דפים

יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

McCoy Tyner - Guitars


אחרי שנים ארוכות של שגרה משעממת למדי מצדו של הפסנתרן McCoy Tyner מגיע סוף סוף פרוייקט מעניין שלו. Tyner שהיה הפסנתרן ברביעייה "הקלאסית" של John Coltrane פיתח כבר בתחילת שנות ה- 60 את הסגנון הייחודי שלו ומאז הקליט לא מעט עם כל ה"מי ומי" בעולם הג'אז. הוא הקליט הרבה מאד חומר מקורי שלו אך לא באמת הצליח להשתחרר מצלו הענק של Coltrane. התחושה שלי היא שמסוף שנות ה- 70 הוא גם הפסיק לנסות.

בכל מקרה, באלבום עליו אני כותב, הוא כבר לא מנסה להשתחרר מעברו המפואר והוא מנגן, לצד 3 קטעים מקוריים שלו מתוך האלבום המפורסם ביותר שהוציא The Real McCoy, גם מספר לא מבוטל של קטעים מתוך הרפרטואר של Coltrane. אז מה מיוחד כל כך באלבום הזה אתם שואלים ? ובכן – ההרכב.

לצד Tyner מנגנים Ron Carter בבאס ו Jack DeJohnette בתופים ושניהם כמובן מצויינים. אבל החידוש הוא בסולנים שכולם גיטריסטים. כן כן. שמעתם נכון. Tyner הלך על אלבום של רביעייה (עם כמה דואטים) בחר מספר גיטריסטים והקליט עם כל אחד מהם 2-3 קטעים.

הגיטריסטים שנבחרו לפרוייקט הם John Scofield, Marc Ribot, Bill Frisell, Derek Trucks ו Bela Fleck שמנגן בבנג'ו.

מכיוון שלכל אחד מהם סאונד שונה, תפיסה מוסיקלית שונה וסגנון נגינה שונה – התוצאה מאד מגוונת ומאפשרת לקבל תמונת רוחב של מגוון סגנונות על הגיטרה, לשמוע גישות שונות לאלתור ולצליל ולהנות ממנעד רחב של אינטראקציות בין הגיטרה לבין יתר ההרכב. Tyner מצידו נותן הרבה מאד מרחב לגיטרה וברוב האלבום הוא בכלל בתפקיד המלווה, אותו הוא כה מיטיב למלא. Tyner היה ונשאר פסנתרן אדיר שיודע לקחת סולו ולהרים איתו את הקטע ומלווה אדיר שיודע לתמוך בסולנים אותם הוא מלווה. למרות שאין בנגינה שלו שום דבר חדש או מפתיע אני פשוט מתמוגג כשאני שומע אותו מנגן את הקטעים הכל כך מוכרים שבאלבום כי אחרי כל כך הרבה פסנתרנים שמנגנים בסגנון Tyner טוב לשמוע שהמאסטר עדיין נשמע יותר טוב מכולם.

Marc Ribot מנגן עם Tyner 2 דואטים של אימפרוביזציה חופשית, שאני, כמי שבדרך כלל לא כל כך מתחבר לגיטריסט הזה, דווקא מאד אהבתי. בנוסף הוא מנגן את Passion Dance של Tyner מתוך האלבום ב"הא" הידיעה של Tyner משנת 1967, הלא הוא The Real McCoy, וכן את 500 Miles. למי שלא מכיר, Ribot הוא גיטריסט מאד לא שיגרתי והגיטרה שלו נשמעת בהתאם: מיללת, מנסרת, עם הרבה דיסטורשן ואפקטים אבל גם עם הרבה space בכלל מדובר בנגינה מאד ייחודית. למרות המעמד המכובד והמארחים בעלי השם הוא לא מנסה להתחנף ל"גדולים" ושומר על זהותו המוסיקלית העצמית. זה לא תופס את האוזן מייד (כמו גיטריסטים אחרים כאן) אבל בהחלט מעניין.

אחריו עולה לנגן John Scofield המצויין. הסגנון והצליל כאן אחרים לגמרי. שילוב אדיר של נגינת גיטרה מודרנית ונגיעות של גיטרה ג'אז א-לה Grant Green הגדול. Scofield מנגן את Mr. P.C. של Coltrane ואת Blues On The Corner אף הוא מתוך האלבום The Real McCoy.







המוסיקאי הבא שנקרא לעמדת הגיטריסט, Bela Fleck, מנגן דווקא בבנג'ו. כלי מאד נפוץ בימיו הראשונים של הג'אז (בסגנון הדיקסילנד) ומאד לא נפוץ כיום. סגנון הנגינה והצליל של Fleck אינם מזכירים במאומה את נגינת הבנג'ו של נגני הדיקסילנד ולי הבנג'ו מזכיר דווקא את העוד במיוחד בקטע Trade Winds. מלבד הצליל הייחודי מביא איתו Fleck להקלטה גם 2 קטעים מקוריים (Trade Winds ו Amberjack) ומנגן גם את My Favorite Things – אחד הקטעים הכי מזוהים עם Coltrane.

הגיטריסט הבא בתור, Derek Trucks, איננו "גיטריסט ג'אז" אבל ההגדרות הללו הרי כבר מזמן לא מעניינות. הוא צעיר הנגנים כאן ומביא עמו נגינה בלוזית עם צליל "מלוכלך" שמצליחה להתאים את עצמה גם להרכב המאד ג'אזי הזה. הוא מנגן את Slapback Blues ואת Greensleeves שזכה לתחייה מחודשת בזכות Coltrane.

אחרון חביב הוא הגיטריסט Bill Frisell, ללא ספק אחד מענקי הגיטרה היום. סגנונו ייחודי וניתן לזיהוי מיידי, הרבה בזכות הפרייזינג שלו והמשחק התמידי עם הדינמיקה של הצליל. Frisell מנגן כאן את Contemplation הנהדר של Tyner (גם הוא מתוך האלבום The Real McCoy) את Boubacar (בדואט עם Tyner) ואת Baba Dream שניהם מחווה לגיטריסט Boubacar Traore (הקטע הראשון הולחן על ידי Traore עצמו והקטע השני על ידי Frisell).

לדיסק מצורף גם DVD מושקע מאד ובו קטעי ודיאו מהאולפן המתעדים כל אחד מהגיטריסטים בקטע אחד שהוקלט בדיסק וכן את השיחות שלפני ההקלטה בין הנגנים. זהו אחד ה DVD-ים הבודדים שאני מכיר בו קיימת אופציית ה Angle המאפשרת מעבר בין 6 תצוגות שונות (רגילה, מסך מחולק, כל אחד מהנגנים בנפרד) וכך ניתן לעקוב אחרי כל אחד מהנגנים בנפרד. האלבום יצא לפני כחודשיים בלייבל Half Note.

יום שני, 29 בדצמבר 2008

Freddie Hubbard נפטר הבוקר

Freddie Hubbard, חצוצרן הג'אז האגדי נפטר היום (29.12.2008) בבית חולים בקליפורניה, בגיל 70. Hubbard התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו בשנות ה- 60 בשורה של אלבומים נפלאים שהקליט בלייבל Blue Note הן כסיידמן (לצד Herbie Hancock וכחבר ב Jazz Messangers) והן כמוביל. בשבועות האחרונים שהה Hubbard באשפוז בטפול נמרץ לאחר שעבר התקף לב קשה. יהי זכרו ברוך.

אשתדל להעלות לכאן סקירה של אלבומיו בימים הקרובים.

בינתיים - הנה כמה מהרגעים היפים שלו











LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin