הפעם הראשונה ששמעתי את Enrico Rava מנגן היתה באלבום Rava Plays Rava (שיצא בלייבל Philology) שם הוא מנגן בדואט עם Stefano Bollani. אני זוכר את הדיסק הזה כל כך טוב כי מאז הצליל של Rava לא יוצא לי מהראש. כל כך הרבה צבעים, ניואנסים ותחושות שהוא מצליח להוציא מכלי אחד. Rava הוא אמן יחיד במינו שמצליח לבטא באמצעות החצוצרה שלו את כל קשת הרגשות האנושיים. הוא מביע את עצמו גם בנגינה וגם בלחנים שיושבים אצלו כל כך טוב, מרגישים תמיד קטנים ופשוטים אבל נושאים על גבם כל כך הרבה מוסיקה טובה.
תוסיפו לאיש המדהים הזה את הפסנתרן Stefano Bollani, פנומן בכל סטנדרט אפשרי, זיקית של סגנונות שמסוגל לנגן הכל, אבל באמת הכל, ולהישמע בכל סגנון כאילו זה הסגנון שלתוכו נולד ושרק אותו הוא מנגן כבר 20 שנה - וקיבלתם דואט של פעם בחיים.
בכלל, דואט הוא חיבור מורכב מאד. מצד אחד אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה כי יש לך פרטנר נוסף שצריך ללכת איתך ומצד שני – אתם רק שניים שזה לא ממש הרכב מלא ואי אפשר לעשות עיבודים ולהסתמך על העושר הצלילי והריתמי שמביאים איתם כלים נוספים. לא פשוט.
לנגן דואט עם ענק כמו Rava ולנסות לעמוד לצידו כשווה בין שווים אינו דבר טרוויאלי. מעטים הם הנגנים שיכולים לא רק ללות אותו אלא גם לסקרן אותו ולאתגר אותו. מצד שני, מעטים גם המוסיקאים שמסוגלים לכשף אולם שלם כש Bollani מתחיל לטייל על הפסנתר ומנסה לגנוב את ההצגה, כשכל דרך כשרה לכך.
אין כאן Leader ו Sideman, אלא שני מוסיקאים מוכשרים ורגישים שמסוגלים לבצע היטב את שני התפקידים, ומסוגלים לנהל ביניהם שיחה מוסיקלית מרתקת, מתוך עמדה של שוויון.
את Rava ו Bollani בדואט ניתן לשמוע ב- 2 אלבומים: הראשון הוא, כאמור, Rava Plays Rava שהוקלט באולפן ואילו השני הוקלט בהופעה חיה ונקרא Montreal Dairy B (יצא בלייבל Label Bleu) הוא מכיל חלק מהלחנים שמופיעם גם באלבום הראשון אבל אפקט ההופעה החיה מורגש בו היטב. הקטעים הרבה יותר ארוכים וגם הרבה יותר חופשיים. שני המוסיקאים מרשים לעצמם ללכת הרבה יותר רחוק, להתפרע ולהתחרע על הקטעים ולהפוך אותם למשהו אחר לגמרי.
(למען שלמות הסקירה אציין כי ממש לאחרונה יצא אלבום דואט נוסף של הזוג הזה, The Third Man, הפעם בהוצאת ECM אלא שלטעמי הוא הרבה פחות מעניין משני האלבומים שציינתי לעיל)
קשה להגיד מה יפה יותר. הגרסה המרוככת, המסודרת והמאורגנת של הקלטת האולפן או הגרסה הפראית והבועטת של ההופעה. מה שבטוח – אתמול בלילה קיבלנו את שתיהן.
בחלק מהקטעים נטלו לעצמם Rava ו Bollani את החופש להשתולל ולקחת את הקטעים רחוק ובחלק אחר הם נצמדו למנגינה והשקיעו המון אנרגיה בלהישאר "קטנים" ונאמנים למנגינה הפשוטה והיפה, לתת לה לעשות את העבודה וכמו להסתתר מאחוריה (וזה אחד הדברים המדהימים בנגנים האלה, שכבר מזמן עברו את הצורך להוכיח שהם יותר חשובים מהמוסיקה).
בקטעים האלו ירד Bollani למינימום ההכרחי, והליווי שלו היה מינימליסטי ומדוייק – ההפך הגמור מ Bollani המוחצן, האקסטראווגאנדי והמשוגע שניגן גם הוא עם Rava באותו ערב. למי שראה את Bollani רק בשתי הופעות הסולו שנתן עד כה בישראל ציפתה הפתעה נעימה, מכיוון ש Bollani המלווה הוא חיה אחרת לגמרי מ Bollani הסולן, והליווי שלו הוא חוויה חד פעמית ייחודית ומרתקת. Enrico Rava יודע זאת היטב ולכן הוא בוחר לנגן עם Bollani בכל הזדמנות וגם בהרכבים יותר גדולים.
בסוף אלבום ההופעה של Bollani ו Rava ב Montreal מודה Rava ל"תזמורת" ובאמת התחושה היא ש Bollani לבדו מהווה תזמורת מלאה כי לא חסר שם כלום, לא באס ולא תופים – בולאני לבדו עושה את כל העבודה, והכל בחיוך ובקלילות בלתי נתפשת.
ההופעה אתמול היתה התגשמות של חלום מבחינתי, עוד מסדרת הג'אז האיטלקי במוזיאון תל-אביב שבה היו אמורים השניים להופיע וביטלו. הייתי בשל להופעה הזו כבר אז, לפני כחמש שנים. אתמול סוף סוף התגשם החלום.
Enrico Rava, Stefano Bollani – המשכן לאומנויות הבמה, תל-אביב, 16 במאי 2008.
היה מדהים !
ותודה לידידי דניאל אנדרסן על התמונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה