דפים

יום שלישי, 25 בדצמבר 2007

Oscar Peterson - 1925-2007

אתמול, בגיל 82, נפטר פסנתרן הג'אז האדיר Oscar Peterson.

לזכרו...



יום ראשון, 23 בדצמבר 2007

Omer Avital - Arrival


משהו טוב קורה לג'אז הישראלי בזמן האחרון. כבר התרגלנו לשמוע על מוסיקאים ישראלים צעירים שמצליחים בחו"ל; כבר הפסקנו להתרגש מכך שבאלבומים של מוסיקאים ישראלים מנגנים כמה מהשמות החמים והמבוקשים בעולם הג'אז; כבר התרגלנו לראות את המוסיקאים הישראלים מופיעים, בלי שום רגשי נחיתות, לצד "כוכבים" מחו"ל שבאים להופיע בארץ – אבל לא לזה אני מתכוון.

הדבר הטוב והחשוב באמת הוא השינוי המוסיקלי שמביאים המוסיקאים הישראלים, שינוי שמביא איתו בשורה חדשה, רעננה ומעניינת לנוף המוסיקלי שלנו.

על מה אני מדבר, אתם שואלים ?

סוף השבוע האחרון שלי היה בסימן עומר אביטל. הוא החל בהופעה המצויינת שלו יחד עם עומר קליין בפסנתר ואיתמר דוארי המעולה בכלי הקשה במועדון "הכוכב השמיני" בהרצליה. ההופעה היתה מצויינת הן בזכות המיקום המצויין (לא קטן מדי, לא גדול מדי, וסאונד סביר בהחלט) אבל בעיקר בזכות השלישייה שניגנה חומר מקורי הן של עומר אביטל והן של עומר קליין. המוסיקה, שנטתה לכיוון המזרח תיכוני, נהנתה משליטתו המופלאה של דוארי בכל ההקשה ומפרשנות מצויינת שהעניקו לה צמד העומרים. מבלי להיכנס לניתוחים מוסיקליים אציין רק שהם יודעים היטב לנצל את המתח הטבעי הנוצר בין נגינת העוד, על רבעי הטונים שלו ובין נגינת הפסנתר שמוגבלת להרמוניות מערביות. התוצאה פשוט מקסימה. אני כבר לא בטוח שניתן לכנות את המוסיקה הזו ג'אז, למרות שהאילתור הוא עדיין מרכיב חשוב בה. היא רפטטיבית למדי, מאד ריתמית ומלאה בהומור, בקריצות ואזכורים למוסיקה שמקיפה את כולנו ביום יום: מוסיקה ערבית, מוסיקה טורקית ו"מוסיקה מזרחית" פופולרית. עומר אביטל עצמו התייחס אליה, בשיחה שנערכה לאחר ההופעה, כאל מוסיקת עולם שמנוגנת על ידי מוסיקאי ג'אז (או בלשונו, מוסיקאים שיודעים לנגן Donna Lee ו All The Things You Are) ולא נותר לי אלא להסכים.

עומר אביטל הוא אחד הישראלים שזכו להקליט הרבה (יחסית) והמוסיקה שלו תמיד מצליחה לרגש אותי. למרות שהוא מאז ומעולם היה מוסיקאי ייחודי, בכל אחד מההרכבים בהם הוא פעל, הרי שבאלבום האחרון שלו, Arrival, שהיווה את פס הקול לשאר סוף השבוע שלי, אפשר לשמוע, יותר מתמיד לטעמי, את החיבור החזק שלו עם שורשיו ועם המוסיקה המקומית.

זה מתחיל בנגינת העוד שנותנת למוסיקה צבע מדהים ומאד מקומי ומאפשרת לו לקחת כיוונים בנגינה שאי אפשר להוציא משום כלי אחר (פרט אולי לקונטרה באס תחת ידיו של עומר אביטל), ממשיך בתחושה הריתמית החזקה (ולטעמי זו תמיד היתה אחת התכונות החזקות באופיו המוסיקלי) במקצבים הבלתי סימטריים הסוחפים, ובליריות המאד מיוחדת הזו, של שישי אחר הצהריים, שכל ישראלי מכיר. בניגוד להופעה, האלבום הזה אינו מנוגן בטריו אלא בשישייה ולמרות שהכיוון הרבה פחות אתני, הוא עדיין מאד "ישראלי". ההלחנה של עומר אביטל, נשענת באופן מובהק על מקצבים שפועמים חזק לכל אורכה, היא מלאת חום ומאד מלודית, עד שממש אי אפשר שלא להתחיל לשיר עם המוסיקה...

האלבום מעובד, מופק ומנוגן היטב וניכר שהושקעו בו אהבה, מחשבה וכשרון רבים, כל זה עוד לפני שאמרנו משהו על המוסיקאים הנהדרים שמשתתפים בהקלטה הזו: אבישי כהן בחצוצרה, אבי לייבוביץ' בטרומבון, Jason Lindner בפסנתר, Joel Frahm בסקסופונים, Jonathan Blake בתופים.

בקיצור – אלבום נפלא, הופעה מעולה, וצעד נוסף בדרך להגדרת הג'אז הישראלי.

סדרת הג'אז בהרצליה – מומלץ ולחלוטין לא יקר


Omer Avital – Arrival
Fresh Sound, 2007
Avishai Cohen, Avi Leibovich, Joel Frahm, Jason Lindner, Omer Avital, Jonatahn Blake.

יום ראשון, 16 בדצמבר 2007

V.S.O.P. Quintet


הפוסט הקודם, על הרית'ם סקשן של Miles, הזכיר לי שעוד לא כתבתי כאן כלום על ההרכב הנהדר והמוכר ביותר של יוצאי ה Second Quintet של Miles. אני מתכוון, כמובן להרכב V.S.O.P. שחבריו הקבועים היו: Wayne Shorter בסקסופון, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

את עמדת החצוצרן איישו במהלך השנים מבחר חצוצרנים: Freddie Hubbard (שהיה החצוצרן "המקורי" של ההרכב), Wynton Marsalis, Wallace Roney. אבל מבחינתי, התקופה עם Freddie Hubbard היתה הגדולה מכולה.

נתחיל בהבהרה: המוסיקה של V.S.O.P. היא לא המוסיקה של Miles. נכון, הם ניגנו גם חומרים מהרפרטואר של Miles אבל שום דבר לא נשמע כמו Miles אם Miles לא נמצא שם כדי לנגן אותו. ובכלל הרעיון לא היה לעשות הרכב מחווה ל Miles אלא לקחת את הצוות המוכשר (והמוכר לקהל... השיקול המסחרי כאן הוא ברור) ולתת לו לעשות מוסיקה אקוסטית טובה ואנרגטית. זה לא דבר של מה בכך בסוף שנות השבעים.

דווקאה העמדת חצוצרנים שכל כך שונים מ Miles בחזית, נתנה להרכב הזה את האפשרות לנצל את היכולת המוסיקלית המופלאה שלהם ביחד וליצור משהו אחר לגמרי, שלמרות שהוא ללא ספק יונק מ Miles – הוא מספק חוויה אחרת.

כל מה ששמעתי מבית היוצר של החמישיה המופלאה הזו הוא ג'אז מצויין.

אז נכון, Miles היה שם לפני זה. הוא מצא ואיחד את כל המוסיקאים האלה וגרם להם לדבר בשפה חדשה. אבל, עם כל הכבוד ל Miles (ויש כבוד) – הוא לא הצליח להרים את ההרכב שלו לכאלה רמות של אנרגיה, מן הסתם בגלל שלמרות כל הגאוניות, הכריזמטיות והסקס-אפיל שלו, הוא לא היה חצוצרן מלהיב ועוצמתי כמו Hubbard, שנותן לקהל בדיוק מה שהוא רוצה - ``שיתנו לו בראש``.

האלבום הראשון שלהם, The Quintet, הוקלט בשנת 1977 בהופעה חיה והוא פשוט תענוג צרוף לאוזניים ולרגליים. מה ש Ron Carter ו Tony Williams עושים שם זה לא פחות מבית ספר לרית'ם סקשן. Carter עם הצליל הבשרני ומשיכות הצליל המפורסמות שלו משרה על המאזין מין קסם אפל ועבודת הצוות המושלמת (כבר נמאס לי לחזור שוב ושוב על המילה הזו, אבל אין ברירה במקרה הזה) עם Williams שהמילה מתופף ג'אז נראית קצת קטנה עליו, היא דבר שאפשר רק לחלום עליו.

הקטעים עצמם הם קטעים מקוריים שנכתבו על ידי חברי ההרכב, ובין היתר ניתן למצוא שם גרסת חמישייה ל Third Plane של Ron Carter (הקטע המופלא הזה מופיע, בגרסת הטריו, באלבום מעולה שנקרא על שמו – עליו כבר כתבתי כאן)

האלבום השני, Live Under The Sky, הוקלט במהלך שתי הופעות חיות ביפן (אלבום כפול) והוא מכיל אנרגיות של קונצרט רוק, דינמיקה, לחנים מדהימים ונגינה פשוט ``מעיפה`` של כל המעורבים. בכל פעם מחדש אני נפעם מהסינרגיה המושלמת בין Williams ובין Carter, מהגרוב של Hancock, מהזיקוקים מהחצוצרה של Hubbard ומהסולואים המכשפים והמהורהרים של Shorter.

אגב בשנת 1978 ביקרה כאן חבורת המופלאים (עם Hubbard) ונתנה הופעה בלתי נשכחת בהיכל התרבות בתל-אביב. אני לצערי הייתי אז בן 5, אבל תנסו לשאול אנשים שהיו בהופעה ותראו איך פתאום העיניים בורקות בהתלהבות והפה מתייבש מהתרגשות...

אז לטובת מי שלא זכה לראות המופלאים הללו ב live אני מצרף שלושה קטעי וידאו. לצערי אף אחד מהם לא מראה את החמישייה המקורית (עם Shorter ו Hubbard), אבל בכל זאת כולם כאן.

בראשון יש מן "איחוד" של Under The Sky משנת 1992 עם Wallace Roney במקום Hubbard.

בשני יש אמנם את Hubbard אבל עם Joe Henderson במקום Shorter.

ובשלישי ההרכב המכונה V.S.O.P. II עם האחים Wynton and Branford Marsalis בפרונט.











Joe Henderson with Wynton Kelly Trio


מה קורה כשרית'ם סקשן מהסרטים נפגש עם אחד הסקסופוניסטים הכי טובים שיש ? הרבה פעמים, הקלטות מרובות "כוכבים", כאלה שבהן המפיק חיבר רית'ם סקשן מצויין (כזה שעובד כל יום עם נשפן אחר) עם "לידר" כלשהו שהגיע זמנו להוציא תקליט, מניבות אלבומים משעממים וחסרי עניין.

אבל זה בהחלט לא המצב עם האלבומים Four ו Straight, No Chaser שהקליטו Joe Henderson יחד עם רית'ם סקשן החלומות: Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Jimmy Cobb בתופים, שיצאו בלייבל Verve. מדובר בשני אלבומים, אשר למרות הדפסתם כשני אלבומים נפרדים, מתעדים הופעה אחת, שנערכה בבולטימור ב 21.4.1968 בפני כ- 400 איש.

Kelly, Chambers ו Cobb עבדו ביחד תקופה ארוכה וזכו ללוות אומנים רבים, אבל ללא ספק הם זכורים בעיקר בזכות היותם הרית'ם סקשן של חמישיית Miles Davis משנת 1959 ועד 1963.

הרביעייה נשמעת מגובשת לחלוטין, ולמרות שניתן לשמוע ש Joe Henderson בהחלט נוטה לכיוון יותר "חופשי" ומודרני ממלוויו הרי שזה, לטעמי, חלק מהיופי של ההקלטות האלה. בואו לא נשכח שלחבר'ה האלה יש נסיון לא מבוטל בנגינה עם סולנים חופשיים יותר ומודרניים יותר...

הליווי ש Henderson מקבל כאן הוא חלומו של כל נשפן. Kelly, אחד הסיידמנים המבוקשים ביותר להקלטות בג'אז, מדגים בקלות על מה כל המהומה, והשילוב שלו עם Chambers ו Cobb בהחלט מוציא מכולם את המיטב.

הרפרטואר כאן הוא בעיקר סטנדרטים ולא חומר מקורי של Henderson, מן הסתם בגלל שמדובר בהרכב חד פעמי שגובש לצורך ההופעה בלבד, מה שמאפשר הזדמנות די נדירה (לפחות יחסית לאותה תקופה) לשמוע את Henderson מנגן סטנדרטים ונותן להם את המגע והטעם הייחודי שלו. ואצל Henderson שום דבר לא נשמע שגרתי.

והכיף הגדול לא נגמר בסולו של Henderson, כי מייד אחריו Wynton Kelly מתחיל "לערבב" את הפסנתר ומוציא תחת ידיו סולו גרובי, אלגנטי וסוחף כמו שרק הוא יודע לתת.

יש לי חבר, סקסופוניסט, שאמר לי שאת כל מה שהוא יודע על Autumn Leaves הוא יודע מההקלטה הזו. ותאמינו לי, זה הרבה מאד.

במשך תקופה ארוכה לא ניתן היה להשיג את האלבומים האלו, אולם לאחרונה הודפסו שניהם ויצאו על ידי הלייבל הספרדי LoneHill Jazz תחת השם: Wynton Kelly Trio With Joe Henderson Complete Recordings (ובתוספת של שני קטעים נוספים, ללא Joe Henderson, משנת 1961).


Joe Henderson With Wynton Kelly Trio
Live in Baltimore 21.4.1968
Issued by Verve as: Four, Straight, No Chaser.
Issued by LoneHill Jazz as: Wynton Kelly with Joe Henderson – Complete Recordings
Joe Henderson, Wynton Kelly, Paul Chambers, Jimmy Cobb

יום שישי, 14 בדצמבר 2007

Thelonious Monk - Big Band


שני אלבומים הקליט Thelonious Monk בליווי Big Band. מי שמכיר את המוסיקה של Monk אבל לא מכיר את האלבומים הללו, בטח מרים גבה. איך אפשר לנגן את המוסיקה שלו בהרכבים גדולים? הרי כבר ברביעייה זה נשמע מורכב מדי, ומעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כמו שצריך, עם כל הפאוזות הבלתי צפויות, ההדגשות ה"משונות" והלחנים ה"מוזרים". על אחת כמה וכמה מעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כשהוא עצמו יושב ליד הפסנתר.

אז מסתבר שאפשר לעשות את זה, ואפילו לצאת מזה בשלום, אם כי אקדים ואומר - לא מדובר ביצירות מופת, ולא באלבומי חובה של Monk.

האלבום הראשון נקרא The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall והוקלט, בהופעה חיה, עבור הלייבל Riverside בשנת 1959.


משתתפים בהרכב, מלבד Monk עצמו, בפסנתר כמובן, גם Donald Byrd בחצוצרה, Eddie Bert בטרומבון, Robert Northern בקרן יער, Phil Woods באלט, Charlie Rouse ששום אלבום של Monk אינו שלם בלעדיו - בטנור, Pepper Adams בבריטון, Jay McAlister בטובה, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים. סה"כ תשעה נגנים מלבד Monk.

את העיבודים כתבו Monk ו Hall Overton, ואם יש מה לומר על העיבודים – זה בעיקר שאין שם שום דבר יוצא מגדר הרגיל. העיבודים אינם מורכבים באופן מיוחד ולא מייצרים איזשהי אווירת Big band חגיגית אלא משחזרים, פחות או יותר, את ה mood ה"רגיל" באלבומים של Monk, אם כי כמובן מרחיבים אותו מבחינת הצבע שהרכב מרובה נגנים יכול לתת. התחושה היא ש Monk ו Overton הלכו על עיבודי Monk סטנדרטיים יחסית, שוב - עד כמה שאפשר להתייחס למוסיקה של Monk כמשהו סטנדרטי.

הסולואים, זה כבר משהו אחר לגמרי. לטעמי כל האלבום הזה שווה רק בשביל לשמוע את Pepper Adams לוקח סולו ב Little Rootie Tootie, אבל כל אחד זוכה כאן לנגן סולו ואף אחד מהנגנים לא באמת צריך את ההמלצה שלי. מי שרגיל לשמוע את Monk בשלישייה או רביעייה יהנה לשמוע כאן עוד סולו ועוד סולו וישמח על ההזדמנות לשמוע נגנים נוספים, מלבד ה"קבועים", מנגנים לצד המאסטרו.

Monk עצמו מנגן כל כך יפה (אני מעדיף את הנגינה שלו באלבום הזה על הנגינה שלו באלבום השני) בצורה שלא מותירה מקום לספק שהוא נהנה מההרכב המוגדל, ואכן הוא הופיע עם העיבודים הללו, בהרכבים גדולים, אם כי קצת אחרים, בשנים שלאחר מכן עוד מספר פעמים.

בשני הסרטונים הקצרים שלהלן מספר Orrin Keepnews המפיק האגדי של Riverside על הקלטת האלבום הזה ונותן הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של ההפקה.








האלבום השני, אלבום אולפן, הוקלט בשנת 1968, בשלהי הקריירה של Monk, עבור הלייבל Columbia ונקרא Monk's Blues. כאן ההרכב גדול יותר ומונה 15 נגנים, מלבד Monk בפסנתר מנגנים כאן Ernie Small, Thomas Scott, Gene Cipriano, Ernie Watts וכמובן Charlie Rouse בסקסופונים, Robert Bryant, Frederick Hill, Conte Candoli, Robert Brookmeyer בחצוצרות, William Byres, Mike Wimberly בטרומבונים, Howard Roberts בגיטרה (!!), Lawrence Gale בבאס, Ben Riley בתופים ו John Guerin בכלי הקשה.

קשה שלא לשים לב שהנגנים בהרכב השני פחות מוכרים והדבר נובע בעיקר מהסיבה שההקלטה לא נערכה בניו יורק אלא בהוליווד, שם התגורר המעבד של האלבום, לא אחר מאשר Oliver Nelson. באותה תקופה הוזמן Nelson להוליווד לכתוב מוסיקה לסדרת טלוויזיה וזו היתה התקופה בה החלה הקריירה שלו כמלחין מוסיקה לסדרות טלויזיה ולסרטים לצבור תאוצה. הוא הועסק על ידי Universal Studios ולמרות שכמעט לא עסק בג'אז, הוא עדיין נחשב מעבד מוכשר ומבוקש מאד. כל כך מבוקש עד שלפי אחת הגרסאות Monk עמד על כך שרק הוא יהיה המעבד של האלבום, ו Monk עצמו נסע (יחד עם חלק מהנגנים הקבועים שלו Rouse ו Riley) עד להוליווד כדי להקליט את האלבום תחת עינו הפקוחה של Oliver Nelson העסוק, שמצא זמן להתפנות להקלטה.

העיבודים שעשה Nelson למוסיקה של Monk מצליחים להרים את המוסיקה של Monk לגבהים חדשים ולתת לה צבעים שלא שומעים בדרך כלל. Monk הוא כמובן אותו Monk עם אותם גינונים מוסקליים אופיניים ויחודיים שאין לטעות בהם. הוא נהנה, כרגיל, מחופש מוחלט והעובדה שהמוסיקה עובדה ונתפרה מראש להרכב כל כך גדול לא משפיעה כהוא זה על היכולת שלו לנגן בצורה הכי חופשית והכי אישית שאפשר. העניין הוא ש Oliver Nelson עשה כאן עיבודי Big band מודרניים שלא מנסים לחקות את המוסיקה של Monk או להתחנף אליה, ודווקא זה יוצר מן מתח בין העיבוד המודרני (והלא כל כך Monk-י) ובין המוסיקה של Monk.

בשני האלבומים לא ניתן לטעות בהערכה הרבה שרוחש Monk לנגן הטנור Charlie Rouse, שכן אין כמעט שום קטע שבו Rouse אינו זוכה לנגן סולו. ובצדק.

בשורה התחתונה – כאמור, אין אלו מאלבומי החובה של Monk. לדעתי האלבומים הללו מתאימים בעיקר למי שכבר יש לו הרבה Monk על המדפים. שני האלבומים מכילים קטעים מהרפרטואר הענק של Monk ומספקים הזדמנות מצויינת לשמוע את המוסיקה המוכרת הזו עם "טוויסט" קצת אחר, עם סולנים אחרים, ותחת שני מעבדים מאד שונים.

יום שני, 19 בנובמבר 2007

Randy Weston - African Cookbook


הפגישה הראשונה שלי עם ה African Cookbook של Randy Weston היתה דווקא ב"גדה השמאלית" בתל-אביב. חיכינו לתחילת ההופעה (נדמה שאבישי כהן (חצוצרה) ויונתן אבישי (פסנתר) היתה הסיבה שהביאה אותי לשם מלכתחילה) וברקע מישהו שם דיסק. בהתחלה הייתי בטוח שזו הקלטה של יונתן אבישי. הלחן המיוחד והנגינה החופשית שאינה דומה לשום דבר ששמעתי ובייחוד הפסנתר הממזרי, שנשמע מושפע מאד מ Thelonious Monk תמכו במסקנה, אבל אז נכנס Booker Ervin. בכך לא היה ספק. ומכיוון ש Booker נפטר עוד לפני שיונתן אבישי נולד – נאלצתי לחפש התאמה לפסנתרן אחר.

בהפסקה מישהו גילה לי את הסוד – מדובר ב Randy Weston ובאלבום שנקרא The African Cookbook. לקח קצת זמן להשיג את הדיסק – אבל היה שווה לחכות.

African Cookbook:

לטעמי זהו אחד הדיסקים היותר יפים ומעניינים בג'אז (עומד בשורה אחת עם Tijuana Moods, עליו כבר כתבתי כאן בעבר), בעיקר בזכות ההלחנה המבריקה והבלתי שגרתית של Weston אבל גם בזכות הביצוע המבריק של שותפיו לאלבום: Booker Ervin בסקסופון טנור (בראיון שנתן Weston בשנת 1993 הוא טען שמבחינתו Ervin היה מוסיקאי ונגן ברמה של Coltrane), Ray Copeland (פשוט מוסיקאי נהדר! חבל שאין הרבה הקלטות שלו) בחצוצרה ובפלוגלהורן, Vishnu Bill Wood בבאס, Lenny McBrowne בתופים, Big Black (איזה שם, הא?) בקונגאס ו Sir Harold Murray בכלי הקשה.

המוסיקה זורמת בצורה יוצאת דופן, והאינטראקציה בין הנגנים מצויינת. בחלק גדול מהקטעים הבאס חוזר על המקצב שוב ושוב לאורך הקטע ומאפשר למתופף ולנגני כל ההקשה לשחק עם המקצבים. הליווי של Randy Weston, הכניסות שלו, ההדגשות שלו, ההתמקדות שלו והתרומה שלו למשחקי הקצב ואפילו הצליל שלו שלעיתים הוא הוא צליל גדול וכבד ולעיתים קליל, זריז וקופצני הם יחודיים לו ומהווים שינוי מרענן משאר הפסנתרנים (גם באותה תקופה וגם היום).

האלבום המקורי הוקלט בשנת 1964 והוא הופק ויצא לאור על ידי Randy Weston עצמו בהוצאה מוגבלת. כמו כל דבר טוב, דבר קיומו עבר מפה לאוזן משך שנים ארוכות, עד שבשנת 1972 גאל אותו הלייבל Atalantic מאלמוניותו והדפיס אותו באופן מסחרי.

Randy Weston הוא אחד הנציגים הבולטים ביותר של הקשר בין ג'אז לאפריקה, והנושא הזה מעסיק אותו בכל אלבומיו (ויש כאלה רבים ומצויינים). הוא עצמו נולד וגדל בברוקלין, וביקר לראשונה באפריקה רק בשנת 1961, אבל כפי שסיפר לא אחת בראיונות, "אפריקה תמיד היתה נוכחת אצלם בבית". הנגינה של Weston מזכירה יותר מכל את Thelonious Monk אבל יש בה גם צבעים רבים נוספים.

זוהי יצירת מופת שחוגגת את המורשת האפריקאית ובראשה את המוסיקה של "אמא אפריקה". הנגינה של Weston וחברי ההרכב, מתאפיינת, כאמור, בהבלטת מוטיבים ריתמיים של המוסיקה. הרפטטיביות רק מדגישה את העוצמה והיופי של הסולואים, והלחנים הבלתי שגרתיים. הקטעים מאד בלוזיים והסולאים אינם מתמקדים בהפגנת יכולות וירטואוזיות אלא ביצירת קו מוסיקלי רציף ומתפתח לאורך הקטע. לא תמצאו שם פראזות bebop או hard bop, מחד, אבל המוסיקה היא לא free, מאידך. בקיצור, זה משהו אחר לגמרי.

אגב, משנשאל Weston מה משמעות ה "Cookbook" הוא השיב שהקטע נכתב בין היתר בהשראתו של Booker Ervin, שהיה מכונה בפי חברי ההרכב "Book", ובזמן שהיה מנגן סולו היו נוהגים לצעוק לו: "Cook, Book. Cook!"

Monterey '66:

אני מאד אוהב את "ספר הבישול האפריקאי" ולכן גם כל כך שמחתי לגלות שההרכב במלואו, בתוספת שחקן החיזוק Cecil Payne (שהיה שכן וחבר ילדות קרוב של Weston) בסקסופון בריטון, תועד בהופעה חיה במסגרת פסטיבל הג'אז של Monterey בשנת 1966, באלבום שנקרא Randy Weston Sextet: Monterey '66. מדובר בהופעה האחרונה של ההרכב אחרי שלוש שנות פעילות משותפת, ו Randy Weston מציין כי בזכות העבודה המשותפת הארוכה כל כך הם הגיעו לרמה מאד גבוהה של ביצוע ושל תקשורת בין הנגנים. מעניין לציין כי Booker Ervin מוצג בהופעה כ"כוכב אורח" למרות שבפועל היה חלק בלתי נפרד מהשישייה (אם כבר מישהו היה "כוכב אורח" – הרי זה Cecil Payne שלמרות שנהג להצטרף מעת לעת להרכב – הוא לא היה חבר קבוע בו), הסיבה לכך היא שבאותה תקופה ביקש Booker Ervin לפתח הרכב משלו והעדיף להציג את עצמו כ Leader ולא כ Sideman.

מכל מקום הנגנים נמצאים בכושר מצויין וההקלטה מענגת ונותנת הזדמנות להנות מאותו הרכב שהקליט את African Cookbook, ובתוספת Cecil Payne שתרומתו בהחלט מורגשת לטובה, בהופעה חיה, על כל המשתמע מכך.

אגב, שימו לב בתמונות כמה Weston גדול מבחינה פיזית. כפות הידיים שלו מכסות כמעט חצי פסנתר והרגליים לא נכנסות מתחת למקלדת...

Randy Weston – African CookBook
(Recorded: 1964, Commercialy Released : Atlantic, 1972)
Current print: Koch Jazz
Randy Weston, Booker Ervin, Ray Copeland, Vishnu (Bill) Wood, Lenny McBrowne, Big Black, Sir Harold Murray.

יום שלישי, 13 בנובמבר 2007

The Paul Motian Trio


אני לא ממש בטוח איזו מהתכונות באופיו המוסיקלי של המתופף Paul Motian, גורמת לכך שטריו בהשתתפותו הופך לחוויה שמגיעה לגבהים חדשים ויוצרת אצל המאזין רושם מוסיקלי חזק ועמוק. עם זאת, אני בטוח שמלבד לכשרון הנגינה ולהבנה המוסיקלית שלו, האיש הזה ניחן בנדיבות ביכולת הכאילו ברורה מאליה - להקשיב.

ההיכרות הראשונה שלי עם Paul Motian היתה בהאזנה לטריו של Bill Evans עם Scott LaFarro. ללא ספק אחד מהרכבי הטריו הקלאסי (באס-פסנתר-תופים) הטובים ביותר שידע עולם הג'אז. הטריו הזה (ששווה פוסט ארוך בפני עצמו) שינה את כללי המשחק ונתן ביטוי שווה לבאס ולתופים. לא עוד פסנתר בליווי באס ותופים אלא שלוש צלעות של שלכל אחת מהן תפקיד מרכזי בצליל הכולל של ההרכב. כבר אז, אצל Bill Evans הגדול ניתן היה לשמוע ש Paul Motian הוא מתופף מסוג אחר. אחד שבא להחליף רעיונות, שמסוגל לתפקד מצויין גם אם באופן שקט מינימליסטי, אחד שבא לנגן ולא רק ללוות.

שנים אחר כך בא הטריו של Paul Bley עם Charlie Haden ו Paul Motian, ולקח את הטריו הקלאסי עוד צעד אחד קדימה, חלוקת התפקידים המסורתית נעלמה כאן, הטריו הזה חגג את החופש היצירתי של חבריו ואפשר להם לבטא מקצבים, משקלים ולחנים משוחררים יותר ששידרגו לחלוטין את החויה המוסיקלית שניתן לקבל מטריו קלאסי, ולטעמי אפילו הגדירו אותו מחדש.

ואז יצא לי לשמוע את הטריו של Paul Motian עם Joe Lovano בסקסופון ועם Bill Frisell בגיטרה באלבום I Have The Room Above Her ומה אומר לכם ? Paul Motian עשה זאת שוב.

למרות שבאופן אישי אני לא מת על Joe Lovano (ושמעתי אותו לאחרונה פעמיים, גם בתל אביב וגם באילת – הוא היה פשוט מאכזב) וגם המוסיקה של Frisell אינה כוס התה שלי, כאן מדובר ביצירה שהיא הרבה מעבר ל Lovano או ל Frisell. המונח "טריו" מקבל כאן את משמעותו האמיתית. אתה לא מקשיב לכל אחד מהנגנים בפני עצמו, אין כאן עניין של סולואים אלא נגינה משותפת, בו זמנית, שבה כולם מנגנים סולו ומלווים אחד את השני כל הזמן. הסולו הופך לליווי והליווי הופך לסולו, והם נשזרים זה בזה ללא הפסקה עד שכבר לא חשוב להבדיל ולהבין מי מנגן מה. אתה פשוט יושב ומקשיב למכלול המוסיקלי.


יתר על כן, למרות שבאופן הרגיל, איני נמנה, כאמור, על מעריצי Lovano ו Frisell, הרי שכאן נדמה שהם עוברים ל mode אחר, שהדבר העיקרי שמאפיין אותו זו התקשורת הפתוחה ביניהם. הגם שמדובר ב"כוכבים" (במושגים של ג'אז) שאינם נטולי אגו (בלשון המעטה), הרי שכאן הם פשוט מניחים את האגו בצד ונותנים למוסיקה את מרכז הבמה. האופן שבו הם משתלבים זה ברעיונותיו של זה, ומסייעים אחד לשני להישמע מצויין הוא לא פחות ממעורר השתאות.

ועוד לא דיברנו על Paul Motian, האיש שכבר למעלה מ- 20 שנה מאחד מסביבו את הטריו המופלא הזה וגורם לו להישמע כל כך חי ודינמי וגם אחראי להלחנת רוב החומר.

Motian רב הנסיון הוא בן 76 כיום אבל נדמה שהוא רק משתבח עם השנים. הוא כבר מזמן לא מתופף במובן הרגיל של המילה, אלא מוסיקאי שמצליח להוציא מהתופים קשת שלמה של צלילים ותחושות (בצדק רב ה N.Y Times כינה אותו: "Rhythm Melodist") ומעל לכל הוא מוסיקאי שמיטיב לתקשר עם שותפיו ומצליח לשמש הלב הפועם בגוף הטריו. לפעמים נדמה שהגדולה של Motian היא לא במה שהוא מנגן, אלא דווקא במה שאינו מנגן, כי Motian יודע להשתמש בהפסקות, בהשהיות ובהדגשות בצורה מבריקה ולנגינה שלו יש חיים משל עצמה.

בראיון שנתן בשנת 2005 ל AllAboutJazz, סיפר Motian על אופן הנגינה והאלתור שלו:

“Everything comes from the sound. It’s in the sound. It’s in the sound of my drums. It’s in the sound of whatever I’m hearing,” Paul Motian says describing his unique musical style. “I don’t have any idea what I’m doing, what I’m going to do. I don’t plan. I’m playing off of the other people I’m playing with. I’m getting my ideas from the other people I’m playing with…I’m getting my ideas from the sound - the sound of the drums. That’s really the most important thing.”

אגב, העדרו של הבאס אינו מורגש מכיוון ששלושת הנגנים מכסים את כל המנעד (Lovano בטנור מנגן חלק ניכר מהזמן אי שם במרומי הרגיסטר הגבוה ואילו Frisell ו Motian שומרים בלי שום בעיה על מנעד נמוך מלא ועשיר) כך שהחלק התחתון אינו חסר מאום. (להשלמת התמונה אציין כי יש להרכב הזה הקלטות מצויינות גם ברביעיה עם באסיסטים כ Charlie Haden ו Marc Johnson – אבל הפעם אנו בענייני טריו).

אני מתנצל מראש אם התיאורים הם די אמורפיים, אבל גם המוסיקה כזו. החומר, הקצב והמשקל חופשיים למדי ונראה שכל אחד מהמוסיקאים יכול לקחת אותם לאיזה כיוון שירצה, ויותר מכך – הוא יכול להיות סמוך ובטוח ששאר חבריו להרכב ילכו לשם יחד איתו.

מכל מקום, האלבום הנ"ל מייצר קסם מוסיקלי יוצא דופן. מדובר אמנם במוסיקה חופשית, אך מאד אסתטית ונגישה. אני לא בטוח שכולם יסכימו שהמוסיקה הזו נופלת בקטגוריית ה- Free Jazz, אבל כנראה שזה בדיוק העניין ב free...

רק לאחר ששמעתי לראשונה את האלבום הסתבר לי שהטריו המופלא הזה הקליט אלבומים רבים במשך למעלה מ- 20 שנות פעילותו, בתחילה ב ECM לאחר מכן בלייבל האיטלקי SoulNote אחר כך בלייבל Winter and Winter ובשנים האחרונות שוב חזר להקליט ב ECM. לשמחתי איני מכיר כמעט אף אחת מההקלטות הללו כך שהאלבום הזה מהווה עבורי נקודת פתיחה למסע מענג בעקבות הטריו הזה.

אגב, בגיליון אוגוסט 2007 של JazzTimes פורסמה כתבה גדולה שהוקדשה ספציפית לטריו הזה – התקציר כאן.

לראיון המלא של Motian ב AllAboutJazz

לכתבה שהקדיש ה N.Y. Times ל Motian

Paul Motian trio / I Have The Room Above Her
(ECM 2005)
Paul Motian, Joe Lovano, Bill Frisell.

יום שבת, 10 בנובמבר 2007

Fats Navarro and Tadd Dameron: 1947-1949


הפעם נלך קצת אחורה, לתקופת ה bebop הסוערת, אל ממשיכי דרכם של Charlie Parker וDizzy Gilespie. מדובר בדיסק כפול המכיל את שיתופי הפעולה של המלחין והפסנתרן Tadd Dameron עם החצוצרן Fats Navarro בלייבלים Capitol ו Blue Note בין השנים 1947-1949 (הדיסק הראשון) וכן הקלטות של Fats Navarro בשישייה עם חצוצרן נוסף (שהיווה בעצמו השפעה על Navarro) הלא הוא Howard McGee ובחמישייה עם Sonny Rollins ו Bud Powell מהשנים 1948-1949 (הדיסק השני).


הדיסק הראשון

Tadd Dameron נחשב למלחין "הרציני" הראשון של דור ה bebop, מלחין שהעמיד את היופי מעל לכל. כמי שהתפתח מוסיקלית בתקופת ה Big bands, ניכרות בעיבודים ובתזמורים שלו גם השפעות התקופה הזו, אבל הלחנים הם כבר לגמרי bebop.

Fats Navarro היה חצוצרן bebop קצת אחר. הוא אמנם היה מאד מושפע מ Diz (אבל מי לא היה מושפע ממנו באותה תקופה ?) אבל הוא ניסה גם לקחת את החצוצרה למקום קצת אחר. נכון, בחלק גדול מההקלטות כאן הוא עדיין נשמע מאד דומה ל Diz, וקצת קשה לי להסביר מבחינה טכנית בדיוק במה זה מתבטא אבל בואו נאמר שלמרות של- Navarro לא היתה שום מגבלה טכנית, הוא האט מעט את שטפון הצלילים שהיה נהוג אצל Diz והתחיל לנגן פראזות פחות עמוסות ובעלות קו מלודי יותר ברור. אני מניח שגם ללחנים של Tadd Dameron שהיו יותר מלודיים מהלחנים של Parker ושל Diz היה בכך חלק.

מכל מקום, החומר שמוקלט כאן הוא bebop מלודי במיטבו, ולמרות ההרכבים הקטנים – התזמורים העשירים (גם הם של Dameron) נותנים תחושה של הרכב גדול יותר ומאד חגיגי.

אבל חוץ מהנגינה של Navarro והלחנים של Dameron יש כאן עוד הרבה הפתעות. למשל מספר מוסיקאים צעירים כמו: Charlie Rouse שלימים יהיה "ה"סקסופוניסט של Monk. חצוצרן אלמוני למדי באותה תקופה בשם Miles Davis, שלצערי לא מנגן באותה הקלטה עם Navarro וגם לא ממש מקבל סולואים אבל בכל זאת נשמע מצויין, Dexter Gordon, הטרומבוניסטים J.J. Johnson ו Kai Winding, האלטיסט Ernie Henry וכן Cecil Payne הבריטוניסט המצויין. אף אחד כאן לא מקבל סולואים ארוכים במיוחד (הקטעים באורך של כ- 3 דקות) אבל עדיין אפשר להתרשם מסוללת הכוכבים לעתיד, ולראות מי כבר התגבש ומי יעבור עוד הרבה שינויים בדרך (מישהו אמר Miles ?).


הדיסק השני


למרות שהדיסק הראשון מיוחד בגלל נוכחותו של Dameron כמלחין וכנגן, הרי שלטעמי הפנינה האמיתית נמצאת כאן. ההקלטה של השישייה של McGee עם Navarro פשוט נפלאה. אנו זוכים לשמוע כאן שני חצוצרנים מצויינים שלכל אחד כיוון קצת שונה וממש תענוג לשבת ולהבחין בין הסגנונות של שניהם. Navarro מייצג כאן את מחנה Diz ואילו McGee מייצג את מחנה Eldridge, והשילוב בין הסגנונות כל כך רענן ומהנה, הדוגמא המובהקת לכך היא בקטע Double Talk. (תזכורת לעצמי: לקנות סוף סוף את הדבר האמיתי, האלבום Roy & Diz).

הלחנים כאן הם של McGee ושל Navarro שמתגלים לא רק כנגנים מעולים אלא גם כמלחינים מוכשרים והאוירה כאן יותר בפירוש יותר משוחררת ופחות מעובדת מהאלבומים עם Tadd Dameron. אגב, ליד הפסנתר יושב לא אחר מאשר Milt Jackson נגן הויבראפון האגדי של ה MJQ (רביעיית הג'אז המודרני), וכמובן ש Jackson מנגן גם ויבראפון באחד הקטעים.


אחרי שגמרתי לחייך מזוג החצוצרנים המופלא הזה, הצטרפו ל Navarro הפסנתרן Bud Powell ו Sonny Rollins בטנור, בהקלטה פשוט מפילה. Bud Powell הוא פסנתרן בלתי יציב, יש לו ימים מושלמים ויש לו ימים... השם ישמור. אבל כאן הוא מתועד באחד מהימים היותר טובים שלו וכל מה שיוצא מתחת לאצבעותיו פשוט מצויין. לשמוע ולהבין למה האיש נחשב גאון.

Sonny Rollins שניתן לשמוע כאן הוא עדיין לא ה Sonny Rollins של 7 שנים אחר כך, שניגן עם Brownie ועם Richie Powell (אחיו הצעיר של Bud Powell) בחמישיית Brownie-Roach, אבל כל אחד צריך להתחיל מאיפשהו, וזו בהחלט התחלה לא רעה, שמאפשרת לשמוע את Rollins מנגן bebop.


בסוף בסוף, יש הפתעה נוספת בדמותו של Benny Goodman שמנגן בקטע האחרון. כמובן ש Benny לא ממש מנגן bebop אבל זה לא מפריע ל Navarro לעשות את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב – לתת בחצוצרה, הפעם עם סורדינה.

לסיכום, מדובר ב-2 אלבומי bebop משובחים, שמנציחים שני כשרונות גדולים של התקופה (ועוד חבורה מוכשרת לא פחות שתזכה להתפרסם בשנים שאחרי). חובה לאוהבי Dameron ולאוהבי Navarro, ועוד יותר חובה למי שעדיין לא מכיר Navarro !

Fats Navarro and Tadd Dameron
Complete Blue Note and Capitol Recordings
(1947-1949)

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin