף סוף בקטעי הסולו שלו אי אפשר להפסיק אותו. הוא לוקח סולואים ארוכים באינטנסיביות ובווירטואוזיות שהיתה מחסלת כל פסנתרן אחר, נורמלי. קורוס אחר קורוס הוא מעלה את הקצב מוסיף עוד ועוד צלילים ומעלה את הרף לקראת הקורוס הבא בו הוא עושה שוב את אותו הדבר. ראיתי אותו פעם בהופעה עם Roy Haynes. אחרי הקורוס החמישי עבר Haynes המותש להכות רבעים על המצילה ואחרי הקורוס השביעי הוא פשוט קם והלך לראות מה נסגר עם הפסנתרן שלו. בסוף הקורוס השמיני צעק Haynes לקהל, כשהוא מחווה על Kikoski המחוייך: “What’s wrong with you man? Do you want to give me a heart attack?". הפעם הסיטואציה היתה שונה כי את Tain הנמרץ קשה להוציא מאיזון ולגרום לו לקוצר נשימה, הוא פשוט נהנה מכל רגע, ובקלילות הוא מעלה טיפה את הקצב כדי לסמן ל Kikoski שהוא עדיין חי ובועט ומבחינתו אפשר להמשיך כך כל הלילה.

ההופעה הבאה היתה של ה Brass Ecstasy של החצוצרן Dave Douglas עם Luis Bonilla בטרומבון, Vincent Chancey בקרן יער, Marcus Rojas בטובה ו Nasheet Waits בתופים. ההרכב הזה הוא מחווה להרכב דומה שהנהיג Lester Bowie בשם Brass Fantasy. למרות ש Douglas הוא חצוצרן עתיר זכויות ומוכשר ביותר, הוא עדיין אינו כריזמטי בסדר הגודל של Bowie אבל אם מתעלמים מההשוואה ופשוט מתמסרים למוסיקה, ההרכב הזה נשמע נהדר ונותן חוויה אחרת. ללא כלי הרמוני הנשפנים אחראים לתמוך זה הזה מבחינה הרמונית והם עושים זאת בקלות. העיבודים טובים, מעניינים ומוצקים והנגינה המשותפת קולחת. ניתן לשמוע הקלטה של ההרכב הזה מהופעה לפני מספר ימים בפסטיבל Newport כאן:



את הערב חותמת הופעתו של Gary Burton, נגן הוויברפון שהתפרסם בעיקר בזכות עבודתו עם Chick Corea. הוא ניגן יפה עם צליל מצויין וטכניקה מושלמת אם כי מבחינה מוסיקלית הוא לא הציע משהו יוצא דופן או מאתגר במיוחד. ההופעה התבססה על נגינת סטנדרטים ולא על חומר מקורי, אבל היתה מתאימה מאד לשעה המאוחרת ולמעמדה כהופעה האחרונה (מבחינתי) בפסטיבל השנה. לצדו של Burton ניגנו Julian Lage בגיטרה, Scott Colley בבאס ו Antonio Sanchez בתופים.

בסך הכל היה כיף, או כמו שג. אומר: "בנאדם, היה פסטיבל של העולמות".

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום שלישי


יום שלישי, 20:00 בערב. לאחר נסיעה נעימה דרומה יצאנו אני וידידי נ. (שיכונה להלן ג.) מהאוטו ישר לתוך התנור האילתי שכבר חומם היטב מראש. נראה שפסטיבל הג'אז באילת מתקיים בתנאים שמשנה לשנה נעשים יותר ויותר קיצוניים. מקלחת קצרה, ארוחת ערב זריזה ויאללה נוסעים לפסטיבל. עוד 10 דקות אנחנו שם.

טעות. סידורי החנייה שונו והכניסה לפסטיבל אינה מתאפשרת עוד מהמקום בו היתה נהוגה בשנים האחרונות אלא מן מהכניסה הדרומית לנמל. אלא שבשלב הזה מגרש החניה מלא ושוטרי תנועה מכוונים אותנו לחנות ליד ריף הדולפינים שמרוחק מספר קילומטרים מאתר הפסטיבל. בכניסה לחניון שליד הריף עומדים שוטר ושני סדרנים של העירייה. הם מכוונים אותנו לחניה ומודיעים לנו שתוך חצי שעה מקסימום שעה, תהיה מכאן הסעה לפסטיבל. איזה יופי. החנינו את הרכב ולקחנו מונית לנמל.

בשלב ראשון התפצלנו. ל- ג. בער לשמוע את ריקי לי ג'ונס. ואילו אני העדפתי את מאנו קאצ'ה. אחרי 5 דקות ג. הצטרף אלי עם זנב מקופל בין הרגליים להופעה של קאצ'ה. קאצ'ה, מתופף מוכשר, בחר להציג מוסיקה סתמית. הקטעים היו קצרים מאד ולא הכילו שום דרמה מוסיקלית. נראה היה שקאצ'ה והחברים מכוונים נמוך מדי. האם זה אותו קאצ'ה שהקליט עם Tomasz Stanko ו Yan Garbarek את Nighbourhood הנהדר ב ECM ?

משם עברנו להופעתו של "אומרים אור" הידוע גם בכינויו עומרי מור. על הבמה עלו עומרי מור (פסנתר), גלעד אברו (באס) ונעם "קובה" דוד (תופים) שניגנו תמהיל וירטואוזי והדוק במיוחד של ג'אז עם מוסיקה אנדלוסית. ההרכב הזה (אנדלוג'אז) החל את דרכו בפסטיבל הג'אז של תל אביב וצבר תאוצה בחודשים האחרונים כולל כמה הופעות בחו"ל. עומרי מור שהיה סיידמן מבוקש חזר לפני כשנה מפציעה ארוכה ורכש בקלות את המעמד לו הוא ראוי כאחד מפסנתרני הג'אז המובילים בישראל, אם לא המוביל שבהם. הנגינה שלו מאד מגוונת ומאופיינת ביכולת טכנית מרשימה ונדירה במקומותינו לצד טמפרמנט סוער והיכרות טובה עם המוסיקה של הדורות הקודמים. גלעד אברו ונעם דוד נתנו אתמול עבודה פשוט נפלאה, רגישה ומדוייקת וגרמו להרכב כולו לשיר בקול אחד. הקהל, אגב, קיבל אותם בתשואות סוערות ובמשך כל ההופעה היה נלהב ומשולהב.

אחרי עומרי מור הלכנו לשמוע את ההרכב של Hermeto Pascoal. הפרסומים הבטיחו חגיגה צבעונית של מוסיקה ברזילאית וכהכנה לפסטיבל אכן שמעתי כמה אלבומים של הרמטו שהוכיחו כי הכשרון ענק והפוטנציאל גדול. ההופעה עצמה נפתחה בעלייתם של הנגנים לבמה בזה אחר זה כשכל אחד מנגן קטע סולו ובסוף כולם מתאחדים להרכב אחד גדול, צבעוני ומטורררף. על הטירוף ניצח הרמטו בזקן לבן ובקוקו לבן ושופע. הוא ניגן על מגוון כלים (קלידים, מלודיקה, שופר, חליל, משרוקיות, צפצפות ועוד כל מיני אלמנטים שהוציא מכיס חולצתו ותחב לפיו). Itiberê Zwarg, הבאסיסט של ההרכב, היווה עזר משמעותי כנגדו של הרמטו וביחד משכו שניהם את כל הרכב לנגינה משותפת, עליזה, עמוסה, משופעת אפקטים צליליים ולעיתים מעט יותר מדי רועשת. אי אפשר היה שלא להבחין כמה הם נהנים מהעבודה המשותפת, במיוחד שהרמטו "החליק כיפים" עם כל חברי ההרכב כל הזמן ושמר על אווירת "באנו לעשות שמייח" תמידית על הבמה.

לקראת סוף ההופעה של הרמטו עברנו לשמוע את ההרכב של Stefon Harris הויבראפוניסט. אמנם זכינו לשמוע ממנו רק את ההדרן אבל זה הספיק לגמרי להבהיר לנו שאנחנו רוצים לשמוע עוד מההרכב הזה. אנרגיות שחבל על הזמן, סאונד עדכני וחד, נגינה מעולה ומודרנית מצדם של Steffon Harris ו Terreon Gully שהתגלה כמתופף פנטסטי ואנרגטי ואחד, Casey Benjamin, עם כרבולת אדומה שניגן אלט של העולמות*.

משם במונית בחזרה לאוטו ונסיעה קצרה לג'אם. את פנינו קיבלו צלילים מוכרים: חבורת צעירה ניגנה קטעים של המסנג'רז, אחריהם עלתה עוד חבורה צעירה וביחד נוכחנו שיש עתיד. אבל המנה העיקרית של הג'אם הגיעה בדמותם של עומרי מור, אבישי כהן (באס) ואמיר ברסלר (תופים) שניגנו קטע של אבישי כהן ולאחר מכן הצטרפו אליהם לנגינת Now Is The Time גם Jean Toussaint (נגן הטנור בהרכב של Jeff ‘Tain’ Watts), Luis Bonilla (הטרומבוניסט של ה Bress Ecstasy של Dave Douglas), Casey Benjamin (האלטיסט בעל הכרבולת האדומה שניגן עם Steffon) ואלי דג'יברי. השעה היתה בערך 3:30 לפנות בוקר אבל החבר'ה על הבמה אפילו לא התחילו להראות סימני עייפות.

בשלב זה החליפו Dave Kikoski את עומרי מור, Terreon Gully (המתופף של Steffon Harris ) את אמיר ברסלר ו Ben Williams (הבאסיסט של Steffon Harris) את אבישי כהן. אלי דג'יברי ו Casey Benjamin נשארו לסיבוב נוסף וכולם ביחד פירקו ל Cherokee את הצורה עד בערך 04:00 לפנות בוקר. Kikoski שידוע בחיבתו לקטעי סולו בי-בופיים ארוכים ווירטואוזיים לא איכזב והוכיח (למי שהיה זקוק להוכחה ב 04:00 בבוקר) שהוא אולי פולני אבל בקיא בשפת הביבופ לפני ולפנים כולל ציטוטים מרשימים מהרפרטואר של Bud Powell. היה מעולה. מה אני מדבר. היה ג'אם של העולמות.*

* אין לי מושג מה זה אומר, אבל ג. לחץ שאדחף את פנינת הלשון המפוקפקת הזו לסקירה ונכנעתי.

** התמונות: יח"צ.


יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

מוסיקה לאין קץ: דניאל זמיר מארח את יוני רכטר


יש אירועים שאתה פשוט לא מסרב להם. גם אם מדובר בנסיעה של שעה וחצי לכל כיוון בסוף יום עבודה. הופעה של דניאל זמיר היא תמיד בעלת פוטנציאל הנאה גבוה, אבל הופעה חד פעמית שכותרתה "מוסיקה לאין קץ: דניאל זמיר מארח את יוני רכטר" היא מסוג האירועים שמצדיקים הקרבה בסדר הגודל הזה.


אז שמתי פעמיי לירושלים ופגשתי בכניסה ל"בית אבי חי" את ידידי ברק ויס שהפתיע אותי בהזמנה להופעה הזו ערב נסיעתו לתקופה ממושכת בניכר (תודה ברק). התיישבנו על כסאות הפלסטיק הירוקים בחצר בית אבי חי, לגמנו בירה והמתנו לתחילת ההופעה.


זה הזמן לספר לכם ש"בית אבי חי" בירושלים הוא מקום מקסים עם חצר פנימית מרווחת ונעימה וקהל שרובו דתי לאומי שאינו שגרתי בהופעות ג'אז. למרות שדניאל זמיר מצליח לכנס סביבו הרבה מאד קהל דתי, וייס הירושלמי טוען שזה לא הקהל של דני זמיר, אלא הקהל של רחביה.


"בית אבי חי", מעיד אתר הבית שלו, "הינו מרכז תרבות שמטרתו לעסוק בנושאים מרכזיים ותחומי המחשבה והיצירה בחברה היהודית והישראלית והוא מבקש ללקט ולחשוף את הקולות הנשמעים בתוך הציבור הישראלי-יהודי, להעניק להם מקום ולאפשר להם להשפיע על החברה והתרבות בישראל." מטרות נעלות אלה מסבירות בהחלט את הבחירה בנושא ההופעה: קלאסיקות ישראליות בעיבודים חדשים ומפגש בין מוסיקת דור המייסדים לג'אז עכשווי, כמו גם המפגש החד פעמי בין דניאל זמיר ויוני רכטר שמייצגים היום שני זרמים שונים בחברה הישראלית.


הערב נפתח עם "שיר ערש" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב) בביצוע הרביעייה של דניאל זמיר שכללה את דניאל זמיר (סופרן ושירה), עדי רנרט (פסנתר), חגי כהן מילוא (שהפליא לנגן בבאס) ואביב כהן (תופים). בהרכב הזה הם ניגנו גם את "שיר שמח" (מילים: יעקב אורלנד, לחן: מרדכי זעירא), "שני אורות בליל" (מילים: יצחק שנהר לחן: מרדכי זעירא), "שדמתי" (מילים: יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון) שזכה גם לחידוש יפהפה באלבומו האחרון של זמיר ביחד עם ברי סחרוף ואת "זמר" (מילים: אברהם שלונסקי, לחן: מרק לברי) שמנוגן גם באלבום Children Of Israel.


עדי רנרט הוא פסנתרן וקלידן ותיק ומצוין שמגיח מדי פעם להפקות בתחום הג'אז. גם הערב הראה רנרט שהוא מסוגל לנגן ג'אז. הנגינה שלו מאד אינטליגנטית ושכלתנית בניגוד אולי לפסנתרנים אחרים איתם עובד זמיר שאצלם הדגש הוא יותר על הגרוב. קצת הפריע לי שעדי רנרט ניגן בפסנתר עומד שמנע ממנו לחלוטין קשר עין עם חגי כהן-מילוא ועם אביב כהן.


בחלקו השני של הערב הצטרף גם יוני רכטר שלקח את מקומו של עדי רנרט ליד הפסנתר ואילו רנרט עבר לנגן בפסנתר חשמלי. השינוי הפרסונלי הביא עמו גם שינוי מוסיקלי ברור בדמות עיבודים נפלאים של יוני רכטר והשירה החמה והעמוקה המאפיינת אותו. השינוי הורגש מיד בנגיעתו הראשונה והרגישה של רכטר בפסנתר ב"שיר העמק" הקסום (מילים: נתן אלתרמן, לחן: דניאל סמבורסקי).



נגינת הפסנתר של רכטר נושאת היטב את שיריו אם כי הוא אינו וירטואוז כרנרט ואינו פסנתרן ג'אז. אבל כוחו של רכטר, כידוע, אינו בנגינת קטעי סולו פסנתר מרהיבים אלא דווקא בלחניו (שהערב, שהוקדש לשירים של אחרים, כמעט ולא נתן להם ביטוי) בעיבודיו ובשירתו. אלה התאימו לשירי הערב כמו כפפה וניכר שרכטר, שהעיד כי גדל על השירים הללו, נהנה מההזדמנות ומהאתגר לבצעם עם דניאל זמיר.


עם הצטרפותו של רכטר להרכב נוסף גם המימד המילולי להופעה. על אופן ההגשה של רכטר לא נראה לי שיש צורך להרחיב. הוא לטעמי זמר נפלא שיודע למצוא את המוסיקה בין המילים ולגרום לי להאזין למילים ולא רק להקשיב למוסיקה. בזכות השירה שלו נזכרתי כמה יפה ידעו לכתוב כאן כשעוד היה מי שהקשיב למילים....


מבחינת השירה, נראה לי שרכטר הרגיש יותר בבית בקטעים שהוא עצמו עיבד כמו "שיר העמק", "לפנות ערב" (מילים יעקב שבתאי, לחן: סשה ארגוב) ו"אורחה במדבר" (מילים: יעקב פיכמן, לחן: דוד זהבי) שזכה לעיבוד גרובי שחשף את יופיו, וקצת פחות בקטעים שעיבד זמיר כמו "הורה ממטרה" (מילים: יחיאל מוהר, לחן: משה וילנסקי) שעובד למקצב של 7/8 שלא בטוח שמישהו מלבד זמיר עצמו מסוגל לשיר.

דניאל זמיר סיפק את הסחורה המצופה ממנו וזו, כמובן, לא הפתעה. הוא כבר גילה את חיבתו לחומרים הללו עוד באלבומו הנהדר Children Of Israel שהוקלט בשנת 2002 בלייבל Tzadik, שם עיבד שירים ישראליים קלאסיים להרכב של כלי נשיפה והתוצאה היתה מרנינה. גם הערב הראה זמיר שהוא מסוגל לנגן כל דבר ולהביא מעצמו רבדים נוספים וגוונים חדשים למוסיקה הותיקה הזו.


שני ה highlights של ערב היו מבחינתי שני שירים של סשה ארגוב שנוגנו בדואט פסנתר-סופרן. האחד, פנס בודד (מילים: יוסף דר וחיים גורי), עם עדי רנרט והשני "לפנות ערב" (מילים: יעקב שבתאי) עם יוני רכטר. משהו בפורמט המצומצם ובגישה הפשוטה והישירה, ללא קטעי סולו ארוכים, הצליח בקלות להוציא החוצה את היופי הגלום בלחנים האלו ורק חבל שהיו אלה הקטעים הקצרים ביותר בערב.

את הערב חתמו שני הדרנים אהובים : "שיר נבואי קוסמי עליז" (מילים: יוני רכטר ועלי מוהר, לחן: יוני רכטר) והקטע "חמש עשרה" הפותח את האלבום "אמן" של דניאל זמיר.


באופן כללי, המיקס של זמיר, רכטר והחומר המוסיקלי שעמד בבסיס הערב היה מוצלח ביותר. חילופי המחמאות והבדיחות הפרטיות ביניהם המחישו ההערכה ההדדית שהם רוחשים זה כלפי זה ואת את הקרבה שנוצרה ביניהם במהלך העבודה על הערב. לתחושתי ניתן היה לשפר עוד יותר לו היו שני המוסיקאים העסוקים הללו מתפנים לקיים עוד חזרה או שתיים לליטושים אחרונים.

את הדרך הארוכה חזרה הביתה, כמו שקורה בדרך כלל אחרי הופעות מוצלחות, עשיתי בלי שום מוסיקה ברקע, כדי לשמר, ולו למשך הלילה, את החוויה המוסיקלית. היה שווה.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin