דפים

יום שישי, 18 בספטמבר 2009

שנה טובה


שתהיה לכולנו שנה טובה, שנה של שלום, אהבה, בריאות ורוגע, שנה מרתקת ומפתיעה וכמובן - הרבה מוזיקה טובה.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

לילה בלבונטין

דברים טובים באים בהפתעה. כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע להופעות של הדור החדש של הג'אזיסטים הישראליים, חברה שיוצא לי לראות מדי פעם בג'אם סשנים אבל עוד לא ממש יצא לי לשמוע אותם בצורה מסודרת, בהופעה שלהם, עם חומר שלהם, בהרכב משלהם. לכן ארזתי את עצמי ועוד שני חברים, ביום שלישי האחרון, והצפנתי לתל אביב, ללבונטין 7 למה שכונה "מיני פסטיבל ג'אז".

הקהל שהגיע היה מועט למדי, אולי מפני שרובם העדיפו לחזות במדונה או ב Faith No More, ואולי מפני שג'אז ישראלי איכותי לא מספיק היום בשביל להביא הרבה קהל. האם אי פעם זה היה אחרת ? לא בטוח.

את הערב פתחה חמישיית עדן ברקת שניגנו hard bop סמיך וחם. יונתן וולצ'וק הנהדר בטרומבון ולצדו עדן ברקת בבריטון סקסופון ניגנו היטב חומר מוכר אך לא לעוס כדוגמת Hi Fly של Randy Weston שפתח את הערב, Peace של Horace Silver ו Inner Urge שכתב Joe Henderson וגם בלוז יפה שכתב עדן עצמו. השילוב טרומבון-בריטון הוא מקסים ונדיר למדי. הדוגמא הכי מוכרת לשילוב כזה היא ההרכב של Mulligan עם Bob Brookmeyer, אלא שוולצ'וק לא עושה לעצמו חיים קלים עם valve trombone ומנגן על slide trombone. בכל מקרה וולצ'וק-ברקת ממש לא נשמעים כמו ההרכב ההוא, ותורמת לכך גם בחירת הקטעים החכמה והעיבודים. עדן ברקת מנגן בבריטון כאילו מדובר בפעולה הכי טרוויאלית וטבעית שיש. שום מאמץ לא ניכר בו, והצליל החם והמחוספס שלו שוטף אותך מכל הכיוונים. כל כך צעיר וכבר שולט היטב במסורת המפוארת של נגני הבריטון בג'אז. הוא נשמע כל כך בסגנון שקשה להאמין שהוא רק בן 22. לצדם מגנים אחיו של עדן, אור ברקת, בבאס ויונתן רוזן בתופים ומאחורי הפסנתר, קצת מוסתר על ידי העמוד המפורסם של לבונטין, זה שתקוע בדיוק באמצע הבמה, ישב ילד מופלא: אלון תייר, שאת שמו כבר שמעתי הרבה פעמים אבל סוף סוף יכולתי גם לשמוע אותו מנגן. איך קורה שילד כזה מנגן ככה ? כל כך מודרני, כל כך בוגר, כל כך אלגנטי. אם רק הפסנתר היה מצלצל טוב יותר זה היה מושלם.

אחריהם עלתה לבמה חמשיית יונתן גרינשטיין, או כפי שהוא בטח היה מעדיף לקרוא לה: Jonathan Greenstein Quintet, במבטא אמריקאי מודגש. גרינשטיין, כך הבנתי, חזר רק עכשיו מ Berklee וכבר הוא נוסע שוב, הפעם לניו יורק, וזו הופעה חד פעמית שלו עם חומר מקורי שהקליט לאחרונה ושעתיד לצאת לאור בקרוב (ובינתיים ניתן להאזין לה באתר שלו). יונתן גרינשטיין נשמע פשוט מצויין, והמוסיקה שהלחין באמת תופסת את האוזן בשמיעה ראשונה. סגנון הנגינה שלו מודרני, עכשווי ומאד אנרגטי ודי מהר בתוך הסולו שלו הוא מוצא את עצמו באיזור האובר-טונים, שואג עם הסקסופון שלו עד לקצה השני של המועדון, ומדליק את הקהל ואת הנגנים האחרים. לצדו ניגנו יונתן אלבלק בגיטרה, אלון תייר (שוב) בפסנתר, אם כי כאן הוא פחות בא לידי ביטוי, גלעד אברו בבאס ויונתן אולייסקי שהיה ממש מצויין בתופים.

אחרי ההופעה הזו פרש רוב הקהל ונשארנו חבורה קטנה ומצומצמת (אך איכותית !) לשמוע את שלישיית עופר גנור עם רועי חרמון בחצוצרה ומה אומר לכם, שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לשמוע.


את רועי חרמון אני זוכר במעומעם כשניגן באילת לפני כמה שנים עם ההרכב של רע בר-נס. הוא היה אז ילד מתולתל שהביא איתו בעיקר הבטחה לעתיד. חשבתי שאני הולך לשמוע עוד בוגר תלמה ילין בדרך ל Berklee אבל הסתבר שרועי חרמון לקח את המוסיקה שלו לכיוון הרבה יותר מסקרן. הוא מנסה, הוא מעיז, הוא לא מפחד לקחת סיכונים בנגינה ומעל הכל שומעים שהוא מחפש את הצליל שלו, וזה פשוט מסע שנהדר להצטרף אליו. הוא מנגן כיום במספר הרכבים, ביניהם Injera שעושה בין היתר מוסיקה אתיופית וגם עם האורקסטרע של רע מוכיח, הרכב שפתח לו את האוזניים לכיוונים חדשים לגמרי של צליל ושל סגנון, עם המון אפקטים ונגינה של loop-ים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. השפעה נוספת על המוסיקה של חרמון הגיעה מכיוונו של יוני סילבר.

את הנגינה של עופר גנור, לעומת זאת, אני מכיר כבר הרבה מאד שנים. לא אגזים אם אומר שלדעתי הוא אחד מנגני הגיטרה הטובים בעולם היום בסגנון של straight ahead jazz. הוא נגן מופלא עם סאונד עגול, מתוק ומושלם בגיטרה ועד עכשיו בכל הפעמים ששמעתי אותו, והיו לא מעט כאלו, הוא סיפק את הסחורה הזו בצורה מושלמת ויותר מכך. זה מתחיל בצליל שלו ונמשך באופן בו הוא בונה סולו, בדינמיקה שלו, ביכולת שלו להצית את הקהל ולגרום לו לנוע בצורה אחידה לקצב הגיטרה שלו, ברעיונות שלו שמזכירים לי גיטריסטים כמו Jim hall ו Grant Green, אבל ביחד. כשהוא מתחיל לנגן אני מוצא את עצמי מחוייך מאושר.

הפעם בחר עופר להראות צד אחר שלו. צד הרבה יותר הרפתקני וסקרן. חוץ מהבלדה שפתחה את ההופעה (my ship) ההרכב ניגן קטעים מקוריים של עופר שהדבר העיקרי שאפיין אותם היה שאי אפשר לקטלג אותם תחת שום תווית. היו שם דיסטורשן ואפקטים למכביר (גם של עופר וגם של רועי חרמון בחצוצרה) שזה בערך הדבר האחרון שהייתי מצפה לשמוע ממנו, היתה שם זרימה של הקטעים כך שלא ברור מתי קטע מתחיל ומתי קטע נגמר, ולמרות שהנגנים ניגנו סולואים, לא היה זה במתכונת הרגילה. נגינת הסולו הופיעה לפתע מתוך הקטע הכתוב ונמוגה בחזרה לתוך נגינה משותפת כשהגבולות בין סולו ובין נגינה קבוצתית, כמו גם הגבולות בין קטעים כתובים וקטעים מאולתרים ואפילו חופשיים לגמרי, נטשטשו לחלוטין. היה שם ג'אז והיה שם רוק והיה שם free ונגיעות של מוסיקה אלקטרונית ומה לא. והצבעים שרועי הוציא מהחצוצרה שלו (עם אפקטים ובלי אפקטים) הוכיחו לי שוב שהחצוצרה היא מלכת כלי הנשיפה, אם רק יודעים מה לעשות איתה.

כך מצאתי את עצמי במשך שעה נסחף בתוך חוויה מוסיקלית יוצאת דופן בעוצמתה. תרמו לכך כמובן גם אייל גנור שהפליא לנגן בגיטרה באס ושהתקשורת שלו עם עופר אחיו היא ברמה בלתי סבירה לחלוטין, והמתופף חגי לשם, שהגיע מתחום הפלמנקו, ופשוט השאיר את כולנו פעורי פה, נוכח האנרגיה שלו והיכולת הפנומלית שלו לנגן, אבל במלוא מובן המילה, תופים. היה תענוג לראות את אייל גנור זורח מאושר ממקום מושבו ליד התופים.

הקיצור - נפלתי. במובן הכי טוב של המילה.

להפתעתי הרבה הסתבר לי כי היה זה המפגש הראשון בין הטריו של האחים גנור וחגי לשם ובין רועי חרמון כאשר את הקטעים העביר עופר לרועי ממש באותו ערב על הספסל מחוץ למועדון וזה רשם אותם באופן כללי על דף נייר. אז אם ככה זה נשמע בפעם הראשונה, אני בכלל לא יכול לדמיין איך זה ישמע בפעמים הבאות.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin