דפים

יום שישי, 18 בדצמבר 2009

Paolo Fresu and Uri Caine



על Uri Caine אני מת. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן היה אודותיו. הוא מוזיקאי מגוון שיש לו מה להגיד בכל סגנון ובכל תחום שהוא פונה אליו. הג'אז שלו עשיר ומרתק והפרוייקטים הקלאסיים שלו הם פשוט הברקה. אחד אחד. (האחרון ששמתי עליו ידי נקרא Diabelli Variations בעקבות Beethoven והוא אינטיליגנטי וקסום בעיני).
Paolo Fresu הוא ללא ספק חצוצרן מוכשר מאד, אף שאינני מתחבר תמיד למה שהוא עושה. במיוחד מוציאה אותי מדעתי הנטיה שלו לשבת שפוף על הבמה ולשחק עם האלקטרוניקה אליה הוא מחבר את החצוצרה שלו. אבל למרות זאת, אי אפשר לקחת ממנו את הצליל שלו (כשהוא טבעי) ואת הנגינה שלו שיש בה שפע של השפעות שונות ומשונות ואת היכולת שלו לעשות מוסיקה מרגשת תחת סגנונת שונים בג'אז.
אני רוצה להמליץ לכם על שני אלבומים שאני פשוט נהנה לשמוע עוד ועוד: הראשון הוא דואט בין Fresu ו- Caine שנקרא Things שהוקלט בשנת 2006 והשני נקרא Think ואף הוא דואט בין השניים אליו מצטרפת מדי פעם רביעיית המיתרים Alborada.
דואט זה עניין לא פשוט. מתוך עשרות אלבומי דואטים ששמעתי יש בודדים שבאמת הצליחו לייצר רגעים קסומים בין שני המוסיקאים, רגעים שמצליחים להעביר את האינטימיות המיוחדת שנוצרה בתווך האינטימי שבין הנגנים החוצה, אל המאזין, ולגרום לו להרגיש כאילו נכח בעצמו ברגע נדיר וחד פעמי.
צ'ט בייקר ופול בליי , אנריקו ראווה וסטפאנו בולאני , צ'רלי היידן שמצליח לעשות זאת עם בני זוג רבים וגם Archie Shepp ו Horace Parlan כולם הם דוגמאות נהדרות.
לרשימה המכובדת הזו ניתן להוסיף מבחינתי גם את Fresu ו Caine שמתאימים אחד לשני כמו כפפה ליד. ההתאמה הבסיסית ביניהם וההשפעה ההדדית שלהם זה על זה נשמעת לכל אורך האלבומים. שניהם מוסיקאים הרפתקנים בתוכן, בסגנון ובצליל לשניהם נקודת מבט מוסיקלית רחבה, שניהם אימפרוביזטורים נהדרים, שניהם מאד ליריים ושניהם אוהבים להפתיע.
מה שלא פחות מפתיע הוא הלייבל בו יצאו שני האלבומים הללו: BlueNote איטליה שהוא ממש לא האכסניה הטבעית לא של Fresu ולא של Caine.
החומר כולל, איך לא, גם סטנדטים מוכרים (בעיקר באלבום הראשון) כמו Dear Old Stockholm, Everything Happens To Me, Cheek To Cheek, I Loves You Porgy, Solar, Doxy, Darn That Dream וגם קטעים מקוריים.
לא כל כך פשוט יהיה להשיג אותם אבל המאמץ משתלם. באמת.
אגב, אם תקשיבו טוב תראו שהורדתי את ה playlist "הרגיל" של הבלוג ושמתי במקומו קטעים של Fresu ו Caine.
ולפני סיום, תודה רבה ל Roberto Cifarelli שהרשה לי להשתמש בתמונות הנהדרות שצילם.

יום שבת, 12 בדצמבר 2009

הוידאו-ג'אז ההזוי ביותר שראיתם

צריך לראות כדי להאמין. היפנים האלה הזויים ברמות קשות.

תודה לברק ויס מפורום הג'אז של פליטי נענע שמצא את זה.

יום שישי, 16 באוקטובר 2009

Kenny Dorham in 1960

הוא ניגן עם כולם: עם Parker, Dizzy, Monk, Rollins, Blakey, Roach, Sttit, Cannonball, Mobley, Henderson, Coltrane ועוד ועוד, ולכולם היו רק דברים טובים להגיד עליו.

ובכל זאת McKinley Howard Dorham הידוע יותר בשם Kenny Dorham היה ונשאר מוכר למתי מעט ממאזיני הג'אז, וחבל.

החצוצרן המופלא הזה, השאיר אחריו עשרות אלבומים בהם ניגן כ sideman לצד כל השמות הגדולים בג'אז ועוד אלבומים רבים שהוקלטו תחת שמו אבל משום מה הוא לא זכה לתהילה לה זכו חצוצרנים אחרים כמו Brownie, Miles ו Morgan. אולי זה קשור לאופי הביישני והבלתי מתבלט שהיה לו או לעובדה שהוא אף פעם לא היה Screamer (חצוצרן שמנגן בעוצמה בקצה הסקאלה העליון של החצוצרה, ע"ע Dizzy, Jon Faddis וכו') ואף פעם לא התיז ניצוצות מהחצוצרה שלו.

דווקא מבחינה מוסיקלית לא היה חסר לו כלום. מוסיקאי אינטיליגנטי מאד, בעל צליל מאד "טבעי" וייחודי (אף כי לא מהסוג שגורם לאנשים לצרוח מהתלהבות במועדונים) שמסוגל לנגן בכל סגנון ולהתאים את עצמו לכל סיטואציה (מ Parker ועד Andrew Hill) מוסיקלית ועדיין להישמע תמיד כמו עצמו.

Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.

אני מניח שההקלטות הכי מוכרות שלו (הכל יחסי כמובן) הן הדברים שהקליט ב BlueNote, במהלך שתי התקופות שהקליט עבור הלייבל הזה: בין השנים 55-56 ושוב מ 61-64 הן תחת שמו והן לצדם של אחרים, ובוודאי ההקלטה עם ה Messengers ב Café Bohemia לצד Blakey, Mobley ו Horace Silver.

ומכיוון שאלה הדברים היותר מוכרים ופשוטים להשגה, בואו נדבר קודם כל על שלוש הקלטות שלו בלייבלים קטנים שהודפסו מחדש על ידי הלייבל הספרדי Fresh Sound שמתמחה בהדפסה חוזרת של חומרים מלייבלים קטנים ונשכחים.

בשנת 1960, שנתיים אחרי שפרש מההרכב של Max Roach בנסיון לבנות לעצמו קריירת סולו, היה ל Kenny Dorham הרכב קבוע ועובד. במקור הוא אמנם תכנן להקים הרכב ביחד עם נגן הטנור Jimmy Heath והם אפילו התחילו לגייס נגנים להרכב, כמו למשל הבאסיסט Butch Warren עליו הסכימו פה אחד ששמעו אותו ביחד בהופעה. אולם בסופו של דבר ההרכב המשותף עם Heath לא יצא לפועל, Heath פנה לדרכו ו Dorham הקים את ההרכב בעצמו.

במקום Heath בטנור הוא לקח את נגן סקסופון הבריטון Charlie Davis, לתפקיד הפסנתרן הוא גייס סטודנט צעיר ומוכשר בשם Steve Kuhn שפגש כשלימד מוסיקה בבית ספר לג'אז במסצ'יוסטס. בסופו של דבר חברי ההרכב מלבד Kenny Dorham היו Charlie Davis בבריטון, Steve Kuhn בפסנתר, "Butch" Waren בבאס ו "Buddy" Enlow בתופים.

[אגב, אם השילוב חצוצרה-בריטון נראה לכם מוכר זה בטח בגלל הצמד Byrd-Adams שהיו אף הם פעילים באותה תקופה, וכבר הקדשתי להם כאן סקירה מקיפה.]

על כל פנים Dorham נכנס עם ההרכב הזה (פחות או יותר, כפי שתראו בהמשך) לאולפן בשנת 1960 מה שהניב שני אלבומים נהדרים ובלתי מוכרים:

האלבום הראשון, שהוקלט בינואר 1960, יצא ככל הנראה לראשונה בלייבל Jaro בשם The Arrival Of Kenny Dorham ולאחר מכן בלייבל Xanadu תחת השם The Kenny Dorham Memorial Album. כיום חזר האלבום לשמו המקורי ויצא מחדש ב fresh sound תחת השם The Arrival Of Kenny Dorham והוא לטעמי אחד האלבומים היפים של Kenny Dorham. כל העניין עם השמות באמת קצת לא ברור (בעוד Xandau מתייחסים אליו כאלבום "זכרון" הרי ש Jaro והתייחסו אליו כאלבום ביכורים, למרות ש Dorham כבר הקליט, אפילו תחת שמו, עוד לפני כן) אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. הצליל של Dorham כאן גדול וחם והנגינה שלו מעניינת ומאד מגובשת. עדיין ניתן לשמוע את השורשים הבי-בופיים שלו אבל הוא כבר לוקח את זה לכיוון יותר מודרני וייחודי גם בסאונד שלו (שממש לא מנסה לחקות את Dizzy, Fats Navaro או Brownie) וגם באלתור עצמו. השילוב שלו עם הבריטון של Charlie Davis עובד היטב והבחירה של הקטעים עושה את האלבום הזה לאלבום שאפשר לנגן בלופ אינסופי. אגב, הפסנתרן המקורי של ההרכב, Steve Kuhn, לא יכל להגיע באותו יום ולכן הוחלף בהקלטה על ידי Tommy Flanagan.



חודש לאחר מכן שוב נכנסו Dorham וחבורתו לאולפן, הפעם עם Kuhn בפסנתר, והקליטו את Jazz Contemporary שיצא בלייבל Time. גם האלבום הזה כמו קודמו משובח ומומלץ מאד. באלבום הזה שהוקלט במשך יומיים מנגנים לסירוגין בבאס: Butch Warren ו Jimmy Garrison והוא כולל, בין היתר, ביצועים משגעים ל In Your Own Sweet Way של Dave Brubeck ול Monk's Mood של Thelonious Monk כמובן, וכן ארבעה קטעים מקוריים מצויינים של Dorham. נוכחותו של Kuhn במקום Flanagan שכאמור החליף אותו באלבום הקודם מורגשת ולטובה.



בסוף שנת 1960 הקליט Dorham סוף סוף עם Jimmy Heath אלבום מיוחד מאד ובו הם עושים מחווה לשירי המיוסיקל המצליח Showboat (זה גם שם האלבום) שהלחין Jerome Kern למילותיו של Oscar Hammerstein. כידוע מיוסיקל'ס היו מאז ומתמיד מקור פורה לסטנדרטים בג'אז וגם Jerome Kern תרם לא מעט סטנדרטים (המפורסמים שבהם: All The Things You Are, The Song Is You, Yesterdays, The Way You Look Tonight ו Why Was I Born) אלא שכאן לא מדובר בעוד אלבום סטנדרטים אלא בבחירה מכוונת לנגן רק משירי המיוסיקל, שירים שאגב לא הפכו ל"סטנדרטים" וכמעט שאינם מנוגנים בג'אז. ייתכן שהבחירה הזו קשורה לחשיבותו של המיוסיקל הזה שנחשב הראשון ששילב תיאטרון ממש ואמירה חברתית אנטי גזענית במופע בידור. המוסיקה שכתב Kern, כרגיל, מצויינת והתרגום וההתאמה לג'אז שעשה Kenny Dorham ליצירתו של Kern נשמעים טבעי ונכון. Jimmy Heath נשמע כאן נהדר וגם השילוב של עם Dorham עובר יפה מאד, למרות שהתוצאה הסופית יפה, האבלום הזה, לטעמי, פחות מעניין משני האלבומים הראשונים.

מנגנים כאן לצדם של Dorham ו Heath גם Kenny Drew בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Art Taylor בתופים. גם האלבום הזה יצא בלייבל Time והודפס מחדש על ידי fresh sound.

יום שני, 12 באוקטובר 2009

אוקטובר ג'אז בגדה השמאלית


אחרי שכתבתי על המיני פסטיבל בלבונטין קיבלתי שטף מיילים ששאלו למה אני לא מודיע מספיק זמן לפני, כדי שאפשר יהיה להתארגן וכו'. אז הפעם, חברים, קבלו הודעה מוקדמת על פסטיבל "אוקטובר ג'אז" בגדה השמאלית שיתקיים מיום חמישי (29.10.2009) עד שבת (31.10.2009) וישתתפו בו מוסיקאים הפעילים בסצינת הג'אז המקורי בארץ והרכבים קיימים בתחום המוסיקה המאולתרת לצד שיתופי פעולה חדשים.

הגדה השמאלית מגדירה את עצמה כ"מרחב תרבותי חלופי" ומקיימת במהלך כל ימות השנה, ממש מידי יום, פעילות תרבותית ענפה עם דגש על יצירה ישראלית שרחוקה מהמיין סטרים. הפעילות הזו כוללת הרבה הרצאות, תערוכות, וגם הופעות חיות שמתקיימות מדי ערב במקום, הכל, אגב, במחירי רצפה.

זה לא מועדון ג'אז במובן הזה שאין שם שום פוזה ועיצוב מתוחכם. גם אין שולחנות, נרות או מכירת מזון. רק כסאות פלסטיק וספסלים ומקרר עם בירה קרה ומתנדב שמוכר בקבוקי חצי ליטר. האווירה מאד חופשית ובלתי פורמלית, ויש להופעות שם אנרגיה מיוחדת שאין במקומות אחרים, מסחריים יותר, דווקא בגלל החופש המוחלט מהצורך לשקול שיקולים מסחריים והשמת הדגש על המהות ולא על העטיפה. אמנות נטו.

במהלך השנים שהמקום הזה קיים כמעט כל אמני הג'אז הישראליים הופיעו ומופיעים שם וזו חממה אוהדת לנסיונות מוסיקליים ואמנותיים חדשים מול קהל.

אז כמו שכבר בטח הבנתם, הפסטיבל הזה (והמקום הזה) לא מיועדים למי שאוהב את הג'אז שלו עם שניים סוכר ורוצה מוסיקת רקע חרישית אלא למי שמחפש את החוויה המוסיקלית עצמה בלי קישוטים וגינונים מיותרים, למי שהוא קצת הרפתקן באופיו ומחפש להתרגש ממוסיקה חיה מאולתרת. עם זאת חשוב להדגיש שלא מדובר במוסיקה אקספרימנטלית ובלתי קומוניקטיבית בהכרח.

הפסטיבל כולו על טהרת עשייה מקומית מקורית והנה התוכנית המלאה:

יום חמישי – 29.10.2009:

19:00 פתיחת התערוכה: "עת סגולה"

הדף דייק האמן ויקיר הגדה בתערוכת יחיד.

20:30 ענת פורט

בסולו פסנתר.

21:30 "אריאל וחגי"

אריאל שיבולת – סקסופון סופרן, חגי פרשטמן – תופים.

22:30 איילת רוז גוטליב

איילת רוז גוטליב – שירה, ענת פורט – פסנתר, הרולד רובין- קלרינט.


יום שישי – 30.10.2009:

21:00 שביעיית אלברט בגר

אלברט בגר – סקסופון טנור וסופרן, אלי חסון – חצוצרה, יונתן קרצ'מר – סקסופון טנור, עידו בוקלמן – גיטרה , אבי אלבז – אלקטרוניקס, אסף חכימי – קונטרבס, דני בנדיקט – תופים.

Human Nip 22:00

עופר גנור – גיטרה, רועי חרמון – חצוצרה, אייל גנור – קונטרבס, חגי לשם – תופים.

(כן, כן, זו אותה ההופעה עליה גמרתי את ההלל בפוסט על המיני פסטיבל בלובונטין)

23:00 רביעיות

דניאל שריד – פסנתר, יונתן קרצ'מר – סקסופון טנור, שי רן – קונטרבס, חיים פסקוף – תופים.

שבת – 31.10.2009:

20:00 זוויות

הרולד רובין – קלרינט, מארק סמוליאן – בס, TBA - כלי הקשה.

21:00 שלישיית ארז בר נוי

ארז בר נוי – סקסופון טנור, אסף חכימי – קונטרבס, יונתן אולייסקי – תופים.

22:00 סטיב, שמיל ועופר בטריו "הגדה"

סטיב פסקוף – גיטרה , שמיל פרנקל – בס, עופר ביימל – תופים.

23:00 טריו אסיף צחר

אסיף צחר – סקסופון, איגור קרוטוגולוב – בס, חגי פרשטמן – תופים

הגדה השמאלית, רחוב אחד העם 70 תל-אביב,כרטיסים: 30 ש"ח להופעה, 60/70 לכרטיס משולב.

יום שישי, 18 בספטמבר 2009

שנה טובה


שתהיה לכולנו שנה טובה, שנה של שלום, אהבה, בריאות ורוגע, שנה מרתקת ומפתיעה וכמובן - הרבה מוזיקה טובה.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

לילה בלבונטין

דברים טובים באים בהפתעה. כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע להופעות של הדור החדש של הג'אזיסטים הישראליים, חברה שיוצא לי לראות מדי פעם בג'אם סשנים אבל עוד לא ממש יצא לי לשמוע אותם בצורה מסודרת, בהופעה שלהם, עם חומר שלהם, בהרכב משלהם. לכן ארזתי את עצמי ועוד שני חברים, ביום שלישי האחרון, והצפנתי לתל אביב, ללבונטין 7 למה שכונה "מיני פסטיבל ג'אז".

הקהל שהגיע היה מועט למדי, אולי מפני שרובם העדיפו לחזות במדונה או ב Faith No More, ואולי מפני שג'אז ישראלי איכותי לא מספיק היום בשביל להביא הרבה קהל. האם אי פעם זה היה אחרת ? לא בטוח.

את הערב פתחה חמישיית עדן ברקת שניגנו hard bop סמיך וחם. יונתן וולצ'וק הנהדר בטרומבון ולצדו עדן ברקת בבריטון סקסופון ניגנו היטב חומר מוכר אך לא לעוס כדוגמת Hi Fly של Randy Weston שפתח את הערב, Peace של Horace Silver ו Inner Urge שכתב Joe Henderson וגם בלוז יפה שכתב עדן עצמו. השילוב טרומבון-בריטון הוא מקסים ונדיר למדי. הדוגמא הכי מוכרת לשילוב כזה היא ההרכב של Mulligan עם Bob Brookmeyer, אלא שוולצ'וק לא עושה לעצמו חיים קלים עם valve trombone ומנגן על slide trombone. בכל מקרה וולצ'וק-ברקת ממש לא נשמעים כמו ההרכב ההוא, ותורמת לכך גם בחירת הקטעים החכמה והעיבודים. עדן ברקת מנגן בבריטון כאילו מדובר בפעולה הכי טרוויאלית וטבעית שיש. שום מאמץ לא ניכר בו, והצליל החם והמחוספס שלו שוטף אותך מכל הכיוונים. כל כך צעיר וכבר שולט היטב במסורת המפוארת של נגני הבריטון בג'אז. הוא נשמע כל כך בסגנון שקשה להאמין שהוא רק בן 22. לצדם מגנים אחיו של עדן, אור ברקת, בבאס ויונתן רוזן בתופים ומאחורי הפסנתר, קצת מוסתר על ידי העמוד המפורסם של לבונטין, זה שתקוע בדיוק באמצע הבמה, ישב ילד מופלא: אלון תייר, שאת שמו כבר שמעתי הרבה פעמים אבל סוף סוף יכולתי גם לשמוע אותו מנגן. איך קורה שילד כזה מנגן ככה ? כל כך מודרני, כל כך בוגר, כל כך אלגנטי. אם רק הפסנתר היה מצלצל טוב יותר זה היה מושלם.

אחריהם עלתה לבמה חמשיית יונתן גרינשטיין, או כפי שהוא בטח היה מעדיף לקרוא לה: Jonathan Greenstein Quintet, במבטא אמריקאי מודגש. גרינשטיין, כך הבנתי, חזר רק עכשיו מ Berklee וכבר הוא נוסע שוב, הפעם לניו יורק, וזו הופעה חד פעמית שלו עם חומר מקורי שהקליט לאחרונה ושעתיד לצאת לאור בקרוב (ובינתיים ניתן להאזין לה באתר שלו). יונתן גרינשטיין נשמע פשוט מצויין, והמוסיקה שהלחין באמת תופסת את האוזן בשמיעה ראשונה. סגנון הנגינה שלו מודרני, עכשווי ומאד אנרגטי ודי מהר בתוך הסולו שלו הוא מוצא את עצמו באיזור האובר-טונים, שואג עם הסקסופון שלו עד לקצה השני של המועדון, ומדליק את הקהל ואת הנגנים האחרים. לצדו ניגנו יונתן אלבלק בגיטרה, אלון תייר (שוב) בפסנתר, אם כי כאן הוא פחות בא לידי ביטוי, גלעד אברו בבאס ויונתן אולייסקי שהיה ממש מצויין בתופים.

אחרי ההופעה הזו פרש רוב הקהל ונשארנו חבורה קטנה ומצומצמת (אך איכותית !) לשמוע את שלישיית עופר גנור עם רועי חרמון בחצוצרה ומה אומר לכם, שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לשמוע.


את רועי חרמון אני זוכר במעומעם כשניגן באילת לפני כמה שנים עם ההרכב של רע בר-נס. הוא היה אז ילד מתולתל שהביא איתו בעיקר הבטחה לעתיד. חשבתי שאני הולך לשמוע עוד בוגר תלמה ילין בדרך ל Berklee אבל הסתבר שרועי חרמון לקח את המוסיקה שלו לכיוון הרבה יותר מסקרן. הוא מנסה, הוא מעיז, הוא לא מפחד לקחת סיכונים בנגינה ומעל הכל שומעים שהוא מחפש את הצליל שלו, וזה פשוט מסע שנהדר להצטרף אליו. הוא מנגן כיום במספר הרכבים, ביניהם Injera שעושה בין היתר מוסיקה אתיופית וגם עם האורקסטרע של רע מוכיח, הרכב שפתח לו את האוזניים לכיוונים חדשים לגמרי של צליל ושל סגנון, עם המון אפקטים ונגינה של loop-ים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. השפעה נוספת על המוסיקה של חרמון הגיעה מכיוונו של יוני סילבר.

את הנגינה של עופר גנור, לעומת זאת, אני מכיר כבר הרבה מאד שנים. לא אגזים אם אומר שלדעתי הוא אחד מנגני הגיטרה הטובים בעולם היום בסגנון של straight ahead jazz. הוא נגן מופלא עם סאונד עגול, מתוק ומושלם בגיטרה ועד עכשיו בכל הפעמים ששמעתי אותו, והיו לא מעט כאלו, הוא סיפק את הסחורה הזו בצורה מושלמת ויותר מכך. זה מתחיל בצליל שלו ונמשך באופן בו הוא בונה סולו, בדינמיקה שלו, ביכולת שלו להצית את הקהל ולגרום לו לנוע בצורה אחידה לקצב הגיטרה שלו, ברעיונות שלו שמזכירים לי גיטריסטים כמו Jim hall ו Grant Green, אבל ביחד. כשהוא מתחיל לנגן אני מוצא את עצמי מחוייך מאושר.

הפעם בחר עופר להראות צד אחר שלו. צד הרבה יותר הרפתקני וסקרן. חוץ מהבלדה שפתחה את ההופעה (my ship) ההרכב ניגן קטעים מקוריים של עופר שהדבר העיקרי שאפיין אותם היה שאי אפשר לקטלג אותם תחת שום תווית. היו שם דיסטורשן ואפקטים למכביר (גם של עופר וגם של רועי חרמון בחצוצרה) שזה בערך הדבר האחרון שהייתי מצפה לשמוע ממנו, היתה שם זרימה של הקטעים כך שלא ברור מתי קטע מתחיל ומתי קטע נגמר, ולמרות שהנגנים ניגנו סולואים, לא היה זה במתכונת הרגילה. נגינת הסולו הופיעה לפתע מתוך הקטע הכתוב ונמוגה בחזרה לתוך נגינה משותפת כשהגבולות בין סולו ובין נגינה קבוצתית, כמו גם הגבולות בין קטעים כתובים וקטעים מאולתרים ואפילו חופשיים לגמרי, נטשטשו לחלוטין. היה שם ג'אז והיה שם רוק והיה שם free ונגיעות של מוסיקה אלקטרונית ומה לא. והצבעים שרועי הוציא מהחצוצרה שלו (עם אפקטים ובלי אפקטים) הוכיחו לי שוב שהחצוצרה היא מלכת כלי הנשיפה, אם רק יודעים מה לעשות איתה.

כך מצאתי את עצמי במשך שעה נסחף בתוך חוויה מוסיקלית יוצאת דופן בעוצמתה. תרמו לכך כמובן גם אייל גנור שהפליא לנגן בגיטרה באס ושהתקשורת שלו עם עופר אחיו היא ברמה בלתי סבירה לחלוטין, והמתופף חגי לשם, שהגיע מתחום הפלמנקו, ופשוט השאיר את כולנו פעורי פה, נוכח האנרגיה שלו והיכולת הפנומלית שלו לנגן, אבל במלוא מובן המילה, תופים. היה תענוג לראות את אייל גנור זורח מאושר ממקום מושבו ליד התופים.

הקיצור - נפלתי. במובן הכי טוב של המילה.

להפתעתי הרבה הסתבר לי כי היה זה המפגש הראשון בין הטריו של האחים גנור וחגי לשם ובין רועי חרמון כאשר את הקטעים העביר עופר לרועי ממש באותו ערב על הספסל מחוץ למועדון וזה רשם אותם באופן כללי על דף נייר. אז אם ככה זה נשמע בפעם הראשונה, אני בכלל לא יכול לדמיין איך זה ישמע בפעמים הבאות.

יום שישי, 28 באוגוסט 2009

Jazz Icons Among Us



נדמה שבשנים האחרונות יש פריחה בג'אז, המון חבר'ה צעירים ומוכשרים מנגנים ג'אז מתעניינים בג'אז, והתופעה הזו נראית גם בארץ אבל במקביל, ואולי דווקא בגלל כל אותם מוסיקאים צעירים, יש תחושה שהמונח ג'אז הפך להיות מאד גמיש, מאד נזיל והוא מכיל היום כל כך הרבה סגנונות שכבר לא נשמעים כמו שום דבר שיש לו קשר לג'אז של לואי ארמסטרונג או של צ'ארלי פארקר.
כל מיני עירובים וכל מיני שילובים שאמנם בבסיסם המוסיקה המאולתרת אבל אינם יושבים על סווינג, או אינם מנוגנים בכלים אקוסטיים, ואינם עונים לקריטריונים הקלאסיים של קטעי ג'אז מבחינת המבנה או המהלכים ההרמוניים.
כל זה מעלה את השאלה, האם זה ג'אז או בעצם – מה נחשב ג'אז ומה לא נחשב ג'אז?
זו אחת השאלות עליה מנסה לענות הסדרה בת ארבעת הפרקים Icons Among Us או בשמה העברי "על אגדות הג'אז בינינו". יוצרי הסדרה בחרו להציג את סיפורו של הג'אז המודרני, דרך עיניהם של יוצרים ותיקים וצעירים שמייצגים כל מיני זרמים, סגנונות ורעיונות, חלקם מסורתיים חלקם מהפכניים. בין היתר מתראיינים בסדרה מוסיקאים ותיקים כדוגמת Wayne Shorter ו Herbie Hancock, Wynton Marsalis, Terrance Blanchard, Joe Lovanno, Dave Holland ולצדם מוסיקאים צעירים יותר כמו Brian Blade, Mathew Shipp, Greg Osby, Russell Gunn, Ravi Coltrane, Dave Douglas, Chris Potter, Esperanza Spaulding וגם אבישי כהן וענת כהן. הם מדברים על המוסיקה שלהם, על האופן בו הם רואים את הג'אז ובכך מאפשרים הצצה לאחד הדיונים הטעונים ביותר בג'אז, דיון שמתעורר מחדש אחת לכמה עשורים שעניינו "הגדרת המושג ג'אז" והאם המוסיקאים החדשים אינם הורסים אותו כשהם לוקחים כל מיני כיוונים שונים ומשונים.
הדיון הזה, כידוע, ותיק מאד. כך היה בשנות הארבעים כשצ'ארלי פארקר וחבורתו הביאו את בשורת הביבופ וכך היה גם בסוף שנות השישים כאשר הפיוז'ן שטף את עולם הג'אז מצד אחד והג'אז החופשי מצד שני וכך גם היום כאשר הגלובליזציה והמודרניזציה הביאו איתם עירוב של סגנונות מוסיקליים מכל קצות העולם ומכל מיני תרבויות, סגנונות שמנסים להתקיים תחת הגדרת הג'אז שנדמה שקצת צרה מלהכיל אותם.
זהו כמובן רק אחד הנושאים שהסדרה הזו עוסקת בהם, לצד נושאים מרתקים כמו מושג הלהקה והיחסים המיוחדים והמורכבים הנרקמים בין חבורה של מוסיקאים מקצועיים המנגנים ביחד מדי לילה מוסיקה מאולתרת, יש בסדרה שיחות על מהות האלתור, על יצירתיות, על האופן שבו התהפתח הג'אז, על האופן בו מועבר הידע מדור לדור ועוד הרבה נושאים חשובים ומעניינים.
ניתן לצפות בארבעת פרקי הסדרה במלואם, בליווי תרגום לעברית, באתר של יס-דוקו. מומלץ מאד.

יום שני, 24 באוגוסט 2009

Rashied Ali with John Coltrane - Part II

בפוסט הקודם דיברנו על תחילתו של השינוי שתועד באלבום Meditations. בואו נראה לאן התפתחו הדברים...

המשכו של המסע המוסיקלי מתועד באלבום Coltrane Live At The Village Vanguard Again! שהוקלט במאי 1966. האלבום הזה, ממש כמו ההקלטות הראשונות והמצויינות של Coltrane במועדון המפורסם, צבר אצלי הרבה שעות השמעה. כאן כבר ניתן לשמוע את ההרכב החדש מתחיל להתגבש ואת Rashied Ali מנגן כמתופף יחיד כלשצדו Emanuel Rahim בכלי הקשה. מכאן ואילך, אגב, באלבומם בהמשך - יקחו Coltrane ו Sanders את התפקיד הזה וינגנו בעצמם בכלי הקשה כשהם לא מנגנים סולו. בסך הכל הם מנגנים כאן 2 קטעים: Naima ו My Favorite Things. אלו שני קטעים מאד מזוהים עם Coltrane והוא מנגן אותם בהקלטות רבות. כמו תמיד, אצל Coltrane, ניתן לשמוע את ההתפתחות מאלבום לאלבום, אבל כאן הדבר בולט עוד יותר על רקע התוספת של Sanders המעולה והשינויים בכסאות הפסנתרן והמתופף. חוץ מבטנור ובסופרן, Coltrane מנגן כאן גם בבאס קלרינט ו Snaders נותן ידו בחליל.

איזו אנרגיה מדהימה! שימו לב שהפולס המפורסם שליווה את כל ההקלטות עד כה פשוט נעלם. במקומו מנגן Rasheid Ali מה ש Coltrane מכנה "multidirectional groove", גרוב שהולך בו זמנית לכל הכיוונים ונותן לנגנים את החופש המוחלט לקחת את האלתור לכל מקום שירצו מבלי לדאוג לקצב ולמקצב. שתרם גם הוא ל"סאונד החדש". מבחינת Coltrane זה היה צעד חשוב בהגשמת החזון המוסיקלי שלו. צעד נוסף לקראת יישום המוסיקה שהתנגנה בראשו, מוסיקה שהתופים החלו לקחת בה חלק יותר ויותר משמעותי.

Ali סיפר שבאותה תקופה Coltrane פיתח ממש אובססיה לתופים ובדיוק כמו שהביא את Ali לנגן ביחד עם Elvin Jones, כך היו מדי פעם צצים מתופפים כאלו אחרים ש Coltrane הזמין לבוא ונגן איתו לצד Ali. לפעמים לא היה Coltrane מסתפק בכלי ההקשה אלא היה מתיישב מאחורי מערכת התופים ומצטרף לנגינה.

השלב הבא בהקלטות הוא ההקלטות ביפן: John Coltrane: Live in Japan שני לילות שהניבו קופסא של ארבעה דיסקים. אותו הרכב, אותו פורמט של קטע עד שניים בדיסק ואילתור חופשי שאתה יודע איפה הוא מתחיל אבל אף פעם לא איך הוא נגמר. הפעם במקום מועדון קטן – אולמות מפוצצים בקהל אוהד של יפנים. Ali סיפר שהם התקבלו שם בכבוד השמור למלכים כולל שטיח אדום בירידה מהמטוס וכרזות ועליהן תמונות בגודל טבעי של Coltrane ושל כל שאר הנגנים.

ההרכב הוא אותו הרכב ממקודם, אבל הפעם Coltrane ו Sanders מנגנים חוץ מבטנור ובסופרן (Coltrane) גם בסקסופון אלט. האנרגיות מטורפות וההופעה הזו מוצאת את Coltrane שוב בשיאו של תהליך חיפוש. תקשיבו לדיסק 2 למשל: הם מנגנים שם את Crescent במשך למעלה מחמישים דקות, ועדיין אתה לא רוצה שזה יגמר. בעיני זו אחת ההופעות הטובות ביותר בג'אז בכלל.

מכאן עוברים לאלבום נהדר שהוקלט בפברואר 1967 בשם Stellar Regions. הפעם חוזר Coltrane לנגן ברביעייה עם רעייתו, Alice Coltrane בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Rashied Ali בתופים. אם מישהו רוצה להבין, או יותר טוב – להרגיש, את ההדרך שעשה Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו ולשמוע את הבדלים בין התרומה של Tyner ו Jones לתרומה של הגב' Coltrane ו Ali – זה האלבום. בלי Pharaoh Sanders, בלי אלט, בלי באס קלרינט ואפילו בלי סופרן. Coltrane מנגן פה רק בטנור. Alice Coltrane עושה עבודה נהדרת כאן והרביעייה הזו כבר נשמעת ממש מגובשת.

אחרי שהקליט עם הרביעייה החדשה שלו, Coltrane הולך עוד צעד קדימה במסע. והוא מקליט את Instellar Space, אלבום דואט עם המתופף Rasheid Ali. זה כבר באמת אלבום למיטיבי לכת אבל זה כנראה הכי קרוב ש Coltrane הלך עם החופש שלו. אין הרמוניה אין באס רק הקצב והצבע שנותן Ali עם התופים שלו. אין ספק ש Coltrane מאד העריך את Ali ואת היכולות שלו אם בחר להקליט איתו דואט.

מכאן אנו מגיעים לשני האלבומים האחרונים של Coltrane. הראשון הוא אלבום אולפן Expression שחלקו מגיע מאותו יום באולפן בו הוקלט Stellar Regions. זהו אלבום האולפן האחרון של Coltrane והוא אלבום מצויין, ואפילו רגוע באופן יחסי לדברים מעט יותר מוקדמים שהקליט. Coltrane מנגן כאן שוב ברביעייה למעט הקטע To Be בו Coltrane מנגן בחליל ו Sanders מצטרף אליו בפיקולו. האלבום הזה הוא מעין המשך ישיר של Stellar Regions הנהדר והזדמנות נדירה לשמוע את Coltrane מנגן חליל.

אגב החליל, כמו גם האלט והבאס קלרינט בהם ניגן Coltrane היו הכלים של לא אחר מאשר Eric Dolphy, שותף נוסף במסע המופלא של Coltrane. לאחר מותו של Dolphy פנתה אמו ל Coltrane וביקשה להעביר לו את הכלים של בנה על מנת שימשיך לנגן בהם.

למי שרוצה להתחיל את ההיכרות עם ההרכב המאוחר של Coltrane אני ממליץ להתחיל מ Expression ו Stellar Regions, הם האלבומים הנגישים יותר.

ההקלטה האחרונה היא הקלטה באיכות גרועה למדי שהוקלטה עבור הרדיו בהופעה חיה במרכז Olatunji לתרבות אפריקאית בניו-יורק בחודש אפריל 1967. המרכז לתרבות אפריקאית היה בעצם מיזם משותף של Babatunda Olatunji, נגן כלי הקשה וחוקר תרבות אפריקאית ביחד עם Coltrane ו Yusef Lateef. הרעיון היה ליצור בית לתרבות אפריקאית בו שיתקיימו בו הופעות ויכלול גם פעילות שוטפת באמצעות חדרי חזרות שיועמדו חינם לרשות המוסיקאים. Coltrane, שבאותה תקופה כאמור פיתח אובססיה לתופים ולכלי הקשה, ביקש ללמוד עוד ועוד על התרבות האפריקאית והסכים להשקיע כסף במקום וגם לקיים שם את החזרות עם ההרכב וכמובן להופיע. Coltrane היווה מוקד משיכה למקום ובערבים בהם הופיע שם התור בכניסה הקיף את הבנין. הכניסה, אגב, עלתה 3$ בלבד.

בהקלטה ניתן לשמוע את ההרכב הקבוע (בני הזוג Coltrane, Garrison ו Ali) מחוזק כאן שוב בשותפו למסע Pharoah Sanders ובשני נגני כלי הקשה: Algie Dewitt ו Jumma Santos. הם מנגנים את Ogunde ואת My Favorute Things.

שלושה חודשים לאחר מכן נפטר Coltrane וכולנו איבדנו גאון מוסיקלי נדיר. מכאן המשיך Rashied Ali בעצמו במסע החיפוש והחופש. לזמן מה הוא המשיך לשתף פעולה עם Alice Coltrane ולא אחת תיאר את התקופה עם Coltrane כחוויה המשמעותית ביותר בחייו המוסיקליים.

נוח בשלום, Sheed.




יום שישי, 14 באוגוסט 2009

Rashied Ali with John Coltrane - part I

אתמול, 13 באוגוסט 2009, הלך לעולמו המוסיקאי והמתופף המוערך Rashied Ali, הוא נפטר בגיל 74. Ali נודע בעיקר בזכות עבודתו לצד John Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו של Coltrane (בין השנים 1965-1967). הוא החליף את Elvin Jones, המתופף האגדי של Coltrane, והיה חלק בלתי נפרד מהמסע המרתק של John Coltrane בחקר כיוונים חדשים בג'אז ובנבכי הג'אז החופשי.

לזכרו אסקור כאן את התקופה ההיא – תור הזהב של Rasheid Ali, המכונה גם Sheed, עם John Coltrane.

יש שאומרים שהמסע הזה לא יכול היה להתבצע עם Elvin מאחורי התופים, וש Coltrane היה צריך מתופף מזן אחר כדי לאפשר את המסע הזה. Rasheid Ali בפירוש היה מתופף מזן אחר.

במהלך השנים הפכו Elvin Jones והגרוב המיוחד שיצר (ביחד עם הפסנתרן McCoy Tyner והבאסיסט Jimmy Garrison) לסימן ההיכר של רביעיית John Coltrane. העוצמה האדירה של Elvin Jones והאופן שבו ניגן, הגרוב הייחודי וההדגשה החזקה מאד על נגינה של 4 פולסים בתוך התיבה, המחלקים אותה באופן לא סימטרי יצרו את אותה זרימה קצבית, מאד ארצית שהיא בעצם הגרוב המזוהה כל כך עם "הרביעייה הקלאסית" של Coltrane. גם אם אף פעם לא הקשבתם באופן מיוחד למתופף, את הגרוב הזה אתם מכירים. הוא פשוט נמצא שם בכל ההקלטות שעשה Coltrane בלייבל Impulse! עד שנת 1965. אבל בשנתיים האחרונות לחייו Coltrane שמע בתוך ראשו דברים אחרים. חופשיים יותר, מורכבים יותר, בעלי זרימה אחרת, עם התייחסות פחות מרכזית לפולסים קבועים וחזקים, ואת זה כנראה ש Elvin לא יכל לתת לו.

Coltrane רצה להוציא את המקצבים האלו שהתנגנו אצלו בראש ולבטא אותם גם במוסיקה, ולשם כך ביקש מ Rasheid Ali להצטרף להרכב המורחב שלו (עם Carlos Ward באלט ו Pharaoh Sanders ו Archie Shepp בטנור) ולנגן, כמתופף שני, לצד Elvin Jones. הוא האמין שבעזרת שני מתופפים יצליח להשיג את האפקט המשולב של פולס ברור ודומיננטי אך עם זאת חופשי. בפועל מה שקיבל היה מאבקי אגו.

Elvin Jones, שגם כך לא היה טיפוס פשוט, תיאר זאת כך:

Ain't playin' shit! Trane's got this jerk on drums with me and he's got me goin' for hours on one tune, wearin' me out. Still ain't playin' shit! (*)

אבל מבחינתו של Rasheid Ali זו היתה הזדמנות של פעם בחיים, והוא לא התכוון להחמיץ אותה, למרות שגם הוא לא שש לנגן עם Jones:

I didn't want to play with any other drummer, but I sure wanted to play with Trane, so I took the gig when he offered it. The Cats in the band, especially Elvin, thought I was pretty arrogant, and I probably was, because I had my attitude and they had theirs. But we got along musically, if not personally. Sometime Elvin and I would switch parts just for the change, because I usually playd the ensemble passages with him but only Elvin would back the horns and piano in their solos. I can play with just about anybody who wants to play with me, but I don't habe to talk with him afterwards, either. (*)

ואם זו האוירה ששררה בין הנגנים די ברור מדוע השתנה ההרכב האנושי בהרכב. אחרי ההופעות של ההרכב המורחב ב Village Gate (למיטב ידיעתי לא יצאו הקלטות רשמיות של ההופעות הללו) הקליט Coltrane, בחודש נובמבר 1965, אלבום אולפן עם הרביעייה הקלאסית (Tyner, Garrison, Jones) אליה נוספו גם Pharaoh Sanders ו Rashied Ali. התוצאה היתה Meditation, אלבום מצויין אם כי לא פשוט להאזנה. בואו נאמר שלמרות שמו – זה ממש לא האלבום לעשות איתו מדיטציה. השילוב בין הנגינה של Elvin Jones ובין הנגינה של Rashied Ali והשילוב בין הנגינה של Sanders לנגינה של Coltrane אולי נשמע כמו בלאגן גדול בהתחלה, אבל אחרי ששטחתי בפניכם את הרקע ואת הסיבות להרכב המעניין הזה, אני מקווה שהאלבום הזה יהיה קל יותר לעיכול. בכל מקרה אחרי הקטע הראשון העניינים נרגעים קצת, אז מי שממש סובל יכול פשוט לדלג ישר לקטע השני ולהתחבר משם.

מעט לאחר הקלטת האלבום הזה Tyner ו Jones פרשו ובמקומם נכנסו Alice Coltrane (אשתו של John) ו Rasheid Ali. זו היתה סיומה של תקופה מפוארת ותחילתו של עידן חדש – חופשי יותר, הרפתקני יותר ונועז יותר במסע הבלתי גמור של Coltrane.

המשך יבוא...

(*) J.C. Thomas: Chasin' The Trane (Da Capo Press)

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin