דפים

יום שני, 19 בנובמבר 2007

Randy Weston - African Cookbook


הפגישה הראשונה שלי עם ה African Cookbook של Randy Weston היתה דווקא ב"גדה השמאלית" בתל-אביב. חיכינו לתחילת ההופעה (נדמה שאבישי כהן (חצוצרה) ויונתן אבישי (פסנתר) היתה הסיבה שהביאה אותי לשם מלכתחילה) וברקע מישהו שם דיסק. בהתחלה הייתי בטוח שזו הקלטה של יונתן אבישי. הלחן המיוחד והנגינה החופשית שאינה דומה לשום דבר ששמעתי ובייחוד הפסנתר הממזרי, שנשמע מושפע מאד מ Thelonious Monk תמכו במסקנה, אבל אז נכנס Booker Ervin. בכך לא היה ספק. ומכיוון ש Booker נפטר עוד לפני שיונתן אבישי נולד – נאלצתי לחפש התאמה לפסנתרן אחר.

בהפסקה מישהו גילה לי את הסוד – מדובר ב Randy Weston ובאלבום שנקרא The African Cookbook. לקח קצת זמן להשיג את הדיסק – אבל היה שווה לחכות.

African Cookbook:

לטעמי זהו אחד הדיסקים היותר יפים ומעניינים בג'אז (עומד בשורה אחת עם Tijuana Moods, עליו כבר כתבתי כאן בעבר), בעיקר בזכות ההלחנה המבריקה והבלתי שגרתית של Weston אבל גם בזכות הביצוע המבריק של שותפיו לאלבום: Booker Ervin בסקסופון טנור (בראיון שנתן Weston בשנת 1993 הוא טען שמבחינתו Ervin היה מוסיקאי ונגן ברמה של Coltrane), Ray Copeland (פשוט מוסיקאי נהדר! חבל שאין הרבה הקלטות שלו) בחצוצרה ובפלוגלהורן, Vishnu Bill Wood בבאס, Lenny McBrowne בתופים, Big Black (איזה שם, הא?) בקונגאס ו Sir Harold Murray בכלי הקשה.

המוסיקה זורמת בצורה יוצאת דופן, והאינטראקציה בין הנגנים מצויינת. בחלק גדול מהקטעים הבאס חוזר על המקצב שוב ושוב לאורך הקטע ומאפשר למתופף ולנגני כל ההקשה לשחק עם המקצבים. הליווי של Randy Weston, הכניסות שלו, ההדגשות שלו, ההתמקדות שלו והתרומה שלו למשחקי הקצב ואפילו הצליל שלו שלעיתים הוא הוא צליל גדול וכבד ולעיתים קליל, זריז וקופצני הם יחודיים לו ומהווים שינוי מרענן משאר הפסנתרנים (גם באותה תקופה וגם היום).

האלבום המקורי הוקלט בשנת 1964 והוא הופק ויצא לאור על ידי Randy Weston עצמו בהוצאה מוגבלת. כמו כל דבר טוב, דבר קיומו עבר מפה לאוזן משך שנים ארוכות, עד שבשנת 1972 גאל אותו הלייבל Atalantic מאלמוניותו והדפיס אותו באופן מסחרי.

Randy Weston הוא אחד הנציגים הבולטים ביותר של הקשר בין ג'אז לאפריקה, והנושא הזה מעסיק אותו בכל אלבומיו (ויש כאלה רבים ומצויינים). הוא עצמו נולד וגדל בברוקלין, וביקר לראשונה באפריקה רק בשנת 1961, אבל כפי שסיפר לא אחת בראיונות, "אפריקה תמיד היתה נוכחת אצלם בבית". הנגינה של Weston מזכירה יותר מכל את Thelonious Monk אבל יש בה גם צבעים רבים נוספים.

זוהי יצירת מופת שחוגגת את המורשת האפריקאית ובראשה את המוסיקה של "אמא אפריקה". הנגינה של Weston וחברי ההרכב, מתאפיינת, כאמור, בהבלטת מוטיבים ריתמיים של המוסיקה. הרפטטיביות רק מדגישה את העוצמה והיופי של הסולואים, והלחנים הבלתי שגרתיים. הקטעים מאד בלוזיים והסולאים אינם מתמקדים בהפגנת יכולות וירטואוזיות אלא ביצירת קו מוסיקלי רציף ומתפתח לאורך הקטע. לא תמצאו שם פראזות bebop או hard bop, מחד, אבל המוסיקה היא לא free, מאידך. בקיצור, זה משהו אחר לגמרי.

אגב, משנשאל Weston מה משמעות ה "Cookbook" הוא השיב שהקטע נכתב בין היתר בהשראתו של Booker Ervin, שהיה מכונה בפי חברי ההרכב "Book", ובזמן שהיה מנגן סולו היו נוהגים לצעוק לו: "Cook, Book. Cook!"

Monterey '66:

אני מאד אוהב את "ספר הבישול האפריקאי" ולכן גם כל כך שמחתי לגלות שההרכב במלואו, בתוספת שחקן החיזוק Cecil Payne (שהיה שכן וחבר ילדות קרוב של Weston) בסקסופון בריטון, תועד בהופעה חיה במסגרת פסטיבל הג'אז של Monterey בשנת 1966, באלבום שנקרא Randy Weston Sextet: Monterey '66. מדובר בהופעה האחרונה של ההרכב אחרי שלוש שנות פעילות משותפת, ו Randy Weston מציין כי בזכות העבודה המשותפת הארוכה כל כך הם הגיעו לרמה מאד גבוהה של ביצוע ושל תקשורת בין הנגנים. מעניין לציין כי Booker Ervin מוצג בהופעה כ"כוכב אורח" למרות שבפועל היה חלק בלתי נפרד מהשישייה (אם כבר מישהו היה "כוכב אורח" – הרי זה Cecil Payne שלמרות שנהג להצטרף מעת לעת להרכב – הוא לא היה חבר קבוע בו), הסיבה לכך היא שבאותה תקופה ביקש Booker Ervin לפתח הרכב משלו והעדיף להציג את עצמו כ Leader ולא כ Sideman.

מכל מקום הנגנים נמצאים בכושר מצויין וההקלטה מענגת ונותנת הזדמנות להנות מאותו הרכב שהקליט את African Cookbook, ובתוספת Cecil Payne שתרומתו בהחלט מורגשת לטובה, בהופעה חיה, על כל המשתמע מכך.

אגב, שימו לב בתמונות כמה Weston גדול מבחינה פיזית. כפות הידיים שלו מכסות כמעט חצי פסנתר והרגליים לא נכנסות מתחת למקלדת...

Randy Weston – African CookBook
(Recorded: 1964, Commercialy Released : Atlantic, 1972)
Current print: Koch Jazz
Randy Weston, Booker Ervin, Ray Copeland, Vishnu (Bill) Wood, Lenny McBrowne, Big Black, Sir Harold Murray.

יום שלישי, 13 בנובמבר 2007

The Paul Motian Trio


אני לא ממש בטוח איזו מהתכונות באופיו המוסיקלי של המתופף Paul Motian, גורמת לכך שטריו בהשתתפותו הופך לחוויה שמגיעה לגבהים חדשים ויוצרת אצל המאזין רושם מוסיקלי חזק ועמוק. עם זאת, אני בטוח שמלבד לכשרון הנגינה ולהבנה המוסיקלית שלו, האיש הזה ניחן בנדיבות ביכולת הכאילו ברורה מאליה - להקשיב.

ההיכרות הראשונה שלי עם Paul Motian היתה בהאזנה לטריו של Bill Evans עם Scott LaFarro. ללא ספק אחד מהרכבי הטריו הקלאסי (באס-פסנתר-תופים) הטובים ביותר שידע עולם הג'אז. הטריו הזה (ששווה פוסט ארוך בפני עצמו) שינה את כללי המשחק ונתן ביטוי שווה לבאס ולתופים. לא עוד פסנתר בליווי באס ותופים אלא שלוש צלעות של שלכל אחת מהן תפקיד מרכזי בצליל הכולל של ההרכב. כבר אז, אצל Bill Evans הגדול ניתן היה לשמוע ש Paul Motian הוא מתופף מסוג אחר. אחד שבא להחליף רעיונות, שמסוגל לתפקד מצויין גם אם באופן שקט מינימליסטי, אחד שבא לנגן ולא רק ללוות.

שנים אחר כך בא הטריו של Paul Bley עם Charlie Haden ו Paul Motian, ולקח את הטריו הקלאסי עוד צעד אחד קדימה, חלוקת התפקידים המסורתית נעלמה כאן, הטריו הזה חגג את החופש היצירתי של חבריו ואפשר להם לבטא מקצבים, משקלים ולחנים משוחררים יותר ששידרגו לחלוטין את החויה המוסיקלית שניתן לקבל מטריו קלאסי, ולטעמי אפילו הגדירו אותו מחדש.

ואז יצא לי לשמוע את הטריו של Paul Motian עם Joe Lovano בסקסופון ועם Bill Frisell בגיטרה באלבום I Have The Room Above Her ומה אומר לכם ? Paul Motian עשה זאת שוב.

למרות שבאופן אישי אני לא מת על Joe Lovano (ושמעתי אותו לאחרונה פעמיים, גם בתל אביב וגם באילת – הוא היה פשוט מאכזב) וגם המוסיקה של Frisell אינה כוס התה שלי, כאן מדובר ביצירה שהיא הרבה מעבר ל Lovano או ל Frisell. המונח "טריו" מקבל כאן את משמעותו האמיתית. אתה לא מקשיב לכל אחד מהנגנים בפני עצמו, אין כאן עניין של סולואים אלא נגינה משותפת, בו זמנית, שבה כולם מנגנים סולו ומלווים אחד את השני כל הזמן. הסולו הופך לליווי והליווי הופך לסולו, והם נשזרים זה בזה ללא הפסקה עד שכבר לא חשוב להבדיל ולהבין מי מנגן מה. אתה פשוט יושב ומקשיב למכלול המוסיקלי.


יתר על כן, למרות שבאופן הרגיל, איני נמנה, כאמור, על מעריצי Lovano ו Frisell, הרי שכאן נדמה שהם עוברים ל mode אחר, שהדבר העיקרי שמאפיין אותו זו התקשורת הפתוחה ביניהם. הגם שמדובר ב"כוכבים" (במושגים של ג'אז) שאינם נטולי אגו (בלשון המעטה), הרי שכאן הם פשוט מניחים את האגו בצד ונותנים למוסיקה את מרכז הבמה. האופן שבו הם משתלבים זה ברעיונותיו של זה, ומסייעים אחד לשני להישמע מצויין הוא לא פחות ממעורר השתאות.

ועוד לא דיברנו על Paul Motian, האיש שכבר למעלה מ- 20 שנה מאחד מסביבו את הטריו המופלא הזה וגורם לו להישמע כל כך חי ודינמי וגם אחראי להלחנת רוב החומר.

Motian רב הנסיון הוא בן 76 כיום אבל נדמה שהוא רק משתבח עם השנים. הוא כבר מזמן לא מתופף במובן הרגיל של המילה, אלא מוסיקאי שמצליח להוציא מהתופים קשת שלמה של צלילים ותחושות (בצדק רב ה N.Y Times כינה אותו: "Rhythm Melodist") ומעל לכל הוא מוסיקאי שמיטיב לתקשר עם שותפיו ומצליח לשמש הלב הפועם בגוף הטריו. לפעמים נדמה שהגדולה של Motian היא לא במה שהוא מנגן, אלא דווקא במה שאינו מנגן, כי Motian יודע להשתמש בהפסקות, בהשהיות ובהדגשות בצורה מבריקה ולנגינה שלו יש חיים משל עצמה.

בראיון שנתן בשנת 2005 ל AllAboutJazz, סיפר Motian על אופן הנגינה והאלתור שלו:

“Everything comes from the sound. It’s in the sound. It’s in the sound of my drums. It’s in the sound of whatever I’m hearing,” Paul Motian says describing his unique musical style. “I don’t have any idea what I’m doing, what I’m going to do. I don’t plan. I’m playing off of the other people I’m playing with. I’m getting my ideas from the other people I’m playing with…I’m getting my ideas from the sound - the sound of the drums. That’s really the most important thing.”

אגב, העדרו של הבאס אינו מורגש מכיוון ששלושת הנגנים מכסים את כל המנעד (Lovano בטנור מנגן חלק ניכר מהזמן אי שם במרומי הרגיסטר הגבוה ואילו Frisell ו Motian שומרים בלי שום בעיה על מנעד נמוך מלא ועשיר) כך שהחלק התחתון אינו חסר מאום. (להשלמת התמונה אציין כי יש להרכב הזה הקלטות מצויינות גם ברביעיה עם באסיסטים כ Charlie Haden ו Marc Johnson – אבל הפעם אנו בענייני טריו).

אני מתנצל מראש אם התיאורים הם די אמורפיים, אבל גם המוסיקה כזו. החומר, הקצב והמשקל חופשיים למדי ונראה שכל אחד מהמוסיקאים יכול לקחת אותם לאיזה כיוון שירצה, ויותר מכך – הוא יכול להיות סמוך ובטוח ששאר חבריו להרכב ילכו לשם יחד איתו.

מכל מקום, האלבום הנ"ל מייצר קסם מוסיקלי יוצא דופן. מדובר אמנם במוסיקה חופשית, אך מאד אסתטית ונגישה. אני לא בטוח שכולם יסכימו שהמוסיקה הזו נופלת בקטגוריית ה- Free Jazz, אבל כנראה שזה בדיוק העניין ב free...

רק לאחר ששמעתי לראשונה את האלבום הסתבר לי שהטריו המופלא הזה הקליט אלבומים רבים במשך למעלה מ- 20 שנות פעילותו, בתחילה ב ECM לאחר מכן בלייבל האיטלקי SoulNote אחר כך בלייבל Winter and Winter ובשנים האחרונות שוב חזר להקליט ב ECM. לשמחתי איני מכיר כמעט אף אחת מההקלטות הללו כך שהאלבום הזה מהווה עבורי נקודת פתיחה למסע מענג בעקבות הטריו הזה.

אגב, בגיליון אוגוסט 2007 של JazzTimes פורסמה כתבה גדולה שהוקדשה ספציפית לטריו הזה – התקציר כאן.

לראיון המלא של Motian ב AllAboutJazz

לכתבה שהקדיש ה N.Y. Times ל Motian

Paul Motian trio / I Have The Room Above Her
(ECM 2005)
Paul Motian, Joe Lovano, Bill Frisell.

יום שבת, 10 בנובמבר 2007

Fats Navarro and Tadd Dameron: 1947-1949


הפעם נלך קצת אחורה, לתקופת ה bebop הסוערת, אל ממשיכי דרכם של Charlie Parker וDizzy Gilespie. מדובר בדיסק כפול המכיל את שיתופי הפעולה של המלחין והפסנתרן Tadd Dameron עם החצוצרן Fats Navarro בלייבלים Capitol ו Blue Note בין השנים 1947-1949 (הדיסק הראשון) וכן הקלטות של Fats Navarro בשישייה עם חצוצרן נוסף (שהיווה בעצמו השפעה על Navarro) הלא הוא Howard McGee ובחמישייה עם Sonny Rollins ו Bud Powell מהשנים 1948-1949 (הדיסק השני).


הדיסק הראשון

Tadd Dameron נחשב למלחין "הרציני" הראשון של דור ה bebop, מלחין שהעמיד את היופי מעל לכל. כמי שהתפתח מוסיקלית בתקופת ה Big bands, ניכרות בעיבודים ובתזמורים שלו גם השפעות התקופה הזו, אבל הלחנים הם כבר לגמרי bebop.

Fats Navarro היה חצוצרן bebop קצת אחר. הוא אמנם היה מאד מושפע מ Diz (אבל מי לא היה מושפע ממנו באותה תקופה ?) אבל הוא ניסה גם לקחת את החצוצרה למקום קצת אחר. נכון, בחלק גדול מההקלטות כאן הוא עדיין נשמע מאד דומה ל Diz, וקצת קשה לי להסביר מבחינה טכנית בדיוק במה זה מתבטא אבל בואו נאמר שלמרות של- Navarro לא היתה שום מגבלה טכנית, הוא האט מעט את שטפון הצלילים שהיה נהוג אצל Diz והתחיל לנגן פראזות פחות עמוסות ובעלות קו מלודי יותר ברור. אני מניח שגם ללחנים של Tadd Dameron שהיו יותר מלודיים מהלחנים של Parker ושל Diz היה בכך חלק.

מכל מקום, החומר שמוקלט כאן הוא bebop מלודי במיטבו, ולמרות ההרכבים הקטנים – התזמורים העשירים (גם הם של Dameron) נותנים תחושה של הרכב גדול יותר ומאד חגיגי.

אבל חוץ מהנגינה של Navarro והלחנים של Dameron יש כאן עוד הרבה הפתעות. למשל מספר מוסיקאים צעירים כמו: Charlie Rouse שלימים יהיה "ה"סקסופוניסט של Monk. חצוצרן אלמוני למדי באותה תקופה בשם Miles Davis, שלצערי לא מנגן באותה הקלטה עם Navarro וגם לא ממש מקבל סולואים אבל בכל זאת נשמע מצויין, Dexter Gordon, הטרומבוניסטים J.J. Johnson ו Kai Winding, האלטיסט Ernie Henry וכן Cecil Payne הבריטוניסט המצויין. אף אחד כאן לא מקבל סולואים ארוכים במיוחד (הקטעים באורך של כ- 3 דקות) אבל עדיין אפשר להתרשם מסוללת הכוכבים לעתיד, ולראות מי כבר התגבש ומי יעבור עוד הרבה שינויים בדרך (מישהו אמר Miles ?).


הדיסק השני


למרות שהדיסק הראשון מיוחד בגלל נוכחותו של Dameron כמלחין וכנגן, הרי שלטעמי הפנינה האמיתית נמצאת כאן. ההקלטה של השישייה של McGee עם Navarro פשוט נפלאה. אנו זוכים לשמוע כאן שני חצוצרנים מצויינים שלכל אחד כיוון קצת שונה וממש תענוג לשבת ולהבחין בין הסגנונות של שניהם. Navarro מייצג כאן את מחנה Diz ואילו McGee מייצג את מחנה Eldridge, והשילוב בין הסגנונות כל כך רענן ומהנה, הדוגמא המובהקת לכך היא בקטע Double Talk. (תזכורת לעצמי: לקנות סוף סוף את הדבר האמיתי, האלבום Roy & Diz).

הלחנים כאן הם של McGee ושל Navarro שמתגלים לא רק כנגנים מעולים אלא גם כמלחינים מוכשרים והאוירה כאן יותר בפירוש יותר משוחררת ופחות מעובדת מהאלבומים עם Tadd Dameron. אגב, ליד הפסנתר יושב לא אחר מאשר Milt Jackson נגן הויבראפון האגדי של ה MJQ (רביעיית הג'אז המודרני), וכמובן ש Jackson מנגן גם ויבראפון באחד הקטעים.


אחרי שגמרתי לחייך מזוג החצוצרנים המופלא הזה, הצטרפו ל Navarro הפסנתרן Bud Powell ו Sonny Rollins בטנור, בהקלטה פשוט מפילה. Bud Powell הוא פסנתרן בלתי יציב, יש לו ימים מושלמים ויש לו ימים... השם ישמור. אבל כאן הוא מתועד באחד מהימים היותר טובים שלו וכל מה שיוצא מתחת לאצבעותיו פשוט מצויין. לשמוע ולהבין למה האיש נחשב גאון.

Sonny Rollins שניתן לשמוע כאן הוא עדיין לא ה Sonny Rollins של 7 שנים אחר כך, שניגן עם Brownie ועם Richie Powell (אחיו הצעיר של Bud Powell) בחמישיית Brownie-Roach, אבל כל אחד צריך להתחיל מאיפשהו, וזו בהחלט התחלה לא רעה, שמאפשרת לשמוע את Rollins מנגן bebop.


בסוף בסוף, יש הפתעה נוספת בדמותו של Benny Goodman שמנגן בקטע האחרון. כמובן ש Benny לא ממש מנגן bebop אבל זה לא מפריע ל Navarro לעשות את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב – לתת בחצוצרה, הפעם עם סורדינה.

לסיכום, מדובר ב-2 אלבומי bebop משובחים, שמנציחים שני כשרונות גדולים של התקופה (ועוד חבורה מוכשרת לא פחות שתזכה להתפרסם בשנים שאחרי). חובה לאוהבי Dameron ולאוהבי Navarro, ועוד יותר חובה למי שעדיין לא מכיר Navarro !

Fats Navarro and Tadd Dameron
Complete Blue Note and Capitol Recordings
(1947-1949)

יום ראשון, 4 בנובמבר 2007

Mingus: Tijuana Moods


שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לעבור באותו ערב. הייתי בן 16 בערך וחזרתי מחנות המוסיקה שבמרכז המסחרי השכונתי כשבאמתחתי הרכש החדש - קלטת בקופסא שחורה עליה מצולם נגן באס שנראה די עצבני. שמו של הנגן, שם שלא היה מוכר לי אך די הצחיק אותי באותה תקופה, היה Charles Mingus ושם הקלטת היה Tijuana Moods. מובן שלא ידעתי בכלל במה מדובר.

הכנסתי את הקלטת לטייפ לחצתי play ונשארתי לעמוד פעור פה. זה לא היה דומה לשום דבר שאי פעם שמעתי. מן שילוב של ג'אז ובלוז עם מוסיקה ספרדית. קטעים יפהפיים מתוזמרים היטב שמצד אחד הם מעובדים "על המילימטר" ומצד שני מנוגנים בחופשיות, תוך כדי צעקות, ופתאום מתפרקים לך בין הידיים והופכים לאילתור פרוע ואז, באורח פלא, שוב חוזרים ומתהדקים. ומעל הכל – תחושה של משהו פורק עול, פרוע, ממש בלתי מוסרי עולה מההקלטה הזו.

אני זוכר שהקשבתי לקלטת הזו עוד 3 פעמים באותו ערב ולא יכלתי להפסיק. אני חושב שבאותו ערב התמכרתי.

רק שנים אחר כך קראתי את ה liner notes שכתב Mingus (בקלטת לא השקיעו ב liner notes) והבנתי שאת המוסיקה לאלבום הזה הוא כתב בתקופה מאד סוערת בחייו. במילותיו של Mingus עצמו:

"All the music in this album was written during a very blue period in my life. I was minus a wife, and in flight to forget her with an expected dream in Tijuana"

והיא אכן מתארת לילה של פריקת עול שחוו Mingus וידידו המתופף Danny Richmond ב Tijuana, Mexico.

הרבה פרטים מעניינים נקשרו באלבום הזה, למשל העובדה שהוקלט ב 1957 אבל יצא רק בשנת 1962, אולם עד היום לא ממש ברור מדוע חיכו בלייבל RCA כל כך הרבה זמן. כמו כן העובדה שזה האלבום הראשון של Danny Richmond כמתופף (מסתבר שהוא בכלל היה נגן סקסופון טנור, עד ש Mingus עשה לו הסבה למתופף, כחודש לפני ההקלטה. אגב, הוא לא היחיד שעבר הסבה לתיפוף: Art Blakey הגדול אולץ באיומי אקדח לעבור מכיסא הפסנתרן לכיסא המתופף, ומאז (יכול להיות שמהפחד?) הוא לא קם משם... אבל זה סיפור לפעם אחרת). לכך מצטרפת העריכה המאסיבית שעבר האלבום (שסימניה נוכחים וברורים) והעובדה ש Mingus אמר על האלבום הזה שהוא האלבום הטוב ביותר שעשה מעולם ושהוא מכיל ביצועים של כמה מהמוסיקאים הטובים ביותר עמם עבד. אמירה מסקרנת בהתחשב בכך שרוב המוסיקאים המנגנים כאן היו (ונשארו) די אלמונים.

מנגנים באלבום הזה, מלבד Mingus בבאס, גם Jimmy Knepper המצויין בטרומבון, Curtis Porter הידוע יותר כ Shafi Hadi באלט (ועושה כרגיל עבודה מצויינת), Clarence Shaw המעולה בחצוצרה (Mingus לא מפסיק להתפעל ממנו ומציין שהוא המפסיד העיקרי מכך שהאלבום לא יצא סמוך להקלטתו שכן אז ודאי זוכה להכרה ולפרסום הראויים לו. תחת זאת שקע Clarence Shaw באלמוניות ו Mingus כותב שהוא חיפש אותו כדי לצרף אותו להרכב שלו, אך לשוא), Bill Triglia בפסנתר (זו ההקלטה היחידה בה שמעתי אותו, והוא פשוט מצויין) וכמובן Danny Richmond בתופים (באחריות – אף אחד בעולם לא נשמע ככה אחרי חודש בלבד של תיפוף). אליהם מצטרפים גם Frankie Dunlop בכלי הקשה, Ysabel Morel בקסטנייטות ו Lonnie Elder בקולו.

בפרספקטיבה קצת יותר רחבה מזו שהיתה לי אז – אני עדיין חושב שזה אחד מאלבומי החובה בג'אז בכלל ושל Mingus בפרט, מפני שהוא ללא ספק מתאר את הדבר החמקמק הזה שנקרא ג'אז, ובו בזמן מרחיב את הגבולות של הז'אנר ולטעמי – הקדים את זמנו, ודאי בשנת 1957.

נוסף על כל אלה, יש לאלבום הזה משהו מיוחד שאין להרבה אחרים, והוא גרסה אלטרנטיבית מלאה (כלולה באלבום) שמאפשרת האזנה השוואתית (הפעם ללא העריכה האגרסיבית) בה מתגלה פן נוסף של המוסיקה, ונותנת להבין כמה חופש מוסיקלי ניתן לנגנים וכמה המוסיקה הזו מבוססת על אילתור.

פשוט חובה.

Charles Mingus / Tijuana Moods
(Bluebird (RCA) 1962)
Charles Mingus, Jimmy Knepper, Shafi Hadi, Clarence Shaw, Bill Triglia, Danny Richmond, Frankie Dunlop, Ysabel Morel, Lonnie Elder.


LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin