דפים

יום ראשון, 4 בנובמבר 2007

Mingus: Tijuana Moods


שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לעבור באותו ערב. הייתי בן 16 בערך וחזרתי מחנות המוסיקה שבמרכז המסחרי השכונתי כשבאמתחתי הרכש החדש - קלטת בקופסא שחורה עליה מצולם נגן באס שנראה די עצבני. שמו של הנגן, שם שלא היה מוכר לי אך די הצחיק אותי באותה תקופה, היה Charles Mingus ושם הקלטת היה Tijuana Moods. מובן שלא ידעתי בכלל במה מדובר.

הכנסתי את הקלטת לטייפ לחצתי play ונשארתי לעמוד פעור פה. זה לא היה דומה לשום דבר שאי פעם שמעתי. מן שילוב של ג'אז ובלוז עם מוסיקה ספרדית. קטעים יפהפיים מתוזמרים היטב שמצד אחד הם מעובדים "על המילימטר" ומצד שני מנוגנים בחופשיות, תוך כדי צעקות, ופתאום מתפרקים לך בין הידיים והופכים לאילתור פרוע ואז, באורח פלא, שוב חוזרים ומתהדקים. ומעל הכל – תחושה של משהו פורק עול, פרוע, ממש בלתי מוסרי עולה מההקלטה הזו.

אני זוכר שהקשבתי לקלטת הזו עוד 3 פעמים באותו ערב ולא יכלתי להפסיק. אני חושב שבאותו ערב התמכרתי.

רק שנים אחר כך קראתי את ה liner notes שכתב Mingus (בקלטת לא השקיעו ב liner notes) והבנתי שאת המוסיקה לאלבום הזה הוא כתב בתקופה מאד סוערת בחייו. במילותיו של Mingus עצמו:

"All the music in this album was written during a very blue period in my life. I was minus a wife, and in flight to forget her with an expected dream in Tijuana"

והיא אכן מתארת לילה של פריקת עול שחוו Mingus וידידו המתופף Danny Richmond ב Tijuana, Mexico.

הרבה פרטים מעניינים נקשרו באלבום הזה, למשל העובדה שהוקלט ב 1957 אבל יצא רק בשנת 1962, אולם עד היום לא ממש ברור מדוע חיכו בלייבל RCA כל כך הרבה זמן. כמו כן העובדה שזה האלבום הראשון של Danny Richmond כמתופף (מסתבר שהוא בכלל היה נגן סקסופון טנור, עד ש Mingus עשה לו הסבה למתופף, כחודש לפני ההקלטה. אגב, הוא לא היחיד שעבר הסבה לתיפוף: Art Blakey הגדול אולץ באיומי אקדח לעבור מכיסא הפסנתרן לכיסא המתופף, ומאז (יכול להיות שמהפחד?) הוא לא קם משם... אבל זה סיפור לפעם אחרת). לכך מצטרפת העריכה המאסיבית שעבר האלבום (שסימניה נוכחים וברורים) והעובדה ש Mingus אמר על האלבום הזה שהוא האלבום הטוב ביותר שעשה מעולם ושהוא מכיל ביצועים של כמה מהמוסיקאים הטובים ביותר עמם עבד. אמירה מסקרנת בהתחשב בכך שרוב המוסיקאים המנגנים כאן היו (ונשארו) די אלמונים.

מנגנים באלבום הזה, מלבד Mingus בבאס, גם Jimmy Knepper המצויין בטרומבון, Curtis Porter הידוע יותר כ Shafi Hadi באלט (ועושה כרגיל עבודה מצויינת), Clarence Shaw המעולה בחצוצרה (Mingus לא מפסיק להתפעל ממנו ומציין שהוא המפסיד העיקרי מכך שהאלבום לא יצא סמוך להקלטתו שכן אז ודאי זוכה להכרה ולפרסום הראויים לו. תחת זאת שקע Clarence Shaw באלמוניות ו Mingus כותב שהוא חיפש אותו כדי לצרף אותו להרכב שלו, אך לשוא), Bill Triglia בפסנתר (זו ההקלטה היחידה בה שמעתי אותו, והוא פשוט מצויין) וכמובן Danny Richmond בתופים (באחריות – אף אחד בעולם לא נשמע ככה אחרי חודש בלבד של תיפוף). אליהם מצטרפים גם Frankie Dunlop בכלי הקשה, Ysabel Morel בקסטנייטות ו Lonnie Elder בקולו.

בפרספקטיבה קצת יותר רחבה מזו שהיתה לי אז – אני עדיין חושב שזה אחד מאלבומי החובה בג'אז בכלל ושל Mingus בפרט, מפני שהוא ללא ספק מתאר את הדבר החמקמק הזה שנקרא ג'אז, ובו בזמן מרחיב את הגבולות של הז'אנר ולטעמי – הקדים את זמנו, ודאי בשנת 1957.

נוסף על כל אלה, יש לאלבום הזה משהו מיוחד שאין להרבה אחרים, והוא גרסה אלטרנטיבית מלאה (כלולה באלבום) שמאפשרת האזנה השוואתית (הפעם ללא העריכה האגרסיבית) בה מתגלה פן נוסף של המוסיקה, ונותנת להבין כמה חופש מוסיקלי ניתן לנגנים וכמה המוסיקה הזו מבוססת על אילתור.

פשוט חובה.

Charles Mingus / Tijuana Moods
(Bluebird (RCA) 1962)
Charles Mingus, Jimmy Knepper, Shafi Hadi, Clarence Shaw, Bill Triglia, Danny Richmond, Frankie Dunlop, Ysabel Morel, Lonnie Elder.


4 תגובות:

Barak אמר/ה...

מת על האלבום הזה! תודה על הפוסטף יאיר!

לגבי קלארנס שואו - ראו כאן:
http://forums.nana10.co.il/Message/MessageFull.asp?MsgID=5318453

יאיר שפיגל אמר/ה...

ברק,
תודה רבה על הלינק לפוסט המצויין על קלרנס שואו. אכן מדובר בחצוצרן יוצא דופן שתורם תרומה מכרעת לאיך שהאלבום הזה נשמע ומרגיש.

אנונימי אמר/ה...

Flowers to a lady
מינגוז, פולן, ריצמונד אדמס ובלואיט
Consider this link:
http://tv.jazzcorner.com/view_videophp?viewkey=7100777c7190b76d2823

תמצא שם גם קוד לEmbed באתר שלך.

יאיר, אמרתי ואומר שנית:
אתה הדבר הטוב ביותר שקרה לג'אז במחשב בשנה האחרונה.

ברוך בר-שלו.

אנונימי אמר/ה...

יאיר אני כך כך מסכים עם ברוך !


אביעד

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin