דפים

יום שבת, 31 במאי 2008

Here Comes Louis Smith


פעם בכמה שנים מתגשם לי חלום. אחד החלומות האלה התגשם ממש עכשיו כש Blue Note החליטו להדפיס מחדש את האלבום השני של Louis Smith, חצוצרן נהדר ובהחלט לא מספיק מוערך.

Louis Smith מוכר בעיקר בזכות אלבומיו המאוחרים ללייבל SteepleChase במהלך שנות ה-90 ופחות בשל שני האלבומים שהוציא ב Blue Note, ואין בכך פלא שכן אלבומיו ב Blue Note היו משך שנים רבות נחלתם של אספנים ומשוגעים לדבר בלבד.

Smith הוא חצוצרן שגדל והתחנך בבית מדרשם של Gillespie ו Navarro אבל עם טאץ' קצת יותר מודרני. הוא לא מהפכן גדול ולא יצאה ממנו בשורה חדשה לעולם הג'אז – אבל הוא חצוצרן שכיף לשמוע אותו, וזה לא דבר של מה בכך. ועוד לא שמעתם מי מנגנים לצידו...

באלבומו הראשון Here Comes Louis Smith משתתפים גם Cannonball Adderley (שהיה חתום באותה תקופה בלייבל Mercury ולכן מופיע תחת השם Buckshot La Funke) בסקסופון אלט, Duke Jordan ו Tommy Flanagan חולקים את כסא הפסנתרן, Doug Watkins בבאס ו Art Taylor בתופים. ההקלטה נעשתה בשנת 1957 עבור לייבל מבוסטון בשם Transition אולם לאחר שהלייבל פשט את הרגל – קנה Alfred Lion, האריה האגדי של Blue Note, את הזכויות על האלבום הזה. האלבום הודפס בדיסק רק ב 1996 וכבר מזמן אינו בר השגה.

אלבומו השני, Smithville, יצא ממש עכשיו לראשונה בדיסק, 50 שנה (!!) לאחר שהוקלט, מנגנים בו Charlie Rouse בטנור, Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב Art Taylor בתופים. זו ההזדמנות לשים עליו יד לפני שייעלם לעוד 50 שנה.

חדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב להבדלי ההפקה וההקלטה בין ההקלטה הראשונה להקלטה השניה ולזהות את מגע הקסם של Rudy Van Gelder שהקליט את האלבום השני.

אחרי הקלטת שני האלבומים הללו התמסר Smith להוראה ונמנע מהקלטות, עד לשנות ה-90 בהן חזר לאולפן, הפעם עבור הלייבל SteepleChase והקליט 13 אלבומים נהדרים עד שלקה בשבץ לפני שלוש שנים.

אגב, בשורה משמחת נוספת לאוהבי Smith – ממש לאחרונה יצא ב Blue Note דיסק הופעה חיה של Horace Silver מפסטיבל Newport '58 בו מנגנים Horace Silver בפסנתר, Junior Cook בטנור, Louis Smith בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. טרם הנחתי ידי על האלבום אבל מהדוגמאות החלקיות ששמעתי – בהחלט יש למה לצפות...


Louis Smith / Here Comes Louis Smith
(Blue Note, 1957)
Louis Smith, Cannonball Adderley, Duke Jordan, Tommy Flanagan, Doug Watkins, Art Taylor.

Louis Smith / Smithville
(Blue Note, 1958)
Louis Smith, Charlie Rouse, Sonny Calrk, Paul Chambers, Art Taylor.

יום ראשון, 18 במאי 2008

Enrico Rava & Stefano Bollani - Duet



הפעם הראשונה ששמעתי את Enrico Rava מנגן היתה באלבום Rava Plays Rava (שיצא בלייבל Philology) שם הוא מנגן בדואט עם Stefano Bollani. אני זוכר את הדיסק הזה כל כך טוב כי מאז הצליל של Rava לא יוצא לי מהראש. כל כך הרבה צבעים, ניואנסים ותחושות שהוא מצליח להוציא מכלי אחד. Rava הוא אמן יחיד במינו שמצליח לבטא באמצעות החצוצרה שלו את כל קשת הרגשות האנושיים. הוא מביע את עצמו גם בנגינה וגם בלחנים שיושבים אצלו כל כך טוב, מרגישים תמיד קטנים ופשוטים אבל נושאים על גבם כל כך הרבה מוסיקה טובה.

תוסיפו לאיש המדהים הזה את הפסנתרן Stefano Bollani, פנומן בכל סטנדרט אפשרי, זיקית של סגנונות שמסוגל לנגן הכל, אבל באמת הכל, ולהישמע בכל סגנון כאילו זה הסגנון שלתוכו נולד ושרק אותו הוא מנגן כבר 20 שנה - וקיבלתם דואט של פעם בחיים.

בכלל, דואט הוא חיבור מורכב מאד. מצד אחד אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה כי יש לך פרטנר נוסף שצריך ללכת איתך ומצד שני – אתם רק שניים שזה לא ממש הרכב מלא ואי אפשר לעשות עיבודים ולהסתמך על העושר הצלילי והריתמי שמביאים איתם כלים נוספים. לא פשוט.

לנגן דואט עם ענק כמו Rava ולנסות לעמוד לצידו כשווה בין שווים אינו דבר טרוויאלי. מעטים הם הנגנים שיכולים לא רק ללות אותו אלא גם לסקרן אותו ולאתגר אותו. מצד שני, מעטים גם המוסיקאים שמסוגלים לכשף אולם שלם כש Bollani מתחיל לטייל על הפסנתר ומנסה לגנוב את ההצגה, כשכל דרך כשרה לכך.

אין כאן Leader ו Sideman, אלא שני מוסיקאים מוכשרים ורגישים שמסוגלים לבצע היטב את שני התפקידים, ומסוגלים לנהל ביניהם שיחה מוסיקלית מרתקת, מתוך עמדה של שוויון.

את Rava ו Bollani בדואט ניתן לשמוע ב- 2 אלבומים: הראשון הוא, כאמור, Rava Plays Rava שהוקלט באולפן ואילו השני הוקלט בהופעה חיה ונקרא Montreal Dairy B (יצא בלייבל Label Bleu) הוא מכיל חלק מהלחנים שמופיעם גם באלבום הראשון אבל אפקט ההופעה החיה מורגש בו היטב. הקטעים הרבה יותר ארוכים וגם הרבה יותר חופשיים. שני המוסיקאים מרשים לעצמם ללכת הרבה יותר רחוק, להתפרע ולהתחרע על הקטעים ולהפוך אותם למשהו אחר לגמרי.

(למען שלמות הסקירה אציין כי ממש לאחרונה יצא אלבום דואט נוסף של הזוג הזה, The Third Man, הפעם בהוצאת ECM אלא שלטעמי הוא הרבה פחות מעניין משני האלבומים שציינתי לעיל)

קשה להגיד מה יפה יותר. הגרסה המרוככת, המסודרת והמאורגנת של הקלטת האולפן או הגרסה הפראית והבועטת של ההופעה. מה שבטוח – אתמול בלילה קיבלנו את שתיהן.

בחלק מהקטעים נטלו לעצמם Rava ו Bollani את החופש להשתולל ולקחת את הקטעים רחוק ובחלק אחר הם נצמדו למנגינה והשקיעו המון אנרגיה בלהישאר "קטנים" ונאמנים למנגינה הפשוטה והיפה, לתת לה לעשות את העבודה וכמו להסתתר מאחוריה (וזה אחד הדברים המדהימים בנגנים האלה, שכבר מזמן עברו את הצורך להוכיח שהם יותר חשובים מהמוסיקה).

בקטעים האלו ירד Bollani למינימום ההכרחי, והליווי שלו היה מינימליסטי ומדוייק – ההפך הגמור מ Bollani המוחצן, האקסטראווגאנדי והמשוגע שניגן גם הוא עם Rava באותו ערב. למי שראה את Bollani רק בשתי הופעות הסולו שנתן עד כה בישראל ציפתה הפתעה נעימה, מכיוון ש Bollani המלווה הוא חיה אחרת לגמרי מ Bollani הסולן, והליווי שלו הוא חוויה חד פעמית ייחודית ומרתקת. Enrico Rava יודע זאת היטב ולכן הוא בוחר לנגן עם Bollani בכל הזדמנות וגם בהרכבים יותר גדולים.

בסוף אלבום ההופעה של Bollani ו Rava ב Montreal מודה Rava ל"תזמורת" ובאמת התחושה היא ש Bollani לבדו מהווה תזמורת מלאה כי לא חסר שם כלום, לא באס ולא תופים – בולאני לבדו עושה את כל העבודה, והכל בחיוך ובקלילות בלתי נתפשת.

ההופעה אתמול היתה התגשמות של חלום מבחינתי, עוד מסדרת הג'אז האיטלקי במוזיאון תל-אביב שבה היו אמורים השניים להופיע וביטלו. הייתי בשל להופעה הזו כבר אז, לפני כחמש שנים. אתמול סוף סוף התגשם החלום.

Enrico Rava, Stefano Bollani – המשכן לאומנויות הבמה, תל-אביב, 16 במאי 2008.

היה מדהים !


ותודה לידידי דניאל אנדרסן על התמונות.

יום רביעי, 7 במאי 2008

מוסיקה ליום הזכרון


בכל יום זכרון, בשעות הקטנות של הלילה, כשכבר שבעתי מלשמוע שוב ושוב את "שירי יום הזכרון" ברדיו, אני מכבה את האור בסלון, שם את Ballad Of The Fallen ונותן לעצמי להתפרק.

נכון, אלו לא הנופלים "שלנו", ולמעשה מדובר במוסיקה עם אמירה פוליטית מובהקת (נגד מדיניות ההתערבות של ארה"ב) אבל מה זה משנה ?

המוסיקה, שחלקה שירי עם וחלקה נכתבה על ידי Carla Bley ו Charlie Haden כל כך יפה, לירית ונוגה וכל כך מתאימה ליום הזה. את כל העיבודים עשתה Carla Bley הנפלאה וצוות המוסיקאים המוכשרים והרגישים פשוט מוציא את המקסימום מהלחנים ומהעיבודים.

מנגנים כאן מלבד Charlie Haden בבאס ו Carla Bley בפסנתר גם Don Cherry בחצוצרת כיס, Sharon Freeman בקרן יער, Jack Jeffers בטובה, Michael Mantler בחצוצרה,Gary Valente בטרומבון, Jim Pepper, Dewey Redman ו Steve Slagle בסקסופונים, Mick Goodrick בגיטרה ו Paul Motian בתופים.

רגע אחד הם מנגנים שיר לכת קטן וצנוע, שגדל אט אט והופך למלא עוצמה וברגע שאחרי השיר מתפרק לך בידיים ומתפזר לכל עבר, או שרק קול קטן אחד נשאר ממנו וממשיך להוביל אותו, ואז שוב מתגבש ומתמלא כח והוד, ונמוג בתרועת חצוצרות קודרת.

האלבום הזה (שהוקלט בשנת 1982 ויצא ב ECM) מתחבר בטבעיות עם יתר האלבומים שהוציא Charlie Haden עם ה Liberation Music Orchestra אבל משום מה הוא לא נחשב אלבום של ה LMO. המוסיקה אינה ג'אז במובן הרגיל וגם אינה בסגנון ECM טיפוסי. לטעמי זו פשוט המוסיקה של Charlie Haden ו Carla Bley, והיא לא פחות ממושלמת !



אלבום "יום הזכרון" השני שלי הוא Avanti! של הפסנתרן האיטלקי Giovanni Mirabassi (אחיו של נגן הקלרינט Gabriel Mirabassi). זהו אלבום סולו פסנתר שהוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Sketch, ומוקדש כולו לשירי מלחמה ולשירי אנטי-מלחמה. המוסיקה שנבחרה בקפידה מבוצעת בצורה יוצאת מן הכלל על ידי Mirabassi, התוצאה מרגשת מאד.

"Le Chant De Partisan" : למוסיקה של Anna Marly חיברו Joseph Kessel ואחיינו Maurice Druon את מילות שיר הפרטיזנים שנכתב כמחווה להתנגדות הרוסית בסמולנסק במלחמת העולם השניה:





מלבד המוסיקה האלבום הזה הוא אחד האלבומים הבודדים בג'אז שראוי לתואר "אלבום" וזאת מן הסיבה שמצורפת אליו חוברת עבה למדי שכוללת הסבר על מקורו של כל אחד מהקטעים לצד תמונות היסטוריות מהתקופה הרלוונטית ובכך מצליח Mirabassi להעצים את החוויה המוסיקלית ולמקם את המוסיקה בקונטקסט ההיסטורי שלה.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin