יום רביעי, 30 ביולי 2008

Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part II)

כפי שהבטחתי - המשך הסקירה

האלבום הראשון שהוציא Griffin כ Leader בלייבל Riverside נקרא בפשטות Johnny Griffin Sextet, וזאת על אף העובדה שחברי ההרכב (חוץ מהבאסיסט) מעולם לא ניגנו עם Griffin לפני כן. אבל אל תתנו לעובדה הזו להפריע לכם. ההרכב נשמע ויושב מצויין. באלבום הנהדר הזה, שהוקלט בתחילת שנת 1958, מנגנים גם Donald Byrd בחצוצרה, Pepper Adams בבריטון סקסופון, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. אלבום משובח (במיוחד כי אני מת על ההקלטות של Byrd ו Pepper שלהן צריך להקדיש פוסט נפרד) והצליל של Griffin, כאן כמו גם בכמעט כל ההקלטות של Griffin ב Riverside - חלומי ! הרבה יותר טוב לטעמי מהצליל שיש לו בהקלטות של BlueNote (שמשום מה מתעקשות לחרב את הצליל של Griffin ברגיסטר הגבוה ולהוציא אותו מזמזם וחסר משקל) .

אגב, ב Riverside שמעו על Griffin עוד בשנת 1956 מפי Monk שחזר מסיבוב הופעות ב Chicago ופיו מלא שבחים על הטנוריסט המקומי שניגן עמו. אבל עוד בטרם הספיקו החברים ב Riverside להחתים אותו, חטפו אותו ב BlueNote (ר' חלק א').

שני האלבומים הבאים שאני רוצה להתייחס אליהם אף הם Sextets מתקופת Riverside. האחד הוא The Little Giant. באלבום הזה, משנת 1959, מנגנים Blue Mitchell בחצוצרה, Julian Priester בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al "Tootie" Heath בתופים. האלבום הזה, בעל אופי שונה מעט מהאלבום הקודם והוא יותר בלוזי באופיו, הקטעים יפהפיים, מהודקים, מעובדים מקסים והאנרגיה בין הנגנים זורמת. הנוכחות של Blue Mitchell ושל Julian Priester מציבה front line בעל אופי Brass יותר מאשר באלבום Johnny Griffin Sextet ולמי שאוהב את Blue Mitchell בכלל אין צורך להכביר מילים.

האלבום השני הוא Blue Mitchell Big 6. אמנם Griffin מופיע כאן כ Sideman אבל זה חסר משמעות, כי התרומה שלו לתוצאה הכללית משמעותית ביותר. מנגנים כאן: Blue Mitchell כמובן (שזהו לו אלבומו הראשון כ Leader בלייבל הזה והוא פשוט מופלא), Curtis Fuller בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones. מבחינה כלית מדובר ב Sextet זהה לזה שהוצג באלבום הקודם (עם חצוצרה-טרומבון-טנור בפרונט) אבל חוץ מ Blue Mirchell ו Wynton Kelly כל השאר התחלפו. אלבום נהדר, יש שיאמרו הטוב ביותר של Mitchell (אני לא מסכים) ואם לא יצא לכם עדיין להקשיב לו בגלל Blue Mitchell אז הנה הזדמנות להקשיב לו מצדו של Griffin...

האלבום הבא הוקלט בשנת 1962. עדיין ב Riverside, אבל משהו שונה לגמרי. הפעם יש לנו Quintet עם אורגן וגיטרה. לצדו של Griffin מנגנים כאן Paul Bryant באורגן, Joe Pass בגיטרה, Jimmy Bond בבאס ו Doug Sides בתופים. האלבום Grab This! משנת 1962 מיישר קו עם המגמה של אלבומים שהוקלטו ב BluNote בהרכבי אורגן-טנור שהכיוון שלהם היה יותר soul ובלוזי, אבל Johnny Griffin הוא כרגיל ליגה משל עצמו, בצליל, בטכניקה והוא שוחה (גם) בסגנון הזה כמו דג במים. תענוג של אלבום, וזה עוד לפני שהזכרנו את Paul Bryant שמתגלה כאן כאורגניסט מצויין, גם כמלווה וגם כסולן.

לסיום החלק השני, נזכיר את שיתוף הפעולה הפורה מאד (גם מוסיקלית וכנראה שגם מוצל מסחרית) בין Johnny Griffin ונגן טנור נוסף: Eddie "Lockjaw" Davis (הכינוי המוזר הזה הודבק לו, למיטב זכרוני, בשל בעיית חוסר צאוור קלה...). מכל מקום למרות שמדובר בשני טנוריסטים קשוחים הם שונים מאד זה מזה, וכנראה שזה סוד השילוב המוצלח ביניהם. Griffin מספר שפעם הוא ראה את Lockjaw דוחף חתיכות שעם מעל לשסתומי הסקסופון (כדי לבטל את תנועתם). כששאל אותו Griffin בחרדה מה הוא עושה, השיב לו Lockjaw בביטול: "אני לא צריך אותם. הם מיותרים. לא צריך אותם". Griffin מספר שהוא נותר המום. הוא הרי חיפש כל הזמן דרכים לנגן עוד ועוד צלילים, לדחוף עוד כמה צלילים לתוך הפראזות המהירות שלו...

הם הרבו להופיע ולהקליט והוציאו כ- 10 אלבומים בין השנים 1960-1962 (בלייבילים שונים, היום כולם תחת Fantasy). במסורת "ענקי הטנור" הם נהגו לבצע duels (נגינה זה לצד זה כשכל אחד מקבל מס' תיבות 4/4 או 2/2 בהן הוא מנסה להפגין את עליונותו על השני או ללעוג (מוסיקלית) לנגינה של המוסיקאי השני) דבר שהיה מאז ומעולם חביב על קהל המועדונים. הצליל של Lockjaw הוא בפירוש משהו חד פעמי, והמוסיקה שלו באה ממקום הרבה פחות טכני אבל עם המון כח, עצמה ורגש. אם צריך להמליץ על אלבום אחד מתוצרת הצמד הזה, הייתי הולך על Tough Tenor Favorites משנת 1962 בו הם מבצעים קטעים שהוכיחו את עצמם כמוצלחים במיוחד בהופעות. מנגנים שם גם Horace Parlan בפסנתר, Buddy Calett בבאס ו Ben Riley בתופים.

המשך יבוא...

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin